על תשובה בבית דין של מטה (טור 91)

בס”ד

השבת, שבת  “שובה”, דיברתי בבית הכנסת על נושא תשובה בבי”ד של מטה, וחשבתי שיש בנותן טעם להביא כאן את עיקרי הדברים.

במאמר שכתבתי עמדתי על כך שמקובל לחשוב שתשובה לא מועילה בבי”ד של מטה (המקור היסודי לדין זה הוא המשנה מכות יג ע”ב, ובפרט רש”י והרמב”ן במלחמות שם). אמנם ההסבר לדין זה לא ברור, שהרי חז”ל והמפרשים במקומות רבים עומדים על כך שהתשובה מחזירה אותנו למצב שלפני החטא. בהפטרת השבת קראנו שאנו שבים עד ה’ אלוקינו (ראה יומא פו ע”א). הרמב”ם אומר לנו שאחרי התשובה אנחנו חוזרים ממצב של מרוחקים מהקב”ה להיות אהובים וקרובים אליו כבתחילה (ראה פ”ז מהל’ תשובה). אז מדוע באמת התשובה לא מועילה להיפטר מעונשי בי”ד?

במאמרי עמדתי על כמה כיוונים שעלו במפרשים ליישב את הקושי הזה. יש מהם (כמו החיד”א) שטענו שמכיון שהתשובה נעשית בלב אין לבי”ד דרך לדעת האם האדם עשה תשובה שלימה. אך כיוון זה הוא בעייתי, לפחות משתי סיבות: א. גם אם אי אפשר לדעת בוודאות שאכן מדובר בתשובה מלאה ואמתית, מכלל ספק לא יצאנו. עדיין בי”ד לא יכול לענוש במצב כזה. ב. בש”ס וכל הפוסקים (ראה שו”ע ונושאי כלים חו”מ סי’ לד) עומדים על כך שבי”ד כן יכול לקבוע שאדם עשה תשובה לצורך קביעת חזרתו של רשע לכשרות לעדות ודיינות. אז למה לעניין פטור מעונש לא יהיה די בקביעה כזאת?! יתר על כן, בי”ד צריך לקבוע לא מעט קביעות שנוגעות למה שמתרחש בנפש האדם (כמו הכנות של קבלת מצוות בגיור, כוונה בעשיית עבירות ועוד). נכון שבי”ד יכול לטעות, אבל לא ניתנה תורה למלאכי השרת. בפשטות קביעה של בי”ד אמורה להספיק כדי לפטור אדם מעונש. אחרים (כמו הנוב”י או”ח סי’ לה) טענו שאם נוותר על העונש לבעלי תשובה אזי כל אחד יימלט מהעונש ורוקנו את דיני עונשים של התורה מתוכן. גם כאן קשה לקבל שאם יש בעל תשובה אמתי אנחנו נעניש אותו משיקול כזה. אדרבה שכל העבריינים יחזרו בתשובה שלימה ונפטור אותם. האם מכך אנחנו חוששים? ושוב, הטענה שניתן לרמות את בית הדין ולהציג מצג שווא של תשובה אינה משכנעת, שכן תפקידו של בי”ד לבחון האם אכן נעשתה כאן תשובה שלימה או לא, וביכולתו לעשות זאת. אם אכן נעשתה תשובה שלימה אין שום מניעה לוותר על העונש. להיפך, הסברא אומרת שראוי לוותר עליו.

ואמנם בסוף מאמרי הבאתי שבשו”ת בית שערים או”ח סי’ רצד כתב שתשובה כן מועילה לפטור מעונשי בי”ד (לפחות כשיש עמה ייסורים. ובכך הוא מיישב את הקושי מהמשנה במכות יג ע”ב). מאז נכתבו המאמרים הללו התווספו אצלי כמה ראיות לכך שאכן תשובה יכולה להועיל גם לפטור מעונשי בי”ד, ואגע בחלקן כאן בקצירת האומר בתוספת עוד היבט יסודי וכללי יותר.

מודה בקנס ואחר כך באו עדים[1]

כידוע, מודה בקנס פטור. ההבדל בין קנס לבין חיוב ממוני רגיל הוא שקנס הוא עונש כספי למשלם ולא תשלום פיצוי או חוב למקבל. בפשטות מודה בקנס פטור מפני שהודאה לא מספיקה כדי לחייב אדם בעונש (כעין מה שמצאנו שאין אדם משים עצמו רשע, כלומר שהפללה עצמית אינה קבילה בהלכה).

אלא שלפי זה קשה להבין את מחלוקת האמוראים בדין מודה בקנס ואחר כך באו עדים (ראה ב”ק עד ע”ב). האמוראים נחלקים בדין מי שהודה בחיוב קנס ואחר כך הגיעו שני עדים שמעידים שהוא חייב את הקנס. להלכה אנו פוסקים כרב שגם במצב כזה הוא פטור. ולכאורה הדברים תמוהים מאד, שהרי גם אם ההודאה לא מספיקה כדי לחייב שיחייבו אותו מצד עדות העדים.

האחרונים מסבירים שלשיטה זו ההודאה לא רק שאינה מחייבת אלא היא פוטרת. מה הסברא בזה? פעם שמעתי שופט כלשהו כמשיח לפי תומו מציע שאולי מדובר בסליחה וויתור לבעל תשובה. במבט ראשון נטיתי לגחך על הבעלבתיות העמארצית הזאת, אך במבט שני חשבתי שבעצם מדובר בהצעה מעניינת מאד. אם נראה את האדם שבא ומודה כבעל תשובה (שאם לא כן למה הודה), אזי ניתן להבין מדוע ההודאה גם פוטרת ולא רק לא מחייבת. אחרי שהוא עשה  תשובה וסלחנו לו, כעת גם אם יבואו עדים אין סיבה לחייבו בקנס.

ובאמת הגמרא אומרת שאם הוא מודה אחרי שהוא שמע עדים ממשמשים ובאים הוא לא פטור מהקנס. לפי דרכנו זה מובן, שהרי כאן ההודאה באה מיראת העונש ולא מתוך תשובה אמתית. אנחנו סולחים לבעל תשובה אמתי, אבל לא נכון שלכל הודאה פורמלית יש כוח פוטר.

מודה בעונש ואחר כך באו עדים

בהערה 2 בטור 84 תהיתי האם לא נכון להרחיב את התפיסה הזאת לכל העונשים. אם אדם בא ומודה שעבר עבירה שמחייבת מלקות או מיתה, הכלל הוא שאין אדם משים עצמו רשע (ראה סנהדרין ט ע”ב ומקבילות), כלומר לא מקבלים את עדותו. מה יקרה אם אחר כך יבואו שני עדים כשרים ויעידו שהוא אכן עבר את העבירה? שוב, לכאורה כאן ודאי נקבל את עדותם. אמנם הודאתו אין בה כוח לחייב אותו, אבל היא לא פוטרת. אבל לפי הצעתי למעלה יש אולי מקום לסברא שבכל העונשים ההודאה מבטאת תשובה מלאה ולכן היא פוטרת מעונש. כמו בעונש ממון (קנס) כך גם בעונשי גוף. ראה שם בטוקבקים (עם משה) את הדיון האם הרחבה זו נכונה, ולמסקנה נראה שהיא תלויה במחלוקת אמוראים וראשונים האם הודאה שפוטרת צריכה גם לחייב אותו במשהו.

אמנם הכלל התלמודי “אין אדם משים עצמו רשע” מדבר כנראה על אי קבילות של העדות ולא על מחילה. אם מדובר על מחילה בגלל עשיית תשובה אזי העדות של אדם על עצמו בעצם מתקבלת אלא שלא מענישים אותו מפני שעשה תשובה. כאמור, לא משמע כך מלשון הגמרא. אבל ייתכן שיש כאן שני דינים: 1. אי קבילות – אדם לא נאמן לשים עצמו רשע. 2. פטור מהעונש בגלל שההודאה היא עשיית תשובה. ההשלכה היא למקרה שאחר כך באו עדים, שכאן ודאי נקבל את העדות אבל מדין 2 עדיין לא נעניש אותו.[2]

מסקנה: תשובה פוטרת מעונשי בי”ד של מטה

בכל אופן, עולה מדברינו אפשרות שתשובה מלאה יכולה לפטור אדם מעונש בבי”ד של מטה. המהלך הזה יותר מרחיק לכת משיטתו הנ”ל של בעל הבית שערים, שכן כאן אני טוען זאת גם על תשובה לבדה בלי ייסורים. אך לפי זה עדיין צריכים עיון דברי המשנה במכות יג וברש”י ורמב”ן שם שמהם עולה בבירור שתשובה לא מועילה בעונשי בי”ד של מטה.

במאמר אחר באתר זה הבחנתי בין שני מכניזמים של תשובה. האחד הוא תשובה לפי הכללים, שכוללת ארבעה שלבים: עזיבת החטא, חרטה, קבלה להבא ווידוי. זו תשובה הלכתית פורמלית שמועילה לכל חטא שעליו היא נעשתה. לעומתה יש תהליך של היפוך נפשי יסודי, האדם הופך להיות אחר מזה שהיה בעת שחטא. זו תשובה גדולה ומהותית, והיא מועילה גם ללא קיום הדרישות פורמליות, על כל החטאים גם יחד. המהר”ל תולה את שני סוגי התשובה הללו בשתי מידות מרשימת יג מידות הרחמים: ה’ ה’ – זו התשובה הגדולה, ו”ונקה” – זו התשובה ההלכתית הפורמלית.

לפי זה ניתן אולי לחלק ולומר שאם מדובר בתשובה הפורמלית היא באמת מועילה רק בבי”ד של מעלה. הסברתי במאמר שמדובר בחסד שחורג מכללי הדין, ואין פלא שבבי”ד של מטה דבר כזה לא נעשה. אבל התשובה הגדולה והמהותית מעניקה מחילה בדין ולא בחסד (ראה שם), ולכן זה מועיל גם בבי”ד של מטה. אם אכן מדובר בתשובה מלאה כזאת ההסבר של הנוב”י למעלה לכך שתשובה לא פוטרת מעונשי בי”ד לא באמת רלוונטי. אם אכן נעשית תשובה אמתית ומלאה אין שום סיבה לא לוותר על העונש. אדרבה שכל העבריינים יעשו תשובה וייפטרו.

מלומדים מול משפטנים מעשיים

מעבר לכל הראיות יש טיעון אחד שמעלה אספקט כללי ועקרוני יותר בדיון. המשנה בסוף פרק ראשון של מכות (ז ע”א) מביאה:

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם רשב”ג אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

הגמרא שם מסבירה שר”ע ור”ט היו שואלים את העדים האם הם יודעים אם היה נקב בגופו של הנרצח בדיוק במקום בו חדרה חרבו של הרוצח (נקב במקום סיף). אם היה נקב כזה אזי הרוצח רצח טריפה והוא פטור ממיתה, ודי בספק קלוש כזה כדי שלא נוכל לבצע בו את העונש.

מה הוויכוח שלהם עם רשב”ג? מסתבר שיסוד הוויכוח הוא בכך שר”ע ור”ט לא ישבו בסנהדרין. הם היו מה שמכונה בעולם המשפטי כיום “מלומדים”, כלומר חוקרי משפט ולא משפטנים בפועל. מלומדים יכולים לשבת בבית המדרש ולהעלות סברות מבריקות ולהגיע לכל תוצאה שירצו. אבל רשב”ג כמי שהיה נשיא הסנהדרין היה אחראי למערכת ענישה אפקטיבית ומרתיעה (למעט שופכי דמים בישראל), ולכן הוא טען כלפיהם שהסברות שלהם טובות לבית המדרש אבל אי אפשר ולא נכון ליישם אותן בחיים.

במאמר אחר הבאתי שתי דוגמאות נוספות להבחנה בין דיון של תיאורטיקנים לזה של אנשי מעשה: יתרון העדים המזימים  על המוזמים ופסול של קרובים. נדון בהן כעת אחת לאחת.

א. יתרון המזימים

כאשר יש שני עדים שמעידים X ושני אחרים שמעידים לא X, זהו מצב של הכחשה (תרי ותרי). אבל אם יש שני עדים שמעידים X ושני אחרים שמעידים שהראשונים שקרנים (כי לא היו באותו זמן במקום כדי לראות את המעשה), זוהי הזמה ולא הכחשה, וכאן השניים האחרונים נאמנים.

הגמרא (סנהדרין כז ע”א) מביאה שלפי רבא עד זומם הוא חידוש, כלומר גזירת הכתוב, ולכן הוא נפסל מעת שהוזם ולא משעה שהעיד. אביי חולק עליו בזה ופוסל את העד משעה שהעיד. להלכה פוסקים בסוגיא זו כאביי (זהו העי”ן של יע”ל קג”ם). אבל גם בדעת אביי כותב הרמב”ם שזוהי גזירת הכתוב, שכן אין יתרון לעדים האחרונים על פני הראשונים. בעצם הדין היה צריך להיות כמו בהכחשה של תרי ותרי.

במאמרי הבאתי שהאחרונים נוטים להבין בדעת הרמב”ם (בניגוד לטור ועוד ראשונים) שבעצם באמת מדובר במצב של תרי ותרי, והיתרון שיש לאחרונים הוא רק מגזירת הכתוב. אך כפי שהסברתי שם זה לא ניתן להיאמר. הרי לפי זה יוצא שאנחנו יכולים להרוג את שני העדים הראשונים למרות שבעצם יש 50% שהם צודקים והשניים שקרנים. שני העדים הראשונים ממלאים את חובתם ההלכתית ובאים להעיד עדות אמת על מה שראו, וכעת באים שני שקרנים ואנחנו הורגים את הראשונים מגזירת הכתוב. אין ספק שזו שטות גמורה שלא תיתכן. הסברתי שם שברור שגם לפי הרמב”ם האחרונים באמת נאמנים יותר מהראשונים (ובכל זאת לדעתו מדובר בגזירת הכתוב כי זה סותר כללים הלכתיים שונים). ההסבר שלפי הרמב”ם מדובר בגזירת הכתוב יכול להיאמר בבית המדרש על ידי “מלומדים”. דיין שיושב בדין לא יהרוג שני אנשים כשיש לו ספק של 50% האם מגיע להם למות. זה ההבדל בין שיקול תיאורטי של מלומד לשיקול של אדם שמכהן בתפקיד שיפוטי ויש לו אחריות למה שקורה. מעבר לאחריות, הוא זה שצריך להחליט להרוג אדם שעומד לו מול העיניים על לא עוול בכפו (כנראה).

ב. פסול קרובים

מהגמרא עולה שפסול הקרובים (או כששני העדים קרובים זה לזה או כשהם קרובים לאחד מבעלי הדין) הוא מגזירת הכתוב, כלומר הם בעצם נאמנים אבל התורה גזרה שלא לקבל את עדותם. כך גם כותבים כמה וכמה פוסקים. למשל הרמב”ם בהל’ עדות פי”ג הט”ו כותב:

זה שפסלה תורה עדות הקרובים לא מפני שהן בחזקת אוהבין זה את זה, שהרי אינו מעיד לו לא לטובתו ולא לרעתו אלא גזרת הכתוב הוא, לפיכך האוהב והשונא כשר לעדות אף על פי שהוא פסול לדיינות, שלא גזרה תורה אלא על הקרובים.

ההנחה היא שאין אדם חוטא ולא לו, כלומר אדם לא משקר אלא עבור עצמו. התורה גזרה על הקרובים פסול מסיבה אחרת (לא חוסר אמינות).

לומדי בית המדרש רגילים לעבור על כך לסדר היום. יש גזירות הכתוב ולא כל דבר אנחנו יכולים להבין. הנאמנות להלכה מחייבת להישמע לה גם כשלא מבינים. אך אם נתבונן בשני המקרים הבאים נראה עד כמה הדבר מוזר ואף מופרך.

המקרה הרגיל הוא מצב שבו באים שני עדים קרובים ומעידים שראובן רצח את שמעון. אנחנו לא מקבלים את עדותם ולכן ראובן לא יומת בבית דין. יש לשים לב שעדותם של הקרובים נחשבת אמינה, כלומר האמת היא שראובן הרג את שמעון, אבל יש גזירת הכתוב לא לקבל את העדות ולא להעניש את ראובן. טוב, זה לא נורא. לכל היותר פטרנו את החייב מעונש, והקב”ה כבר יסגור אתו את החשבון. אבל מה נעשה במקרה אחר שבו יש שני עדים כשרים שמעידים שראובן רצח את שמעון, וכעת באים שני קרובים ומזימים אותם? לפי ההלכה הפורמלית אין לקבל את עדות הכת המזימה שהרי הם קרובים, ולכן עדות הכת ראשונה בעינה עומדת. המסקנה היא שדינו של ראובן למות כרוצח. ושוב, אם ההנחה היא שאין בעיית אמינות בעדים קרובים, ונוסיף לכך את מה שראינו בסעיף הקודם שהעדים השניים אמינים יותר מהראשונים, מה שיוצא כאן הוא שאנחנו נוציא להורג אדם חף מפשע. העדים שהעידו על ראובן הם שקרנים (כפי שעולה מעדות הקרובים שהזימו אותם), ובכל זאת יש גזירת הכתוב להרוג את ראובן.

שוחחתי עם לא מעט אנשים ורובם ככולם סברו שאכן זה מה שההלכה אומרת ולכן זה מה שבי”ד אמור לעשות. אני טענתי שדיין שיוציא את ראובן להורג במקרה כזה צריך להיות מודח לאלתר מתפקידו. יתר על כן, אין לי ספק שאם היינו דנים בזה במסגרת דיון בבי”ד ולא כדיון תיאורטי של “מלומדים” בבית המדרש, אף דיין נורמלי לא היה מוציא להורג אדם חף מפשע. הסברות המופרכות הללו יכולות להיאמר רק על ידי מלומדים בבית המדרש, אבל אלו שמבצעים זאת בפועל ברור להם שמול עיניהם עומד אדם חף מפשע והם רוצחים אותו על לא עוול בכפו. אין ספק שכל דיין במצב כזה היה מוצא את הדרך להתחמק ולא היה עושה זאת. אני אומר זאת בלי להיכנס לנימוקים הלכתיים. ייתכן שהוא היה משתמש בדין “מרומה”[3] או בתרגיל אחר, אבל השורה התחתונה היתה שראובן היה יוצא נקי.

אז מהו ההסבר?

הדוגמה הראשונה עוסקת בתיאוריה של ההלכה, אבל בדוגמה השנייה יש לטענתי השלכות מעשיות. הדיין אמור לפטור את ראובן למרות שהדין קובע בבירור שהוא חייב מיתה. מהו ההסבר לגישה כזאת? וכי הדיין לא מחויב לדין? הרי התורה באמת פוסלת קרובים לעדות. האם דיין יכול לעשות מה שהוא רוצה?

אין מנוס מהמסקנה שכללי ההלכה אינם תקפים במקום שבו האמת ברורה לנו גם בלעדיהם. כללי העדות נועדו למצב שהאמת לא ברורה לנו, ואז ההלכה מורה לנו מה עלינו לעשות. חלק מההוראות הללו הן פורמליות וחלקן מהותיות. אבל כשהאמת ברורה לנו, לא סביר שנשתמש בכללים הפורמליים באופן שחוטא לה בצורה כה קיצונית (להרוג אדם חף מפשע, ואפילו אם רק 50% שהוא חף מפשע). אם ברור לנו שהוא חף מפשע שום כלל לא יכול להורות לנו לראות אותו כאשם. אין חיה כזאת וזה לא עולה על הדעת. צריך להבין שהפסוק עצמו קובע שהעד המוזם נהרג מפני ש”שקר ענה באחיו”, כלומר בעוון היותו שקרן. שקרן הוא מי שלא אומר אמת. לא תיתכן גזירת הכתוב שקובעת על אדם דובר אמת שהוא נחשב שקרן, וכעת נוציא אותו להורג בעוון שקריו.

בחזרה לשאלת מעמדה של התשובה ביחס לעונשי בי”ד

נניח שאני יושב בדין ובא לפניי אדם שחילל שבת במזיד בעדים והתראה. על פי ההלכה אדם כזה חייב מוות בסקילה. כעת התברר לי ללא ספק (בא אליהו הנביא ואמר לי זאת) שהוא עשה תשובה שלימה ומלאה מהסוג המהותי שתואר למעלה. האם יעלה על הדעת שאפסוק עליו דין סקילה כדין מחלל שבת? הרי כעת עומד לפניי אדם נקי. הוא באמת השתנה. אני בעצם שופך דם נקי. נכון, הוא עשה עבירה חמורה, והוא עשה זאת בעדים והתראה. ועדיין הסברא שלי אומרת שלא בא בחשבון להמית מישהו כזה.[4]

טענתי היא שאם אדם עשה תשובה פורמלית הוא לא באמת השתנה והוא לא באמת נקי. הקב”ה עושה עמנו חסד ומקבל גם תשובה כזאת, אבל בי”ד פועל על פי גדרי הדין. על זה אומרת הגמרא במכות שתשובה כזאת לא מועילה לפטור מעונשי בי”ד. אבל אם העבריין עשה תשובה מהותית ושלימה, כלומר הוא באמת השתנה ונעשה אדם אחר, כאן הוא פטור מהעונש מעיקר הדין, ולכן זה תקף גם בבי”ד של מטה. “מלומדים” יכולים כמובן לדון ולפלפל בשאלה הזאת לאורך ימים טובים ושנים, אבל דיין שיושב על כסאו וצריך לגזור את עונשו של אותו צדיק לא יעשה זאת. דיין שאמור להרוג בעצמו את העבריין הזה לא ישאל את השאלה. גם אם אין לו נימוק ברור – בפועל הוא לא יהרוג אותו. הדברים נראים לי ברורים לפחות לגבי עונש מיתה שהוא קיצוני ולא הפיך.[5]

אמנם הדיון הזה הניח שידוע לי שהאדם עשה תשובה שלימה ומהותית. לדיין בשר ודם קשה יהיה לדעת בוודאות (בלי אליהו הנביא) שזהו אכן המצב. אך כפי שהערתי למעלה, דיינים בשר ודם מחליטים החלטות כאלה במקרים שונים, ואין סיבה שגם במקרה שהדיין השתכנע בכליו שלו שאכן עומד לפניו בעל תשובה אמתי, על אף הספיקות שיכולים להיות לו, הוא יוציא אותו להורג.

לסיכום, גם השאלה בה עסקנו כאן יכולה אולי להידון במישור התיאורטי, אבל פרקטית נראה לי שמי שיישב על כס הדיין ויצטרך לקבל החלטות מעשיות לא באמת יתלבט בה. אם יבוא לפניי רוצח כזה שעשה תשובה מלאה ושלימה ודאי לא אהרוג אותו. אולי אפילו אשתמש בנימוקיהם התיאורטיים של ר”ע ור”ט כדי לממש את מה שנכון פרקטית לעשות במצב כזה. כך או כך, מאד לא סביר להרוג אדם צדיק.[6]

[1] ראה בטור 84 הערה 2, ובדיון בטוקבקים בתחילת הדיון עם יצחק ולקראת סופו עם משה.

[2] אעיר כאן שדין אין אדם משים עצמו רשע מופיע בגמרא בסנהדרין בהקשר של פלגינן דיבורא. אדם בא ומעיד עם עוד עד אחר: פלוני הלווה לי בריבית, או פלוני רבעני לרצוני. בשתי העדויות הללו הוא שם את עצמו רשע ולכן אינו נאמן. אבל להלכה פוסקים כרבא שהוא אמנם לא נאמן על עצמו אבל על חברו הוא כן נאמן (ביחד עם העד האחר). הקושי מובן מאליו, שהרי אם העדות לא מתקבלת היה עלינו לדחות את כולה. אך לפי דרכנו אולי יש מקום לומר שהוא נאמן גם על עצמו ולכן אין פלא שהוא מצטרף עם עוד עד להעיד על האחר. רק את העונש לא מטילים עליו כי הודאתו פוטרת אותו כבעל תשובה. אמנם זה לא פשט הגמרא, שכן כאמור היא מדברת על חוסר קבילות ולא רק על פטור מעונש. דומני שבכל זאת יש מקום לדחוק.

אוסיף עוד שלפי הראב”ד שהובא בכמה מהראשונים (כמו הרא”ש במכות ז ע”א ועוד) לא עושים פלגינן בעדות של קרוב אלא רק בעדות של אדם על עצמו. אמנם ראשונים אחרים (ראה הסבר אחר ברא”ש שם) חולקים עליו ולדעתם שייך פלגינן גם בקרובים. כאשר קרוב מעיד על קרובו ודאי אין כאן מעשה של תשובה, ולכן ברור שבמקרה כזה הדיון הוא רק באי קבילות של העדות ולא במחילה. כלומר גם לשיטות שעושים פלגינן בקרובים, אם יבואו אחר כך עוד שני עדים להעיד על העד שהרשיע את עצמו ודאי שהעדות תתקבל ויוטל עליו גם עונש.

[3] אמנם דין “מרומה” כאן לא ישים, שכן ההזמה מתרחשת אחרי שנגמר דינו של ראובן על פי העדים הראשונים. כעת אין כבר ממה להסתלק.

[4] אני מוכן לקבל שכאן זה פחות חד משמעי מהדוגמאות שהובאו למעלה, ועדיין דומני שהסברא מורה לפטור אותו.

[5] בעניין  זה מעניין לציין את מה שכתב אהרן שמש, בספרו עונשים וחטאים, שעונשי מיתה לא באמת נהגו בפועל בשום תקופה בהיסטוריה של ההלכה (אני לא בטוח שאני מסכים למסקנה המחקרית הזאת. יש כמה ראיות נגדה, ואין כאן המקום).

[6] ראה את הדיון בתחילת המאמר על שני מכניזמים של תשובה שהובא למעלה, שם עמדתי על כך שאם אדם שנמצא בראש השנה בינוני ועשה עוד מצוות בעשרת ימי תשובה והפך כך לצדיק, לא סביר שדינו ייחתם למיתה ביום כפור. סוף סוף ביום כיפור הוא במצב של צדיק ולא סביר שהקב”ה יחתום צדיק למיתה בטענה שבר”ה שעבר הוא היה בינוני.

מלאכים כבני אדם: בעקבות ספרו של חנוך דאום, רב הנסתר (טור 90)

בס”ד

לפני כמה שבועות קראתי את ספרו של חנוך דאום, רב הנסתר. מאד אהבתי את הספר, לא בהכרח בפן הספרותי אלא מבחינת תוכנו. בעיקר נהניתי מן ההצגה של הרב הנערץ נריה גרוס, גיבור הספר, כאדם בשר ודם. יש לנו נטייה להציג (ואולי גם לראות) רבנים וגדולי תורה כמלאכים, בבחינת “ראשונים כמלאכים”. דאום מציג את הרב שלו בבחינת מלאכים כבני אדם.[1] איש מלא יצרים והתלבטויות, נפילות והתרוממויות, חוסר ביטחון ובעיות. אדם ככל אדם. חשבתי שלפני ראש השנה זהו זמן טוב לעסוק קצת באנושיות ובחולשות שלנו ובמשמעותן.

היבטים טכניים

דומני שבימינו רבים יזדהו דווקא עם דמות אנושית כזאת, שגם לה יש רגשות ויצרים, והיא אינה שכל וערכים צרופים. אדם שנפגע ולפעמים פועל לא נכון, ואף מתחרט על מה שעשה או אמר. אלו שצורכים ספרות באופן בשל יותר מחפשים גם אנטי גיבורים, ובוודאי יותר מאשר גיבורים פלקטיים. אנשים שקמים ונופלים, שחשים ומתלבטים. דמויות שיש להן רגשות וחולשות. כאלה שלא תמיד יודעים מה נכון לעשות ושלא נופלים תמיד על הרגליים.

יש שיאמרו שיש עניין בהגיוגרפיה של אנשים גדולים, שכן הדבר מסייע להציגם כדמויות מופת וכמודל לחיקוי. אחרים מתנגדים וטוענים שהצגה הגיוגרפית דווקא מזיקה, שכן היא מרחיקה את האדם המדובר מאתנו בני התמותה הפשוטים, ובעצם רומזת לנו שאין לנו סיכוי להגיע למדרגתו הנישאה של הנ”ל. אם “כבר במעלליו מתנכר נער”, כמו שמתחיל כל ספר של סוראסקי, אז איזה סיכוי יש לי, בן תמותה רגיל, להגיע לסיום הש”ס בגיל שנתיים, ירושלמי בגיל שלוש, ובגיל חמש שהמלמד שלי יאמר להוריי שאין לו מה ללמד אותי? מה לי ולמלאכי מרום שכאלה? משה רבנו נולד ועם לידתו כבר קרן אור פניו. ככל הידוע לי, במקרה שלי זה לא קרה, אז מה רוצים ממני?!

אמנם כשלעצמי איני שולל את הערך החינוכי בהגיוגרפיה. כמי שהיה מכור לספרי סוראסקי וידע את כולם בעל פה, הם בהחלט הותירו בי חותם של ממש והועילו לי (מה שקלקלתי אחר כך היה באשמתי בלבד). חייתי עם דמויות הוד מסביב, ר’ אלחנן וסרמן, ר”ש שקאפ, ר”ח מבריסק, החזו”א, רבי חיים עוזר, החפץ חיים ועוד, שמבחינתי היו בני משפחה. הכרתי בעל פה את כל תולדותיהם, הקשרים ביניהם, תלמידיהם ופרטי סביבתם. אין פלא שכל זה הותיר בי חותם.

מה זה אומר לגבינו?

אני דווקא לא רוצה להיכנס כאן לשיקולים טכניים. לא ספרותיים (עם מי אנחנו מזדהים יותר) ולא תועלתיים (מה מועיל יותר חינוכית), שכן הם צדדיים לדיון. השאלה העיקרית היא מהי האמת: האם באמת מסתובבים בינינו מלאכי מרום? ייתכן שלרבים מאתנו זה נשמע די בנאלי לטעון שגם גדולי הרבנים סובלים מדי פעם מיצרים, מהרהורי כפירה ועבירה, אבל יש לא מעט אנשים שלא באמת מוכנים להאמין בזה. מבחינתם כבוד הרב הוא אדם מושלם. אולי הוא לא יודע הכל (אם כי הוא ודאי יודע את הרוב), אבל אין ספק שאין לו הרהורי עבירה, יצרים, הרהורי ספק וכפירה. ובוודאי הדברים אמורים ביחס לאבות ולגיבורי המקרא, וגם ביחס לחז”ל ולראשונים. שם מקובל להציגם כמלאכים בלבוש בני אדם, על אף שדי ברור (לי) שהם היו בני אדם כמוני כמוכם.

כאשר אנחנו מתבגרים סביר שנגיע לתובנה שאכן אין אדם מושלם וגם לא אדם בלי חולשות, יצרים וספיקות. רב ללא הרהורי כפירה או עבירה אינו רב. בלי הרהורי עבירה כי זה לא אנושי (מלאך לא כשיר לכהן כרב), ובלי הרהורי כפירה כי הוא אידיוט (וגם אידיוט לא כשיר לכהן כרב). חינוך על בסיס שקרים, גם אם הוא מועיל, הוא בעייתי (ראה בטור 21 על שקרים קדושים).

המסקנה העגומה הזאת יכולה להביא אותנו לאחד משני מצבים: 1. להפסיק להתפעל מאנשים גדולים. 2. להתכחש לתובנות הללו ולהתעקש ולהמשיך לומר לעצמנו שמדובר בשרפי מעלה שאינם כאחד האדם (אחרת מה יישאר מהמחויבות הדתית וההלכתית ומאמונת חכמים שלי). אפשרות 2 היא טמינת הראש בחול. אפשרות 1 שנשארת אכן מורה לנו שלא נכון לראות אנשים כמושלמים. אין להעריץ אף אחד, ולא להניח לגבי אף אדם שהוא לא טועה ולא חוטא ולא פועל ממניעים זרים. חשוב ונכון להיות מפוכח.

מה שאני רוצה לטעון כאן הוא לא זה. ברור שלרבנים ואנשים גדולים יש יצרים וספיקות. זה טריביאלי. בכוונתי כאן לטעון משהו עלינו ולא רק עליהם. אסור לנו לתת לתובנה הפשוטה הזאת לנטרל את ההתפעלות מהדמויות הללו ואת ההערכה אליהן. הערכה לאדם לא צריכה להיבנות על מושלמות, אלא על תפקוד אנושי נכון. איש המעלה אינו אדם בלי ספיקות ויצרים, אלא אדם שנוהג נכון או לפחות משתדל לנהוג נכון למרות הספיקות והיצרים שלו. אדם כזה יכול אפילו להיחשב אדם מושלם (מה שבעל התניא קורא בינוני). ומה על אדם שנכשל בגלל היצר או הספק? הוא כמובן אינו מושלם שכן הוא נכשל, אבל אם הוא שב וקם הוא יכול להפוך או לחזור להיות כזה. וגם אם הוא נכשל ואינו שב, הוא ודאי לא מושלם, אבל עדיין הוא יכול להיות איש המעלה, וזה לא פחות ראוי להערכה.

במילים אחרות, מטרתי כאן להפוך את הקערה על פיה. לא נכון להדחיק את מה שכולנו מבינים שאין אדם ללא יצרים וספיקות. אבל זה כבר בנאלי כיום. טענתי היא שבה במידה לא נכון לוותר בגלל היצרים והספיקות על ההערכה שלנו כלפי אדם זה. בני אדם גדולים לא חפים מספיקות ויצרים. להיפך, גדלותם היא בגלל שהם בני אדם בעלי יצרים וספיקות, ובכל זאת הם נוהגים נכון. ואם לא נהגו נכון, הם יודעים לקום, להתאושש ולהתמודד באומץ עם חולשותיהם. מלאכים אינם גדולים. הם אולי מושלמים אבל אין למושלמות הזאת שום ערך. הם כאלה מפני שהם כאלה. הוא הדין לאבות, לחז”ל ולראשונים. כל אלו היו בני אדם, שטעו וחטאו, ופעלו ממניעים זרים, ואני לא  מקבל את הטענה שחטאיהם היו בדקדוקי עניות ששגבו מאיתנו. ובכל זאת, ואולי בגלל זאת, ההערכה כלפיהם לא בהכרח צריכה להיפגע. המחשבה כאילו שכדי ליצור הערכה לאדם יש לצייר אותו כמושלם מניחה תפיסה מעוותת שלנו את המציאות. אם נשנה את התפיסה שלנו ונבין שאדם לא מושלם יכול גם הוא להיות זכאי להערכה גדולה, לא יהיה צורך בהגיוגרפיות וסיפורים בדיוניים שכאלה. זה אולי נשמע לכם טריביאלי, אבל מהתייחסויות של רבים מאיתנו עולה שזה ממש לא טריביאלי. לא ביחס לאישים הגדולים בהיסטוריה שלנו שכולנו התחנכנו על מושלמותם, אבל גם לא ביחס להערכות שלנו לאישים בימינו כפי שנראה בהמשך.

בחזרה לספר

בספרו של דאום מדובר על הרב נריה גרוס שהתאלמן מאשתו האהובה, ונותר עם בן יחיד, נועם. בשלב כלשהו הוא מתאהב בתלמיד שלו לשעבר. הם כנראה לא עשו שום מעשה אסור, ועדיין יש שם פלירטים ותחושות רומנטיות בעייתיות. הרב גרוס מודע לזה, אבל מרשה לעצמו להמשיך להיפגש עם אותו תלמיד לשעבר בהקשרים רומנטיים ברורים. פורום “תיקון” (שהוא עצמו היה חבר בו) קורא לו לבירור נוקב, אבל הוא טוען שיש לו נטייה כזאת ואי אפשר להאשימו על נטיות. ראשית, מפני שההלכה לא אוסרת את הנטייה אלא את המעשה. וכי היינו מעלים בדעתנו להזמין לבירור רב שיש לו יצר לדבר לשון הרע, לגנוב, או לחלל שבת? אבל מעבר לזה, גם אם הוא דיבר לשון הרע בפועל אף אחד לא יעלה בדעתו להזמין אותו לבירור. אדם לפעמים נופל, וזה ודאי לא פוסל אותו מכל כהונה שהיא. אז למה נטייה חד מינית גם אם התממשה בפועל (שאז יש כמובן עבירה הלכתית) היא עילה לבירור בפורום, או להדחה מתפקיד או כהונה רבנית (ראש ישיבה או רב יישוב/קהילה)? גם אם הרב גרוס היה נכשל במעשה אסור ממש, וכי יש צדיק בארץ אשר לא יחטא?! האם מזמינים רב לבירור על כל חטא שעשה? אם הרב היה נכשל בחילול שבת, האם עלינו להזמינו לבירור?

אז מה תפקידו של פורום “תיקון”? האם הוא מיותר? כאשר רב נטפל לתלמיד שלו (בספר מדובר על תלמיד לשעבר שהוא כבר אדם בוגר) הוא מנצל יחסי מרות, ולכן יש מקום לערוך בירור ולבחון את המשך כהונתו. אבל הבירור הזה לא מתבצע בגלל האיסור ההלכתי, שהרי אין בזה איסור חמור יותר מאשר יחסים בהסכמה עם אדם זכר זר או כל עבירה אחרת. תפקידו של הפורום הוא בירור של אלמנט הניצול (כלומר הפן החוקי-מוסרי) ולא בירור לגבי האיסור ההלכתי. פורום “תיקון” אינו עוסק בהלכה אלא בחוק. תפקידו לסייע ולפעמים להחליף אינסטנציות חקירתיות ומשפטיות בגלל הרגישויות המיוחדות של החברה הדתית. חשבו על פורום “תקנה” (הנמשל של פורום “תיקון” בספר), מעטים מאיתנו שמים לב שבאמת אין לו תפקיד דתי הלכתי, והוא לא עוסק באספקטים הללו. תפקידו הוא סיוע לרשויות החוק ולתיקון עוולות חברתיות ואנושיות. ההלכה אינה מעניינו.

העולה לענייננו

הטענות הללו מחדדות מאד את העובדה שרבנים הם אנשים ככל אדם אחר. לכולם יש יצרים וספיקות, וגם אם היינו יודעים עליהם אין כאן עילה לבירור או לגינוי או אפילו לפיחות בהערכה כלפיהם. קיומם של יצרים, ואפילו כישלון של מעשה עבירה בפועל, אינם סיבה להדחה מתפקיד ולא מציגים את האדם כמי שלא ראוי לתפקידו. השאלה אינה ממה אדם סובל אלא מה הוא עושה עם הדברים הללו. האם הוא נאבק? האם הוא לא נותן לזה להפריע לו בתפקוד? מה הוא עושה אם הוא נכשל?

הנקודה החשובה היא שלא רק הקב”ה לא מניח מושלמות של אדם גדול, אלא שגם אנחנו לא אמורים לעשות זאת. האם רב שיש לו נטייה חד מינית ראוי לפחות הערכה? האם כשנודע לנו משהו כזה עלינו לצפות ממנו להתפטר, או לפטר אותו? האם כבר לא נכון לשאול אותו שאלות? לדעתי כל עוד הדבר לא מפריע לתפקודו ממש לא. כך גם לגבי רב שיש לו נטייה קלפטומנית או כל יצר הרע אחר. אמנם כשיש לו ספיקות והדבר מביא אותנו למסקנות או לרפיפות באמונה שיכולה להקרין על תפקודו – זו כן עילה להדחה או פיטורין (אבל בהחלט לא לירידה בהערכה כלפיו). יבחן כל אחד מאתנו את עצמו, האם באמת התובנה מלמעלה (שכישלון לא מפחית מההערכה לאדם) היא כה טריביאלית כפי שהיא אולי נראית.

הערה על מריבות של רבנים

פעם ליוויתי בעל תשובה בתחילת דרכו, והוא שאל אותי מדוע רבנים תמיד מעורבים במריבות ולא מוכנים לתת לגיטימציה לדעות אחרות. אמרתי לו שעל כך נוהגים להתבדח ולהביא את מימרת חז”ל “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”, כלומר מרבים הסכמי שלום (מרוב מלחמות). כמו שלהבדיל יאסר ערפאת היה אלוף העולם בהסכמי שלום.

אבל לגופו של עניין אמרתי לו ששלום והכלה של האחר יכולים לנבוע גם מחוסר אמונה בצדקת הדרך. זו לא חכמה לחיות בשלום עם כולם מתוך היעדר עמדה או חוסר ערכים. אם אני ספקן אז אין לי בעיה להכיל את כולם. השאלה היא כיצד אני נוהג כשיש לי עמדות משלי, כלומר כשאני מאמין בהן ושולל את היפוכן. במקרה כזה סביר שאגיע למלחמות ומריבות, ולפעמים גם במקום שהדבר לא ראוי וגם בצורות לא ראויות. על אותן מריבות ניתן להסתכל גם בעין טובה, שכן לפחות רואים כאן אנשים שהערכים שלהם חשובים להם והם מוכנים לריב עבורם. הפניתי אותו לאיגרתו הידועה של החזו”א בשבח הקיצוניות ונגד הבינוניות הפשרנית. הקיצוניים לפעמים יכולים להיות מאד מעצבנים וגם די טיפשים, ועדיין לפחות לחלקם מגיעה הערכה על יחסם לערכיהם שלהם.

משמעות הדבר היא שמצד אחד לא כל מריבה של אדם גדול היא מוצדקת, אך בה במידה גם מריבה לא מוצדקת לא מחייבת אותנו לא להעריך אותו. מדובר באדם וככזה הוא כמובן יכול להיכשל, אבל לפחות הוא נכשל במלחמה בגלל ערכים ועבורם. אלו בדיוק אותן שתי פנים שהוזכרו למעלה.

צדיקים כבני אדם

בעל התניא כותב שבינוני הוא מי שאינו חוטא אבל עדיין יש לו יצר רע, וצדיק הוא מי ששחט לגמרי את יצרו הרע. זוהי הסתכלות על אדם אוטופי שכנראה לא באמת קיים. אני רוצה לטעון שגם אדם שיש לו יצר רע יכול להיות צדיק, ואולי רק הוא יכול להיות צדיק (כי לאנשים באשר הם לעולם יש יצר), אבל יותר מכך גם אדם שנכשל יכול להיות צדיק. צדקות היא מצב של בני אדם, ואלו לעולם בעלי יצר ולעולם גם נכשלים (אפילו משה רבנו נכשל). בטור 29 עסקתי בהערכה מורכבת של אנשים, והזכרתי שם את אמירתו של מתמטיקאי שווייצרי ששוחחתי איתו ואמר לי שהוא מאד אוהב ומעריך את יחס התנ”ך לגיבוריו, שמציג אותם כאנשים בשר ודם שנכשלים וקמים, ולא כמו מיתוסים עתיקים אחרים שמציגים את הגיבורים שלהם כמלאכים. לא תמיד חשוב לשאול אם לאדם כלשהו יש יצרים, או אם הוא נכשל, ואפילו לא אם הוא עשה תשובה. שאלה לא פחות חשובה היא למה הוא נכשל, איך הוא עשה את זה ואיך הוא מתמודד עם זה.

בספריו של חיים גראדה, צמח אטלס ומלחמת היצר, הוא מעמיד זו מול זו את הדמויות של ראש הישיבה הנובהרדוקאית הצעיר והסוער, צמח אטלס, ומולו את בעל המחזה אברהם (שכידוע הוא שם ספרותי לחזון איש). כדי להבין את הסיפור צריך להכיר את הרקע לדברים. תנועת ההשכלה פגעה בצעירים רבים שנטשו את אמונתם ואת מחויבותם הדתית. הסבא מנובהרדוק שרצה להתמודד עם התופעה הזאת שלח את בחוריו להקים ישיבות לנוער צעיר בכפרים. ראש ישיבה כזה היה בחור צעיר כבן עשרים, שאסף סביבו ילדים ונערים צעירים, ולימד וחינך אותם לאמונה ומחויבות תורנית. נובהרדוק נתנה לחניכיה חינוך מאד פרוע ולא קונוונציונלי שהעמיד בראש את הכנות והיושר, וחינך לזלזול בדעת בני אדם כדי לא לתת להם השפעה על החלטותיי. כשבחור צעיר שקיבל חינוך כזה נעשה אחראי על ילדים ונוער אין פלא שיכולים להתרחש דברים בעייתיים.

צמח אטלס דנן, הקים ישיבה כזאת בכפר וולקניק. הוא מתואר בספר כאדם שאכול בספיקות וביצרים. הדרך שלו להתמודד איתם היא לחנך את תלמידיו בצורה קיצונית וסוערת ולא להתפשר עם שום הרהור כפירה או ספק, ועם שום יצר. הוא יוצא לג’יהאד על כל בצבוץ של ספק או הרהור אסור. על רקע זה הוא זורק מישיבתו את חיימקה (זהו המחבר, חיים גראדה), שנקלע בעקבות כך לבקתתו של בעל המחזה אברהם שנפש באותו כפר. המחזה אברהם, לפי תיאורו, הוא האנטי תזה של צמח אטלס, הרמוני ומיושב בדעתו. מוכן לשמוע כל שאלה וכל דעה ומתמודד עמן ביישוב הדעת ובשלווה. התיאור של החזון איש בספרו של גראדה (שלאחר מכן נטש את מחויבותו הדתית ואת העולם הדתי) הוא ספר מוסר מרשים ביותר, הרבה יותר מכל ספרי ההגיוגרפיה שקראתי עליו.

מאז קריאת הספרים הללו מלווה אותי התחושה שקיצוניות של אדם בדרך כלל משקפת מלחמה שלו עם עצמו, כלומר עם דברים שמציקים לו ומטרידים אותו בתוכו פנימה. אנשים ששלמים עם עצמם ועם דרכם מתנהלים בדרך כלל בשלווה. הם יכולים להיות קיצוניים בתפיסת עולמם (והחזו”א בהחלט היה כזה), אבל יחסם לבריות ולדעות אחרות הוא שליו ולא סוער.

אבל כאן ברצוני להצביע על היבט אחר, ואולי הפוך. אותו צמח אטלס שהיה מוטרד מהרהורים ויצרים אינו אשם בכך. הוא אדם ככל אדם, ומטבע הדברים מלווים אותו הרהורים ויצרים. אין לשפוט אותו על כך שיש לו ספיקות או הרהורים, שכן זה טבע האדם. לשבחו ייאמר שהוא מנסה להתמודד עמם. נכון שהוא עושה זאת בצורה בעייתית, ולפעמים גם פוגע בתלמידיו, אבל זה מה שבאמת נראה לו נכון. הוא פועל לפי מיטב הבנתו ולמען ערכים שהוא באמת מאמין בהם. האם הוא לא ראוי להערכה על כך? הוא בחור צעיר שנשלח לשדה קרב מורכב בלי שהיו לו כלים של ממש להתמודד שם, וזה המיטב שהוא יכול היה לעשות.

הדרך מול התוצאות

אנחנו רגילים להעריך אנשים לפי תוצאות מעשיהם ולפי שורה תחתונה, אבל דומני שדרך ההתנהלות והמוטיבציות הן פרמטרים לא פחות חשובים לשקלול בהערכה שלנו. בהינתן מצבו של אדם, השאלות כיצד הוא מתנהל, מה חשוב לו ומניע אותו ועל מה הוא נלחם, לא פחות חשובות להערכתנו אותו מאשר הבעיות שהוא גורם. גישה כזאת כמובן לא מאפשרת לנו לגבש הערכה ברורה כי הקריטריון הוא מורכב וסובייקטיבי, מה עוד שאיננו יודעים מה בלבו של אדם ומהן בדיוק המוטיבציות והמטרות שלו,[2] אבל לפחות חשוב להבין שהשורה התחתונה אינה מדד טוב מספיק להערכה כזאת. אפשר וראוי כמובן לבקר התנהלות בעייתית של אדם, אבל כשבאים לשפוט אותו לפעמים נכון לנתק את השיפוט מהביקורות הללו. ההבחנה הזאת באה לידי ביטוי בשני מישורים: 1. חשיבותה של הדרך – בעל תשובה מול צדיק. 2. חשיבותם של המניעים והנסיבות – בעל עבירה מול צדיק.

  1. חז”ל אומרים שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור.[3] משמעות הדבר היא שגם אם מבחינת התוצאות בעל התשובה יכול להגיע לכל היותר למעלתו של הצדיק הגמור, עדיין יש לו את היתרון שהוא עשה תשובה. הדרך חשובה גם היא להערכתנו אותו. בחסידות מסבירים כך את הגמרא לגבי מי שאומר אחטא ואשוב (משנה יומא ח, ט), שבעצם מדובר באדם שרוצה לרכוש את מעלת בעל התשובה ולכן הוא רוצה באופן יזום לחטוא ולשוב. גם הרב קוק באורות הקודש ח”ב (עמ’ תקל-לב) עומד על כך שאחת השלמויות היא עצם היותנו משתלמים. כלומר ערכו של אדם אינו נקבע רק לפי המצב בו הוא נמצא אלא גם לפי הדרך שלו.[4]
  2. עד כאן עסקנו בבעל תשובה מול צדיק גמור. אבל בדבריי כאן כוונתי למשהו רדיקלי יותר. בעל התשובה הוא מי שנמצא במעלה הכי גבוהה, וראינו שיש חשיבות לדרך שהוא עבר ולא רק למצבו האובייקטיבי. כאן רציתי לטעון טענה לגבי בעלי עבירה. גם הנפילות והמגרעות לא בהכרח מספיקות לשיפוט שלילי. גם אם האדם לא שב, כלומר הוא עדיין בעל עבירה, עדיין הערכתנו אותו אינה פשוטה. השאלה עם מה הוא מתמודד ואיך הוא עושה זאת.

כך היא גם המחלוקת לגבי נח, שהתורה אומרת שהיה צדיק בדורותיו. רש”י על אתר מביא שיש שדרשו זאת לגנאי ויש שדרשוהו לשבח. יחסית למקומו הוא היה צדיק, אבל בדורו של אברהם הוא לא היה נחשב צדיק כה גדול. מאידך, בדור כמו שלו קשה יותר להיות צדיק. משמעות הדבר היא שנח אמנם לא היה צדיק גמור. היו לו חסרונות ומגרעות, והוא לא בהכרח עשה עליהן תשובה. ועדיין הערכתנו אותו לא בהכרח נפגעת מזה. יתר על כן, ייתכן שרואים אותו כצדיק גדול יותר מצדיק גמור בדור קל יותר. כאן כבר לא מדובר על מי שעשה תשובה אלא על ההערכה הנכונה לאדם לא מושלם. לא השורה התחתונה קובעת, אלא המניעים והנסיבות ואיך הוא מתמודד עם מגרעותיו.

יפה אולי לסיים בדברי הרמב”ם הידועים בהל’ תשובה פ”ב ה”ב:

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו’, וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו’…

וכבר העירו על כך (ראה למשל בלח”מ כאן) שלפי הקריטריון הזה קשה יהיה למצוא בעלי תשובה. על מי ניתן לומר שאחרי שעשה תשובה לא שב לחטא לעולם? כמה ממפרשי הרמב”ם[5] כתבו שלא מדובר כאן על הערכת העתיד אלא על הערכה לגבי איכות ועוצמת התשובה בהווה. מבחינת מצבו העכשווי הוא לא ישוב לחטא לעולם. אחרי זה ייתכן שהוא ייפול שוב, שכן האדם הוא יצור מורכב ולא תמיד יציב, אבל הערכתנו אותו היא לפי מצבו הרגעי וכוונותיו ולא בהכרח לפי מעשיו בפועל. הוא רוצה את הדבר הנכון גם אם לא יצליח להוציא את רצונו זה אל הפועל באופן מעשי.

אני בטוח שמה שכתבתי כאן נשמע לאנשים טריביאלי, אבל כשתבדקו את יחסכם למקרים שתיארתי כאן (כמו הרב נריה גרוס בספרו של דאום, או מריבות הרבנים), תראו שהדבר אינו כן. כולנו בני אדם, גדולים יותר או פחות. כדאי להימנע מהערצה ומייחוס שלימות לאנשים, ובה במידה לא נכון לשלול מהם את ההערכה המגיעה להם בגלל חוסר המושלמות הזה. ברגע שנאמץ את ההמלצה השנייה לא יהיה צורך ביצירת ההערצה וייחוס השלימות הילדותי הנהוג אצלנו.

[1] שמחה רז, בספרו מלאכים כבני אדם, דווקא מציג בני אדם כמלאכים. לעומת זאת, רב הנסתר מציג מלאכים כבני אדם.

[2] זה היתרון של ספרות, שכן הסופר מרשה לעצמו לתאר את הרהוריו של האדם בספר ובכך מספק לנו תמונה מלאה ומורכבת יותר על התנהלותו. לכן דווקא לגבי גיבור ספרותי ניתן לגבש עמדה שיפוטית. לגבי אדם חי הדבר מאד בעייתי.

[3] ראה מחלוקת בברכות לד ע”ב וסנהדרין צט ע”א, וברמב”ם הל’ תשובה פ”ז ה”ד.

[4] ראה על כך במאמרי כאן שעוסק ביחס בין תהליך לשינוי מצב.

[5] ראה משנת רבי אהרן ח”ב דרשות (עמ’ רמט), שיחות מוסר (לר’ חיים שמואלביץ), תשלא, מאמר ד, ועוד.

מבט על משרד חוסר החינוך: ציונים, ערכים ולמידה (טור 89)

בס”ד

לפני כמה ימים קראתי כתבה על כך שמשרד חוסר החינוך אימץ מדיניות חדשה ובה במסגרת בחינת הבגרות באזרחות תהיה שאלת חובה (בתחום המכונה שם עמ”ר – ערך, מעורבות, רלוונטיות) שבה יידרשו התלמידים להביע עמדות בסוגיות השעה ובנושאים בוערים שבמחלוקת, וציון הבחינה יתחשב בתוכן העמדות שמובעות בה. כך למשל עמדות מסיתות או גזעניות יביאו לפסילת התשובה ולהורדת ציון.

מורים לאזרחות מוחים על כך ומתייחסים לזה כסוג של משטרת מחשבות. כך למשל מורה שמצוטט שם:

מגדיר את השינוי כ”מתכון לסתימת פיות”. לדבריו, שאלות מסוג זה קיימות כבר מספר שנים, אך בשום מקצוע לא הוצבו תנאים הנוגעים להבעת העמדה. “אף פעם לא עשו דבר כזה”, אמר. “גם במקצועות האחרים אין התניות כאלה לגבי עמדה מותרת ועמדה אסורה. אם ההנחיה הזו תקפה רק במקצוע האזרחות, תמוה בעיני מדוע דווקא במקצוע הזה מגבילים יותר את חופש הביטוי ובעצם מענישים תלמידים? זה הפעלת ענישה קשה כלפי תלמידים, זה איתות של משטרת מחשבות“.

מורים אחרים שדבריהם מובאים בכתבה טענו:

“איך אפשר ללמד אזרחות כשלתלמיד פשוט אסור לומר מה שהוא חושב?‏ ברור שאף אחד לא בעד גזענות או הסתה, אבל זו סתימת פיות של תלמידי ישראל. אפשר להעיר להם ולהתווכח איתם אבל להוריד נקודות על עמדה כשמבקשים מהתלמיד לומר מה הוא חושב, זה מהלך לא חינוכי“.

מהו ציון?

השאלות הללו מחזירות אותנו לשאלה היסודית יותר מהו בכלל ציון ומהו משקף? מקובל בבתי הספר לתת ציונים על התנהגות, השתתפות, מידות טובות וכדומה. ניחא. אבל גם ציון מגן מכיל בתוכו מרכיבים שונים שלא בהכרח משקפים ידע. מרכיבים של התנהגות, הכנת שיעורי בית, השתתפות בכיתה וכדומה. זה כבר יותר בעייתי, שכן המגן הוא חלק מציון הבגרות.

אבל כל אלו מטרתם לדרבן למידה, ולכן אולי אפשר להצדיק זאת גם אם מבינים שהציון אמור לשקף רק הישגים לימודיים. לפעמים נוקטים בדרך שאין לה הצדקה מצד עצמה כדי להשיג תוצאות חשובות. אבל ציונים על ערכים והשקפות זה משהו אחר לגמרי. זה לא “איתות של משטרת מחשבות”, כפי שאמר אותו מורה, אלא משטרת מחשבות של ממש.

המדדרון החלקלק והמהות

בשלב הבא יורדו ציונים למי שמביע עמדה דתית, חילונית, שמאלית, או ימנית. הרי יש מורים שחושבים שלהיות שמאלן זה לא מוסרי ולא לאומי. אחרים חושבים שלהיות ימני זה פשיסטי ומרושע וגזעני. הוא הדין לגבי חילוניות או דתיות. היכן בדיוק עובר הגבול? ובכלל, מיהו שיקבע מהי עמדה לגיטימית: שר החינוך? המורה? המנהל? על פי מה זה ייקבע? וכששר החינוך יתחלף ויתמנה מישהו מחד”ש, האם הציונות תיפסל? האם מי שעבר בגרות תחת בנט לא יתקבל לאוניברסיטה תחת חנין זועבי או זהבה גלאון, ולהיפך? אחרי שתתקבל ההצעה התמהונית הזאת, השלב הבא הוא שהאוניברסיטאות יקבעו בפסיכומטרי שאלות שבאות לבחון האם המועמד מצביע למפלגה הנכונה (+10 נקודות) או לא עלינו לרעים (30-). נראה שמדובר כאן בחבורת מטורפים חסרי בינה שמי שנתן להם שליטה במערכת החינוך הוא פושע (יש להוריד לו מיידית את כל ציוני הבגרות שלו).

אגב, מי יגדיר מהי גזענות לעניין זה? הרי מעשים שבכל יום מראים לנו שרוב המורים (כמו רוב הציבור במדינה), וכמובן רוב ככל השרים והפוליטיקאים בעצמם כלל לא מבינים מהי גזענות ולא יודעים להבחין בין גזענות לבין עמדות לגיטימיות לגמרי. אז הם יקבעו ציון של תלמיד לפי מידת הגזענות שלו?!

אבל אל לנו להתבלבל, כמו שנוהג לומר שר חינוכנו הנערץ. שאלת הגבולות והפרסונות אינן השאלות החשובות. זה עניין שבעיקרו טכני. הבעייה העיקרית שלי אינה עם העתיד, שאולי יפסלו עמדות שמאליות או ימניות, או מי יקבע מה נכון ומה לא, אלא עם ההווה. לא ייתכן שלא נותנים לתלמיד להביע את עמדתו, תהא אשר תהא. לא ייתכן שתולים את הציון שלו בעמדה ערכית כזו או אחרת. ציון הבגרות משקף יכולות, וכך הוא נתפס בכל מקום. האוניברסיטאות לא אמורות לקבל תלמידים לפי עמדות אלא לפי יכולות. אבל ציון הבגרות הוא אחד המדדים החשובים לקבלה לאוניברסיטה, או לעבודה, או למקומות נוספים. מבחינתי תלמיד ניאו נאצי שקורא לרצוח את כל היהודים בתאי גזים אמור לקבל ציון 100 אם הוא  מנמק זאת בצורה ראויה. למעשה, כלל לא צריך לשאול אותו שאלות כאלה במבחן בגרות.

אסוציאציה לאגדה אורבנית

אני נזכר כעת באגדה אורבנית (על פרופ’ חיים חנני, מתמטיקאי מהטכניון)[1] שמספרת שבמבחן בנושא זרימה בפקולטה להנדסה מכנית בטכניון הסטודנטים התבקשו לתכנן צינור שיוביל דם מאילת למטולה. מאיזה חומר לעשות אותו, מה קוטרו ועוביו, העומק באדמה וכו’. מספרי הסיפורים (ואני אישית שמעתי כמה וכמה אנשים שהיו מזועזעים מוסרית מהעניין הזה) מתלוננים איך הסטודנטים הטכנוקרטים של הטכניון אבדו צלם אנוש, וכולם פתרו את הבחינה והגישו אותה בלי להניד עפעף ולשאול למה צריך צינור דם כזה. מספרים שבחינה כזאת היא שהביאה להכנסת לימודים הומניסטיים לתכנית הלימודים בטכניון. איזו איוולת (לא ההכנסה, הטיעון).

מעבר לשאלת הטעם וההומור של מחבר הבחינה שניתן להתווכח עליה, על הטיפשות של המבקרים האופנתיים הללו וודאי לא ניתן להתווכח. מה בכלל הבעיה בשאלה כזאת?! וכי מישהו מעלה בדעתו שהמרצה התכוין לתכנן מחנה ריכוז והוא מסתייע בסטודנטים לפתור את בעיית הובלת הדם? מי האוויל שחושב שיש בשאלה כזאת בעייה מוסרית? רק יכולת מחשבתית ירודה במיוחד יכולה להמציא ביקורת כזאת. אלו שבוחנים את תלמידיהם לפי העמדות והערכים שלהם במקום היכולות, המיומנות והידע, לא מצליחים להפריד בין ערכים ורגשות לבין מיומנות וידע. אז לידיעתכם חברים: יש כמה מקומות בעולם שבהם לומדים משהו, שם התלמידים צוברים ידע ומיומנות. הם לומדים לפתור בעיות ומקבלים כלי ניתוח חשובים שיסייעו להם בזה. לא כל הפקולטות הם מוקדי תעמולה של ערכים “תקינים פוליטית”. ב”ה יש בעולמנו עוד כמה פקולטות פרט למגדר, חיזוי והמסתעף.

הסיפור של הטכניון הוא שטות משתי סיבות: 1. נורמטיבית – הציון של הסטודנטים לא אמור להיות תלוי בהשקפתם ובמוסריות שלהם. גם סטודנט נאצי אמור לקבל ציון לפי יכולותיו (ואחר כך אולי להיכנס לכלא). 2. עובדתית – מבחן כזה לא משקף בשום צורה חוסר מוסריות או השקפה כלשהי, ואפילו לא את רמת הרגישות המוסרית.[2] אגב, גם הביקורת לא משקפת את רמת הרגישות המוסרית או את המוסר.אמנם היא כן משקפת מוגבלות מדאיגה של היכולת השכלית.[3]

השאלה הטקטית

נשוב כעת למדיניותו של משרד חוסר החינוך. מעבר לחוסר הצדק השערורייתי, מה השוטים הללו רוצים בכלל להשיג? האם לדעתם זה יביא לחינוך טוב יותר של הנוער? זה באמת יעקור את הגזענות וימנע הסתה? להערכתי הפוליטיקלי קורקט רק מדכא את האנשים שחושבים אחרת ומלבה אצלם את תחושת הקיפוח. פעמים רבות הוא מחזק את העמדות המושתקות. מה אמור לעשות תלמיד שחושב כמו בנצי גופשטיין הגזען? שהרשעים משתיקים אותו, מורידים לו ציון ורודפים אותו. הוא  מתמלא יותר שנאה כלפיהם והדבר מחזק אצלו עוד יותר את תפיסותיו הבעייתיות (צאו וראו את התחזקות התמיכה בימין ובביבי מול ההטפה התקשורתית שמאלה, ובפרט נגד ביבי). דווקא אוורור של עמדות שונות יכול לאפשר דיון בהן, והליבון אולי גם יביא את התלמיד לשקול אותן מחדש. אינני יכול להימנע מללנקק כאן לטור 6 שלי לגבי לא תתורו.

הערה על אידיאולוגיה והתנהלות

כמובן שבכל הויכוחים הללו העמדה שמובעת ביחס להתנהלות משרד חוסר החינוך נמצאת בקורלציה ברורה עם עמדתו של הדובר. כשהמשרד מציג התנהלות מוטה ימינה מי שיבקר אותו יהיה אנשי שמאל, ולהיפך. המבקרים כולם ידרשו תמיד אובייקטיביות וחוסר הטייה, אבל לעולם הדרישות הללו יופיעו כאשר ההטייה היא לכיוון ה”לא נכון”. זו (עוד) מחלה של הדיון הציבורי אצלנו.

הדבר מזכיר לי את תקופת אריק שרון במלחמת לבנון ואחר כך כשר השיכון. הוא התנהל כדרכו בדורסנות ובלי חשבון לנהלים ומינהל תקין. זה כמובן היה מאד נוח לצד הימני במפה, ולכן הביקורות עליו הופיעו אך ורק מצד שמאל. כל עוד הוא פעל למען ההתנחלויות זה היה מאד נוח שהוא עקף את הנהלים ועשה מה שהוא רוצה. כבר באותו זמן אמר לי חבר טוב שמצוי עמוק בשמאל המפה הפוליטית: “אתם עוד תצטערו על כך, כשאותו בולדוזר יפנה את דורסנותו לכיוון שפחות תאהבו. אז תבינו למה צריך להתנגד לו בלי קשר לכיוון האידיאולוגי שבו הוא פועל”. לימים התברר שזו היתה נבואה של ממש (מי שרוצה ברכות, בני חיי ומזוני, ישלח סכום סמלי. לצערי אין עוד קבר לעלות עליו, אבל השם שמור במערכת).

רק למען השלימות אני חייב לציין שבעיצומם של תעלולי אולמרט, כמו מלחמת לבנון השנייה ושאר מעללים, פניתי אל אותו חבר בבקשה לפעול ציבורית יחד, שמאל וימין, להדחתו של המנוול. משום מה הוא שכח אז את משנתו, וענה לי שהוא לא יעשה זאת מפני שהאלטנרטיבה היא ביבי. ואידך זיל גמור…

מה ללמד באזרחות? בין לימוד וחינוך לציון ומבחנים

מקצוע האזרחות מעורר פולמוסים כמעט בכל שנה. כל שר וכל מפקח מביא איתו את משנתו, הסדורה או הבלתי סדורה, וסופג ביקורות (בדרך כלל מוצדקות) מבעלי תפיסות אחרות. לכאורה המסקנה המתבקשת היא שלא צריך להכניס תפיסות עולם לתכנית הלימודים.

אמנם במחשבה שנייה זוהי מסקנה פזיזה. כולנו בני אדם, ותלמידים בהחלט צריכים לעסוק בעמדות וערכים. לכן בהחלט חשוב לדון בכיתה על תפיסות עולם, והמורה בהחלט יכול וצריך לבטא את תפיסותיו ואולי גם לשכנע את תלמידיו לגביהן. כמובן הוא צריך לתת להם לבטא את עמדותיהם ולקבל גם את מי שלא משתכנע ומחזיק בעמדות אחרות. אני כמובן מודע לחששות ולסיכון שהמורה לא יוכל או לא ירצה לעשות זאת, ולכך שלפעמים הוא יהיה מוטה אפילו באופן לא מודע, ועדיין להערכתי המחיר של הדרך ההפוכה (הימנעות מדיון בנושאים כאלה) גבוה יותר. לכן הדיון בכיתה כן צריך לאפשר ולהיזקק לעמדות וערכים שונים. אם רוצים לשמור על אובייקטיביות אפשר לנסות ולגבש חומרים מסודרים שיציגו בפני התלמידים את מכלול העמדות בנושא הנדון, והמורה יוכל לעורר דיון וויכוח וגם להביע את עמדתו אחרי שעוברים על המגוון כולו. יש גם דרכים נוספות לעשות זאת.

אבל כל זה נוגע ללמידה בכיתה. המבחן, ובוודאי הציון, לא אמורים לעסוק בערכים ולהיות תלויים בהם. אפשר לשאול שאלות אינפורמטיביות כמו מהי גזענות (בתנאי שקודם מלמדים את המורים מה התשובה הנכונה, כי רובם לא יודעים), מהי תפיסת עולם כזו או אחרת ומה היא אומרת, מה חושבים בעלי התפיסה הזאת בסוגיא זו וזו וכדומה. אבל בשום אופן לא נכון לשפוט במבחן ובציון את העמדות עצמן. במבחנים ובציון חייבת להיות הפרדה מלאה בין עמדות וערכים לבין מידע ומיומנות. אפשר כמובן לתת נושא ערכי לעבודה או כשאלה במבחן, הן במקצוע האזרחות והן במקצוע חיבור, אבל הציון חייב להינתן לפי איכות הכתיבה וההנמקה ולפי הידע שמובע בחיבור, ולא לפי תוכנו הערכי והעמדות המובעות בו.

סיכום: תפקידו של שר החינוך ומשרדו

הקפדה על חינוך שנזקק (באופן ביקורתי והוגן) לשאלות הללו ומבחן וציון שמתעלמים מהן (בגסות), הוא בדיוק ההבדל בין חינוך לסתימת פיות.

מדיניות כזאת גם תקרב מעט את משרד החינוך ושר החינוך למקומם הראוי. שר החינוך צריך להיות טכנוקרט, ואסור לתת לו שום השפעה על התכנים. ובוודאי לא על הערכים שבאים לידי ביטוי בתוכן הלימודים. באופן כללי קיומו של משרד חינוך ושר חינוך בצורתם הנוכחית הוא פגיעה בדמוקרטיה ובשכל הישר, ובעצם עלבון לאינטליגנציה, אבל זה כבר נושא אחר.

[1] ראו גם כאן.

[2] כדאי לראות כאן את הערתו של גדי אלכסנדרוביץ בנושא זה.

[3] אגב, אני חייב לומר שנשוא הסיפור אצל גלילי, היה פרופ’ פרנץ אולנדורף המנוח, גאון בלתי מעורער (אבי הכיר אותו היטב בטכניון). לא ברור מהכתבה האם הוא עצמו הזדהה עם  הסיפור, אבל אם כן המסקנה היא שאדם יכול להיות גאון מדעי ואידיוט מוסרי. לפחות לגבי גדעון לוי אין לי דילמה.

חיזויים ופרימיטיביות מודרנית (טור 88)

בס”ד

בטור הקודם עמדתי על הבעייתיות בהסקת מסקנות לאחר מעשה. עסקתי בבעייתיות של “חכמה שבדיעבד” מול זו שבטענות אודות “הכתובות שכבר היו על הקיר”. סיימתי את הטור ההוא בתהיות: האם בכלל ניתן לחזות את העתיד, ומתי? איך אפשר לבדוק את החיזוי: האם מה שיקרה בפועל בהכרח מפריך או מאושש אותו? כאן אנסה לגעת קצת בשאלות הכאובות הללו.

על אורקלים וחוק המספרים הקטנים

מאז ומעולם אנשים עסקו בניסיונות לחזות את העתיד. כל אחד מאיתנו עושה זאת על כל צעד ושעל. אנחנו מנסים לחזות מה יעשה או יאמר אדם פלוני במצב פלוני. כיצד הוא יגיב למה שנאמר לו או נעשה לו וכדומה. ברור לכל אחד מאיתנו שחיזוי כזה יכול גם להיכשל. מדובר בהערכה שהיא תוצאה של ניסיון מצטבר ועיבוד וניתוח שאנחנו עושים לו תוך ניסיון להסיק מסקנות. לכן על אף הציפייה הטבעית שלנו שהחיזויים יתממשו, אנחנו צריכים להיות מוכנים להפתעות. אבל המוכנות הזאת לא מונעת ולא אמורה למנוע מאיתנו לבצע חיזויים. למה? מפני שגם לחיזוי לא וודאי יש ערך. אם נצפה את קיומו של משהו בסיכוי של 80% זה גם משהו, לא? כפי שראינו בטור הקודם כל חיזוי יכול להיכשל, אבל זה לא אומר שאין ערך לחיזויים.

אם כן, אי הוודאות מובנית בחיזויים שלנו. בן גוריון כבר אמר שהמומחים מומחים למה שהיה ולא למה שיהיה. אולי זו הסיבה להופעתה של תופעת החיזוי המיסטי. אורקלים שונים (כמו האורקל מדלפי ביוון העתיקה ועוד הרבה) פעלו ברחבי עולם העתיק ובמקומות מסויימים עד ימינו. גם נביאים מקובלים כחוזי עתידות, ולפעמים גם מיסטיקנים שונים (תמורת סכום סמלי יחזו לך את העתיד בכוס קפה, בכוכבים, או סתם בהזיות בהקיץ). יש גם יצורים לא אנושיים שעוסקים בחיזוי (הם בדרך כלל לא יודעים שהם עוסקים בזה). כך למשל פול התמנון שחי במשך כשנתיים הספיק לחזות נכונה תוצאות של 12 מתוך 14 משחקי כדורגל (בעיקר של נבחרת גרמניה), ובזכות יכולותיו אלו זכה האומלל הזה להיות מוחזק בשבי על כורחו במהלך רוב חייו הקצרים.

מה שמייחד את האורקלים המיסטיים הוא היומרה לחיזוי וודאי ומושלם. הם נסמכים על ידע טמיר ונעלם ממקורות עילאיים כאלה או אחרים, מה שעוקף את מגבלות החיזוי האנושי הרגיל. איך הם עושים זאת? ברוב המקרים ההסבר הוא פשוט בתכלית: נפק חיזוי עמום דיו, וכך תמיד תהיה צודק. לשבחו של פול התמנון ייאמר שהחיזויים שלו היו חד משמעיים: או שגרמניה מנצחת או שלא. חיזוי כזה קל מאד לבחון אמפירית האם הוא התממש או לא. לעומת זאת, האורקלים המיסטיים נוהגים לנפק תחזיות שמנוסחות בצורה שאף אחד לא ממש יכול להסיק ממנה מסקנה חד משמעית, ולכן הם לא באמת ניתנים להפרכה אמפירית. הם יכולים לומר משהו כמו “בזמן הקרוב יחול שיפור מופלא במצבך”, או “יקרה לך משהו מעניין” וכדומה. לך תדע מהו זמן קרוב, מה נקרא שיפור מופלא או משהו מעניין, והאם כשבמקרה אכן היה שיפור או מקרה מעניין זה לא סתם מקרה מוצלח אלא ניבוי וחיזוי טוב. זהו עקרון אי הוודאות החיזויי: המנה של רוחב החיזוי (עמימותו) מחולק בסיכוי שלו להתממש היא קבועה. ככל שהחיזוי ינפק משהו רחב יותר הסיכוי שלו להתממש (או לא להיות מופרך) גדול יותר. אם תחזה שהעולם יתקיים מחר בבוקר זה חיזוי רחב למדיי ולכן הסיכוי שלו גבוה. אם תחזה את מזג האוויר מחר בבוקר זהו חיזוי צר וספציפי יותר, ולכן שם סיכויי ההתממשות נמוכים יותר. אם תחזה שהאדם הבא שאראה יהיה בגובה שמעל מטר אחד – אתה כנראה תהיה צודק. אם תחזה שהוא יהיה גבוה למדיי – עדיין כנראה לא תופרך. אבל אם תאמר שהוא יהיה בגובה 1.83 – סיכוייך קלושים למדיי.

כשלי החיזוי המיסטי

על כשלי החשיבה והטעויות הסטטיסטיות שמסייעים לחזאים מסוג זה “להצליח” (בעיקר בהשגת רושם ציבורי) ראה בטור 38, שם עסקתי בחוק המספרים הקטנים ורפואה אלטרנטיבית. לכן אין כאן צורך להרחיב שוב בעניין הזה.

בכל זאת אני לא מצליח להתאפק, ואביא כאן דוגמה נוספת. נזכרתי כעת בחיזוייו המופלאים של ניר בן ארצי. אמר לי פעם ידיד, שהוא רב ומוחזק אצלי כאדם נבון, שהוא דווקא נוטה להאמין בכוחותיו של בן ארצי יען כי העובדות מדברות בעד עצמן. אמנם לא ברור לו כיצד הוא עושה זאת – אבל אי אפשר להתווכח עם עובדות. העובדה היא שהוא חוזה דברים מדוקים לעתיד ויודע דברים בלי שיש לו יכולת להשיג את המידע בדרכים רגילות. נו שוין. כמה ימים אחר כך, ראיתי בצהובון שהוציא הנ”ל לבתי הכנסת תחזית קודרת לגבי אסאד. בן ארצי אמר שם בנחרצות שתוך שלושה חודשים הלה גומר את הקריירה שלו. גיחכתי לעצמי, יען כי לכולם היה ברור שסופו קרוב, והבנתי שגם אם זה יקרה תוך חודשיים או ארבעה חודשים – החיזוי הזה לא לקח סיכון רב מדיי. כיום, משהו כמו שש שנים אחרי, כולנו רואים שאסאד כנראה יבלה את כולנו.

נכון שגם זו רק דוגמה אחת, וכאמור חוק המספרים הקטנים מלמד אותנו שאי אפשר ללמוד ממנה. אבל דומני שהיא מדגימה את הכשל. אם תנפק מספיק חיזויים, רצוי עמומים דיים, תימצא צודק בכמה מהם, וכך הפכת לעלי בבא וארבעים השודדים. יתר על כן, חיזוי מיסטי אמור לעבוד הרמטית ולא רק סטטיסטית. לכן לגביו יש משקל מסוים גם למספרים קטנים. אם יש לך מידע על טבעי על העתיד – סביר לצפות שתדע אותו לגמרי ובוודאות. החיזוי הסטטיסטי הוא עניין למתודות רציונליות שלא מסתמכות על מידע עתידי אלא על מסקנות הגיוניות ממידע עכשווי.

חיזוי מודרני

בתקופתנו התקדם החיזוי המיסטי הפרימיטיבי והעתיק לחיזוי בטכניקות שיטתיות. יש מוסדות מחקר שעוסקים בחיזוי בטכניקות שונות ויש שיכנו אותן מדעיות. כל ממשלה מחזיקה לידה מוסדות הערכה וחיזוי שתפקידם לבחון את התגובות הצפויות של השכנים, האויבים, האזרחים שלה עצמה ועוד. כל מקבל החלטות אמור להיעזר בחיזוי בצורה כלשהי כסיוע בקבלת ההחלטות שלו. גורמי החיזוי הללו יכולים להיות שייכים לארגוני ביון (שב”כ, מוסד, אמ”ן), לארגונים פוליטיים ומדיניים, מכוני מחקר אקדמיים ופרטיים, ואפילו עיתונאים עוסקים כל העת בהערכות וחיזויים.

לעצם הבעייתיות

כאמור, כאן כבר לא מדובר במיסטיקה אלא במדע, או לפחות בחשיבה רציונלית ושיטתית. האם ניתן לראות שהם באמת עובדים? או לפחות שהם אמינים יותר מעמיתיהם המיסטיים?

חשוב להבין שהחיזויים הללו עוסקים בדרך כלל באירועים ותופעות גדולים, כמו האם מדינה X תפתח במלחמה, או האם היא תגיב לפעולה כלשהי שלנו כלפיה בהחזרת שגריר, במחאה, בסנקציות וכדומה. חיזויים כאלה מעצם טיבם עוסקים במקרה בודד, ולכן קשה מאד לתת חיזוי אמין ובה במידה קשה גם לבדוק אותם סטטיסטית. גם אם חזו שתפרוץ מלחמה וזה לא קרה, או ההיפך (כמו “המחדל” ביום כיפור), זה יכול להיות מקרה בלבד. מקרה אחד איננו בסיס לחיזוי וגם לא מאפשר לבדוק את החיזוי.

אפשר כמובן לנסות ולבדוק אוסף חיזויים של מוסד או אדם כלשהו ולראות האם הם פועלים או לא, אבל כל חיזוי בנוי על בסיס אחר ועוסק בגורם אחר, ולכן קשה מאד להתייחס לבדיקה כזאת כמדד הסתברותי אמין לאיכותו של החזאי שלנו. מעבר לזה, ברוב המקרים התחזיות לא ניתנות במונחים חד ערכיים (שלא כמו פול התמנון), מה שמקשה עוד יותר על בדיקת החיזויים הללו.

הדרך לבדוק את איכותו של גורם חיזוי כזה אינה פשוטה. נניח שעיתונאי כלשהו מנפק לנו חיזויים של תוצאות משחקי כדורגל, או מוסד הערכה של אמ”ן שמנפק לנו 10 חיזויים בשנה בנושאים שונים, ונניח אפילו שהחיזויים הם חד ערכיים (1 או 0, כמו פול התמנון או הכדורגל). אם התממשו 6 מתוכם, האם זו איכות חיזוי טובה או לא? איך בכלל עונים על שאלה כזאת? אם מדובר בשאלות לא בינאריות, כי אז קשה מאד להציע מדדים להצלחה או כישלון אפילו לחיזוי בודד.

אז איך בכל זאת בודקים?

אם מדובר בשאלות בינאריות (כמו אצל פול התמנון), ניתן להשוות את מספר החיזויים המוצלחים להגרלה אקראית שגם היא תיתן לנו כמובן 50% הצלחה. כלומר חיזוי של 50% בשאלות בינאריות וחד משמעיות לא שווה כלום. אבל זה חסם תחתון שלא אומר הרבה. הוא רק אומר לנו שאם אדם כלשהו חוזה נכון תוצאות של 100 משחקי כדורגל מתוך מאתיים, החיזוי שלו לא שווה כלום!!! שימו לב, הוא בכל זאת הצליח במאה מקרים, וזה כמובן יביא אנשים רבים לתת אמון ביכולותיו (בפרט אם הוא לא חושף את המקרים בהם נכשל). אבל הם לא שמים לב לכך שההשוואה לא צריכה להיות לחיזוי כושל שבו לא היתה אף הצלחה אלא לחיזוי שרירותי של 50%. לכן איכות של מוסד או גורם שעוסק בחיזוי בינארי נמדדת בהצלחותיו מ-50% ומעלה (וגם זה בהנחה שמספר המקרים שנבדקו מובהק דיו. חיזוי של 2 תוצאות מתוך 3 הוא משמעותית מעל 50%, אבל בכל זאת לא אומר הרבה).

מה עם חיזוי של גורמים לא מקצועיים, הדיוטות? אלו, בניגוד להגרלה עיוורת, משתמשים במידע, אבל המיומנות שלהם בניתוח שלנו וההיכרות עם מכלול העובדות הרלוונטיות פחותה מזו של המומחים. במקרים רבים הם יגיעו לאיכויות חיזוי טובות יותר מ-50%, שכן החיזוי שלהם אינו סתם ירייה באפלה אלא משתמש במידע. כך לדוגמה גם בלי להיות גאון בכדורגל אם תהיה תחרות בין גרמניה לישראל כל הדיוט יחזה ניצחון גרמני (סליחה על חוסר הפטריוטיות), וכנראה הוא יצדק ברוב מוחלט של המקרים.

לכן בדיקות שמטרתן לבחון את מומחיותו של גורם חיזוי כלשהו, לא אמורות להשוות אותו למדד ה-50% אלא לחיזויים של הדיוטות. אם כל הדיוט יודע לחזות תוצאה של משחק כדורגל בסיכוי של 60%, אזי עיתונאי ספורט אמור לנפק לנו חיזוי של 70%. אם הוא הצליח ב-60% אז הוא אולי טוב יותר מהגרלה עיוורת ושרירותית, אבל לא יותר מכל הדיוט ברחוב. במצב כזה אי אפשר לקרוא לו מומחה.

מסקנות: חיזוי בכלל וחיזוי מדעי בפרט

המסקנות המתבקשות ממה שראינו עגומות למדיי. איני יודע אם מישהו בדק אי פעם תחזיות של כתבי ספורט (יחסית קל לבדוק) מול הדיוטות. תחזיות של גורמי הערכה בטחוניים או פוליטיים אני מניח שלא באמת נבדקו שכן מאד קשה לעשות זאת. אין מספיק מקרים, כמעט ואין שאלות חד משמעיות (ובוודאי לא בינאריות) שניתנות לבחינה שיטתית, והדברים הרבה פעמים סודיים. ועדיין יש לי השערות די פסימיות באשר לתוצאות של בדיקות כאלה אם הן תתבצענה. מתעוררות אצלי תהיות קשות עד כמה בכלל ניתן לתת משקל למומחיות בתחומים אלו.

כאמור, תחום החיזוי השיטתי מתפתח בעשרות השנים האחרונות כדיסציפלינה אקדמית, ויש שמתייחסים אליה (לדעתי על לא עוול בכפה) כמדעית. אחד המומחים הידועים בתחום, דוד פסיג (מתואר כראשון בישראל שמחזיק בתואר שלישי בתחום הזה. לשבחנו ייאמר שהתואר ניתן בחו”ל), מכהן כיום כמרצה בבר אילן.

בשנת 2005 התחום כמעט לא היה קיים כאן, ואחד מידידיי שלח אליי מאמר של פסיג (כעת חיפשתי שוב ומצאתי אותו כאן) שחוזה עתיד מזהיר לישראל, התלהב אנושות וביקש לדעת מה דעתי. קראתי את הדברים ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מדובר באוסף אמירות עמומות לגמרי שאין שום דרך לבחון אותן. כל הדיוט יכול היה לנפק אמירות דומות לא פחות טובות. לא תוציאו שם טענה אחת שניתנת לבחינה של ממש. התירוצים כמובן לעולם קיימים, שהרי זה תלוי בהמון דברים שלא ידועים ואי אפשר לדעת הכל בוודאות ותמיד יש טעויות. כמובן, אבל את זה גם אני יודע. החיזוי כתחום אקדמי מתיימר לעשות משהו מעבר למה שאני לא יודע לעשות. הצגתי למעלה את המדדים מול חיזויים של הדיוטות או מול מדד ה-50%, ובפרט הדרישה להעמיד טענות שניתנות בכלל לבחינה, כלומר שאומרות משהו. גם הקטע במאמר שמאדיר את התחום ומתייחס אליו כסוג של מדע הוא הבל מוחלט לדעתי. יש שם מלל מלומד שמשתמש במושגים שניכר כי הכותב עצמו לא ממש מבין אותם (למשל בסוף מתחום הפיסיקה) מרשים הדיוטות ומעורר גיחוך אצל מי שמצוי קצת בחשיבה מדעית. שלחתי לידידי ביקורת קטלנית על הדברים, ומאז יחסי לתחום הזה סקפטי ביותר.

כעת חיפשתי חומר עדכני יותר, ומצאתי למשל את הראיון הזה (משנת 2012), שבו פסיג נשאל על כל העולם ואישתו. אין תחום שהוא לא מחווה עליו דעה נחרצת, ובדרך כלל מדובר באמירות חסרות כל תוכן קונקרטי. בין היתר שואלים אותו על היחס שמקבלים העוסקים בחיזוי, והוא מסביר שבדרך כלל מדובר בזלזול וציניות, אבל הוא מוסיף בנחת שהם רגילים לזה. זה תחום חדש, הוא אומר, שגם הישראלים יצטרכו להתרגל אליו. טוב, כאחד המזלזלים, אני מציע לקוראיי לקרוא את התחזיות במאמר הזה (בעיקר אלו שעוסקות בעשור השני של המאה הזאת, שכעת כבר כמעט חלף והיה בעיצומו כבר כשנכתבו הדברים כך שלא מדובר על תחזיות לעתיד הרחוק) ולבחון מה מתוך הדברים ניתן בכלל לבחינה אמפירית (עומד להפרכה), ומתוך זה מה באמת התממש. ההישגים מרשימים ביותר: אפילו אמירת עמומות ביותר שקשה לראות כיצד בכלל בוחנים אותן מצליחות שם להיכשל כישלון חרוץ ולהתנפץ אל סלעי המציאות הסרבנית של עולמנו. זאת, כאמור, למרות שהתחזיות הללו עוסקות בעשור הנוכחי, והן ניתנו כשהוא כבר היה כאן (שנת 2012).

אומר שוב, אין לי ביקורת על הכשלונות, שהרי זו חכמה שבדיעבד. אני לא בטוח שהייתי עושה זאת טוב יותר (אם כי כמעט בטוח). אבל בהחלט יש לי ביקורת על היומרה. אני לא מקבל תארים ומשכורת על חיזויים, ולכן מטבע הדברים אף אחד לא מצפה ממני להצליח בזה. יש לזכור שמהותו של חיזוי היא להקדים את הדיעבד ולראות את הכתובת שעל הקיר (במונחי הטור שעבר) כבר כעת. להיות חכם בדיעבד מלכתחילה. אם אתה לא יודע לעשות זאת – אל תהיה חזאי. בשורה התחתונה אני לא רואה ולו בדל של הבדל בין מה שנעשה כאן לבין אמירות האורקל מדלפי. נדמה לי שהתחזיות שניתנות בראיון הזה שמקפידות מאד לא לומר כמעט שום דבר משמעותי, לא עומדות אפילו במבחן ה-50% (כלומר הוא מצליח להיות גרוע יותר מניחוש אקראי, אם כי רוב הדברים אינם בינאריים כאמור). באמת עלוב לגמרי. זה עורר בי געגועים לפול התמנון זצ”ל (שכזכור הצליח ב-12 מתוך 14 מקרים). נראה שמדובר במכשפים מודרניים שלא מצליחים יותר מעמיתיהם העתיקים. הם אמנם החליפו את הגלימות העתיקות של השמאנים בגלימה אקדמית ומשכורת של פרופסור, אבל חוץ מזה הכל נשאר אותו דבר. להתרשמותי החיזוי ה”מדעי” אינו אלא שדים עתיקים בלבוש חדש, הא ותו לא. זהו בעצם כישוף במובנו השרלטני והרע ביותר. אבל כאמור חובת הראיה עליהם. אדרבה, שיציגו מבדקים שיטתיים של איכויות החיזוי שלהם מול הדיוטות בשאלות שניתנות למדידה וכימות ונראה.

מה בין חיזוי לידע כלכלי?

חשוב להבהיר כאן משהו. כלכלנים עוסקים כל העת בחיזוי, ולהתרשמותי למרות הביקורות על כשלונות שונים שלהם הם מצליחים יותר מהדיוטות. לידע כלכלי יש תרומה ברורה ליכולת להבין תהליכים ולחזות את העתיד ברמת אמינות כלשהי (גבוהה מזו של הדיוטות). מה הערך המוסף של מתודות חיזוי להבדיל מכלכלה? מי שעוסק בחיזוי אמור לדעת איך לקחת את הנתונים שיש בפני הכלכלן ולהיות יכול לחזות מתוכם את העתיד טוב ממנו. החיזוי השיטתי הוא לא ידע כלכלי. זוהי נחלתו של הכלכלן. לחזאי אמורה להיות היכולת לבחור את הנתונים הרלוונטיים, וגם לבצע את ההיסק החיזויי טוב יותר מהכלכלן. זה לא קורה. דווקא כלכלנים מצליחים יותר, מה שמראה שחיזוי נכון הוא עניין לשכל ישר וידע מדעי-עובדתי-מקצועי (כלכלי ואחר), והערך המוסף של מתודות חיזוי הוא כנראה אפסי. בעצם אין תחום כזה. יש כלכלה וידע כלכלי, אבל החיזוי אין בו מאומה מעבר להפעלת שכל ישר על הידע הכלכלי.

הערה: דירוגים כחיזויים

יש תופעה מרתקת שמופיעה במשחקים פופולריים ותחרותיים בעולם, כמו גו או שחמט. בתחומים אלו יש דירוג של השחקנים, והבנתי מידידים שלי שעוסקים בגו שהדירוג שם הוא ברזולוציה עדינה ביותר. עוד הם סיפרו לי שלמרבה התדהמה הדירוג הזה נותן תחזיות מדויקות להפליא. מי שמדורג מעט גבוה מזולתו תמיד ינצח אותו, כמעט ללא יוצא מן הכלל. ואל יהא הדבר קל בעיניכם. ההבדלים קטנים למדיי, והדיוט לא היה מצליח לתת תחזיות של תוצאות משחקים ברמה כזאת. איני יודע אם חקרו את הדבר, כיצד נעשה הדירוג הזה ומה ניתן ללמוד ממנו לגבי חיזוי, אבל לדעתי זה בהחלט שווה מחשבה.

נבואות ויכולות נבואיות

הדברים שנכתבו כאן מעוררים תהיות נוגות לגבי הנביאים. סליחה על הכפירה, אבל הייתי רוצה להיות יכול לבחון שיטתית את איכות הניבויים שלהם כדי להשתכנע שאכן יש להם יכולות שלנו לא היו. יש דוגמאות פה ושם, אבל הנבואות הן כה עמומות שקשה יהיה לקבוע שהן נכשלו. מעבר לזה, צריך לבחון אותן מול נבואות של הדיוטות ומול חוק ה-50%. לא ידוע לי על מחקר שיטתי של הניבויים הללו, וגם כאן אנחנו בדרך כלל עובדים על פי חוק המספרים הקטנים. דוגמאות מוצלחות, ותירוצים על הדוגמאות שכשלו.

האם זה אומר שהנביאים שלנו לא ניחנו ביכולות נבואיות? לא בהכרח. זה רק אומר שאין לי אינדיקציה ברורה לכך שהיו להם יכולות כאלה. התורה אומרת שכן, ולכן אני נוטה להאמין לזה. אבל הראיות שמובאות מהתגשמות הנבואות נראו לי תמיד מפוקפקות (ראה כאן).[1]

הערה על “פרימיטיביות” מודרנית

ראינו כאן שהצורך של בני אדם להתמודד עם אי וודאות יצר את האורקלים והחזאים המיסטיים. עוד ראינו שהצורך הזה לא באמת נכחד. בתקופתנו הוא עדיין בעינו, והוא שמביא אותנו להיזקק למכשפים המודרניים. החיזוי המודרני מחליף את זה המיסטי, אבל עושה זאת באיכות ואמינות שהן כנראה לא הרבה יותר טובות. כנראה שהצורך שלנו בוודאות שמביא אנשים מסויימים להיזקק לבבות ומכשפים, מביא אחרים (שמתייחסים לראשונים כפרימיטיביים) להסתמך על חזאים אקדמיים. כפי שראינו, אלו לובשי גלימות ואלו לובשי גלימות, ואין בין אלו לאלו אלא משכורת ותואר אקדמי בלבד.

יש עוד כמה וכמה תופעות פרימיטיביות שלכאורה נכחדו אבל בעצם רק החליפו צורה. תחושתי היא שפחדים מטכנולוגיה (כמו שיבוט, אינטליגנציה מלאכותית וכדומה), גם הם בעצם מחליפים פחדים קמאיים אחרים. במקום לדבר על שדים מדברים היום על מכונות חושבות, אבל מייחסים להן על לא עוול בכפן תכונות ויכולות בדיוניות, וכך מפתחים חששות חסרי שחר וחסרי בסיס מפניהן (ראה למשל כאן). כך גם השיבוט שנתפס כבעיה מוסרית קשה, והדיונים לגביה מתנהלים בפאתוס דתי עמוק, כשבעצם מדובר בטכנולוגיה גרידא שלא מעוררת שום בעיה מיוחדת להערכתי (ראה כאן ובעיקר כאן). זוהי עוד דוגמה לעיבור צורה של רגשות דתיים שעברו סקולריזציה (כאילו אנחנו “משחקים במגרש של אלוקים”. אפילו אתיאיסטים גמורים נוקטים לשון כזאת).

יש כנראה משהו די קבוע ומתמיד בפסיכולוגיה האנושית, ושינויי התודעה והתרבות הגדולים שהאנושות עוברת לא ממש מצליחים להיפטר ממנו. הוא רק פושט ולובש צורות שונות עם שינוי הנסיבות התרבותיות והחברתיות.

[1] הוסיפו לזה את דברי השל”ה בהקדמת ספרו, חלק בית הבחירה, שמסביר שהנביא בד”כ מנבא את מה שאמור להיות על פי ההתנהלות הסבירה, אבל נבואתו יכולה להיכשל אם אנשים יבחרו אחרת. זה מרוקן את המושג נבואה מתוכנו המיסטי, ובעצם הופך את הנביא למשהו שהוא כמעט כמו חזאי מודרני (רק יותר מוצלח כתקוותי). יש לדון בדברי השל”ה הללו, והאם הוא  מדבר על כל הנבואות (כלומר מרוקן לגמרי את הנבואה מתוכנה המיסטי) או רק על סוגים מסויימים, ואכ”מ.

על הוכחות רטרואקטיביות: כתובות על הקיר וחכמה שלאחר מעשה (טור 87)

בס”ד

לפני כמה ימים ראיתי כתבה על כך שהאימאם מנהיג תא הטרור שביצע את הפיגוע בברצלונה היה במאסר 4 שנים (על הברחת חשיש ממרוקו לספרד. פעולה בעלת משמעות דתית מובהקת), ולאחר מכן (בשנת 2014) היה מועמד לגירוש מספרד (נראה שיש שם חוק שמהגר שהיה במאסר פלילי לפחות שנה מגורש). הוא ערער בפני בית משפט שם וערעורו התקבל בנימוק שהגירוש יגביל את חופש התנועה שלו (?).

מהתיאור המוזר בכתבה רב הנסתר על הגלוי. כרגיל, לא ברור מה מזה משקף תמהוניות של הכתב ומה מזה תמהוניות של מערכת המשפט. וכרגיל, לא בדקתי את הדברים כי לא ממש משנה מה היה שם בפועל. לענייננו כאן מה שחשוב הוא הכותרת שניתנה לכתבה בדף הראשי שמשקפת תחושה של רבים (ראו גם בטוקבקים בפרט על ההשלכות המיידיות אלינו בישראל): “הכתובת היתה על הקיר”. בסאב טקסט של הכותרת והכתבה עצמה מובלעות שתי טענות: 1. התוצאה (הפיגוע) מוכיחה בדיעבד שבית המשפט שקיבל את הערעור טעה. 2. יש להפיק לקחים למקרים דומים להבא שלא לקבל ערעורים כאלה.[1]

כנגד טענה 1 אומרים רבים שזו חכמה שבדיעבד. מראש לא ניתן היה לדעת זאת. על כך טוענים נגדם שעל כך גופא הוא עמד להיות מגורש, כי היה חשש מוחשי למעשים כאלה מצדו. לכן היה כאן ויכוח כבר מלכתחילה: הכתובת היתה על הקיר. כנגד טענה 2 טוענים מכוח חוק המספרים הקטנים (ראה על כך כאן). מקרה אחד לא מוכיח שום דבר. סטיות סטטיסטיות יכולות לקרות. לכן גם אם בדיעבד מתברר שכאן השיקול היה שגוי, זה מקרה אחד והוא יכול להיות חריג. זה לא נותן לנו אפשרות להפיק לקחים למקרים אחרים. יש כאן שתי שאלות שנוגעות ליחס בין כתובות על הקיר לבין חכמה שלאחר מעשה, וניגע בכך כאן על קצה המזלג.

הרב שך על אנטבה

פעם קראתי במכתבים ומאמרים של הרב שך (דומני איגרת ב) שהרב שך התנגד למבצע אנטבה בגלל הסיכון הגבוה הצפוי לחיילים ולשבויים וסיכויי ההצלחה הנמוכים. טענתו היתה שלא נכון לקחת סיכון כמעט ודאי בשביל ספק הצלחה. אחרי שהמבצע הצליח מעל לכל המשוער, חזרו אליו ואמרו לו שהצלחת המבצע מוכיחה שהוא טעה. הרב שך ענה להם בטיעון מאד הגיוני: גם אני לא אמרתי שהמבצע ייכשל בוודאי. הטענה היתה שיש סיכוי רב לכישלון והוא לא שווה סיכון גבוה לחיי החיילים. גם כשיש סיכוי גבוה לכישלון תיתכן הצלחה בסיכוי נמוך כלשהו. 95% סיכוי לכישלון אומר שיש 5% להצלחה. אז כעת התרחש ה-5%, מה זה מוכיח?! במילים אחרות, את ההחלטה צריך לקבל לפי הנתונים שעמדו בפני המחליטים בשעת ההחלטה. הרב שך טען שלפי הנתונים הללו לא נכון היה לצאת למבצע. ההצלחה בפועל לא מוכיחה שההחלטה מראש היתה נכונה. זו חכמה שבדיעבד, ובעצם יש כאן ביטוי לחוק המספרים הקטנים. מקרה בודד לא מוכיח מאומה ברובד הסטטיסטי.

איני נכנס כאן לשאלה מה המומחיות של יהודי כמו הרב שך בעניין, והאם יש לו סמכות בתחומים כאלה. הדיון שלי כאן אינו בסמכות ומומחיות אלא בשאלה של הוכחות רטרואקטיביות, כלומר האם הוא צדק בטיעונו או שמא צדקו מבקריו.

הבחנה בין שני מצבים

בהקשר כזה חשוב להבחין בין שני מצבים שונים:

  1. כולם חשבו מלכתחילה שזה לא יצליח והוויכוח היה האם בכל זאת לבצע (למרות הסיכוי הקלוש), וכעת מובאת ההצלחה כטיעון שמוכיח שאכן היה צריך לבצע.
  2. היה ויכוח בין שתי סיעות: היו שחשבו שזה יצליח בסיכוי סביר (שמצדיק את הסיכון) והיו שחשבו שלא. בדיעבד ההצלחה מובאת כהוכחה נגד הרב שך ולטובת האופטימיים.

במצב 1 ברור שהרב שך צודק. ההצלחה באמת לא מוכיחה מאומה, שהרי אף אחד לא טען שסיכוי ההצלחה היה גבוה. אבל הוויכוח שמתואר שם עסק כנראה במצב מסוג 2: הטוענים רצו להביא הוכחה לזה שהסיכוי היה גבוה יותר ממה שהעריך הרב שך, כלומר שעל כך היה הוויכוח. לכאורה עדיין עומדות לטובתו הטענות שמדובר במספרים קטנים ובחכמה שבדיעבד. האם בכל זאת יש כאן מקום לטענת הביקורת?

הסתברות מותנה

ישנו היפוך מאד נפוץ ומבלבל של התניות הסתברותיות. הוויכוח לגבי הצלחת מבצע אנטבה בעצם עסק בשאלה האפריורית, שקודמת להתרחשות, מה הסיכוי שאם החליטו לבצע מבצע הוא יצליח. השאלה אותה אנחנו שואלים היא שאלה כמעט הפוכה (לא בדיוק), הסקת מסקנות מאירוע שהתרחש: מה הסבירות לכך שאם המבצע הצליח אזי סיכויי ההצלחה  מראש היו גבוהים. התלות בין השאלות הללו אינה פשוטה, ובוודאי לא ליניארית, אבל ישנה תלות כלשהי ביניהן.

בעצם התוצאה המוצלחת של המבצע מראה שבמידה מסוימת אלו שטענו שהסיכוי להצלחה גבוה צדקו יותר מאלו שטענו שהסיכוי נמוך. חשבו על מצב שהיינו חוזרים על המבצע הזה אלפי פעמים וכל פעם הוא היה מצליח, או לחלופין הוא היה מצליח ב-80% מהמקרים. אני מניח שכולנו נסכים שזו אינדיקציה לא רעה לכך שאלו הטוענים שמבצע כזה יצליח כנראה צודקים בסבירות גבוהה יותר מעמיתיהם. כך מאששים גם תיאוריות והיפותזות מדעיות לאור נתונים. נכון שבמקרה זה עשינו רק “ניסוי” אחד, ונכון שניסוי אחד הוא לא מדגם מייצג והתוצאה שלו יכולה להיות מקרית, ועדיין זה נותן תמיכה מסוימת לדעה המחזיקה בסיכויי הצלחה גבוהים יותר. אם מספר גדול של מקרים היה מוכיח זאת בצורה ברורה, אזי כל מקרה בודד מאשש זאת ברמה כלשהי (כנראה קטנה למדיי).

ומכאן שטענתם של המצדדים במבצע נגד הרב שך יש בה ממש. היא לא מאד חזקה אבל גם לא משוללת יסוד. בהנחה שיש לנו רק דוגמה אחת (אין לנו אפשרות לחזור על הניסוי ולבצע עוד מבצעים דומים) אזי זהו הנתון והמידע היחיד שיש לנו. אם לצערנו צריך להסיק מסקנות על סמך הנתון הבודד הזה, זו המסקנה הטובה ביותר שניתן להסיק  ממנו (שמובהקותה גבוהה רק במעט מהמסקנה ההפוכה כמובן, אבל עדיין יש הבדל קטן). אם בכל אופן אנחנו צריכים להחליט על סמך ניסוי הבודד הזה – זו המסקנה הכי פחות שגויה שניתן להסיק ממנו. גם בהלכה הולכים אחרי הרוב, ולו רוב קטן. הסיבה לכך היא שאמנם עדיף לא לקבל החלטות על בסיס מידע מצומצם או חלקי, אבל אם בכל זאת צריך לקבל החלטה כזאת נכון יותר לקחת את האפשרות עם הסיכוי הגבוה, גם במרווח קטן. להתבסס על 51% ודאי טוב יותר מאשר להתבסס על 49%.

דוגמה: פרדוקס העורבים

זה מזכיר לי שאלה שעלתה כאן באתר לפני כמה ימים (ראו כאן בהתחלת השרשור). בתגובה לשאלה כתבתי שם בין היתר:

זה מזכיר לי את פרדוקס העורבים של המפל (מתקפה על האינדוקציה המדעית). קח את ההיפותזה המדעית שכל העורבים שחורים. יש שטענו שבדיקת עורב והיווכחות בזה שהוא שחור מאששת את התיאוריה הזאת. על כך טוען המפל שהטענה “כל מה שאינו שחור אינו עורב” שקולה לוגית לטענה הזאת. לכן לפי האינדוקטיביסטים יוצא שגם מציאת ענן לבן או שולחן וורוד היא אישוש לתיאוריה שכל העורבים הם שחורים. תרגיל למחשבה: מה פגום כאן?

על כך ענה שם ישי נכון, שבאמת גם בדיקת עננים לבנים או סוסים וורודים מאששת את התיאוריה שכל העורבים הם שחורים, אבל בגלל שמדובר בקבוצה גדולה של עצמים האישוש הוא קטן למדיי.

ואם יורשה לי להביא את הדברים בלשוני הזהב:

זה אכן ההסבר לפרדוקס העורבים. מציאת ענן לבן אכן מאוששת את התזה שכל העורבים הם שחורים, אבל בגלל ריבוי המקרים האישוש הוא מזערי. ולכן כמובן לא צדק המפל במתקפתו על האינדוקציה.

ודאי שבדיקת עננים יכולה להפריך את הטענה שכל מה שאינו שחור אינו עורב. אם נבדוק את העצם הלבן הזה בשמים ונגלה שהוא לא עורב אלא ענן התזה הופרכה. הבדיקה בה מדובר היא כמובן לא בדיקה של צבע העננים (נתון שזה ענן ואני בוחן מה צבעו) אלא בדיקה של טיבם של העצמים הלבנים (נתון שזה לבן ואני בודק האם הוא עורב). ודוק.

ניתן לראות שגם כאן היפוך הכיוון הוא משמעותי. אם היינו בודקים ענן ושואלים מה צבעו זה היה חסר משמעות מבחינתנו. אבל אם נבדוק עצם לבן ונשאל האם הוא עורב (ונגלה שהוא ענן) יש לבדיקה זו משמעות אישושית, אם כי קטנה למדיי (כי יש המון עצמים לא שחורים, הרבה יותר מאשר עורבים. לכן מקרה אחד הוא אחוז קטן הרבה יותר מתוכם).

בשולי הדברים אעיר שבדיון על מבצע אנטבה לא לגמרי ברור מהו בעצם כיוון הבדיקה. האם לקחנו מבצע ובדקנו והתברר שהוא הצליח, או שלקחנו מבצע מוצלח וגילינו שהוא היה בדיוק בעל המאפיינים שהיו בוויכוח (כמובן כי זה היה מבצע אנטבה עצמו).

מקומן של תפיסות היסוד

האם לאור דברינו כאן הרב שך באמת היה צריך לוותר על עמדתו לאור התוצאה המוצלחת? לא בהכרח. אם אכן אנחנו נמצאים במצב שבו מבחינתנו שתי האפשרויות שקולות ואנחנו רוצים להסיק מסקנה מתצפית אמפירית, או אז נכון יותר להסיק שלמבצע כזה אכן יש סיכויי הצלחה גבוהים (נאמר מעל 50%). אבל אם יש לנו עמדה אפריורית ברורה שזה מבצע חסר סיכוי, או אז ההצלחה תתפרש אצלנו כמקרה בעלמא, ובצדק.

אמנם זהו פתח לשמרנות ולאיבון מחשבתי. כל אדם יתבצר בעמדתו ולא ישתכנע לעולם מדברי זולתו ומהעובדות (לא יבלבלו אותו עם העובדות). כמובן חשוב לשמור על יושר ולהיות מוכנים להסיק שטעינו ולחזור בנו. לא נכון להתבצר בעמדה הראשונית שלנו. מאידך, לשיטתי זוהי באמת המסקנה המתבקשת. אז מה עושים?

דומני שהרב שך היה צריך לחזור לשיקוליו המקוריים ולבחון שוב ביושר את שיקוליו, האם באמת נכון היה להסיק שסיכויי ההצלחה נמוכים. אם הוא עדיין בדעתו, כי אז נכון מבחינתו לטעון שמדובר במקרה מוצלח. אם הוא מגיע למסקנה אפריורית-תיאורטית שטעה – אז עליו לחזור בו, אבל אז זה מתבקש גם בלי התוצאה בפועל (שהיא רק המוטיבציה לחזור ולבדוק את שיקוליי האפריוריים). אבל אם הוא חוזר לטיעוניו ומגיע למסקנה לא חד משמעית, כלומר עמדתו היא שאולי השיקול האפריורי היה שגוי ויש צדדים לכאן ולכאן, או אז יש משמעות לתוצאה בפועל. היא זו שמטה את הכף (במעט) לטובת הצד שאכן יש סיכוי הצלחה גבוה.

הערות הלכתיות

גם במסגרת ההלכה יש תופעה דומה. כאשר יש חזקה ראשונית, לא כל טיעון יטה את הכף. מיגו שכשלעצמו הוא ראיה טובה בכל זאת לא די בו כדי להוציא ממון ממוחזק. מדוע? מפני שמיגו הוא אמנם ראיה, אבל כשיש טיעון אפריורי נגדה רואים אותה כאילו יש כאן “מקרה מוצלח” בעלמא ותו לא. לעומת זאת, שני עדים הם ראיה מצוינת ולכן אין סבירות לראות זאת כמקרה בעלמא. לכן עדים גם מוציאים ממון ממוחזק, כלומר משנים את העמדה האפריורית.

עוד דוגמה. יש חזקות שנוצרות אחרי שלוש פעמים. שור שנגח שלוש פעמים הופך למועד. אישה שראתה דם שלוש פעמים באותו תאריך או באותו מרווח זמן, מקבלת חזקה שזו צורת הראייה הקבועה שלה (לדין ווסתות). יש הבדל בין מצב שבו יש לאישה או לשור חזקה קודמת לבין מצב שאין להם חזקה קודמת. לפעמים תספיק פעם אחת, לפחות כדי ליצור חשש. אבל אם יש חזקה קודמת נדרוש חזרה על השינוי שלוש פעמים כדי לשנות אותה. הוא הדין כשיש רוב, עלינו לבחון האם הוא עומד נגד מצב שמוחזק להיות אחר או לא. כאן אין מקום להיכנס בפירוט לדיני רוב וחזקות שונות בהלכה, אבל לענייננו רציתי להראות שלעמדה אפריורית ראשונית יש מעמד נגד טיעונים אמפיריים וראיות, בתלות בעוצמתם כמובן.

רציונליזם ואמפיריציזם

התמונה שתיארתי כאן היא שילוב ראוי של עמדות אפריוריות (רציונליזם) עם עובדות ולימוד מהניסיון (אמפיריציזם). המסקנה היא שלא נכון לזלזל באף אחד משני הרכיבים הללו. יש החושבים שהעובדות קובעות הכל, ומי שנותר בעמדתו הוא שמרן ומאובן. אלו אמפיריציסטים במובן הרע, והם טועים בזה. אי אפשר להסתמך על עובדות בלי ניתוח שכלי והגיוני (שאולי גם בו יש רכיבים שנלמדו בעקיפין מהניסיון). לעומתם, יש החושבים שהעמדה האפריורית חסינה בפני עובדות (אל תבלבלו אותי עם עובדות). אלו רציונליסטים במובן הרע, וגם הם טועים. המסקנה היא שאל לנו לייחס חשיבות מופרזת לעובדות וגם לא להנחות היסוד שלנו. השילוב במינון הראוי הוא שנותן את התוצאה הנכונה ביותר.

נשוב כעת למקרה של מבצע אנטבה ודומיו. נניח שהיה ויכוח ובסופו של  דבר המבצע הצליח. לכן אחרי ההצלחה אחד הצדדים (הרב שך) בדק שוב את שיקוליו. יש ארבעה סוגי מצבים, שכל אחד מהם מחייב אותנו לנקוט בדרך שונה ובמינון שונה בין רציונליזם לאמפיריציזם:

  • אם עדיין עמדתי התיאורטית מוצקה – המסקנה המתבקשת היא שהתוצאה היתה רק מקרה מוצלח. כאן עלינו להיזהר מחוק המספרים הקטנים. במקרה כזה לא נכון להאשים את האדם שעושה שיקול כזה בשמרנות ואיבון, שכן זו אכן המסקנה המתבקשת מבחינתו. להיפך, הקפיצה לעמדה אחרת בגלל התוצאה המעשית היא אמפיריציזם פזיז ולא סביר. זהו ביטוי לרציונליזם שקול.
  • אם גיליתי שטעיתי בשיקוליי התיאורטיים – אחזור בי גם אם ההצלחה היא רק מקרה. עדיין מדובר ביישום של חשיבה רציונליסטית (כי ההחלטה לא קשורה לעובדות).
  • אם גיליתי שתיאורטית המצב מסופק בעיניי – או אז התוצאה המעשית צריכה לגרום לי לשינוי עמדה (בסבירות קטנה למדיי כמובן). זהו ביטוי לאמפיריציזם שקול.
  • אם גיליתי שעמדתי התיאורטית והאפריורית בעינה, אבל יש מספר גדול של עובדות שסותרות אותה (ולא רק מקרה אחד) – שומה עליי בכל זאת לשנות את עמדתי. יש לעובדות משקל וצריך להיזהר משמרנות רציונליסטית לא סבירה.

המינון, כמה עובדות סותרות שוברות תזה אפריורית, כמובן לא ניתן לקביעה כללית. זה תלוי בשאלה עד כמה אני בטוח בעמדתי האפריורית מול כמה מובהקים הממצאים האמפיריים (זוהי בדיוק התמונה של שינוי פרדיגמה מדעית במשנתו של סוציולוג המדע תומס קון).

מסקנות והשלכות

נשוב כעת למקרה בו פתחנו, האימאם מברצלונה. אכן התברר שבדיעבד הוא היה אחראי לפיגוע. האם זה אומר שצדקו אלו שסברו מראש שבית המשפט היה צריך לדחות את ערעורו? לא בהכרח. צריך לזכור שבית המשפט עומד מול מידע חלקי. עדיין לא התבצע הפיגוע, ומבחינתו הוא עושה שיקולים תיאורטיים (רציונליסטיים ולא אמפיריציסטיים. אין לו עובדות). לכן עליו לקבל החלטה לפי מה שנראה באותו רגע (בלשון חז”ל: “באשר הוא שם”).

מאידך, כשבאים אחרי הפיגוע ומבקרים את בית המשפט ואומרים “הכתובת היתה על הקיר”, יש לנקוט באחת מהדרכים שתוארו למעלה. צריך לבדוק שוב את השיקולים ולהגיע לאחת מארבע המסקנות הנ”ל (האפשרות הרביעית דורשת בדיקה של מקרים דומים נוספים). המסקנה היא שיש מקום לביקורת הזאת, אם כי היא לא מוחלטת. לא ניתן לומר אוטומטית שהכתובת היתה על הקיר, אבל גם לא ניתן לדחות את הטענות כחכמה שבדיעבד (בפרט אם מדברים על הסקת מסקנות קדימה ולא רק עוסקים בביקורת על ההחלטה השיפוטית הספציפית מהעבר).

צריך לזכור שכאן מוטלים על הכף גם ערכי זכויות האדם והאזרח. לכן יש מחיר לא פשוט להחלטה שדוחה את הערעור. כנגד הערכת מה שצפוי בעתיד (האם הוא יהיה מעורב בפיגוע) עומדים שיקולים ערכיים וראייתיים כבדי משקל, ולכן לא צריך להסיק בפזיזות שהיתה טעות ובוודאי לא להסיק מסקנות גורפות לגבי ערעורים עתידיים. כל מקרה לגופו.

שאלות דומות עולות ביחס לשחרור ושיפוט של מחבלים אצלנו בארץ, כמו גם לגבי מקרים של אלימות במשפחה. חדשות לבקרים מתפרסמים מקרים שבהם האישה פונה למשטרה ולבית המשפט בבקשה להרחיק את בן הזוג מהבית. בית המשפט מסרב, ואז קורה מקרה אלימות ולפעמים אפילו רצח. שוב חוזרות הכותרות “הכתובת היתה על הקיר”. אחרים מאשימים שזו חכמה שבדיעבד. גם כאן צריך להיזהר מללכת אחרי סיסמאות ואחרי “עובדות”. העובדות כאן חלקיות ביותר (מקרה אחד או שניים לא אומרים מאומה על מקרה אחר שאולי לא דומה להם), וכנגדן עומדים ערכים שהפגיעה בהם היא חמורה (זכות הקניין, בפרט אם יש חשש שהאישה משקרת וכדומה). בקיצור, כתובות לא נכתבות כל כך מהר על קירות. ובכלל, עדיף להיות נביא כדי לפענח אותן (ע”ע “מנה מנה תקל ופרסין”). אבל מאידך, כשיש חכם זה מה שיש, ולפעמים חכם עדיף מנביא.

הדברים מעוררים שאלות לגבי משמעותם של חיזויים בכלל. האם ניתן לחזות את העתיד, ומתי? האם מה שיקרה בפועל בהכרח מפריך או מאושש את החיזוי? אני מתכנן להיכנס לנושא זה באחד הטורים הבאים.

[1] יש כמובן בעייה קשה מה בדיוק נקרא מקרים דומים? כל מי שמואשם או חשוד במעשים או כוונות כאלה לא נקבל את ערעוריו? לא סביר. עד כמה צריך להגיע החשד כדי שהערעור לא יתקבל? כל חשד שהוא? צריך לזכור שמנגד עומדות זכויות אדם ואזרח וחשש לפגיעה בחפים מפשע או פגיעה לא מידתית באשמים. לכן ההסקה ממקרה כזה לאחרים היא בעייתית מכמה בחינות. כאן ענייננו בדיון בשאלה העקרונית לגבי הסקה בדיעבד אחורה בזמן, ולכן לא אכנס למכלול השאלות הללו.

האם המוסר נמצא בבטן או בראש, ולמה זה בכלל חשוב? (טור 86)

בס”ד

בטור הקודם סיימתי בכך שפעמים רבות ערכי המוסר שלנו הם סיסמאות שנקלטות מהסביבה ואנחנו לא מעבירים אותן ביקורת הגיונית לפני השימוש. דברים נראים לנו לא מוסריים וזהו, בלי לחשוב שוב האם אכן זה כך. לכאורה זה מתבקש לאור אופיה השרירותי והסובייקטיבי משהו של ההנמקה המוסרית. בטור זה ברצוני לטעון שזה לא המצב. על אף העמימות והקושי, יש מקום לביקורת הגיונית ושכלית על ערכים ותפיסות מוסר, וחשוב מאד להקפיד לא לאמץ סיסמאות באופן אוטומטי כערכים מחייבים.

דוגמת ההפרדה המגדרית: ניתוח ראשוני

דוגמה טובה לדבר ניתן לראות בשאלה שנשאלתי בימים האחרונים לגבי הפרדה מגדרית באוניברסיטאות. השואל הניח כמובן מאליו שכולנו ודאי נסכים שערים נפרדות לנשים וגברים, או שחורים ולבנים זה רע. ואני (וגם משה בתגובתו הקצרה שם) תהיתי מדוע זה כל כך ברור לו? בעיניי אין בכך רע, כל עוד זה נעשה בהסכמת כל הצדדים המעורבים. אני לא הייתי חי בעיר כזאת וזה נראה לי אבסורדי וטיפשי, אבל אין כאן בעיה מוסרית כל עוד זה לא כרוך בכפייה על מישהו. הדברים נוגעים כמובן גם לסיסמאות על “הדרת נשים”, גם כשהן עצמן רוצות ומסכימות לכך (כמו בעולם החרדי), או כשהן לא מסכימות אבל כופים אותן על מי שאינו מעוניין לשמוע אותן (כמו בטקסים צבאיים). לך דבר עם פנאטים שחושבים מהבטן.

אין כוונתי לטעון שערכי מוסר ניתנים לגזירה לוגית מעובדות או מהנחות ברורות. אני מודע לזה שמדובר בהליך גיבוש מורכב, ושבדרך כלל לא ניתן להציג נימוק לערך זה או אחר. יתר על כן, כבר כתבתי כמה פעמים בעבר (בעקבות לייבוביץ) שערך לא ניתן להנמקה, שכן הנמקה מוסרית מעצם טיבה נסמכת על הערכים שלנו. הערכים הם האקסיומות של הטיעון האתי, ולכן בהגדרה הם עצמם לא ניתנים לרציונליזציה במסגרת האתיקה.

ועדיין, הסתמכות על אינטואיציה (מוסרית או אחרת) אין פירושה חוסר מחשבה וחוסר יכולת לבקר. כך לדוגמה אם כשאעצור ואחשוב שוב על הערך של הפרדה מגדרית, ואגיע למסקנה שבעצם למרות כל מה שאומרים סביבי אין בו שום רע כשלעצמו, אז האינטואיציה הראשונית שלי התבררה לי כשגויה. אמנם גם עכשיו איני יכול לנמק באפן לוגי וסדור מדוע אני מאמין בתפיסה כזאת דווקא, שכן עדיין מדובר באינטואיציה מוסרית (שאם אף אחד לא נפגע וכל המעורבים בעניין מסכימים אין סיבה לראות בזה מעשה פסול. בדיוק כמו שטוענים לגבי הומוסקסואליות), אבל בתהליך הזה בכל זאת חשבתי עליו שוב והוברר לי שבעצם האינטואיציה האמיתית שלי שונה ממה שקודם חשבתי.

כשאני מדבר על הצורך להעביר את האינטואיציות המוסריות ביקורת מחשבתית, אין כוונתי בהכרח לבניית טיעון לוגי אלא פשוט למחשבה שנייה. בדוגמה של הפרדה מגדרית, דומני שהאינטואיציה הראשונית הוטמעה בנו על ידי החברה בצורה של סיסמא. אימצנו בלי ביקורת סיסמאות שמוטחות בנו השכם והערב, ולא שמנו לב שאין בהן היגיון. שאנחנו לא באמת חושבים כך. דוגמה דומה נוספת היא זכות האישה על גופה שנדונה בטור 73. גם שם אנשים מדקלמים סיסמא מוסרית בלתי סבירה, ואחרי מספיק זמן נראה שכולם מתחילים באמת להאמין בה. כך הוא גם לגבי דוגמאות “הדרת הנשים” שהוזכרו כבר למעלה.

במילים אחרות, גם אם שיפוט ערכי הוא תוצאה של אינטואיציה מוסרית, ולא תצפית אמפירית או הליך אובייקטיבי אחר, עדיין מדובר בתהליך קוגניטיבי שמתגבש במחשבה, ושנתון לביקורת. אסור לנו לתת לסביבה להכתיב לנו ערכים דרך הטמעה לא מודעת ולא ביקורתית של סיסמאות.

התפקדות פיקטיבית

הדוגמה שנדונה בטור הקודם היא התפקדות פיקטיבית למפלגה שבה איני בוחר ואיני מזדהה עם ערכיה ועם המצע שלה (במידה שבאופן נדיר יש כזה). אנשים חוזרים שוב ושוב לכך שלא מוסרי להתפקד למפלגה שאינך מאמין בערכיה רק כדי להשפיע עליה מבפנים. בטור הקודם העברתי את הסיסמא הזאת בכור הביקורת והגעתי למסקנה שאין ממש בטענה הזאת.

אלא ששם בכל זאת טענתי שבאמת מדובר באקט לא מוסרי. לא בגלל הרצון להשפיע, שהוא לגיטימי לגמרי (בפרט שאי אפשר להגדיר באופן חד עם כמה ערכים אתה צריך להזדהות כדי להיחשב כמתפקד לגיטימי), אלא בגלל הבעיה של ייצוג כפול, כלומר כשל ייצוג. במובן הזה הדוגמה של התפקדות שונה מהדוגמאות הקודמות, שכן כאן יש ממש בסיסמא.

דומני שבמקרה זה אנשים באמת מבינים בתת מודע שלהם שיש בעיה בתופעה הזאת, אבל בגלל שהם לא חושבים עליה בצורה מסודרת אלא מדקלמים סיסמאות, כולם חוזרים שוב ושוב על כך שלא מוסרי להתפקד כך, בעוד שקל מאד לראות שאין בזה שום היגיון. במקרה זה דומני שהם מתרגמים לעצמם את התחושות שלהם באופן לא נכון. אני משער שאינטואיטיבית רבים מבינים שיש כאן בעיה אמתית, ובצדק, אבל בגלל שהם לא רגילים או לא רוצים לחשוב על כך בצורה שיטתית הם לא מצליחים להניח עליה את ידם ולהגדיר אותה היטב. לכן הם תולים את הבעייה בעצם התופעה של התפקדות בלי הזדהות. הבעיה האמיתית יוצאת אחרי ניתוח מסודר יותר, שאז רואים שנוצר כך כשל ייצוג.

כפי שהזכרתי, לכאורה זהו מקרה שונה מהדוגמאות הקודמות. שם ראינו שהסיסמא מחביאה אחריה ואקום ערכי. אנשים חשים שיש כאן בעיה בעוד שבאמת אין כלום. לעומת זאת, בדוגמה הזאת באמת יש בעיה וכולם חשים בה, אבל לא מאבחנים ומגדירים אותה נכון. ההבדל הזה לא מאד משמעותי, יען כי בשורה התחתונה גם במקרה כזה יש לטעות ולחוסר החשיבה השלכות מעשיות. בטור הקודם ניסיתי להראות שכשמבינים אל נכון את הבעיה של התפקדות פיקטיבית מוצאים לה די בקלות פתרון, בעוד שאחרים מסתובבים סביב הזנב של עצמם בניסיונות כושלים להתמודד עמה. מעבר לזה, מתוך הניתוח ניתן גם לראות שהבעיה קשה הרבה יותר כאשר מפלגת האם של המתפקדים (זו שהם מצביעים עבורה בקלפי) אינה דמוקרטית, כלומר כשאין בה פריימריז. את זה יהיה קשה הרבה יותר להבין אם מתייחסים לזה כבעיה של התפקדות פיקטיבית גרידא. בעיה של התפקדות פיקטיבית קיימת בכל המצבים של מתפקד שלא מזדהה עם המפלגה שהוא התפקד אליה.

גם כאן ניתוח מסודר של האינטואיציה המוסרית הוא חשוב. הוא אמנם לא חושף בעיה שלא עלינו עליה, אבל הוא כן מסייע לנו בניתוח, ביישום ובפתרונות עבורה. אם מסתפקים בדקלום הסיסמא, לפעמים אולי קולעים למצב שהוא באמת בעייתי, אבל זה מקרה בלבד. הפרשנות וההשלכות נעשות בצורה לא נכונה ומובילות למסקנות מוטעות. במובן זה הדוגמה הזאת דומה לדוגמאות הקודמות.

התמודדות עם מחבלים: סירוס וחיות נוספות

אחד מידידיי (איש שמאל מובהק. קיבוצניק ותיק מהעמק) שלח אליי הצעה לסרס את המחבלים כדרך להתמודד איתם:

היי  מיכי
בעקבות הרצח המזוויע בנווה צוף  כששוב עולה  הדרישה  לעונש  מוות  לרוצחים,  נזכרתי  ברעיון שלי  משנות  ה70  של  המאה  שעברה. גם אז  היו  כמה  ארועי  רצח נתעבים ע”י מחבלים, ואז עלה  בדעתי  לפגוע  בבטן הרכה  של הערבים: הגבריות!  מחבל רוצח שיתפס  ויצהיר  על  היותו גאה במעשה זה, יסורס!
אז בשנות ה70 לא  היה  לי  למי  להציע  רעיון זה.
אבל עכשיו  נזכרתי  בו, וחשבתי  שאולי  עכשיו כשהעולם כולו מתמודד  עם טרור  אימתני,  אפשר להעלות  רעיון  זה  לדיון ציבורי, לא  רק  בארץ, אלא  בעולם כולו, כי ניתן  לנמק אותו!
הנימוק- אדם שגאה בנטילת חיים של חפים  מחטא ומפשע,  לא  ראוי  לו שהוא  עצמו יוכל ליצור  חיים חדשים.
אשמח לשמוע  את דעתך בסוגיה  זו.
כל טוב

על כך עניתי לו ברוח דבריי כאן:

ע’ יקירי, אין סיכוי שזה יעבור. הרי הרופאים המטומטמים שלנו לא מוכנים להאכיל בכפייה. מטומטמים אחרים לא מוכנים לקבור את המחבלים בעור חזיר (מה שמונע  מהם גן עדן). אחרים לא מוכנים לא להחזיר את הגופות אלא לזרוק אותן.
ה”מוסר” המטומטם של העולם שלנו נמצא בבטן במקום בראש, וזו צרה שקשה מאד להתמודד איתה. אז אל תחשוב אפילו להעביר רעיון כמו שלך. שום סיכוי בעולם.

הוא הוסיף בהודעה חוזרת:

היי מיכי
שומר השדות בקבוצי- מאיר שפיר, תפס בתחילת שנות ה40 גנבי תבואה בדווים, הוא הפשיט אותם עירומים, וכך הם חזרו למאהל שלהם, ומאז היה שקט בשדות.
בערך באותה תקופה ערבי תושב בית שאן אנס יהודיה מאחד מקבוצי האיזור.
אנשי פלמ”ח תפסוהו וסרסוהו.
אבל כש ב1992 הבוקרים של מושב מולדת תפסו 2 ערבים פלסטינים בשטחי המרעה שלהם, הם הניחו שהם באו לגנוב בקר, הפשיטו אותם וצבעו אותם בירוק, הפלסטינים התלוננו במשטרה, והבוקרים ממולדת נדונו לכלא ולתשלום פיצוי לפלסטינים. באותו הזמן הייתי מתנדב במג”ב, ואנו ה”מתמידים” חשנו תיסכול רב עקב גזר דין זה, כי היה עלינו להתמודד עם גנבות רבות.
מקומם ככל שיראה גזר דין זה- הרי יש להבינו כי הבוקרים נטלו את החוק והשיפוט לידיהם מבלי שאף אחד הסמיך אותם לכך ואף מבלי שהיו להם ראיות כנגד החשודים!
מול הצעתי לסירוס רוצחים הזכרת הצעה שנדחתה -לקבור רוצחים מוסלמים עטופים בעור חזיר.
לצורך הדיון אני מתעלם מהשאלה אם רוצחים אלו יומתו כעונש, או שייהרגו בחילופי אש עם כוחות הבטחון, במצב שכזה אולי הם כלל לא ייחשבו כרוצחים. בכל מקרה- אנשי דת מוסלמים ישמחו לתת פאתווה שקובעת שאלו הם שאהידים, ולכן הם זכאים לגן העדן ול72 הבתולות.
אבל אם רוצח יסורס- תהיה לו בעיה מול הנורמות החברתיות שתוקפן כידוע לך עולה על אלו הדתיות!
אני מתייחס לשיטת עונש כזו או אחרת כאל אמל”ח- ולכן כמו כל אמל”ח מתוחכם ככל שיהיה, עלינו לקחת בחשבון את משך התפוגה שלו: מתישהו יתוכנן אמצעי שכנגד שינטרל את האמל”ח שלנו. במקרה זה אני כמובן מתכוון לאמל”ח רעיוני כלשהו.

הדוגמאות שהבאתי בתשובתי כולן תוצרים של מוסר מהבטן. אנשים מזועזעים מקבורת מחבלים בעור חזיר, משריפת גופותיהם והשלכתם לעופות השמים, או מהאכלתם בכפייה. אפשר לכלוא אותם, להרוג אותם, לרדוף אותם, אבל לא להאכילם בכפייה או לקבור אותם בעור חזיר. אולי נפשם הרכה של המחבלים תיפגע חס ושלום. למה? שבועת הרופא. מימיי לא שמעתי טיעון אווילי שכזה (ותאמינו לי שכבר שמעתי כמה). כאילו שבועת הרופאים (פיקציה אתית רווחת) היא הערך שגובר על כל שיקולי ביטחון שבעולם ומצדיקה נטילת סיכונים. למה? ככה! כי כך תמיד אומרים לנו.

אפרופו רופאים, איני יכול להימנע מלהזכיר כאן את הדיון בטור 16 ובפרט במקרה של ד”ר סודי נמיר והתייחסותו להומוסקסואליות. הראיתי שם שגדודי זומבים רפואיים יצאו לקרב נואש נגד נמיר כשסיסמאות ריקות בגרונם (על ידע רפואי עדכני וכו’)[1]. לך תשכנע אותם שהם מדברים שטויות כשהאמון המוחלט בסיסמאות מוטמע בהם כה עמוק.[2]

הוא הדין לגבי הערך המקודש של “כבוד המת” שמועלה כאן באותו פאתוס מוסרי אינפנטילי. אני די משוכנע שרבים מאלו שמחזיקים בתפיסות המוזרות הללו היו חוזרים בהם אם רק היו מוכנים להעביר את הערכים שלהם מהבטן לראש, ולשקול אותם שוב. אבל זה די מתסכל שאי אפשר להתמודד מול היצמדות עיקשת ובלתי רציונלית לסיסמאות ריקות, ובפרט כשזה נעשה בפאתוס מוסרי נחרץ כל כך. זה מונע כל אפשרות לדיון הגיוני, ואולי זו בדיוק המטרה.[3] יש פחד מוות מחשיבה על סוגיות מוסריות, שכן זה עלול להביא אנשים לתפיסות עצמאיות שלא מצייתות לכללי התקינות הפוליטית והחברתית. כוהני השמאל שאחראים על אוסף השטויות הללו מזיעים על משכבם בלילות מחשש לאיבוד השליטה על מצפונה של החברה ושל כל אזרחיה, ומאיבוד ההגמוניה והמינוי הרשמי למצפון החברתי ולמאורות המוסריים של כולנו.

ושוב אדגיש שייתכן שיהיו כאלה שיחזיקו בעמדות הללו באמת גם אחרי שישקלו אותן בכובד ראש. תמוה, אבל אפשרי. עם אלה אין לי בעיה עקרונית (אלא רק ויכוח מוסרי). הבעיה שלי היא עם הסיסמאות והפלקטיות, כלומר עם חוסר המוכנות לשקול את הדברים.

התמודדות עם סרבנות גט

לפני כמה שבועות (16.7) התפרסם במוסף שבת של מקור ראשון מאמר של הרב שילת, ובו הוא קורא להפעיל נגד סרבני גט את מלוא הסנקציות ההלכתיות, כלומר להכות אותם עד שתצא נפשם. בשבוע שאחריו התפרסמה תגובתו של פרופ’ אביעד הכהן, שהביע זעזוע מההצעה. וכן הוא כותב:

הפתרון המוצע גם אינו ראוי, מכיוון שמדינת ישראל אינה רק מדינה יהודית אלא גם דמוקרטית. עינויים פיזיים היו בעבר אמצעי רווח להבאת עבריינים שפלים לידי הודאה ועונש. לא עוד. בדומה לתמורה שחלה לגבי ארבע מיתות בית–דין ועונשי גוף במשפט העברי, גם במשפט הכללי אלה עברו ובטלו מן העולם, למרות היותם אמצעי הרתעה יעיל למדי.

מדוע באמת להעביר אותם מן העולם? מה רע בפתרון המצוין הזה? כי זה לא ראוי למדינה דמוקרטית. אבל למה? ככה! כי זו דמוקרטיה. עברנו כאן מתחום הנימוקים לתחום ההגדרות, ולך תתווכח עם הגדרות. סהדי במרומים שאני לא מצליח להבין מדוע לא להכות רשע כזה (בהנחה שאכן מדובר ברשע שסתם מסרב לשחרר את אשתו) עד שתצא נפשו? אם אדם רודף אחר חברו להרגו (ובהלכה גם ברודף אחר נערה המאורסה לבעול אותה) מותר וחובה להרגו. הבעל הזה רודף אחר אשתו לאמלל אותה ולעגנה כל חייה. במחיר של כמה מכות טובות ונאמנות תוכל לשחרר אותה, אז למה לא לעשות זאת? הרי אין לך רודף גדול מזה. אבל מה לעשות שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית. זו מדינה שבה הסיסמאות מחליפות את שיקול הדעת, והזעזוע מחליף את השיקול השכלי.

בין דחייה וזעזוע למוסר

יש מאמר מאלף של תומר פרסיקו שבו הוא סוקר את ספרו של הפסיכולוג גו’נתן הייט. בין היתר, הוא מביא שם שתי דוגמאות מאלפות מתחילת הספר:

הייט מדבר על רמה הרבה יותר אורגנית ורגשית של מוסר. למעשה אפשר לומר שהוא מדבר על אינטואיציות מוסריות, או אפילו על דחפים מוסריים. חלק מזה הוא מה שהיינו מכנים בפשטות “מצפון”, וחלק כולל תחושות של דחייה וגועל שלא מזוהות בדרך כלל כמניעים מוסריים, אבל על פי הייט הם חלק מהמערך המוסרי שלנו.

חשבו למשל על המקרה הבא שמביא הייט כדוגמא:

הכלב המשפחתי של השכנים נדרס ונהרג באמצע הלילה מול ביתם. הם שמעו שבשר כלב טעים מאוד, ולכן הם חתכו את גופתו, בישלו אותה, ואכלו את בשר הכלב. איש לא ראה אותם עושים זאת. (עמ’ 3).

האם יש בעיה מוסרית עם מה שעשו השכנים? רוב בני האדם ירגישו שיש כאן עוול מוסרי, למרות שרבים במערב לא יהיו יכולים לומר מה בדיוק הבעיה. הייט מביא מיד עוד דוגמא:

כל שבוע הולך א’ לסופר וקונה תרנגולת שחוטה. לפני שהוא מבשל אותה הוא מקיים עם העוף המת יחסי מין. אחר כך הוא מבשל את התרנגולת ואוכל אותה. (4)

הכל בסדר? אפשר להמשיך כרגיל? או שיש במעשיו של א’ משהו לא מוסרי?

שימו לב שבשני הסיפורים איש לא ניזוק, העניין הוא פרטי לחלוטין (משפחתי או אישי), ויש כאן אפילו שימוש יעיל בחומרי גלם זמינים על מנת להגדיל את סך ההנאה בעולם. מה אם כך לא בסדר עם המעשים האלה? ודוק: השאלה כאן היא מצפונית-רגשית. רוב בני האדם ירגישו תחושות של דחייה, גועל או הסתייגות פנימית מהמעשים הללו. זה לא בגלל שהמעשים מלוכלכים פיזית, בקטריאלית, שהרי אפשר לנקות את הכלב או את התרנגולת. יש כאן תגובה של אינטואיציה מוסרית שמעוררת בנו חוסר נוחות, אם לא יותר מזה, באשר למעשים הללו.

זה מביא אותי לשורה התחתונה. מטרתי בטור הזה היא בעיקר להבחין בן מוסר לרגש, ובין דחייה וזעזוע רגשי לשיקול מוסרי. בשני המקרים שהייט מביא אין שום בעיה מוסרית לדעתי. זה רק מגעיל או מזעזע, וזה הכל. [4]דומני שאצל רבים ההומוסקסואליות גם היא מתוארת כלא מוסרית כשבעצם כוונתם לומר שזה דוחה או מגעיל אותם. עובדה ברורה היא, שככל שמתרגלים האמוציות בנושא הזה מתמתנות מאד. אנשים שלא מצליחים להגדיר לעצמם מה לא מוסרי בהתנהגות כלשהי בין שני מבוגרים שנעשית בהסכמת שני הצדדים ולא פוגעת באף אחד, מתחילים לדבר על מחלות, ועל כך שזה לא טבעי (?), או על שאר סיסמאות. למיטב שיפוטי כל אלו הן רציונליזציות שבדיעבד, ניסיונות להמשיג את הגועל והדחייה ולהכניס אותם (ללא הצלחה) תחת הכותרת של גנאי מוסרי.

מדע ואתיקה

דוגמאות נוספות לקביעות ערכיות מהבטן ניתן למצוא בדיונים שונים על אתיקה ומדע. למשל שאלת השיבוט, שגדולי החילונים והמטריאליסטים מדברים עליה בפאתוס שלא היה מבייש מטיף אוונגליסטי. התחושה היא כאילו מדובר במעשה בלתי מוסרי ברמה של שואה בערך. לפעמים אפילו תשמעו מהם שזה “לשחק את התפקיד של אלוהים”. ואילו אנוכי הקטן מעודי לא הבנתי מה רע בזה. ניתן אולי לחשוש מתוצאות בעייתיות (צבא זומבים משובטים בשירות שליט אכזר שמשתלט באמצעותם על העולם. אל חשש הטובים תמיד  מנצחים בסוף. ראו שר הטבעות), וגם זה בד”כ לא ממש משכנע. אבל התחושה היא שעצם המעשה, ההתערבות בבריאה, נראית לאנשים בעייתית מוסרית. למה? ככה!

כמה דוגמאות אחרונות מתחום הפוליטיקה שלנו

כשעולות הצעות לחילופי אוכלוסיה בינינו לבין הפלסטינים הרוחות גועשות. כתבי העיתונות, שדרני הרדיו ומרואייניהם המזועזעים, מדברים כולם על הזוועה המוסרית שבזה. הם טוענים שאפילו בהסכמה (הצעות לשלם ממון למי שמוכן לעזוב) אין לעשות זאת. למה? ככה! גם תפיסות כאלה הפכו להיות טאבו, ושוב מדובר בסיסמתיות מוסרית. בעיניי אם זה היה ישים (וזה כנראה לא) זהו פתרון מצוין. יש לזכור שהאלטרנטיבה היא שנמשיך לרצוח זה את זה לנצח, וגם על כך כמובן כולם שם ימשיכו ליילל ולהאשים את כל העולם ואישתו (ובעיקר אותנו). אבל הם עצמם יישכבו לפני האוטובוסים וימנעו את הפתרון בגופם. מעשה כזה לא ייעשה אצל מי שהמוסר אצלו אינו אלא ביטוי לדחייה וזעזוע שלא עובר עיבוד קוגניטיבי בשכל. לא משנה שבעולם יש מקרים רבים שבהם נעשו צעדים כאלה וזה גם פתר בעיות שונות. אצלנו זה טאבו, והס מלהזכיר ולדון בזה. פשוט לא עולה על הדעת וזהו. ושוב איני מדבר על אדם שזו אכן עמדתו. אני מדבר על התופעה של אלו שמסרבים לדון בזה, ושפוסלים את מי שמעלה זאת כאילו היה נאצי אנטישמי וגזען. אני מדבר על אלו שאם באמת היו מוכנים לשקול זאת שוב אין לי ספק שרבים מהם היו משנים את דעתם.

הצעות מתונות עוד יותר מדברות על חלופי שטחים. אנחנו נדרשים למסור שטח לפלסטינאים. כך אביגדור ליברמן מציע לעשות החלפות, למשל למסור להם את אום אל פאחם ולקבל יישובים יהודיים מהשטחים. כאן כבר מדובר על השארת האנשים בבתיהם, תוך שינוי של המטריה הריבונית מעל ראשם. זה הכל. הרי חלום הדורות שלהם יתגשם בצורה כזאת. אחיהם הפלסטינאים שהם מזדהים איתם ולוחמים למענם יהיו הריבון במדינתם החופשית והם יהיו אזרחיה הנאמנים. אבל לא, זה לא מוסרי. עדיף להשאיר אותם כאן שימשיכו להילחם בנו מבפנים ולהתמרמר על קיפוח (בעזרתו האדיבה של השמאל הישראלי) לנצח. הטאבו האמוציונלי שוב בעוכרינו, אבל הס מלהעלות הצעה כזאת או להציע לחשוב עליה ברצינות. פשוט לדחות על הסף וזהו. גזען שכמוני…

ובשולי הדברים אוסיף עוד את נושא זכויות האזרח. יש אצלנו סוג של קיבעון סביב הבעייתיות המוסרית שבשלילת זכות ההצבעה מאנשים. מדי יום ניתן לשמוע איזה פאתט שמסביר לנו שסיפוח של שטח בלי מתן זכות הצבעה הוא שואה מוסרית. נאציזם ממש. כאילו שאם פלסטינאי ישראלי, או אפילו תושב השטחים, לא יקבל זכות הצבעה לכנסת פגענו פגיעה עמוקה בנשמתו ובחייו. בעצם רצחנו אותו אזרחית. דברי ההבל הללו חוזרים שוב ושוב, ואף אחד לא מוכן להרהר בהם שוב ברצינות (טוב, מי רוצה להיות נאצי?!).

זה שיש בכמה וכמה מדינות דמוקרטיות למהדרין מושבות שאין לתושביהן זכות הצבעה (כמו למשל באיי גואם, שממש בימים אלו עלו לכותרות, או פוארטו ריקו, שתיהן מושבות אמריקניות ללא זכות הצבעה לתושביהן, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות נוספות ברחבי העולם), לא מפריע לאף אחד. אנחנו נהיה אור לגויים גם בנושא הזה, גם אם הדבר יטביע אותנו בים. לפחות מתנו על קידוש הדמוקרטיה. כאילו שהזכות להצביע לכנסת היא נשמת אפו של האדם הפלסטיני, ובלעדיה חייו אינם חיים. עדיף להרוג אותו ושהוא יהרוג אותנו, ובלבד שתהיה לו זכות הצבעה (הזכות “לנהור לקלפיות”. עוד סיסמא מטומטמת של השמאל).

מה רוצים מהסמולנים?

לא בכדי חזרתי כאן על האשמות של השמאל (בעיקר חילוני, אבל לא רק) בהתייחסות הזאת למוסר. למה להכניס אותם גם כאן? מה אני רוצה מהם? וכי אנשי ימין או דתיים הם תמיד רציונלים? אני מקווה שאיני חשוד על מחשבה כזאת.

אלא שבדרך כלל השמאל והחילוניות נתפסים כרציונליים יותר מהימין והדתיים (סליחה על השבלוניות). רואים אותם (ובעיקר הם רואים את עצמם) כמי ששוקלים דברים לגופם ולא מהבטן. אנשי שמאל/חילוניים דורשים מהדתיים והימין השמרני פתיחות לשקול את עמדותיהם מחדש, כמו למשל ביחס להומוסקסואליות או הפלות, או ביחס לסכסוך עם הפלסטינאים (להיות חכם ולא צודק. שכלי ולא רגשי). ואכן, פעם הומוסקסואליות היתה טאבו ולכולם היה ברור שזה אסור, וכיום זה השתנה בעולם הסמולני. לכאורה דוגמה מפוארת לפתיחות ורציונליות, ובעצם לשקילת ערכים מחדש.[5]

אבל כפי שראינו כאן, באופן טיפוסי דווקא ההתייחסות שלהם לערכים ממש פנאטית וסיסמתית. לתחושתי לא פחות ואולי יותר מזו של הדתיים. הדתיים לפחות נשענים על סמכויות אלוהיות מהשמים או סמכויות אנושיות (וגם זה בדרך כלל על לא עוול בכפן). התחושה היא שאי אפשר לנהל דיון עם סמולן כי הכל אצלו מהבטן. כשאדם דתי אומר לך משהו ניתן לפחות לנסות לנהל דיון (אם כי בדרך כלל תיכשלו). למה? אם תביא מקורות, פרשנויות אפשריות, ראיות, אז אולי תשתנה עמדה כלשהי (אינשאללה). אבל מה תעשה עם תחושות בטן? איך ניתן לנהל דיון ולהתמודד איתן? עסקתי בזה בטור 31 (שנכתב בעקבות הדיון כאן שגם הוא מדגים היטב את הנקודה).

אני חושב שאצל הימין הדתי הבעיה היא צדדית ופתירה. אנשים באשר הם,  מכל המינים ומכל הסוגים, לא אוהבים, לא  יודעים ולא רוצים לחשוב. זה נכון בכל מקום ובכל חברה. אבל רק אצל סמולנים תוכלו למצוא כאלה שאוהבים ורוצים לחשוב ובכל זאת לא עושים זאת.[6] שורש הבעיה הוא בספקנות השמאלית/חילונית שלא מאמינה בשיקול הגיוני ושכלי ובאמיתות מוחלטות, ולכן תופסת את המוסר כתחושת בטן או רגש. אין פלא שלפעמים היא מזהה אותו עם דחייה, גועל נפש, או זעזוע. כשאני מזועזע ונסער רגשית אין שום אפשרות לדון ולדבר אתי על זה. כשאין טיעונים ונימוקים ומקורות, קשה מאד לדון, וזה מביא באופן טבעי להתייחסות אמוציונלית, פנאטית ודוגמטית (כן כן, יש דוגמטיות אצל הסמולנים).

תשאלו, כיצד השתנו היחסים של החברה שלנו להפלות ולהומוסקסואליות? לכאורה רואים שיש אצלם חשיבה ביקורתית על ערכים, לא? לדעתי במידה רבה גם שינויים אלו הם תוצאה של שטיפת מוח וסיסמאות (אף שבמקרה זה אני מסכים לתוצאה. זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך). זה טיבן של סיסמאות, לפעמים יש להן כוח לשנות ולפעמים דווקא לקבע ולאבן. כשלעצמי הייתי מוותר עליהן, לא מדובשך ולא מעוקצך…

[1] אבהיר כאן שהתפיסה שהומוסקסואליות אינה מחלה או אינה בעייה היא לגמרי לגיטימית וסבירה. טענתי אינה כנגד התפיסה אלא כנגד הטמטום של הדוברים שמייצגים אותה. ראה דבריי שם.

[2] כדאי לראות גם בוויכוח עם פרופ’ יורם יובל בטורים 2526, וגם בדיון על הפלות בטור 73.

[3] על חשיבותו של דיון הגיוני ושיטתי בסוגיות טעונות ראה בטור 6, שם עמדתי על הבעייתיות באיסור על הכחשת השואה ובאיסורים דתיים על חשיבה והיחשפות לטיעונים אפיקורסיים.

[4] זה מזכיר את הדוגמה המפורסמת של הרב עמיטל לגבי אכילת בשר אדם (ראה למשל כאן, כאן וגם כאן). הוא השתמש בדוגמה הזאת כדי לומר שיש ערכים שלגביהם גם אם אין איסור הלכתי פורמלי (לרוב הדעות. לפי הרמב”ם יש בזה ביטול עשה) עדיין לא בא בחשבון לעשות זאת אפילו במצבים קיצוניים. כשלעצמי איני מבין מה רע באכילת בשר אדם. זה מגעיל ודוחה, אבל לא בלתי מוסרי.

[5] אגב, המונח “סמולנים” נוצר גם הוא על ידי מתנשאים שמאלנים, כדי לבטא את הבוז שהם רוחשים לביקורת המכלילה של הימין הפרימיטיבי. כפי שכבר אמרו רבותינו, ההגנה הכי טובה היא ההתקפה.

[6] זו כמובן פרפרזה על השטות של דוקינס, שלפיה יש בכל חברה אנשים טובים ורעים, אבל אנשים טובים שעושים מעשים רעים יש רק בחברה הדתית).

“הליכודניקים החדשים” – מבט נוסף על כשלי ייצוג (טור 85)

בס”ד

אקדים שאני דווקא מאד אוהב לומר “אמרתי לכם”. בטור 11 הסברתי את תופעת “הסוס הטרויאני” בפוליטיקה שלנו, כאשר קבוצת אנשים בעלי תפיסות עולם X מתפקדים למפלגה שדוגלת בתפיסות Y במטרה להצביע בפריימריז שלה ולשנות את אופייה והתנהלותה. ראינו שם את הבעייתיות בתופעה הזאת, את הקושי להתמודד עמה ואת הדרכים שבכל זאת ניתן לעשות זאת. בימים אלו אנחנו פוגשים אותה במלוא תפארתה, ורואים את חוסר האונים המשווע של אלו שבאים להתמודד עמה.

“הליכודניקים החדשים”

בימים האחרונים מתפרסמות כתבות בעיתונות על כך שהליכוד עצר את ההתפקדות באינטרנט למפלגה בגלל חשד שיש קבוצה גדולה של מתפקדים פיקטיביים, שמכנה את עצמה “הליכודניקים החדשים”, שנכנסת למפלגה ומתכוונת לשנות את אופיה לכיוונים חברתיים שמאליים יותר. כך הם מציגים את עצמם בדף שלהם באינטרנט:

אנחנו אתם.

אנחנו אתם. אנחנו אנשי מעמד הביניים. עובדים, לומדים, משרתים, משלמים מיסים. אוהבים את המדינה משמאל ומימין מלמעלה ומלמטה. אנחנו הרוב הדומם,  שקולו לא נשמע כבר  שנים ארוכות במסדרונות הממשלה ובהצבעות בכנסת, ואנחנו  מאד לא מרוצים.​

אנחנו הליכודניקים החדשים. עובדים, משלמים מיסים, משרתים בצבא, עושים מילואים, מקימים בתים בישראל. אחרי קיץ 2011 הבנו שאנחנו לא מיוצגים. כשאנחנו עומדים בכיכר ומצביעים על הבעיות במצב הנוכחי מגזרים אחרים יודעים להפעיל כוח פוליטי. הם טייקונים שמפעילים לוביסטים ומציעים משרות מפתות לפקידים הבכירים. הם מפלגות חרדיות שמנצלות את הפילוג בחברה החילונית וכדי להשיג עוד ועוד הטבות ותגמולים למגזרים שבחרו אותם. ולקינוח- מגזרים מצומצמים מתפקדים בהמוניהם למפלגות ומשפיעים על הרכב הרשימה וסדר היום של המפלגות הציוניות.

אובדן האמון בפוליטיקה הישראלית גרם לכך שאנשים הדירו את רגליהם מהפוליטיקה. בתהליך מעגלי זה נותרנו עם אנשים שאינם מייצגים אותנו, ועושים לביתם ולמגזרים שבחרו אותם. האנשים האלה הם אינם אנחנו. הם בעלי אינטרסים צרים ואינם מעוניינים בטובת המדינה וכלל הציבור.

החלטנו לעשות מעשה. החלטנו להתפקד בהמונינו למפלגת הליכוד על מנת להשפיע מבפנים. כל אחד הוא קול קטן, אך כקבוצה עם אג’נדה ברורה יש לנו יכולת השפעה במוקדי השליטה והכוח.

התפקדו לליכוד והצטרפו אלינו,

מדווח שבינתיים התפקדו כ-12,000 מתפקדים, כמות משמעותית מאד ביחס למספר החברים הכללי במפלגה. רבים כבר הצביעו על כך שמדובר בתופעה פייגלינית, שכן אנשים שלא מזוהים עם דרכה של המפלגה מצטרפים אליה במטרה לשנות אותה, אלא שהפעם, טוענים רבים, זה נעשה מצדה השני של המפה הפוליטית.

הקושי להתמודד עם התופעה

אין פלא שבמערכת דמוקרטית קשה מאד להתמודד עם תופעה כזאת. הליכודניקים החדשים טוענים שהם מצביעי ליכוד אותנטיים שרוצים להחזירו לדרכו המקורית: יתר מעורבות חברתית ואיכפתיות, טוהר המידות, נגד ביבי, בעד החקירות, ועוד ועוד. על פניו זה טיעון שיכול להיות נכון, שכן קשה להצביע מה מכל זה לא מתאים לדרכו של הליכוד. אמנם לא בכדי הם לא משמיעים את קולם בשאלות מדיניות וביטחוניות. רבים טוענים שזה מפני שמדובר באנשי שמאל, או לפחות שזהו אחוז נכבד מביניהם. גם אם תמצאו כמה מהם שאכן מאמינים בדרכו של הליכוד (יש כאלה שנשלחים להתראיין בתקשורת ולהסביר זאת בשם הליכודניקים החדשים כולם), קשה להשתחרר מההרגשה שמדובר בפוטש פוליטי. האינדיקציה העיקרית לזה היא שכל המטרות המוצהרות שלהם שמובאות במסגרת ובראיונות מוסכמות גם על אנשי מרצ והעבודה. מה שמייחד את הליכוד אינו טוהר המידות והאיכפתיות החברתית, ערכים שמוסכמים על הכל, אלא דווקא השאלות הפוליטיות והביטחוניות, ולגביהן יש שתיקה רועמת של הקבוצה הזאת.

מאידך, מה לא לגיטימי בהתמקדות בחלק מהערכים והמטרות בלי להתייחס לכולם? מותר לכל אחד להתמקד במטרה מסוימת ולא לפעול למען האחרות. איך אפשר לפסול מתפקד שמצהיר את ההצהרות הללו, כל עוד הוא טוען להזדהות שלו עם מטרות הליכוד. אפילו אם הוא מצהיר שאינו מזדהה עם כל המטרות, מפלגה היא מכלול של הרבה אנשים עם הרבה ערכים שלא כולם מוסכמים על כל החברים. לגיטימי שיהיו חברים שיזדהו רק עם חלק מהמטרות ויפעלו למענן. לגיטימי גם לנסות ולהשפיע מבפנים, ואולי אפילו להמיר את הליכוד לתפיסותיה של מרצ. ואכן יש מהם שמצהירים בריש גלי על הלגיטימיות של ההתפקדות גם אם אינם מזדהים עם הערכים הלאומיים והימניים של הליכוד. הם מתמקדים במטרות חברתיות ויושר ציבורי. זה רע?[1]

בשורה התחתונה יש כאן תופעה שמטרתה ומגמתה ברורה מאליה לכל אחד, אבל קשה מאד לתפוס אותה ולהצביע עליה, ובוודאי להתמודד עמה בכלים דמוקרטיים. זכותו של כל אדם להצטרף לכל מפלגה ולהשפיע בקולו. החברים הללו מצהירים בצורה מאד בהירה על כוונותיהם בדף שהועתק כאן למעלה במסגרת. שם הם פונים לכל עם ישראל, ימין ושמאל, הרוב הדומם מכל הסוגים, ולהצטרף לליכוד. דומני שאנשי שמאל לא יכולים לומר שהם מזדהים עם מטרותיו של הליכוד. אבל כשתשאל אותם יאמרו לך שהזדהות עם חלק מהמטרות היא לגיטימית, והשפעה דרך הצבעה היא נשמת אפה של התנהלות דמוקרטית וכו’ וכו’. לכאורה הם צודקים, שכן כולנו מחויבים לדמוקרטיה ולערכיה.

למעשה יש כאן יצירתיות של אנשים שמנסים לפעול במסגרת הכללים נגד הכללים עצמם. תופעות דומות ראינו בטור 48, ושם הן דווקא הוצגו בחיבה לא מבוטלת. לא אכחיש שגם כעת אני חש חיבה יתירה לתופעה הזאת וליצירתיות שבה, ולא פחות מכך חש גם שמחה רבה לאידם של אלו שמנסים להתמודד עמה ללא הצלחה, כבולים בטיפשות של עצמם. תמיד נעים לראות שהחכמים מנצחים את הטיפשים, ומכיון שזה לא תמיד קורה לצערי, אין לי אלא להצטרף ולשמוח לאידם. כידוע, כבר אמרו רבותינו שאין שמחה כשמחה לאיד (שם, שם).

תגובות

בעצם מדובר כאן בתופעה של סוס טרויאני שכאמור תואר בטור 11. כבר אז שלחתי את הטור הזה לנפתלי בנט ואיילת שקד כדי שיבינו את הבעיה שיש להם עם תקומה, אך לא קיבלתי מענה כמובן. עשיתי זאת מפני שהמלל הדמוקרטי המבלבל יכול לתעתע, שכן הוא לא מאפשר לאנשים להבין מהי בדיוק הבעייה. בשיחדש (new speak) הדמוקרטי שנוצר סביב התופעות הללו (מפייגלין, דרך תקומה ועד הליכודניקים החדשים), דווקא אלו שדוגלים בדמוקרטיה (כלומר רוצים ייצוג הולם וללא כשלים) מוצגים כמי שפועלים נגדה, ודווקא אלו שחותרים תחתיה (ודוחפים לייצוג כושל) הם הם אבירי הדמוקרטיה. זהו שימוש ציני, אם כי מתוחכם וציני ולכן חביב עליי מאד, בכללי הדמוקרטיה. הם מאלצים את המערכת לעשות את מה שהיא מאד לא אוהבת לעשות: להפעיל קצת את הראש, הן לגיבוש דיאגנוזה והן למציאת פתרונות.

לפני כמה זמן דווח שנפתלי בנט דורש מחברי הכנסת של תקומה להיבחר בפריימריז (בינתיים הוא קצת נסוג, ופטר את אורי אריאל מהחובה המעיקה הזאת). חשבתי שאולי הוא קרא את דבריי, אבל למקרא הכתבה ברור לי שלא. הוא תולה את דרישתו בהוגנות ובכך שאלי בן דהן צריך להיבחר ואורי אריאל ובצלאל סמוטריץ לא. הוא לא מבין שלא מדובר כאן בהקלות לאנשים כאלה או אחרים אלא בבעייה מהותית של כשל ייצוג. הוא פשוט הסיק את המסקנות וחש אינטואיטיבית בבעייה מוסרית, אבל לא באמת איבחן אותה נכון. הוא מגיב למצוקה ומנסה לדחוף את האג’נדה שלו (בלי שהוא באמת מבין שמתנגדיו אכן נוקטים בדרך לא הגונה שיש למנוע אותה ולהילחם נגדה). אם הוא היה מבין את הבעייה המהותית הוא היה יכול להסביר זאת בפשטות ולקבל תמיכה רחבה, מלאה ומובנת מאליה בעמדתו.

גם היועץ המשפטי ובית הדין של הליכוד בוחן כעת את תופעת “הליכודניקים החדשים”, ומדבריו עולה שהוא מחפש דרך איך לאפיין הזדהות של מתפקד עם מטרות התנועה כדי שיוכל לפסול את המצטרפים על בסיס חוסר הזדהות. אך זוהי כמובן שטות, שכן בדיוק בגלל הבעיות הנ”ל אי אפשר באמת לעשות זאת. לכל היותר יחתימו את המתפקדים על הצהרה כללית וחסרת כיסוי של הזדהות עם מטרות הליכוד. אולי יסגרו את הקבוצה של הליכודניקים החדשים, אבל כיצד ימנעו התפקדות של כל אחד מהם לחוד לליכוד, והצבעה בדיוק באותה צורה?

ברור שגם היועץ המשפטי רק מחפש דרך לבצע את מה שברור לכולם שצריך להתבצע, ומסתיר זאת מאחורי סיסמאות דמוקרטיות כביכול. אם אסתכן בניחוש, הוא כנראה לא יצליח בכך אלא אם יתישו את המתפקדים למוות והם יתייאשו, או שהם פשוט לא יצליחו לגייס מספיק אנשים לא ישרים שיצטרפו אליהם (כמו שקרה לפיייגלין). גם הוא לא מבין את הבעייה ולכן לא ימצא את הפתרון.

המסקנה היא שצריך פשוט להפעיל את הראש כדי להבין מה הבעיה, ואז יש סיכוי שהפתרון יהיה כנראה קל, ברור ומובן מאליו. קצת חשיבה תמיד ממקדת אותנו, וזה אף פעם לא מזיק.

דיאגנוזה: מה בדיוק הבעיה

כאמור, כמו בתחומים רבים נוספים, גם כאן הפתרון וההתמודדות מתחילים בדיאגנוזה נכונה. הטיפשים בדרך כלל מפסידים (ראה טור 48). כדי להתמודד צריך קודם כל לבחון מה בדיוק הבעיה, ואת מה בדיוק רוצים למנוע. מההתבטאויות עולה שמה שהם רוצים זה למנוע את הליכת הליכוד שמאלה (או ימינה, במקרה של פייגלין)? אבל למה? באיזו זכות? אם רוב מתפקדיו של הליכוד רוצים בכך – זו זכותם המלאה. אם כך, זו לא יכולה להיות הבעיה, או לפחות לא הבעייה המוצהרת שבה ניתן לטפל במסגרת דמוקרטית. אמנם תופעה כזאת יוצרת כאוס מסוים במערכת, אבל יש כאן זכות בסיסית של אזרחים להשפיע ולהצביע למי שירצו ובכל דרך שירצו לעשות זאת. עם זה קשה להתמודד בלי לשפוך את התינוק עם המים (כלומר לפגוע בדמוקרטיה).

לא אחזור כאן שוב על מה שכתבתי בטור 11, אבל מי שקרא אותו מבין היטב במה מדובר. הדיאגנוזה היא שתופעת ההתפקדות הפיקטיבית יוצרת כשל ייצוג. אין בעיה עקרונית בכך שהליכוד יילך שמאלה או ימינה כרצון מצביעיו. הבעייה שאיתה ראוי וצריך להתמודד היא שנוצר כאן כשל ייצוג. תופעת ההתפקדות הפיקטיבית מונעת ייצוג הולם של הדעות בציבור. הסברתי שם שהיא יוצרת מצב שמצביע בעל דעות של הליכוד העכשווי מקבל תת ייצוג בכנסת. אותם מתפקדים פיקטיביים בעצם משפיעים על רשימת הליכוד ומטים אותה שמאלה (שזה לגיטימי לגמרי כמובן), אבל אז בבחירות הם מצביעים בקלפי למרצ, לעבודה, או לבית היהודי, ובכך משפיעים שוב על מי שייבחר לכנסת. בעצם כל מתפקד כזה מצביע לכנסת פעמיים (פעם בקביעת רשימת הליכוד שתיבחר ופעם שנייה בהכנסת נציגי מרצ לכנסת), בעוד שמצביע הליכוד האומלל שלנו לא מצביע אפילו פעם אחת (כי הנציגים שהוא עצמו יכניס לכנסת במסגרת הליכוד יהיו, כזכור, בעלי השקפות של מרצ). זה תיאור מעט קיצוני כמובן, אבל הוא מבטא את תמצית הבעייה (ניתן לראות את החישוב המדויק יותר בטור 11). התפקדות פיקטיבית יוצרת שדרוג משמעותי אך מלאכותי בייצוגם של המתפקדים הטרויאניים הללו על חשבון המצביעים הישרים האחרים.

הפתרון

גם את הפתרון כבר כתבתי בטור 11. מרגע שהבנו אל נכון את הבעייה – הפתרון פשוט ובהיר מאד. המתפקדים שמצביעים בפריימריז נותנים את קולם בבחירות באופן אוטומטי למפלגה שאליה התפקדו. הם כבר לא יוכלו להצביע בכנסת שכן הם נתנו את קולם למפלגה מסוימת. כך הליכודניקים החדשים יוכלו להתפקד לליכוד כאוות נפשם, אבל הם לא יוכלו להצביע שוב בכנסת, שכן קולם כבר ניתן לליכוד. קצת חשיבה מראה שזה פותר את הבעיה באבחה אחת פשוטה. כל מי שלא באמת רוצה את הליכוד לא יתפקד (שכן קולו יינתן בבחירות לליכוד), ומי שהתפקד באמת ישפיע על הייצוג בכנסת רק פעם אחת ולא פעמיים (כי הוא לא יוכל להצביע בבחירות). מכאן והלאה יתפקד כל אחד לאן  שהוא רוצה וישפיע כהבנתו. זה כבר פייר פייט, ומצביעי הימין והשמאל, המודרנים והשמרנים, או כל סוג מצביעים אחר, יכולים להשפיע כהבנתם בלי כשלי ייצוג שנותנים מעמד יתר למי שנוהג באופן לא ישר (בפרט אם עמדותיו האמיתיות קרובות למפלגה ללא פריימריז. הראיתי בטור 11 שזה מעצים עוד יותר את הכשל).

במקום כל המאמצים והתחמונים שייעשו מכאן והלאה כדי להתמודד עם התופעה, עדיף להפעיל קצת את הראש. זה חוסך המון מאמצי סרק והוצאת אנרגיה מיותרת לכיוונים לא נכונים ולא מועילים, ומעניק הצלחה מובטחת. בדוק ומנוסה.

הערה לסיום: האם הערכים שלנו נמצאים בבטן או בראש?

כבר הערתי שהמלל הדמוקרטי שבו משתמשים בנושא זה מצליח לבלבל את האנשים וגם את הפוליטיקאים. מתפקדים פיקטיביים מסבירים לנו שאנחנו פועלים נגד הדמוקרטיה, ורבים מאיתנו מוצאים את עצמם ללא מענה. אני חושש שאם תעלה בכנסת הצעת חוק לא לאפשר למתפקדים שמצביעים בפריימריז להצביע בבחירות ולתת את קולם למפלגה אליה התפקדו, היא תיפול בבג”צ מפני שהיא סותרת את זכויות האזרח היסודיות (להצביע ולהשפיע).

אין צורך לומר שזוהי שטות, שהרי כל המתפקדים הללו קיבלו את זכותם והצביעו, אלא שהם לא עשו זאת ביום הבחירות אלא ביום שהתפקדו למפלגה. אבל כשהסיסמאות יוצאות מהבטן אין לאנשים יכולת להתייחס אליהן באופן ביקורתי ושקול. אגב, זה לא קורה רק כאן. הערכים בהם אנחנו משתמשים נטבעים בנו במקרים רבים כסיסמאות ולא כרעיונות שאנחנו מבינים ומזדהים עמם. זה מוביל למסקנות ותוצאות בעייתיות שבעצם סותרות את הערכים הללו עצמם, בלי שאנחנו מצליחים להבין היכן נכשלנו. בטור הבא אנסה להביא עוד דוגמאות ולהרחיב בשאלה זו.

[1] אמנם יש קצת התעלמות מכך שהליכוד הוא גם ימין חברתי-כלכלי ולא רק פוליטי-מדיני. אבל לא אכנס לזה כאן.

עדי מדינה: מבט עגום על ההלכה ורבני זמננו (טור 84)

בס”ד

בימים האחרונים בעקבות פרשיות נתניהו השונות ועדי המדינה (כמו ארי הרו, גנור ועוד) עולה על הפרק סוגיית הנוהל של עדי מדינה. זו שאלה חשובה וכמובן עסקו בה רבים וטובים. לעתים בלי עד מדינה לא תוכל להעמיד לדין את גדולי הפושעים ושווה להצליח בזה גם במחיר ויתורים כלשהם לעד. מאידך, באמת נראה שלעתים עושים שימוש יתר במוסד הזה (כלומר מוותרים לעד גם כשיש ראיות טובות בלעדיו והוא לא באמת נחוץ). דבר אחד ברור לכל הדיוט (כמוני), שאין כאן תשובה פשוטה, ובוודאי לא תשובה גורפת לכל המקרים.

אז זהו שטעיתם. דווקא יש לה. ההלכה שמנחה אותנו בכל דרכינו, יודעת לומר שעד מדינה הוא פסול בתכלית. אין למוסד הזה מקום בשום מקרה ובשום מערכת משפטית בעולם. איך אני יודע? שטייט מפורש, כאן אנחנו מתבשרים שדעת ההלכה היא חד משמעית וברורה. קונצנזוס רבני מופלא מהקצה לקצה. ממש ימות המשיח: עד מדינה הוא מויסר, פסול לעדות, ואין לקבל את עדותו ובוודאי לא להעניש על פיה בשום מצב. הרי זה פשוט בתכלית בלי שום פקפוק כלל.

הדברים שלהלן לקוחים מהכתבה, אבל אני נסמך על ציטוטים במרכאות. אם מדובר בסילופים גמורים של הכתב העמארץ, ניחא. אבל יש לי חשד כבד שלא כן הוא. ומכיון שהדברים העלו לי את הסעיף, אכתוב קצת חריף (וזה עוד אחרי שמיתנתי את הניסוחים). ראו הוזהרתם.

  1. גילוייו של הרב בוארון

ראשון לציון הלוא הוא הרב ציון בוארון, דיין בביה”ד העליון של הרבנות הראשית, שמתייחס ישירות לפרשת ארי הרו באומרו: “עד מדינה פסול לעדות כי הוא נוגע בדבר”. והוא מוסיף: “למה הוא מעיד? כדי שלא יחקרו או יתבעו אותו. יש נגיעה חזקה מזו? חקירות, משפטים, על הכול מוותרים לו והוא יוצא מזה בחינם”. איך לא חשבנו על זה עד עכשיו?! כל חוקרי המשטרה המיומנים שלנו וכל חכמי הפרקליטות לא הבינו דבר כה פשוט, עד שבאה זעקת הילד הנבון שגילתה לנו: המלך הוא עירום. לחינם חנטו חנטיא ונשפכו נהרי נחלי דיו על הסוגיא של עד מדינה. סתם ישבו חוקרים ופרקליטים מיומנים ובחנו את המקרה הספציפי הזה לאור ניסיונם. חסרי בינה לעתים שכמותם. הם יכלו פשוט לשאול את הרב בוארון שיודע את כל זה גם בלי להכיר את המקרה. למה לי קרא, למה לי ניסיון, למה  לי עובדות, למה לי קשיי חקירה ושיקולים משפטיים מורכבים, סברא הוא! תורתנו הקדושה לימדה אותנו בהבל פה את מה שכל חכמי מטה לא הצליחו להגיע אליו בכוחם ועצם ידם המהובל. אשרינו מה טוב חלקנו, שלא שמנו כגויי הארצות שהם רצים ואנחנו רצים, הם עובדים וחושבים ובוחנים ובודקים, ואנחנו מפטפטים.

אם מישהו מאתנו לא הצליח לירד לעומקם של דברי החכמה הנשגבים, אם כי לאקוניים משהו, הללו, הרי לכם הסבר מפורט יותר: “המשטרה מבטיחה לו שיעיד על כל מה שהוא יודע והיא לא תפעל נגדו גם אם הוא יעיד נגדו עצמו. זה נוגע בדבר”. מדהים, איך לא חשבנו על זה בעצמנו?! הכתב (יקי אדמקר) ממשיך ומסביר שאחרי שנשאל הרב אם ההלכה לא מייחסת עמדה שונה בסיטואציה שבה ייתכן כי קיים אינטרס ציבורי, הוא משיב בשלילה נחרצת: “איזה אינטרס ציבורי יש פה? ההלכה קובעת שעד צריך להיות אובייקטיבי, אנשים משלמים מיליוני שקלים לעורכי דין כדי להשתחרר מחקירות וממשפטים, אז עד מדינה שעושה כדי להשתחרר מהכל והוא צריך לספק בשביל זה סחורה למשטרה. הוא ודאי נגוע”, ודפח”ח.

כמה קשיים שוליים: שכל ישר

אחר אחיזה בשיפולי גלימתו של הרב, ארשה לעצמי להעיר כמה הערות. זה שהעד לא מקבל חנינה אלא רק הקלות, לא משנה? אלו זוטות כמובן. זה שעדותו מוצלבת עם עוד חומרים, גם לא משנה? זה שבלי עדויות כאלה יהיו חקירות שלעולם לא יצליחו להתמצות ולא נצליח להתגבר על שחיתויות ופשיעה, לא משנה? זה שעדותו של עד המדינה לפעמים בכלל לא מהווה ראיה מרשיעה כשלעצמה אלא רק מכוונת את החוקרים לראיות ולערוצי חקירה נוספים, גם לא משנה? כל זה כל כך פשוט שפותרים הכל בהבל פה: הוא נוגע בדבר, וזהו? למה כל האחרים לא רואים את האמת הפשוטה הזאת? אהה, הרי כבר לימדונו רבותינו הק’ שדעת בעלי בתים היפך דעת תורה.

מילא, התרגלנו כבר ששכל ישר הוא לא ממש הצד החזק של דיינינו החרוצים. גם לא היכרות עם העובדות, וגם לא לעסוק ולחוות דעה על משהו שאתה מבין בו. סך הכל, הכישורים העיקריים הדרושים להתמנות כדיין בבתי הדין של הרבנות הם בעיקר קרבת משפחה לדרעי או לחבר זה או אחר שלו או של תנועת ש”ס. אבל…

עוד כמה קשיים שוליים: הלכה

אבל גם אם אין כאן שכל ישר, לפחות לידע תורני הייתי מצפה. כידוע, נחלקו הראשונים האם נוגע פסול בפסול הגוף מדין בע”ד וקרוב (כלומר שעדותו אינה קבילה), או שמא הוא נפסל רק מחשש שקר. אחת ההשלכות למחלוקת זו היא כשהעד הנוגע מעיד לחובת עצמו (שאז אין חשד שקר אבל פסול הגוף קיים). השלכה אחרת היא אם יש לנו ראיות מסייעות לכך שכאן הוא מדבר אמת.[1]

טוב, אם נליץ יושר על הרב בוארון, עלינו לומר בהכרח שהוא מדבר על נגיעה כפסול הגוף (כלומר פסול שלא תלוי בראיות המסייעות), ולכן הדבר לא תלוי בהיכרות עם העובדות ובמכלול הראייתי. אלא שאנוכי הקטן תוהה שמא חוקרי המשטרה והפרקליטות פוסקים כראשונים שרואים בנגיעה חשד שקר? (אולי הם אפילו יטענו “קים לן כהני ראשונים”).

אבל גם אם הולכים לשיטה שמדובר בפסול הגוף, אז יש שם עוד כמה בעיות, לא? לא נדבר על פסול רשע של אדם שהורשע בדין (גם אם חלקית, מפאת היותו עד מדינה), או פסול רשע של עד שמחלל שבת בפרהסיא. אבל כיצד בכלל מקבלים את הודאתו החלקית ומרשיעים אותו על פיה, הרי אין אדם משים עצמו רשע? ומה עם הפסול של השופטים החילונים הרשעים? וכי שכח כבוד הרב את איסור ערכאות? ומה עם קבלת עד אחד בדין פלילי? וכי הוא שכח את כל זה, כך שרק פסול הגוף של נוגע הפריע לו בכל הפרשה? ובכלל, האם הרב בוארון לא זוכר שבמערכת המשפט שלנו פועלים על פי דינא דמלכותא (שמכוחו גם הוא עצמו פועל בביה”ד שלו) ולא על פי דיני ההלכה שמוטרדים מפסולי הגוף? האם הוא לא מכיר את תשובות הרשב”א ועוד ראשונים שמאפשרים לסטות מדיני הראיות במקום שהדבר נדרש וכשלא פוסקים בדין תורה?

על כורחנו אין לחשוד אותו בכל כך הרבה “שיכחות”. אז הוא כנראה מתכוין לומר שהעד חשוד לשקר ולכן יש לפסול אותו (לא מפסול הגוף). על תחכום כזה הם בטח לא חשבו, החוקרים והפרקליטים התמימים הללו. שוטים שבעולם, היה להו ללמוד ולא למדו. אבל אם יורשה לי בכל זאת בזיע וחיל להעיר, אם בחשד שקר עסקינן, כדאי לבחון את העובדות והראיות המסייעות, לא? איך הרב בוארון יודע שארי הרו משקר בלי לבדוק את העובדות והראיות ולהיות מעורה בפרטי החקירה? אולי ארי הרו מסר לחוקרים הקלטות או מסמכים שמוכיחים מתוכם את העובדות הרלוונטיות? אולי הצליבו את דבריו עם עוד מקורות?[2]

  1. הרב ערוסי

אדמקר מביא שהרב רצון ערוסי, חבר מועצת הרבנות הראשית ורבה של קרית אונו, התבטא גם הוא בעניין, אם כי בצורה עדינה יותר:

ערוסי טען כי עד מדינה “מבחינה הלכתית פסול” היות ו”הנגיעה ברורה לחלוטין. יש לו אינטרס מובהק. הרי אין דבר יותר יקר לאדם מכבודו וחירותו ואם הוא קונה את חירותו ובמקום ללכת לכלא הוא מפליל את חברו, אין לך נגיעה בדבר יותר מכך“.

על אף המתינות ניתן להעלות כאן את אותן תהיות שעלו למעלה. אבל ביחס לרב ערוסי ברצוני להתמקד בהמשך דבריו:

עם זאת, ערוסי סייג את דבריו בטענה כי במקרה של ארי הרו “שאמור להפליל את ראש הממשלה”, הגישה בתורת ישראל “מאוד מושכלת” ולפיה יש לדון “את האנשים האלה בחשאיות ולא בפומביות כפי שנעשה היום בשל העובדה כי נפגם בדרך מוסד הממשלה. זה לא נעשה כי יש כאן מגמה פוליטית”.

ואנוכי הקטן שוב מוצא עצמי תוהה, אם אין בכלל בתורתנו המושכלת עדות של עד מדינה, איזו חקירה יש לנהל בצורה מושכלת וחשאית כל כך? את המו”מ על עד מדינה שאותו אין לנהל? אני גם תוהה (הפעם על דברי הכתב המלומד) איזה סייג רואה הוא בעיני הבדולח דיליה לדברים הקודמים? בעיני הכהות לא זכיתי לראות זאת. ואולי חדא מיתרצא בחברתה: אם עושים את החקירה בסתר יש מקום לעד מדינה. אמנם הסברא צל”ע.

אבל אלו סתם דקדוקי עניות. בעצם אני רוצה לשאול היכן מצא הרב ערוסי את גישתה המושכלת והמרשימה כל כך של תורת ישראל שכל הרואה אותה משתאה לגודל ועומק חכמתה? מי יכול היה לחשוב שראוי לנהל חקירה כזאת בסתר? הייתי שמח לראות את גזירת הכתוב המופלאה הזאת בכתובים. אם יורשה לי, התעורר אצלי חשד כבד שמדובר בסתם שכל ישר, בבחינת למה לי קרא סברא הוא.

אז למה הוא לא יכול לומר פשוט שכך נראה לו ראוי, במקום להנפיק הצהרה פומפוזית ומסתורית על גישתה המושכלת של תורת ישראל? אנשים יכולים לחשוב שמדובר בפסוקים, בזוהר, או דרשות חז”ל עלומות שאין מגלים אלא לצנועין. הסברא המושכלת הזאת, אגב, שמובנת מאליה לכל ילד בגן, קיימת בחברה האנושית כולה כמובן. העובדה שיש מדליפים, או עיתונאים שרוצים לפרסם, לא קשורה לערכים ולחוסר מושכלוּת, אלא ליצרים. אבל אצלנו בתורת ישראל אין יצרים. יש רק מושכלות. למעשה, אם לא ידעתם אנחנו בעצם לא סתם מושכלים, אלא מאוד מושכלים.

או שמא כוונתו למסקנה המושכלת והמבוססת שלו שמדובר במגמה פוליטית? אלא שכאן הבן תוהה האם המגמה היא של המשטרה? או אולי הפרקליטות? אכן לא ירדתי לעומק חקרן של המושכלות הללו. כיצד ניתן לקבוע שיש כאן מגמה פוליטית, כאשר כמעט בכל חקירה יש הדלפות? יתירה מכך, מדוע זה קשור למושכלות או אי השכלה, אם כמעט אף פעם זו לא שאלה של ערכים אלא של יצרים ואינטרסים? האם הרב ערוסי חושב שבמדינת ישראל הלא מושכלת יש גישה עקרונית שיש לנהל חקירות רגישות דווקא באמצעי התקשורת לעיני כל ישראל? לחלופין, וכי לעוסקים בתורת ישראל אין מגמות פוליטיות? האם שם הכל ערכים ומושכלות? כדאי לרב ערוסי לשים לב מה קורה בחצר האחורית שלו עצמו (ברבנות הראשית). שם אלו לא עיתונאים אלא הממסד הבלתי מושכל עצמו.  בבית הדין העליון שלו יש דיין מושכל מאד שדבריו הובאו למעלה. שם הכל מתנהל רק על פי המושכלות, כפי שיודע כל בר בי רב דחד יומא (בעצם רק בר בי רב דחד יומא).

  1. דין “מוסֵר”

לא נותר לנו אלא לסיים את הסקירה המושכלת הזאת על עמדותיהם של פוסקי זמננו ותורת ישראל המושכלת, בתפיסה היסודית והמעמיקה של דין מוסר (=מויסר). כתבנו החרוץ חקר ומצא גישה שלישית בתורתנו הקדושה לסוגיית עדי המדינה:

בציבור החרדי והדתי רואים בעד מדינה לא רק בעיה מוסרית, [3]אלא גם איסור הלכתי. בעבר זכה גם עד מדינה לכינוי גנאי, “מויסר”, אדם שמלשין לשלטונות גויים על פשעיו של חברו. עם זאת, בשונה מבאוכלוסייה הדתית, חרדים שחתמו בעבר על הסכמים כאלה, שילמו גם מחיר חברתי קשה.

כך למשל:

בפרשת הרב הראשי לשעבר יונה מצגר, חתם מי שהיה עוזרו האישי על הסכם עד מדינה וכך מנע מעצמו עונש מאסר ממושך. העד התמודד עם כתובות גרפיטי בגנות מלשינים שרוססו על ביתו וניתוק חלקי מבני משפחתו. במקרה בולט אחר בו המקובל הרב יאשיהו פינטו חתם על הסכם שבמסגרתו ימסור עדות נגד ניצב מנשה ארביב, היו שמתחו על כך ביקורת היות שמדובר באיסור הלכתי מפורש.

אשרינו שחברה מתוקנת ומושכלת אנו, ולא כגויי ארצות וככל המונם שדנים דין עד מדינה ר”ל ועפ”ל. הבל דיבר פיהם ושווא על לשונם.

אגב, שוב אתהה כתלמיד הדן בקרקע לפני רבותיו, אולי אם חל עליו דין מוסר זה מבטל את הנגיעה? (מי רוצה שיחול עליו דין מוסר?!) אמנם יש ליישב כדברי תוד”ה ‘אף עובד דניחא ליה’, ב”מ ל ע”א (וראה גם בר”ן בשטמ”ק שם), ותן לחכם ויחכם עוד, ואכ”מ.

  1. הערה על אמירה של הרב עובדיה

לסיום הסקירה אביא ציטוט מהרב עובדיה (גם הוא מהכתבה הנ”ל). אדמקר מספר שבעת שהתרחשה חקירת אהרון אבוחצירה (1981), נחתם הסכם עד מדינה עם ראש עיריית בני ברק, גוטליב. הרב עובדיה אמר אז (לפי דיווח בעיתון “הארץ”): “עד מדינה פסול לעדות. הרי הוא מודה שהיה שותף לעבירה, ועבריין פסול לעדות”. אמנם זה רק דיווח עיתונאי (והרב עובדיה לא חשוד על עמארצות), לכן רק אעיר שאלו דברי תימה של ממש. הרי אין אדם משים עצמו רשע, ומצאנו במפורש בגמרא שנאמן אדם להעיד על פלוני שעשה ביחד עמו עבירה (פלוני רבעני לרצוני או פלוני הלווה לי בריבית). ובשלמא אם מרשיעים אותו על פי ראיות אחרות הוא רשע ופסול. אבל אם הוא תולה זאת בהודאת פיו שהיה שותף לעבירה, הרי זה מקרה קלסי של פלגינן דיבורא.

כמה תהיות לסיום

אחרי התרשמות מהפנורמה המופלאה והמגוונת של הגישות ההלכתיות לסוגיית עד מדינה (ואלו ואלו דברי אלוקים חיים), מה שנותר לי הוא רק לתהות לסיום איזו ממכלול הגישות המושכלות הללו תצליח לנהל מדינה?

גישתו של הרב בוארון שלא יצליח להרשיע אף אחד, שכן הוא ידרוש שני עדים כשרים, התראה וקבלת התראה, ולא יכריע על פי עד שפסול בפסול הגוף (ובוודאי שלא על פי עד אחד והפללה עצמית, כדברי הרב עובדיה). ובכלל, ההלכה ידועה כמערכת משפטית אפקטיבית להפליא (כך תורתנו המושכלת יכולה ללמד את מערכת המשפט הישראלית גם איך לפטור רוצח ומזיק בגרמא, לא לקבל עדות נשים וקרובים ועוד, ובא לציון גואל).

או שמא דווקא גישתו המושכלת של הרב ערוסי, שממנו למדנו את היסוד העמוק שיש לנהל את החקירה בסתר על פי הערכים המושכלים בטהרתם ובלי שום יצרים, היא שתביא לנו את הגאולה. גם הוא כמובן לא יקבל עדויות של עדי מדינה (אלא אם החקירה נעשתה בסתר), ובאופן המושכל הזה הוא יחסל סופית את הפשיעה בארצנו. יתר על כן, הרי על פי תורתנו המושכלת כל עד חייב לומר אמת והדיינים חייבים לשפוט בצדק, ואז ודאי ייצא משפט צודק וטהור. אה, בעצם אצלנו בכלל לא יהיו מושחתים וגנבים, שהרי תורתנו המושכלת אוסרת זאת. כידוע, על פי תורתנו המושכלת אין גנבים, כי מי שגנב אינו דתי ומי שדתי אינו גנב.

או אולי גישתם של חכמי החרדים שאוסרים להתלונן במשטרה ולהעיד על עבריינים מדין מויסר, ומעדיפים לטפל בכל באמצעות משטרת ברסלב או משמרות הצניעות, הם שיביאו אותנו למדינה מתוקנת אור לגויים ששם ה’ נקרא עליה. וכל עמי הארץ (ורק הם) מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם. אשרי אדם מפחד תמיד.

אם היינו צריכים עוד הוכחה עד כמה תורתנו המושכלת לא נמצאת אצל נושאי דגלה שיודעים רק לקשקש בזנב, להצהיר הצהרות ריקות ולתת עצות מספסלי האופוזיציה ובית המדרש, קיבלנו כאן כמה כאלה.

לא נותר לי אלא לסיים בגמרא הידועה בסוף פרק ראשון של מכות (ז ע”א):

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם רשב”ג אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

על מה היה הוויכוח? הגמרא שם מסבירה שלר”ע ור”ט היו טיעוני פטור לכל רוצח. הם היו שואלים את העדים האם הם בדקו אם לנרצח היה נקב בדיוק במקום שחדר  בו הסיף של הרוצח. אם לא – הרוצח פטור שהרי אולי הוא הרג טריפה (אדם שעומד למות בגלל נקב בריאה, הרוצח אותו פטור ממיתה כי הרג אדם הרוג). ומה עונה להם רשב”ג? שהם אמנם מלומדים (מושכלים) מאד, אבל אם הם היו מקבלים את ההחלטות בסנהדרין היתה כאן אנרכיה (כידוע ר”ע היה בן גרים ולכן למרות גדלותו התורנית לא היה בסנהדרין). רשב”ג היה נשיא הסנהדרין וככזה הוא היה אחראי על אכיפת החוק ומניעת העבריינות בפועל. הוא הבין שעם גישתם של ר”ע ור”ט הוא לא יגיע רחוק. זה ההבדל בין יושבי בית המדרש לאלו שפועלים בעולם המעשה. אני רוצה להאמין שגם ר”ע ור”ט לא רצו להציע עצה מעשית אלא רק להביע רעיון הלכתי. מה שאיני יכול לומר בביטחון לגבי חכמי סוגיית עד המדינה הנ”ל.

[1] האחרונים מסבירים שגם אם נוגע פסול בפסול הגוף אם מסתלקת הנגיעה סר פסול הגוף. והסיבה לכך שכשהוא נוגע הוא נחשב כבע”ד, אבל כשסרה הנגיעה שוב אינו בע”ד. זה משליך על המקרה של עדות לחובת עצמו, אבל לא מועיל כשיש ראיות מסייעות כמובן.

[2] הערה לאוהבי הפלפול. כעת חשבתי על דין פלגינן דיבורא. על פי ההלכה אם בא אדם ומעיד: פלוני הלווה לי בריבית (סנהדרין כה), או פלוני רבעני לרצוני (סנהדרין ט), אנחנו מקבלים את עדותו על  האחר ולא על עצמו (כ אין אדם משים עצמו רשע). מה הדין אם אחרי הודאתו באים שני עדים ומעידים שהוא לווה בריבית או נרבע לרצונו? לכאורה היה מקום לדמות זאת לדין מודה בקנס ואחר כך באו עדים שפטור. אלא שאם זה כך, אז ההפללה העצמית מביאה לו תועלת שכן היא פוטרת אותו מעונש, ולכן הוא נוגע בדבר (יש לו אינטרס להודות ולהיפטר). אז איך אפשר לקבל את עדותו על האחר? זו ממש טענתו של הרב בוארון. אבל זה לא נכון שכן האינטרס הוא להודות על עצמו אבל לא להרשיע את האחר.

[3] ניתן לתהות כמובן מי לכל הרוחות דיבר כאן על בעייה מוסרית? עד עתה ראינו רק בעיות הלכתיות. אבל זו תהייה על הכתב ולא על הרבנים שליט”א, אז נניח לה.

מבט על משמעותו של החורבן: התנהלות על פי כללים (טור 83)

בס”ד

בתשעה באב חרב הבית וגם נשברו הלוחות [כפי שהעירו בתגובות, טעיתי כאן. זה היה בי”ז בתמוז. נא להתעלם]. בשני המקרים הקדושה הושמדה ונותרנו בעולם של חולין. כפי שאטען כאן, בעולם הקדשים, כלומר בבית המקדש, שורר משהו קמאי שמעבר לכללים. וכשהוא נשבר חזרנו לעולם עם כללים. חשבתי לנצל את ההזדמנות ולדבר קצת על המגבלות של פעולה על פי כללים.

“בעינן שנה עליו הכתוב לעכב”[1]

יש כלל פרשני-הלכתי חריג ותמוה שמבחין בין פסוקים בתורה שעוסקים בקדשים לשאר הציוויים ההלכתיים. בדרך כלל כשהתורה מצווה משהו ההנחה היא שהדבר מעכב, כלומר שאם לא עשינו אותו לא יצאנו ידי חובה. כך כשהתורה מצווה לקחת ארבעה מינים בסוכות, מי שלקח שלושה לא יצא ידי חובה. לעומת זאת, בעולם הקדשים הכלל הוא “בעינן שנה עליו הכתוב לעכב” (ראה זבחים כג ע”ב ומקבילות), כלומר ההנחה היא שהציווי לא מעכב אלא אם הכתוב רומז לנו שכן (או שהוא חוזר על הציווי, שונה אותו, או שמופיעה בו המילה “חוקה” וכדומה).

במאמרי הסברתי זאת באופן הבא. עוד לפני מתן תורה גם האבות הקריבו קרבנות לקב”ה. אמנם הם לא עשו זאת לפי הכללים ההלכתיים, שהרי אלו טרם ניתנו. כאשר התורה ציוותה על דיני הקרבנות וכלליהם, היא לא התכוונה לשלול את הערך הדתי של העבודה שעשו האבות אלא להוסיף קומה נוספת. רוצה לומר, אם אדם מקריב קרבן לא לפי הכללים, הוא עושה בדיוק את מה שעשה אברהם אבינו. אז מדוע אצל אברהם זה נחשב כעבודת ה’ בעלת ערך ואילו אצלנו זו תהיה עבירה או לפחות מעשה נטול ערך? זה לא סביר. סביר יותר שהתורה התכוונה לומר שאם נקריב קרבן כמו שעשה אברהם אבינו גם מעשינו יהיו בעלי ערך כמו שהיה אצלו. הציווי הנוסף בסיני רק בא ללמדנו כיצד לעשות זאת טוב יותר. כלומר אחרי מעמד הר סיני עדיף לעשות כמו שהתורה מצווה, אבל גם מי שעושה זאת כפי שעשו אבותינו לפני סיני עבד את ה’ בצורה בעלת ערך. לכן ציוויי ההקרבה הם דינים לכתחילה שלא מעכבים את עצם העבודה. במקומות שבהם התורה בכל זאת רוצה לפסול את מה שעשו האבות, שם היא רומזת לנו שהדין שניתן בסיני מעכב, כלומר שהעבודה בצורתה הקמאית איבדה את ערכה (אם אברהם היה עושה אותה זה היה בעל ערך, אבל כעת משניתנה תורה זה כבר חסר ערך ואולי אף פוגם). משמעות הדבר היא שעולם הקודש ביסודו לא פועל לפי כללים אלא לפי אינטואיציה. הכללים נוספו לו במעמד הר סיני והם לא מעכבים. זהו רובד הלכתי נוסף על גבי הרובד של עבודת ה’ הטבעית והאינטואיטיבית.

הערה על נדב ואביהוא

כשנדב ואביהוא הביאו אש זרה הם הומתו מיד. מקובל לחשוב שזה היה מפני שהגישה לקודש חייבת להיעשות בזהירות ולפי הכללים, ומי שחורג מהם ולו במעט חוטף מייד ובעוצמה רבה. מסבירים לנו שהאקסטזה של הקדושה היא שהיתה בעוכריהם, ושהיה עליהם לפעול לפי הכללים ולא באופן טבעי. אבל לפי הצעתי יש מקום לומר שלא זה מה שהיה שם. להיפך, אם הם היו ניגשים נכון אל הקודש הם היו חיים גם אם מעשיהם היו נגד ההלכה. כנראה שהקב”ה ראה משהו בעייתי במוטיבציות שלהם ולכן העניש אותם.

משמעות החורבן

אחרי חורבן הבית הראשון ותום הנבואה החלה להתפתח התורה שבעל-פה, ואחרי החורבן השני היא הגיעה לשיאה עם עריכת המשנה והתלמודים. תורה שבעל פה מלמדת אותנו לפעול על פי כללים. משאיבדנו את הקשר הישיר לקודש (בית המקדש והנבואה) נכנסנו לעולם אחר, פורמלי יותר, שבו עלינו להתנהל על פי כללים קשיחים (יחסית). שבירת הלוחות היא אבדן תורה שבכתב, וגם היא מבטאת אולי את הדומיננטיות של התורה שבעל פה. הרב הנזיר בספרו קול הנבואה עמד על כך שאבדן הנבואה מלווה גם באבדן האינטואיציה בתחום הלימוד והחשיבה ההלכתית. כך איבדנו את ההיגיון השמעי, האינטואיטיבי, ונותרנו בעיקר עם ההיגיון היווני החזותי שפועל על פי כללים קשיחים.

על הכללים

מה רע בזה? לכאורה התנהלות על פי כללים היא טובה ונכונה יותר. האינטואיציה מועדת לטעויות והכללים מונעים אותן.

לפני כמה ימים ראיתי טור משעשע על היחס בין חוק להיגיון. הכותב הוא רוכב אופנוע שרכב על השול ברומא וחטף דו”ח משוטר. הוא עשה זאת מפני שבכביש היתה תנועה איטית שמסוכנת מאד לרוכבי אופנועים. לטענתו במקרה כזה הנוהג הוא לאפשר לרוכבי אופנועים לנסוע בשול למרות שזה מנוגד לחוק. כאשר השוטר רשם לו את הדו”ח הוא הודיע לו שאם ייסע אחריו יוכל לרשום לו דו”חות נוספים כל מאה מטר שכן הוא מתכוון להמשיך לנסוע על השול. פשוט מפני שהוא מעדיף את חייו על פני שמירה על החוק הפורמלי ועוד קצת כסף.

בהמשך הכתבה הוא מספר על תרבות הנהיגה הפרועה ברומא. בין היתר, הוא כותב:

לפני כמה חודשים הזדמנתי לרכיבה בת ארבע שעות ברומא על קטנוע. כל מי שרכב על קטנוע בעיר יודע שמדובר בתענוג קטן מאוד, כל מי שנהג ברומא מכיר גם כן את הטירוף התחבורתי המוחלט שמשתולל שם – ועדיין, אחרי שעה ראשונה של סחרור חושים בואך פאניקה קלה – פתאום הכל הסתדר.

כמו הרגע שבו ניאו מצליח להביט לתוך העולם של המטריקס בסרט, כמו הרגע בו העמודים האחרונים של ספר בלשי מחברים את כל הקצוות, כך הבנתי את מה שבעצם קורה סביבי. פתאום בתוך השיגעון המוחלט הזה, התגלו כמה תובנות בממשק שבין הדו גלגליים למכוניות ובינם לבין עצמם שפשוט הפכו את הכאוס סביבי לעסק עם הגיון פנימי מופלא.

ובהמשך:

ואל תטעו לרגע, רוכבי הדו גלגלי ברומא יגרמו לשליח התל אביבי הפרוע ביותר להיראות כמו תלמיד נהיגה בטסט. התמרורים הם המלצה, הרמזורים הם דקורציה ולנתיבים אין ממש משמעות. אבל עדיין, זה עובד. רק מניסיוני הדל אוכל לספר, אבל בארבע שעות רכיבה ברומא לא נפתחה עלי דלת אחת, מכונית אחת לא חתכה אותי ומסחרית אחת לא דחקה אותי לשוליים.

מתברר שנהגי רומא מסתדרים גם בלי החוק. לפעמים הכללים רק מפריעים ודווקא התנהלות אינטואיטיבית וטבעית נותנת תוצאות טובות יותר. במצב כזה עדיף לפעול ללא כללים. מי שרוצה להתרשם באופן ויזואלי יותר ממצב בו פועלים בלי כללים ובלי רמזורים והמצב בהחלט שפיר, מוזמן לצפות בסרטון הזה על צומת מרתקת באדיס אבבה שבאתיופיה.

הסרטון הזה כמובן מפחיד. בעין שרגילה להסדרה של החיים על פי כללים הוא מעלה מייד את התהייה מדוע לא להציב שם רמזורים ולסדר את העניין. אבל ייתכן שהכל בסדר שם, וזה סתם מפחיד אותנו בגלל שאיננו רגילים ובגלל שאנחנו איננו יודעים להתנהל במצב כזה. אבל מקריאת הכתבה שם עולה שכשיודעים להסתדר, הכללים יכולים לפעמים להרע את המצב ולא לשפר אותו. ראו למשל מה עשה הרימזור לצומת הזאת באנגליה שכנראה התנהלה על מי מנוחות עם כיכר, עד שבאו להסדיר אותה באמצעות רימזור.[2]

מבט על מערכת המשפט

פעם חשבתי שהיה יכול להיות מועיל מאד לבטל את החוק במדינת ישראל. כן, קראתם נכון, לבטל את החוק. אין כוונתי לחוק ספציפי, אלא למערכת החוק בכלל. לשרוף את ספר החוקים.

בשביל מה חברה או מדינה יוצרת ספר חוקים ומערכת משפטית? מערכת המשפט נוצרת בעיקר בשביל הוודאות המשפטית. לולא הצורך הזה יכולנו לתת לחיים להתנהל באופן טבעי, ובמקרים של סכסוך לבוא לבורר שיכריע על פי כללי צדק טבעי. אז למה בנינו מערכת משפט וחוק? כדי שנוכל לדעת כיצד להתנהל ומה תהיה התוצאה, ומי צודק ומי לא, ותתקבל וודאות משפטית. כשיש מערכת משפטית מסודרת ומפורטת אדם יכול לתכנן את צעדיו בתוך המסגרת המסודרת של החוק. כשהוא רוצה לכרות חוזה עם מישהו, הוא יודע מה החוק אומר, מה הוא מאפשר ומה לא, והוא יודע כיצד לנסח את החוזה כדי להשיג את מטרותיו, ואיך לוודא שהצד השני יעשה את מה שהוא נדרש לעשות.

מערכת החוקים שלנו היא אמנם מסובכת, אבל הסיבוך נובע מזה שהמחוקק רוצה למנוע טעויות וליצור וודאות משפטית כדי לכסות את כל המקרים. כך הוא מוסיף עוד ועוד חוקים ומגבלות וסייגים על החוקים הקיימים, והכל כדי שהעניינים יסתדרו על הצד הטוב ביותר ושלא תהיינה בעיות אפילו במקרי קצה (לסתום פרצות). כעת מי שמכיר את המערכת יכול לדעת מה היא דורשת, ובבואו לבית המשפט הוא יכול לדעת האם נהג נכון או לא, והאם הוא יזכה בדין או לא. כך מי שכותב חוזה יכול לדעת מה וכיצד לכתוב כדי להשיג את מטרותיו. בגלל הסיבוך שנוצר האזרח הפשוט כבר לא יכול לעשות זאת לבדו. עליו להיוועץ כמובן בעורכי דין כי המערכת מסובכת, אבל ב”ה יש לנו כאלה בשפע.

אלא מאי? מה שקורה כיום הוא שההסדרה המשפטית של חיינו הפכה אותם למסובכים הרבה יותר משחשבנו, ומרוב הסדרה איבדנו לגמרי את הוודאות המשפטית. שאלו כל עו”ד מנוסה והוא יאמר לכם שאין שום אפשרות לדעת מה תהיה תוצאת המשפט (האם תזכו או לא תזכו בו). אמנם התרגלנו לזה, אבל בעצם מדובר באבסורד. הרי יש לנו חוק מסודר ומפורט ומומחים משפטיים שנועדו לתת לנו וודאות, והיינו מצפים שבמצב נתון התשובה המשפטית תהיה מוגדרת וברורה, כלומר אם נשאל את המומחה הוא יוכל לומר לנו שראובן צודק ושמעון יפסיד במשפט. אבל זה לא קורה. שום מומחה בשום מצב לא יאמר לכם דבר כזה, מפני שהוא עצמו לא יכול לדעת מה יקרה שם. עודף ההסדרה הפך את המערכת לבלתי וודאית לחלוטין. התוצאה תלויה בשופט שבפניו תופיעו, במצב הרוח שלו, ובאיכות העו”ד שלקחתם ובעוד אלפי פרמטרים שהחוק הוא רק אחד מהם.

כל משפט לוקח שנים, עולה ממון רב ומפרנס מערכת שלימה שמנסה נואשות להסתדר איתו אבל לא באמת יודעת לעשות זאת. כל צד מגיש תיקים עבי כרס, מטרטר את המערכת לפה ולשם, משלם מיליונים לעו”ד, ובסוף אולי משיג תוצאה סבירה, אבל לעולם הוא לא יכול להיות בטוח. יתר על כן, הפרוצדורות משתלטות על המהות. פסק הדין לא בהכרח משקף את הצדק והיושר, שכן הוא נשלט על ידי פרוצדורות וסדר דין מסובך.

מילא אם כל זה היה מועיל לנו כדי להשיג וודאות, סדר ויציבות – ניחא. אבל אם זה לא מועיל, אז בשביל מה הקמנו עלינו את המפלצת המשפטית הזאת? הגולם המשפטי קם על יוצרו. בגלל שמערכת המשפט לא מתפקדת, ובגלל הסחבת והממון, לאנשים אין אפשרות באמת להשיג את יעדיהם באמצעותה. אנשים מעדיפים להתפשר (והשופטים כמובן גם לוחצים עליהם לעשות זאת כדי להקל קצת מהלחץ שמוטל עליהם). אדם יודע שהוא צודק ושחברו פגע בו ובזכויותיו שלא כחוק, אבל הוא גם יודע שאין לו באמת מה לעשות בקשר לזה. לקחת עו”ד ולשלם לו ממון רב ולחכות שנים עד שאולי ייפסק הדין לטובתו (ואולי לא). ברוב המקרים זו לא אופציה ריאלית, ולכן אנשים מוותרים, או במקרה הטוב מתפשרים. חיי המסחר מסורסים במידה רבה, ואתה תלוי בטוב ליבו של בעל המלאכה או הספק, שכן תביעה שלהם בבימ”ש אינה אופציה. אז בשביל מה יצרנו מערכת משפט?

בקיצור, מערכת המשפט לא נותנת לנו וודאות וגם לא צדק ויושר. היא עולה ממון רב, סובלת מסחבת ועודף משפטיזציה, ובסופו של דבר לא אפקטיבית. השוק והיחסים המסחריים משותקים במידה רבה. מי שניחן באומץ וחוצפה מספיקים יכול לעשות כמעט מה שירצה בלי אימת החוק. לא רק שהיא לא פותרת את הבעיות וסותמת את הפרצות שהיו נוצרות במערכת הפרימיטיבית, אלא יוצרת הרבה יותר בעיות ופרצות ממה שהיה קיים שם.

טוב, אבל מה האלטרנטיבה?

דווקא יש. אפשר לבטל את החוק ואת מערכת המשפט. האם לא תהיה אנרכיה? דומני שהרבה פחות מהמצב כיום. מה שצריך הוא לבחור אנשים בעלי יושרה (לעשות בחירות) בלי שום ידע משפטי (כי אין מערכת משפטית), ולתת להם להכריע בסכסוכים. נכון, אין לנו וודאות בתוצאה, אבל גם כיום אין לנו וודאות. כך לפחות נהיה פטורים מעונשם של עו”ד ומערכות מסורבלות, ובפרט נהיה פטורים מעונשו של הפורמליזם המשפטי. הדין יוכרע משיקולי צדק טבעי של השופט היושב בדין. נכון התוצאה לא תהיה אחידה ובעצם לא נוכל לדעת מה היא תהיה, אבל גם היום זהו המצב. זה יהיה מהיר וצודק יותר ממה שקורה היום (כי לא היו פרוצדורות פורמליות אלא רק שיקולי צדק), וזה גם יעלה הרבה פחות כסף. נכון, לא תהיה וודאות ולא יהיו כללים ברורים, אבל גם היום אין. יש כללים, אבל לא ברורים ולא אפקטיביים, ובטח לא וודאות משפטית. נכון, לפעמים נפספס ונבחר שופט לא ראוי. לפעמים גם שופט ראוי יקבל החלטה טיפשית או לא מוסרית ולא הגיונית. אבל האם היום זה לא קורה? דווקא הרצון לכסות את הבעיות במקרי קצה ולסתום פרצות במקרים שוליים הוא שממיט עלינו את האסון הקולוסלי בכל רוחב החזית. כמו שאמרו רבותינו (שם, שם): המצוין הוא אויבו של הטוב מאד.

מערכת המשפט נוצרה כאלטרנטיבה למצב הפרימיטיבי הזה ששרר בחברה האנושית של פעם. הסיבה לכך היתה שהיו כמה בעיות בשיפוט האינטואיטיבי והתחושה היתה שאם ניצור כללים ברורים הכל יתנהל מסודר וטוב יותר והפרצות ייסתמו. ומה קרה? שואה משפטית. באו למנוע כמה בעיות שוליות והגיעו לבלגן קולוסלי. בעצם החליפו את היד הנעלמה שמנהלת את החיים באופן אינטואיטיבי ובלי כללי הסדרה מלמעלה, במערכת סבוכה של כללים. מה שקיבלנו הוא אסון. ראה זה פלא, חזרנו כאן שוב לדיון בטור הקודם על קפיטליזם שדוגל בחופש מול סוציאליזם שדוגל בהסדרה מלמעלה ושופך את התינוק עם המים. הסדרות מלמעלה בדרך כלל לא עובדות.[3]

בעצם מערכת המשפט שלנו היא בדיוק מה שקרה לצומת באנגליה (ראה ליד הערה 2 למעלה). התחילו שם בצומת פשוטה עם כיכר תמימה שתפקדה כמו שצריך (לפי עדות האנשים בסרטון), וניסו לעשות הסדרה באמצעות רימזור. אני משער שהדבר נעשה כדי למנוע כמה מקרים שוליים של בעיות שאירעו שם. אבל הרמזור הראשון לא סידר את העניין, אז הוסיפו עוד אחד, עד שהגיעו בסוף ל-28 רמזורים בצומת אחת (!) בעלות של עשרות מיליוני פאונדס, וכל זה כדי למנוע כמה בעיות שוליות. בעקבות זאת קיבלו שואה תעבורתית שבה אף אחד לא יודע מה לעשות והצומת משותקת.

מה שצריך לעשות הוא פשוט להרוס הכל ולהחזיר את הכיכר. כן, תהיינה כמה בעיות בשוליים שלא ייפתרו, אבל לא שואה. בה במידה אני מציע להחזיר את מערכת המשפט למצב של הכיכר. להוריד את כל הרמזורים ולהתחיל לשחק מחדש. תהיינה כמה בעיות בשוליים, אבל בסך הכל מצבנו יהיה כנראה משמעותית טוב יותר.

איני חושב שאפשר או שצריך למחוק את כל ספר החוקים. בהחלט צריך לעבור על ספר החוקים ולראות מה אי אפשר למחוק (לא עשיתי זאת). אבל על פניו נראה שאת סדר הדין אפשר למחוק, ואת רוב הסיבוכים בשאר חלקי החוק. צריך להשאיר כמה עקרונות יסוד במקרה הטוב, וכמה חוקים שצריכים להיקבע מלמעלה (כמו חובת גיוס, שיעורי מס וכדומה. וגם זה בלי כל הסיבוכים)[4]. אפילו הקביעה שהנסיעה בכביש היא בצד ימין ולא שמאל, שלכאורה צריכה להיעשות מלמעלה, גם היא לא בהכרח נדרשת. אנשים יבינו זאת בעצמם לפי הנוהג המקובל.

מעניין לציין שבחוק התעבורה שלנו יש את סעיף “חובת הזהירות הכללית” (תקנה 21) שבא לכסות את כל המקרים שהחוק לא מכסה. סעיף זה אומר שניתן לתבוע אדם על נסיעה לא זהירה בנסיבות, גם אם אין שום חוק ספציפי שאוסר זאת. כך למשל אדם נוסע בכביש שבו המהירות המותרת היא עד 100 קמ”ש, ושוטר תופס אותו במהירות 80 קמ”ש ונותן לו דו”ח. מדוע? מפני שירד גשם או לא היתה ראות טובה, והיה עליו לנסוע במהירות נמוכה יותר. אין חוק כזה, אבל זו זהירות כללית שנדרשת מכל אחד מאיתנו. אז בשביל מה צריך את חוקי התעבורה בכלל? סעיף הזהירות הכללית יכול להחליף את כולם. למעשה אפילו אותו לא באמת צריך לחוקק, כי הוא מובן מאליו. הצורך בחיקוק של תקנה זו נובע מהתפיסה הפורמלית שמה שמחייב הוא רק החוק החקוק, ולכן החזרה לשכל הישר, מה שהיה לגמרי ברור קודם לכן, מחייבת חיקוק מיוחד.

ויטגנשטיין על following a rule

לודוויג ויטגנשטיין היה מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים. אחד הטיעונים הידועים ביותר שלו עוסק בעקיבה אחרי כלל. טענתו היא שלא ניתן להבין כלל אלא דרך הכללה של דוגמאות, ולכן בעצם מי שלא מבין בצורה היולית כלשהי את הכלל לעולם לא נוכל להסביר לו אותו.

לא אכנס כאן להדגמות והוכחות. מה שחשוב לענייננו הוא שמדבריו עולה שהאשלייה כאילו הכללים פותרים בעיות שחשיבה אינטואיטיבית לא היתה פותרת, מתעלמת מזה שהכללים עצמם נוצרים על בסיס החשיבה האינטואיטיבית, ובעצם לא יכולים לפעול בלעדיה. כשאימצנו כלל לא נפתרנו מהצורך באינטואיציה, שכן רק באמצעותה ניתן להבין את הכלל ולפעול על פיו (לעקוב אחריו).

בחזרה להלכה

ראינו למעלה שמעמד הר סיני הוסיף לנו כללים על גבי ההתנהלות הטבעית והאינטואיטיבית שהיתה לפניו. אמנם בתחום הקודש נותרנו עדיין עם הרובד האינטואיטיבי הראשוני, ורק על גביו נוסף הרובד ההלכתי הפורמלי. מעת שחרב הבית גם נוה המדבר האינטואיטיבי הזה נהרס, ונותרנו עם מערכת הלכתית פורמלית וקשיחה שמנהלת את חיינו. לכן אנחנו כל כך מבוהלים כשאנחנו רואים את התנועה בצומת באדיס אבבה, בדיוק כפי שרבים נבהלים כשהם רואים אמירה חריגה של פוסק שנראית נגד הכללים.[5]

התנהלות בלי כללים נראית לנו בלתי אפשרית ולא קבילה. כך גם התנועה ברומא. אבל אחרי שמתבוננים על כך כמה זמן ומתרגלים, מגלים שבעצם ניתן להסתדר גם בלי כללים, אם רק לא נתבייש להפעיל אינטואיציה ושכל ישר. ייתכן שגם בהלכה נדרש לנו זעזוע כזה, ואולי יהיה בו משום תרומה להקמת הבית מחדש ולהשבת החשיבה האינטואיטיבית והטבעית יותר.

[1] ראה על כך במאמרי כאן.

[2] ראה החל מהדקה 1:20 מההתחלה.

[3] ראה בעניין זה את הטורים 48-9.

[4] פרופ’ עזרא זהר רץ לכנסת כמה פעמים כשעיקר המצע שלו היה ביטול מס הכנסה (והשארת מע”מ בלבד). לדעתי זה רעיון מעולה, מאותן סיבות כמו ביטול המערכת המשפטית.

[5] ראה דוגמה מעניינת להתייחסות מבוהלת כזאת, במאמרי כאן (ראה בסוף פרק א שם הזכרתי תגובה שפורסמה לדברים, וכן בסוף המאמר).

למה למצוינות יש אצלנו שם רע? פוסט לעילוי נשמתה של מפלגת העבודה (טור 82)

בס”ד

הפריימריז למפלגת העבודה שנערכו בשבוע שעבר עוררו בי מחשבות עגומות משהו. מפלגה שולית למדיי שמעמדה העכשווי ירוד ואין לה סיכוי ממשי בעתיד הנראה לעין לקבל את הגה השלטון לידיה מקבלת סיקור עיתונאי בגל פתוח כאילו היו כאן בחירות לנשיאות ארה”ב או דיווח בזמן אמיתי על מלחמת העולם השלישית. אפשר היה להתרשם שהשאלה האם אבי גבאי או עמיר פרץ יזכו בראשות מפלגת העבודה תקבע את גורל היקום לעשור הקרוב. נראה שרק פריימריז במרצ יכולים היו להתחרות בהיסטריה התקשורתית הזאת.

די ברור שהסיבה העיקרית לתופעה המוזרה הזאת היא העובדה שבאליטה שמובילה את חוגי התקשורת שלנו (=מדינת תל אביב) מפלגת העבודה ומרצ הן מפלגות הבית. מבחינת רוב העיתונאים המרכזיים מפלגת העבודה היא מדינת ישראל, והשאר לכל היותר גנבו להם את המדינה. כשמתנהלות שם (או במרצ) בחירות, אלו מבחינתם החדשות האמיתיות. זו הסביבה שלהם, זה מה שהם רואים וחשים סביבם, על זה הם וחבריהם מדברים, את האנשים הללו הם מכירים, ואין פלא שזה מה שמעסיק אותם. לכן מבחינתם האירוע השולי וחסר החשיבות הזה הוא הדבר הכי בוער ובולט שקורה כאן. כך יש לנו גל פתוח כדי שלא נפספס חס ושלום איך הגיב נחמן שי לבחירתו של אבי גבאי ומה אמר עמיר פרץ על ההפסד. ואיך איתן כבל הגיב למה שאמר עומר בר לב על תוצאות המדגם ה-13 של הסוקר החמישי בקשר לשינויים בעמדתה של סתיו שפיר. לו לא היה כאן גל פתוח יכולנו לדעת על כל האירועים הדרמטיים הללו רק כחצי שעה אחר כך (במהדורת החדשות), ואז אנה היינו באים?!

אל חשש, אני לא מתכוון להצטרף לעיסוק בנושא האזוטרי הזה. הוא רק עורר בי מחשבות על הדומיננטיות של המורשת הסוציאליסטית-מפא”יניקית ששררה כאן מאז קום המדינה ומלווה אותנו עד היום. רציתי בהזדמנות זאת קצת לגעת בה.

אתוס השוויון המפא”יניקי

חלק ניכר מהאליטות שלנו עדיין נשלטות על ידי מפא”יניקים והחשיבה הסוציאליסטית שלהם. זו חלק מהסיבה לכך שהאתוס המפא”יניקי עדיין נמצא אי שם עמוק בתשתית התרבותית של רבים מאתנו. אמנם יש רוחות חדשות וגישות קפיטליסטיות שחודרות חזק לחברה ולתרבות שלנו, אבל התחושה היא שאלו התגנבויות לא לגיטימיות. סוג של כניעה ליצר הרע ולרבדים הנמוכים של האנושיות שלנו. ערכי הסוציאליזם אמנם נכחדים אט אט אבל רק במישור הריאלי והפרקטי, אך בהחלט לא במישור של האתוס.

מחד, תרבות הרייטינג וההצלחה משתלטת על התקשורת הפופולרית וגם על אורח החיים של האנשים. אבל בו בזמן בכירי השדרנים מגנים את הפופוליזם הזה כתרבות ירודה וזרה (ובצדק). בו בזמן תרבות ההצלחה הכלכלית, החינוכית והאקדמית, גם היא חודרת אט אט (כוחות השוק), אבל גם היא זוכה לגינוי והתנגדות מאותם חוגים (והפעם שלא בצדק).

יש איזו אווירה ציבורית כאילו הצלחה היא תופעה בעייתית ולא ערכית. הטייקונים הם שנואי נפשו של הציבור (לפעמים בצדק, אבל במקרים רבים לא בצדק). להתרשמותי, מעבר לקנאה הטבעית בהצלחה שלהם יש ברקע גם אידיאולוגיה כאילו לא לגיטימי להצליח. זוהי רדיפת בצע מגונה וסטייה מהערכים הסוציאליסטיים הנעלים. המעמדות העשירים שמנסים להתקדם ולתת לילדיהם יותר בתחומים שונים גם הם סופגים קיתונות של ביקורת על כך. יש כאן עימות בין ערך השוויון הסוציאליסטי לבין הקפיטליזם המצליחני והכוחני. כאמור, לכאורה ערך השוויון נמצא בקרב מאסף במישור המעשי, אבל הוא שורד בצורה מרשימה במישור העומק של האתוס הישראלי. זה יוצר סכיזופרניה חברתית בין האתוס לבין הפרקטיקה בשטח, דיכוטומיה בין המצליחנים לבין הטובים והערכיים.

חתירה למצוינות

האמביוולנטיות הזאת באה לידי ביטוי גם ביחס שלנו לחתירה למצוינות. מחד, כוחות השוק מקדמים את המצוינות בתחומים שונים והיא זוכה להערכה ציבורית, אבל בו בזמן לאוזניים רבות זה נשמע כמו השגיות אגואיסטית שמנוגדת לערכים של עזרה לזולת, מעורבות ואכפתיות. יש ביקורת מתמדת על המצוינות כאילו יש כאן חדירה של הישגיות פרוטסטנטית על חשבון ערכים יהודיים של שיתוף, אכפתיות ואחווה. הישגיות היא מילה גסה, ומצוינות נשמעת מנוגדת לערך השוויון הקדוש.

כבר כמה וכמה פעמים שמעתי ברדיו שנפתלי בנט מתגאה בהישגיו מבחינת כמות התלמידים שניגשים לבגרות של חמש יחידות במתמטיקה, ובדרך כלל מיד אחר כך הוא חוטף ביקורות על הישגיות יתר, ועל כך שזה לא יפתור את הבעיות אלא יעמיק אותן. שהבעיות שלנו הן לא שם. הדברים מתחדדים עוד יותר בעקבות עידן שי פירון (“איך ייתכן שמורה למתמטיקה שמלמד על משוואות לא מוצא לנכון להזכיר ולדון על ערך השוויון?!” אחת הפנינים שלו שזכורה לי במיוחד). בנט פוגע בשוויון הקדוש, ודורש מתלמידים לעבוד ולהצליח (במקום להתנדב בקהילה, או סתם לבלות או להתעצל). הוא יכול היה לבטל את הבגרות של 5 יחידות ואז היה שורר שוויון מופלא, וכולם יכלו להתמקד בחשיבות ערך השוויון במקום במשוואות. אין פלא שזהו היחס, שכן המצליחנות הזאת באמת סותרת חזיתית את האתוס המפא”יניקי. ההישגים נתפסים כפגיעה בשוויון, כאילו הם באים על חשבון ערכים ומעורבות חברתית. אפשר לחשוב שהתלמידים שלא לומדים מתמטיקה עושים זאת מפני שאין להם זמן מרוב התנדבויות בקהילה. תופעה מאד נפוצה אצל הורים משכילים (להבדיל מהורים עשירים. שם המצב בד”כ שונה), שהם מזלזלים בהישגיות ומסבירים שילד צריך להיות ילד, ושצריך לתת שוויון הזדמנויות ולא לשעוט במעלה מדרון ההצלחה.

הצלחה במדדים בינלאומיים

חדשות לבקרים מתלוננים אצלנו על ההישגים של תלמידי ישראל במדדים בינלאומיים, ואצל רבים המסקנה המתבקשת היא שיש להגביר את השוויון בחינוך ולדאוג לחלשים. האם זה באמת מה שיעזור? אני בספק רב. שוויון בין אוכלוסיות שונות, כמו פריפריה ומרכז, יכול אולי לתרום לזה. אבל בטח לא אם מדובר בשוויון בין כישורים ברמות שונות (ביטול המצליחנות של הטובים יותר).

יש לשים לב שהמדדים הללו ברובם הם מדדים “סוציאליסטיים”. הם בודקים את הממוצע הארצי וסטיית התקן במיומנויות השונות (מתמטיקה, שפה ועוד), ומשווים אותם בין המדינות. אבל מדוע חשוב הממוצע הארצי במתמטיקה? למה חשובה סטיית התקן (אי השוויון והפער בין הטובים לחלשים)? גם כלכלית אנחנו רגילים למדוד את הפערים יותר מאשר את הרמה המוחלטת, וגם אם מתפרסם מדד של התקדמות במובן המוחלט, מיד קמים הארגונים ה”חברתיים” ומציגים נתונים על פערים ואי שוויון.

כדאי לחשוב כמה מתלמידינו יזדקקו למתמטיקה ברמה שמעבר לאחוזים או שברים בחייהם הבוגרים. אני מעריך שמשהו כמו עשירית אחוז לכל היותר. אני חושב שעשירית האחוז העליונה של תלמידינו במתמטיקה נמצאים במצב סביר בהחלט לעומת העולם, והרי זה באמת מה שחשוב. אני האחרון שמזלזל בחשיבותה של מתמטיקה ככלי לחידוד החשיבה (ולא רק כהכשרה מקצועית), וככזו היא כמובן נחוצה לכל שכבות אוכלוסייה. אבל כשמגדירים חוסר ידע מתמטי כבעיה לאומית וכפגיעה בתל”ג שלנו וביכולת של התלמידים להתמודד עם העתיד זה מצביע על חוסר הבנה יסודי.

מדדי השוויון שמתפרסמים אצלנו חדשות לבקרים משקפים היטב את הגישות הללו. המדדים הללו בוחנים את מידת השוויון בחברה בלי להסתכל על המצב המוחלט. לא משנה אם מצבם של החלשים טוב יותר משהיה בעבר, השאלה מה מצבם ביחס לחזקים (חוזרים ואומרים לנו שוב ושוב שאמנם יש יותר עושר אבל הוא לא מתחלק בשווה בין חלקי האוכלוסייה. הוא לא יורד במורד העשירונים).

במינוח סטטיסטי ניתן לומר שהמדדים הסוציאליסטיים הללו בודקים את סטיית התקן או את התוחלת (הממוצע). כשמסתכלים על סטיית התקן, התיקון למדדים הללו הוא כמובן לשפר את מצב החלשים על חשבון החזקים. מבחינת התוחלת זה אמנם ידרדר אותנו מעט אבל לא הרבה. בסה”כ התקדמות השכבות החלשות תפצה על הידרדרות החזקים, והתוחלת תישאר דומה. מבחינת מדדי שוויון התנהלות כזאת אכן מביאה לשיפור. השאלה היא האם אכן אלו המדדים הנכונים והרלוונטיים?

שוויון בין מי למי?

ערך השוויון בחינוך, בתרבות, בבריאות ובכל דבר אחר, נתפס אצל רבים מאתנו כמושכל ראשון. כשמשפחות עשירות מצליחות לתת לילדיהן חינוך, בריאות או תרבות ברמה גבוהה יותר, זה מקומם את הציבור בהובלת האליטה הסוציאליסטית שלנו ששולטת בתקשורת, בחוגי אמנות ובוהמה, ובחלקים של האקדמיה (בדרך כלל אותם חלקים שבהם באמת אין משמעות גדולה למצוינות).

אבל גם כשמדברים על שוויון, צריך למקד על מה מדובר. האם בכוונתנו שוויון בין פריפריה למרכז, או בין קבוצות חברתיות שונות, או שמא שוויון בין כישרונות שונים. קידום הפריפריה יש בו היגיון, שהרי גם שם יש ודאי כישרונות וחבל לפספס אותם. אבל קידום החלשים הוא במקרים רבים בזבוז זמן. אבל גם לגבי הפריפריה יש לי כמה הרהורי כפירה. עם כל הצער, לפעמים לא נכון להשקיע משאבים כשסיכויי ההצלחה מועטים. לפעמים עדיף לתת דחיפה לאלו שבין כה וכה מתקדמים למעלה (בעזרת המשפחה והחברה החזקה יותר שלהם). נכון שלילד שיש תנאי התחלה טובים יותר יש סיכוי להגיע להישגים גבוהים יותר. אבל האם הוא אשם בכך? האם בגלל זה צריך לפגוע בו? להיפך, אם יש סיכוי טוב להצליח איתו אז יש לעודד אותו עוד ועוד. להשקיע בו עוד יותר ממה שהוריו משקיעים בו (matching). הרי כאן יש לנו סיכוי טוב להצליח. אבל בשוויון חברתי איני עוסק כאן. אני מדבר בעיקר על ערך השוויון שמביא לאינטגרציה בין בעלי כישורים שונים.[1]

חשוב להבין שכשיש פערים כלכליים, השכלתיים, או תרבותיים, בין שכבות שונות באוכלוסייה, יש שתי דרכים לטפל בהם: אפשר לנסות ולשפר את מצבם של החלשים ואפשר לפגוע בחזקים. הסוציאליסטים בדרך כלל מתמקדים בדרך השנייה. הם מתלוננים על הטייקונים ועל ההעדפה לעשירים ומנסים ככל יכולתם לפגוע בהם, ופחות דואגים באמת לחלשים. להיפך הנצחת החולשה היא אינטרס עליון שלהם, שהרי משנתם בנויה על קיומן של שכבות חלשות ועל אפליות וקיפוח כלפיהן. מעבר לזה, קשה הרבה יותר לשפר את מצבם של החלשים, בעוד שפגיעה בחזקים לפעמים זה רק עניין של חוק. תאסור עליהם לתת שיעורי עזר או חוגים נוספים בבתי הספר גם על חשבונם, תיקח מהם עוד מיסים, והנה פגעת בהם. לך תנסה לטפל במצבם של החלשים. זה עולה המון כסף, ולא פעם זה אפילו לא עניין של כסף. במקרים רבים הם לא מגיעים לחוגים ותגבורים גם אם תציע להם כאלה. לכן יוצרים שוויון על ידי פגיעה בחזקים במקום קידום החלשים. אני נזכר ששמעתי לפני הרבה שנים ברדיו מנהל בי”ס בתל אביב שהתגאה בכך שהוא ביטל את לימודי המחשבים בבית הספר מפני שבנות מצליחות בהם הרבה פחות מבנים (כך! במו אוזניי שמעתי).

יש תופעה דומה שאנשי שמאל חברתי ופוליטי מסבירים לנו שהתנחלויות באות על חשבון עיירות הפיתוח. עיקר מטרתם היא שייקחו את התקציבים מההתנחלויות שהרי הם מתנגדים להן פוליטית. אין להם עניין רב בהפניית תקציבים לעיירות הפיתוח (הם גם לא עשו זאת כשהם היו בשלטון. גם אז הם רק פגעו בחזקים ומנעו התקדמות כלכלית וחברתית). אבל מעבר למגמתיות הפוליטית, יש כאן דאגה לערך השוויון. אם לאף אחד לא יהיו תקציבים ישרור כאן שוויון מופלא. זה גם מה שקורה בתחום החינוך והתרבות.

על הנוירוטיות הפרוטסטנטית

הפרוטסטנטיות מבוססת על תפיסת עולם מוזרה מאד. מחד, היא מאמינה בגורל קבוע מראש, כלומר בדטרמיניזם. אלו שאלוקים אוהב אותם ודואג להם – יצליחו, ואלו שלא – לא. מאידך, היא מאמינה בהשתדלות אגרסיבית מאד. האדם צריך להשתדל להצליח כדי להוכיח שהוא מ”המבורכים”, כלומר מאלו שאלוקים אוהב אותם. הסוציולוג מקס וובר ידוע בין היתר בזכות התזה הפרוטסטנטית שלו. הוא טען שגם אחרי שהעולם הפרוטסטנטי עבר חילון (סקולריזציה) האתוס המצליחני נותר שם על כנו. זה פשר הנוירוטיות המערבית שחותרת להצלחה בכל מחיר ורואה בהצלחה ערך מרכזי. רבים עמדו על כך שיש לתזה הזאת השלכות אפילו ביחס לגישות בדיאגנוסטיקה פסיכולוגית ופסיכיאטרית. כמו שחברתית אנחנו שופטים אנשים לפי מידת הצלחתם בחיים, כך הפסיכולוגיה הפרוטסטנטית מאבחנת אנשים לפי מידת היכולת שלהם לעמוד על רגליהם שלהם (להסתדר לבד).

יש איזה מיתוס שרבים חוזרים עליו שהיהדות דוגלת בגישה הפוכה. היא מעמידה במוקד את האכפתיות והעזרה לאחר, ולא את ההצלחה וההישגים. בשנים האחרונות מתפתחת גישה פסיכולוגית שמנסה להציב אלטרנטיבה לזו הפרוטסטנטית-מצליחנית (מרדכי רוטנברג ותלמידיו). אני לא ממש רואה מניין שאוב המיתוס הזה ועל מה הוא מבוסס. אכן יש ערך בעזרה לחלש, אבל הכלל ההלכתי שלנו הוא “חייך קודמים לחיי חברך”. זו לא שוויוניות קומוניסטית, אלא אחרי ההצלחה שלי עליי לראות את האחר ולסייע לו כמידת היכולת. מעניין שלומדים זאת מאותו פסוק: “וחי אחיך עמך” – חייך קודמים. בהחלט יש ערך לעזור לו, אבל רק אחרי שאני הצלחתי בעצמי, ולא במקומי.

המיתוס כאילו היהדות וההלכה הן בעלות נטייה סוציאליסטית נשמע לי מופרך. בעיניי התפיסה של הזרם המרכזי ביהדות היא קפיטליזם עמוק ויסודי (חזירי), אלא שבצדו יש התייחסות לחלש. אין מדיניות של חלוקת אמצעי ייצור או שוויון בהכנסות. יש מדיניות של קפיטליזם שדורש מחבריו לסייע לחלשים. בניסוח אחר אומר שהסיוע לחלש אינו זכות של החלש אלא חובה על החזק. אני לא חייב לו כלום, אלא יש עליי מצווה לסייע לו. זאת בניגוד לשיח העכשווי שמדבר על צדק חלוקתי, על זכויות של החלשים וכדומה. אין שום זכויות לחלשים, ואין שום צדק בחלוקה שוויונית של משאבים. להיפך, הצדק הוא קפיטליסטי, אלא שיש חובה מוסרית לסייע לחלשים. הם לא יכולים לתבוע זאת. החזקים אמורים לדרוש זאת מעצמם.[2]

אז מה עושים? סיפורו של הֶרְבי

אלי גולדרט סיים דוקטורט בפיסיקה באוניברסיטת בר אילן, ואז פנה לתחום הניהול בו עשה חיל (וממון) רב. כידוע, כל שלשת אותיות באנגלית היא שיטת ניהול. אז גולדרט ניסח את (TOC (Theory Of Constraints, שבין היתר עומדת על חשיבותו של הטיפול בצווארי בקבוק. חשבו על פס ייצור שבנוי מכמה חוליות. מנהל טוב חושב כיצד הוא יכול לשפר את יעילותה של כל חוליה, וכל אימת שיש לו רעיון הוא מנסה ליישם אותו בשיפורה. אלא מאי? שאין טעם לשפר את ביצועיה של חוליה C אם צוואר הבקבוק נמצא בחוליה F. נאמר שכל חוליה צריכה להוסיף עוד בורג או רכיב כלשהו למוצר. אם חוליה F מצליחה לסיים את העבודה על 10 מוצרים בשעה, וחוליה C מטפלת ב-14 מוצרים, אין טעם לשפר את ביצועיה של חוליה C ולהעלות את הקצב שלה ל-18 מוצרים. עדיין קצב הייצור של פס הייצור כולו נשלט על ידי החוליה החלשה ביותר (צוואר הבקבוק). לכן לעולם יש להשקיע משאבים רק בשיפור של החוליה שהיא צוואר הבקבוק ולא באחרות.

ספרו הידוע ביותר של גולדרט הוא המטרה. בין היתר הוא מביא שם את סיפורו של ילד בשם הרבי השמן. הרבי יצא ביחד עם קבוצת ילדים לטיול. המדריך רוצה להגיע ליעד במהירות הגבוהה ביותר האפשרית, כאשר הילד האיטי ביותר הוא כמובן הרבי. זהו צוואר הבקבוק של הקבוצה ובו יש לטפל. בהתאם ל-TOC חושב המדריך מה לעשות עם הרבי, האם לשים אותו בהתחלת הטור או בסופו. השיטה הסוציאליסטית תאמר לו לשים את הרבי בהתחלה כדי שהאחרים ידחפו אותו ויעזרו לו להתקדם. השיטה הקפיטליסטית אומרת לשים את הרבי בסוף. למה? מפני שאם שמים אותו בהתחלה אז הקצב של הטור כולו נקבע על ידי הרבי. הוא הראשון שיגיע ליעד, והאחרים יטפטפו אחריו. לעומת זאת, אם שמים אותו בסוף, אזי כשהוא יגיע ליעד המסע הסתיים. אם שמים את הרבי בהתחלה זמן ההליכה הוא הזמן של הרבי + הטפטוף של אלו שמשתרכים אחריו (הקצב של הרבי הוא חסם תחתון להגעת הטור). אם שמים אותו בסוף – זמן ההליכה של הרבי הוא הוא זמן הסיום (חסם עליון). השיטה הסוציאליסטית תסייע להרבי עצמו להגיע מעט יותר מהר, אבל הטור כולו יגיע ליעד בזמן ארוך. השיטה הקפיטליסטית אמנם משאירה את הרבי לזחול בסוף, אבל הטור כולו יגיע ליעד מהר יותר.

מצוינות ואינטגרציה

הנמשל לענייננו הוא בניית כיתות לימוד. יש אפשרות לחלק את הכיתה להקבצות לפי רמת התלמידים. במצב כזה ההקבצה החלשה לא תקבל סיוע מהתלמידים החזקים שלומדים בכיתה אחרת, אבל הקבוצה החזקה תתקדם הרבה יותר ולא תתעכב בגלל החלשים. השיטה השוויונית לא מאמינה בהקבצות. כולם צריכים ללמוד יחד כדי שהחזקים ידחפו את החלשים. השיטה הקפיטליסטית דוגלת בחלוקה לפי רמות כדי שהחזקים יוכלו להתקדם לפי הקצב המתאים להם. לכל היותר ניתן לבקש מהחזקים לסייע לחלשים בגדר צדקה, כלומר על חשבון זמנם הפנוי (אחרי שהגיעו ליעד לרוץ ולדחוף את הרבי ולסייע לו).

כך גם לגבי מוסדות אליטיסטיים וקידום קבוצות מוכשרות ומתקדמות יותר. הסוציאליסטים מתנגדים לחלוקה לפי רמות ומאמינים בשילוב שוויוני של כולם עם כולם. חלקם עושים זאת בגלל החשש שהחלוקה תיעשה לפי קריטריונים אחרים (לא רמה לימודית וכישרון), אבל בשורה התחתונה בגלל החשש הזה הם מתנגדים לחלוקות באשר הן.

זה מחזיר אותנו למדדי ההצלחה שתוארו למעלה. אם מדד ההצלחה הוא סטיית התקן, כלומר המרווחים בתוך הקבוצה, ברור שההמלצה היא לשלב את החזקים עם החלשים כדי לצמצם פערים בתוך הקבוצה כולה (שזה אומר בעיקר פגיעה בחזקים, כי החלשים כנראה לא יתקדמו הרבה. להיפך, הם יהיו מתוסכלים מזה שהחזקים לידם מצליחים). אבל אם המדד הוא לאן יגיע החלק החזק (עשירית האחוז שצריכים מתמטיקה ברמה טובה) – אז אין שום היגיון בשילוב הזה. לכל היותר כדאי לבקש מהחזקים לתרום מזמנם לסייע לחלשים יותר (צדקה ולא “צדק חלוקתי”). יתר על כן, גם את שעות ההוראה הייתי ממקד יותר בחזקים מאשר בחלשים. התרומה של שעת הוראה לחלשים היא קטנה יחסית (היא לא תקדם אותם בהרבה), בעוד שהחזקים ייתרמו ממנה באופן הרבה יותר משמעותי.

בחזרה למתמטיקה

לעניין קידום המתמטיקה, גם כאן המסקנות מורכבות יותר. אכן כדאי לעודד אנשים ללמוד מתמטיקה ברמה גבוהה יותר (5 יחידות), אבל רק את אלו שמוכשרים לזה. אין טעם להשקיע שעות הוראה ומאמצים בחלשים. לאלו כדאי להמליץ ללמוד ברמה נמוכה יותר ולהתמקד בתחומים אחרים. אם נסתכל על התפלגות ההישגים במתמטיקה כגאוסיין, הרי שסטיית התקן (הרוחב) לא מאד חשובה, וגם התוחלת (איפה המרכז, הממוצע) לא ממש משנה. מה שחשוב הוא בעיקר המתיחה של הקצה העליון של הגאוסיין (שיפור ההישגים של החלק המתקדם בכיתה. עשירית האחוז שיובילו את התל”ג שלנו בעתיד).

המסקנה היא שאמנם דרושים מדדים כדי להעריך הישגים, אבל מדדים קולקטיביים בכלל, כמו סטיית תקן או תוחלת, הם לא קריטריון נכון לבחון הישגים של מערכת חינוכית גדולה. צריך להסתכל על האינדיבידואל או על פלחים ברזולוציות גבוהות ולא על המכלול כולו כמקשה אחת. ממש לא משנה אם הצלחנו להגדיל את מספר התלמידים שקיבלו 70 או 80 ב-5 יחידות, או את מספרם של אלו שלמדו 4 יחידות. הרבה יותר חשוב להגדיל את מספרם של אלו שקיבלו 100 ב-5 יחידות, והכי טוב לשפר את הרמה של המבחן עצמו (לפתוח רמה של 6 ו-7 יחידות במתמטיקה). התרומה של עוד עשרה בוגרים כאלה לתל”ג של המדינה שווה בערך למה שנרוויח מעוד עשרת אלפים בוגרים שיסיימו 4 יחידות לימוד בציון יותר טוב.

ומה עם לימוד תורה?

לכאורה בלימוד תורה המצב הוא שונה. שם המטרה אינה הישגים אלא הלימוד עצמו. זו הלוגיקה של המערכת התורנית בכלל. ישיבות רבות (הטובות שבהן) אמנם מסננות מועמדים, אבל יש ביקורת חזקה על כך. זה נתפס כחולשה וכניעה לאופנה ושיקולי יוקרה בניגוד לראוי ולצודק.

למיטב שיפוטי, על אף שיש בגישה זו משהו, בכל זאת מאד חסרה לנו המצוינות בלימוד תורה. אתוס המצוינות לא כל כך קיים שם (בעיקר מפני שאין מדדי הצלחה כלכליים וכדומה). לכן אנחנו ממשיכים לממן כל אברך שחשקה נפשו בתורה, ולא מעזים לדבר על סינון וסלקציה בין מוכשרים יותר ופחות. בטור 34 עמדתי מזווית אחרת על הצורך בסינון ועידוד מצוינות במוסדות תורניים.

הדבר בא לידי ביטוי גם בהכוונת הבוגרים. ברוב המקומות אין עידוד למצוינות, גם לא במישור התורני ועוד פחות במישור הכללי. זה נתפס כמנוגד להכוונה ערכית ואידיאליסטית. ישיבות מצוינות עם תלמידים מעולים יכולות לכוון את תלמידיהן לכיוונים של עבודה סוציאלית והוראה, או רבנות קהילה, גם אם הם לא באמת מתאימים לזה ולא ימצו את עצמם בתחומים אלו. אני כמעט לא מכיר ישיבות שמעודדות את בוגריהן ללכת לתחומי האקדמיה, הכלכלה והעסקים, ועוד פחות לפתח סטרטאפים.

עידוד למצוינות תורנית קיים קצת בשלב של אברכים צעירים (פרסים למאמר תורני מצטיין וכדומה), אבל גם שם זה בעיקר כדי לעודד את צעירי הצאן ולא כדי לאתר מצוינים ולקדם אותם פרטנית. בשלבים מאוחרים יותר ודאי אין אתוס של מצוינות תורנית, של יצירה ומקוריות. האתוס הוא בעיקר צדקות וערכים. אני חייב לומר עם כל הצער שרק עם זה בדרך כלל לא מגיעים רחוק.

כמה הערות על הפשטנות

ברור שהתיאור כאן הוא פשטני משהו. יש ערך בחוויות הצלחה של חלשים. זה יכול לדחוף אותם בתחומים אחרים ולתת להם ביטחון עצמי ויכולת להתגבר על מכשולים ולהצליח. יש גם סיכוי שנגלה כמה חזקים בקבוצה שחשבנו אותה לחלשה. התיוג מראש, ובוודאי כשמדובר באוכלוסיות שיש להן חסמים להצלחה (כמו חולשה כלכלית ותרבותית), הוא בעייתי. כל זה נכון, ועדיין יש לקחת בחשבון את העובדה הקפיטליסטית החזירית שבשיקולי עלות-תועלת דומני שהתרומות הללו פחות חשובות מאלו שתוארו למעלה.

כך או כך, דבריי כאן הם קריאת כיוון ולא שורה תחתונה. ככלל, חשוב להיפטר מהאתוס הסוציאליסטי שטבוע בנו כל כך עמוק. השוויון ממשיך לשים מכשולים בפני התקדמות החברה שלנו, ובכל זאת לא מאבד מזוהרו הערכי. כבר עברנו את גיל 17 (שבו מי שאינו סוציאליסט אין לו לב). טענתי היא שהשוויון אינו ערך כה חשוב, ובמקרים רבים נזקו רב על תועלתו. החופש (שהוא הערך המרכזי של הקפיטליזם), המיצוי העצמי וההצלחה, חשובים ומועילים ממנו, והם לא רק יצר הרע. זו שיטה חברתית-כלכלית לא רעה בכלל. לפחות הרע במיעוטו.

[1] מעניין לציין שהאינטגרציה במערכת החינוך אכן דגלה בשילוב תלמידים משכבות חברתיות שונות, אבל בו בזמן פתחה את עניין ההקבצות, כלומר לא ביצעה אינטגרציה ברמה ובכישורים. אמנם האינטגרציה לא נחלה הצלחה כבירה (וזה מה שכתבתי כאן שגם שוויון בין שכבות חברתיות אינו תמיד נכון), אבל אני בהחלט יכול להבין את הרעיון הבסיסי ואת ההיגיון שבו.

[2] אמנם יש מנגנוני גביה וכפייה של צדקה, אבל אף אחד לא רואה זאת כחלוקה מחדש של אמצעי הייצור. מדובר בצדקה, אלא שהחברה מנסה לדאוג לכך שנושא הצדקה שהוא וולונטרי מעצם טיבו לא יישאר לגמרי בידי החזקים. בקיצור, אלו מנגנוני תיקון בעולם קפיטליסטי ולא מהות סוציאליסטית.