חשיבותו של לימוד הגמרא (טור 745)

בס"ד

בעקבות הערות חוזרות ונשנות שלי, נתבקשתי כבר כמה פעמים לפרט מדוע אני רואה בתלמוד טקסט כה מופתי וייחודי, ובמה חשיבותו הרבה של לימודו הן במישור התורני ובעבודת השם, והן במישור הכללי. לכן החלטתי להקדיש לעניין טור משלו. רוב ככל הדברים כבר הוסברו אצלי במקומות רבים, ולכן כאן רק אציג את התמונה הרחבה ואפנה למקומות שבהם פירטתי. תחושתי היא שיש ערך לראות את התמונה המלאה מעבר לפרטים.

השאלה

לפני כמה ימים קיבלתי בוואטסאפ את השאלה הבאה:

אגב, אם יורשה לי, בכמה הזדמנויות – גם בפוסטים וגם בתשובות באתר – הרחבת על חשיבות לימוד הגמרא כערך עצמי, לא כאמצעי אלא כמטרה. והדברים ידועים. אולם, בד בבד, מדי פעם הזכרת שהתלמוד הוא ספר מופתי, ובטרילוגיה הדגשת במיוחד את עריכתו הייחודי, שמאפשר ויכוח בתוך מסגרת, וכך נשתמר התרבות והעם וכן הלאה

מתוך כך אעז להציע: אולי כדאי להקדיש טור שלם לחשיבות לימוד התלמוד לאו דווקא מצד ערכו הדתי, אלא דווקא מצד מהותו כטקסט ייחודי – סגנונו, מבנהו, האופן שבו הוא מפתח מחשבה – ולהציג דרכו את חשיבות הוויכוח והדברים רלוונטיים מאוד. בקיצור להמשיג את החידוד הנ״ל של שטיינזלץ

בסוף דבריו הוא מזכיר דברים שכתב יואל שפיץ, בספרו השני על פגישותיו עם הרב עדין שטיינזלץ, אש לא יכולה לנוח. בהמשך אביא אותם. אבל לפני כן עליי לחדד מעט את הקושי שהוא מעלה, שבעצם רומז לשני סוגי קשיים.

הקושי הראשון: מבנה ואופי הספר

התלמוד בנוי בצורה אסוציאטיבית שנראית על פניה פרימיטיבית ולא שיטתית. הטיעונים שם לא נראים מהודקים לוגית, כולו מלא מחלוקות שלא הוכרעו. המעבר מנושא לנושא והאנלוגיות שנעשות בו נראות מאד פרועות ולא משכנעות. סדר הדברים מבולבל, ולא מחולק לפי נושאים. אפילו הסידור שעשה רבי למסכתות המשנה הוא רק מסגרת שבתוכה נצברים תכנים שונים ומשונים שלא תמיד יש להם קשר למשבצת שבה מדובר. מסכת מגילה מכילה המון הלכות ואמירות שלא קשורות למגילה, ובגמרא הדיונים מתפתחים לכיוונים שונים ומגוונים מאד, שבחלקם בכלל לא קשורים לפורים ולמגילה. כך גם בכל שאר המסכתות. אין פלא שכאשר אדם מסיים ללמוד סוגיא הוא בדרך כלל חש שאינו מחזיק את החומר. קשה לו לומר שהוא יודע את החומר שנדון בסוגיא. הוא יודע ליישב קושיות כאלה ואחרות, הוא מכיר כמה שיטות של מפרשים בנקודות שונות, אבל אין לו מבנה קוהרנטי שמכיל את כל החומר הרלוונטי בסוגיא.

הקושי השני: תוכן הספר

רבים מתקשים בשאלה מדוע מקובל לתת ללימוד התלמוד מקום כה מרכזי בעבודת השם. לכאורה מדובר בזוטי דברים, פרטי הלכה ודקדוקיה, לעומת הגות ומחשבה ביסודות האמונה, לימוד מקרא כדבר ה' הישיר, סודות הקבלה וכדומה. ניתן גם להוסיף שרוב ככל פרטי ההלכות הללו הם יצירה אנושית שנוצרה לאורך הדורות ולא ניתנו לנו מסיני. מדוע יש חשיבות כה רבה לעסוק בדברים שיצרו בני אדם, יותר מאשר דבר ה'? כבר בתלמוד אנחנו מוצאים (ב"ב קלד ע"א, סוכה כח ע"א):

תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו, שלשים מהן ראוים שתעמוד להן חמה כיהושע בן נון, עשרים בינוניים. גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וקלין וחמורין, וגזרות שוות, ותקופות, וגמטריאות, ומשלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ודבר גדול ודבר קטן, דבר גדול – מעשה מרכבה, ודבר קטן – הויות דאביי ורבא, לקיים מה שנאמר: להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. וכי מאחר דקטן שבכולם כן, גדול שבכולם על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה – כל עוף שפורח עליו נשרף.

כלומר הוויות אביי ורבא הם דבר קטן מול כל הסודות הנשגבים האחרים שגורמים להשראת שכינה. לא סביר שכשעוסקים במיגו להוציא או נ"ט בר נ"ט דחד יומא עוף השמים שמעלינו נשרף. זה נשמע כמו משהו שיכול לקרות כשעוסקים ביסודות מחשבתיים ובסודות ולא בגדרי מלאכת מעמר או הלכות קריעת נייר טואלט בשבת.

כך גם מביא הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ד הי"ג:

ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו א פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין, ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.

כלומר הוויות אביי ורבא הם דבר קטן שראוי להקדימו ללימוד העמוק והאמיתי, שכן זה מיישב את דעתנו לפני שניכנס אל הקודש פנימה. זוהי כנראה הסיבה לכך שגם נותנים עליהם פרס נאה בעוה"ב (צריך לתת לאנשים מוטיבציה לעסוק בדברים כה מיותרים, ירודים ומשעממים).

כמובן שמול המקורות והתחושות הללו עומדת המציאות. בפועל בישיבות מקובל להקדיש ללימוד עיון הלכתי את מירב הזמן. זו אינה המצאה חדשה. כך גם היה בעבר. הרמב"ם עצמו הקדיש חלק ניכר מחייו לשאלות הלכתיות וחיבורים הלכתיים. הראשונים רובם עסקו בעיקר בשאלות הללו. רוב התלמוד מוקדש לעיון הלכה, ונקודות מחשבתיות עד כמה שהן מופיעות בו מהוות פרטים רמוזים ושוליים שנאמרים כבדרך אגב ובאופן לא מדויק ולא מפורט.

משמעותו ואופיו של התלמוד

עמדתי לא פעם על התפיסה הקזואיסטית שביסוד אופיו של התלמוד ועל חשיבותה (ראו למשל בטורים 482, 550, 662 ועוד. טענתי שם הייתה שהמציאות היא בעלת אופי אנרכי, לא שיטתי ולא נכנעת לכללים גורפים ולחשיבה לוגית הדוקה. הניסיון לתאר אותה במונחי תיאוריות לוגיות קוהרנטיות הוא פרי החשיבה שלנו. לכן לכללים שאנחנו מוצאים יש תמיד יוצאים מן הכלל. מסיבה זו, תיאור של המציאות (אולי גם הפיזית, אבל בעיקר האנושית והמשפטית) בדרך קזואיסטית של מקרים ואנלוגיות (במקום כללים ודדוקציות) תופס אותה בצורה יותר מהותית. הצגת הצדדים השונים של המחלוקת עם ניסיון ללבן אותה לאור מקורות סותרים ותומכים, קושיות ותירוצים, אוקימתות, פרשנויות והסברים, וכל זאת בלי להכריע בשורה התחתונה לטובת צד אחד, משאיר אותנו עם תפיסה יותר עמוקה, מקיפה ושלימה של הנושא, שכן לא שללנו אף אחד מהצדדים. ההנחה היא שבכל צד כזה יש היגיון שלא ניתן לדחותו לגמרי, והתיאור המלא של המציאות הוא שילוב של כל הצדדים הללו (ראו למשל בטור 248 על "אלו ואלו" ובמאמרי הזה על הפלורליזם ההלכתי).

צורתה של סוגיא תלמודית מאפשרת לנו להיות שותפים לדיון שמתנהל בה. אנחנו לא לומדים את החומר אלא שותפים בתהליך של יצירתו. התלמוד ממשיך להיווצר עד ימינו, כשהתלמוד הכתוב הוא הבסיס שסביבו נבנות הקומות הבאות על ידי כל אחד מאיתנו. מי שיש לו ניסיון בלימוד עיון תלמודי יודע שכמעט אין שני לומדים שינסחו את אותה הבחנה באותה צורה בדיוק. לכן ישיבה סביב שולחן עגול וליבון משותף של הסוגיא היא הדרך הנכונה להבין אותה לאשורה ולרדת לשורשיה.

הכניסה לתוך נושא במקום ללמוד אותו מסוכם ומסודר פרונטלית מאפשרת לנו סוג של הבנה שלא יכול להתקיים בלימוד הפרונטלי המקובל. אין פלא שחכמים אומרים לנו שגדולה שימושה יותר מלימודה. יש משהו שם שעובר רק בדרך של התחככות עם החכמים ורעיונותיהם ולא בלימוד שיטתי ומסודר של הנושא. זה עובר דרך עיון במקרים וכניסה לתוכם ולא דרך הניסוחים הכלליים הפוזיטיביסטיים. התפקיד של הלומד הוא לנסות ולסדר לעצמו את הסוגיא ולנסח כללים אחרי שנכנס לתוכה קזואיסטית. זהו סיכום שמסיים את הכניסה לתוך הסוגיא, אבל הוא ממש לא ממצה את כל מה שהפקנו שם (ראו למשל בטורים 662 ו-707).

כשאנחנו מדברים על העברת מסורת (ראו בטורים 622 – 626 על הדינמיות של המסורת) אין מנוס מהעברתה בדרך הזאת. לימוד פיזיקה בכיתה אינו העברת מסורת. עד שלא עשית סטאז' שיצקת מים על ידיו של חוקר מיומן אינך מבין באמת איך העסק הזה עובד. לימוד התלמוד הוא יותר סטאז' מאשר לימוד במובנו המקובל.

יש בתלמוד שילוב מופתי של לוגיקה ואינטואיציה, הרבה יותר מכל טקסט אחר שאני מכיר. המינון של הלוגיקה עולה ככל שנוקפים הדורות. הראשונים עושים המשגות ראשוניות, והאחרונים ממשיכים זאת עוד ועוד. כל דור מפתח את מה שנעשה עד אליו, אבל חדי העין רואים שמה שקורה בדור הזה כבר היה טמון בצורה פוטנציאלית כלשהי בכל החומר הקודם (ראו למשל בטור 625). כל הזמן אנחנו עוסקים בחשיפת קווים דומים בין הקשרים לגמרי שונים, בהמשגות כלליות ומיד בחזרה לדוגמאות ספציפיות, בהבנת אספקטים שונים של כל נושא וקשריו לנושאים דומים ורחוקים (דמיון והבחנה, אנליזה וסינתזה).

משמעותו של הלימוד

כאמור, אנחנו לא לומדים תלמוד אלא שותפים ליצירתו. מעבר לזה, התלמוד לא מלמד אותנו חומר אלא מעניק לנו ומטמיע בתוכנו צורת התייחסות. זה מה שעובר מדור לדור ולא חומר מוגדר כלשהו. ותוך כדי המעבר זה כמובן עובר עיבור צורה, השתכללות והתפרטות, מעבר לשפה לשפה, ממערכת מושגית אחת לאחרת, וכולן מתייחסות לאותם רעיונות ואותם מושגים, וכולם מצליחים לדבר זה עם זה, להתווכח, לריב, לדון ואף להכריע. ואם אין הכרעה אז לקבל החלטות במצב שבו אין הכרעה, וללמוד לחיות במציאות שיש בה דעות שונות גם בנושאים אקוטיים. צורת ההתייחסות הזאת אמורה להתיישם גם ביחס לעולם שסביבנו, ולהקשרים כלליים יותר, מחוץ להלכה ולתורה. האדם התלמודי, ההומו תלמודיקוס, מתייחס למציאות סביבו בכלי ניתוח הכרעה תלמודיים. הוא מפרק את המציאות לגוונים, להיבטים ולפנים שונות, עושה הכללות מופשטות, עובר לקטגוריות פילוסופיות, ולבסוף חוזר לקרקע המציאות ומקבל החלטות בצורה מורכבת ולא דדוקטיבית. לא פעם עמדתי על כך שהכללים הם המלצה בלבד, והם באים לכוון אותנו ולא להכתיב לנו.

אין פלא שיש תלמיד חכמים לא מעטים שלא מבינים זאת (ראו למשל בטור 733, ועוד הרבה). הם חושבים שהם לומדים הלכה ולא מבינים שהם שותפים ביצירתה. הם גם לא מבינים שהדרך להתייחס למציאות שסביבנו אינה יישום פשוט של מה שלמדנו, וגם לא יישום פשוט של המתודות שצברנו. זהו שילוב עדין מאד של הבנת המציאות החיצונית מתוך עצמה, ואז הפעלת הכלים שרכשנו. יש אנשים שחושבים שהמציאות כתובה בכתב רש"י. זהו יישום שגוי של תפיסה נכונה של תורה. אכן התורה אמורה להנחות אותנו בהבנת המציאות שסביבנו. אבל זה לא אומר שהמציאות כולה כתובה בתורה והבנתה היא יישום פשטני של מה שמצאנו בתורה. יש חשיבות להכרה עמוקה של המציאות, ורק אז להפעיל את הכלים הלמדניים וצורת ההתייחסות התלמודית. רבנים חרדים במקרים רבים מדלגים על השלב הראשון, והדבר נובע מתפיסה נכונה של התורה כצורת התייחסות שמחייבת בכל ההקשרים, עם טעות בהבנה כיצד עלינו ליישם זאת.

אני אישית חש בכל רמ"ח אבריי שאני הומו תלמודיקוס, כלומר מי שהעיון התלמודי מלווה אותו בכל מחשבה וכל קבלת החלטה על כל נושא. היכולת לנתח, להפריד בין היבטים שונים, לשים את הרגש במקומו הראוי ולהפעיל את השכל בגיבוש עמדה ובקבלת החלטה, לאזן בין שיקולי מוסר לשיקולי הלכה, בי לוגיקה לאינטואיציה ושכל ישר, בין עובדות לנורמות, כל זה הוא תוצאה ישירה של העיסוק בתלמוד. ישנה תרומה גדולה לתחומי דעת אחרים, וכולם מצטרפים אצלי לתלמודיות, יונקים ממנה ומעשירים אותה. התלמוד הוא שנותן משמעות לכל התחומים האחרים ומתכלל אותם למכלול שלם, ענק, מורכב ומופלא.

התלמוד הוא שילוב מופלא של פסיכולוגיה, חשיבה משפטית, פילוסופיה, הבנת החברה והאדם, הבנת הסיטואציות, הפשטות ושימוש במושגים תיאורטיים, והתכת כל אלו למבנה מגובש (לא שיטתי) שבאמצעותו ודרכו ניתן וראוי להתייחס לכל דבר במציאות. צורת ההסתכלות שמקבלים שם מסייעת לנו להבין תחומי דעת שונים, לעשות בהן הבחנות ולהבין את הקשרים וההבדלים ביניהם. המעבר בין אספקטים ובין סוגיות תלמודיות הופך את כל זה לגישה טבעית שזורמת לנו בעורקים.

תחושת החיבור

מעבר לכל זה, בטור 63 השתמשתי בתיאור נפלא של הרב סולובייצ'יק את חוויותיו כילד שרואה את אביו יושב לשולחן עם כל גדולי הדורות ומתפלמס איתם. הוא במתח מי ינצח. הוא חש חלק מהתהליך הזה שמעולם לא נגמר. תיארתי שם בהרחבה כיצד כל אחד מאיתנו שעוסק בעיון תלמודי יושב לשולחן עם כל חכמי הדורות ומתפלמס איתם. תיארתי איך אני רב איתם, יורד עליהם כשהם מדברים שטויות, כואב את כאביהם, שותף להתלבטויותיהם, ולבסוף מגבש עמדה עצמאית שמתחשבת בכל מה שראיתי. קבלת ההחלטות היא עצמאית ואוטונומית, לפחות ביחס למציאות שבה אני עצמי נמצא. כל מה שלמדתי נוטל בה חלק, אבל המעבר ממה שלמדתי להכרעה אינו דדוקציה מכנית. כל כולי משוקע בו. אין פלא שלא הרי הכרעתי שלי כהכרעת החברותא שלי או כל אחד אחר. זה לא מצב שבו אני לומד מה אמר הוגה פלוני או חכם אלמוני בתום דעת כלשהו. אני נמצא שם איתו, רב איתו לומד ממנו, יורד עליו, ומפנים את התוצר שנוצר בתהליך המורכב הזה מאליו.

בלימוד פרונטלי רגיל מעבירים חומר, והמרצה קובע מהו החומר ומה התוכן ומעביר אותו אליי. לימוד כזה משול לביקור במוזיאון, שם אתה מרוחק ומקפיד על כבודם של המוצגים ויוצריהם. לימוד עיון תלמודי הוא השתתפות ביצירת המוצגים. זוהי סדנה, שבה אתה אחד מהחבורה, ולכן מטבע הדברים חש חופשי להשתתף בדיון, לריב עם המשתתפים ולרדת עליהם. זהו ריב משפחתי שלא מצביע על חוסר כבוד אלא על מעורבות ותחושת שותפות. כלפי אברהם אבינו ומשה רבנו לא הייתי עושה זאת. הם חלק מהמוזיאון ומעבירים אליי את דבר ה'. אני איני שותף למה שמתחולל אצלם. בתלמוד מדובר בסדנא ולא בהרצאה, ושם אני לגמרי שותף. זהו עוד יתרון ללימוד תלמוד על פני לימוד תנ"ך.

בחזרה לקשיים מלמעלה

הנושאים שבהם עוסק התלמוד הם לכאורה פרטים הלכתים טכניים אזוטריים ולא חשובים. אבל בהסתכלות התורנית אלוהים נמצא בפרטים. אנחנו מלבנים מה הוא רוצה מאיתנו. דווקא הרעיונות הגדולים במחשבה, בקבלה, במוסר, בפרשנות התנ"ך ועוד, הם העניינים הקטנים. דווקא הם תוצרים של הגות אנושית וכל הוגה בונה אותם לפי הבנתו ובמערכת המושגים שלו. לא מדובר בפרשנות לתורה שניתנה לנו בסיני אלא באוסף הגויות שאינן שונות מהותית מכל הגות פילוסופית אחרת. לעומת זאת, ההלכה ועיון ההלכה הם הליך פרשני מתמשך שמפרש ומשכלל את מה שניתן לנו בסיני, ומוציא ממנו עוד ועוד תובנות, המשגות, הכללות, וגם מסקנות הלכתיות. במובן הזה, דווקא לימוד הלכה הוא החיבור העמוק יותר לקב"ה ולא לבני אדם. לא פעם הבחנתי בין תורה בגברא לתורה בחפצא (כאן זה התחיל), ואף כתבתי שאין בהכרח יחס חשיבות ברור ביניהן. זה הבדל בסוג ולא בהכרח בחשיבות. תורה בחפצא היא תורה במובן אובייקטיבי. כשאתה נוגע בה אתה נוגע בדבר ה', והתוספות האנושיות שנוספו לאורך הדורות אינן אלא פרשנות לדבר ה' שניתן בסיני. את זה לא ניתן לומר על התורה בגברא. הרעיונות והתכנים שלה הם לכאורה יותר יסודיים אבל הקשר שלהם לקב"ה חלש הרבה יותר.

בטורים 379 – 381 הסברתי מתוך כך גם את משמעותם של נושאי הלימוד בתלמוד. ראינו שם שבעל התניא וגם ר"ח מוולוז'ין מתארים זאת באופן מאד דומה. בעיניהם לימוד תורה הוא חיבור לרצון אלוהי שבא לידי ביטוי בפרטי ההלכה. בהסתכלות שלהם, הנושאים שאותם אנחנו לומדים לא ממש חשובים. אנחנו לא באים לברר מה דינו של שור או חמור, או גנב, או מאכל זה או אחר. המציאות כולה היא תווך שדרכו עובר אלינו הרצון האלוהי המופשט. כל הכללה שאנחנו עושים מקרבת אותנו מהתווך הארצי לרובד האפלטוני של הרעיונות כשהם לעצמם. אבל בלי לטעת את זה בפרטים הארציים אין לנו דרך לגעת בזה באמת ולהבין זאת. ההתחככות בשור שנוגח פרה, נ"ט בר נ"ט, מלאכת מעמר וכדומה, היא הדרך היחידה שלנו לגעת ממש ברצון אלוהי. הוא מתבטא בהם ודרכם. ניסוחים מופשטים של הרצון הזה שלא נטועים בפרטים ארציים יהיו מנותקים וחסרי מובן. לכן אנחנו עוסקים בחיבוק של המלך דרך לבושו (בלשונו של בעל התניא בפרקים הראשונים) ולא במלך עצמו. אבל אין הבדל, שכן הלבושים הם שמאפשרים לנו לחבק את המלך עצמו.

לכן החשיבות של העיסוק בפרטי ההלכה היא מרובת רבדים: ראשית, לברר מה מוטל עלינו. אבל זהו לימוד שהוא אמצעי, מכשיר מצווה, ולא מטרה בעלת ערך עצמי (ראו בטור 479). הלימוד כעיסוק בעל ערך עצמי עניינו ללבן את הרצון האלוהי שמגולם בפרטים הללו. להתחבר אליו ולהטמיע אותו בתוכנו. ובהמשך, ליישם (נכון, לא באופן פשטני) את צורת ההסתכלות המוטמעת הזאת בכל מרחבי החיים. התורה אינה דיני נ"ט בר נ"ט, אלא צורת ההתייחסות שרכשנו מתוך העיסוק בסוגיית נ"ט בר נ"ט.

דברי הרב שטיינזלץ

לסיום, אעתיק כאן את מה שכתב יואל שפיץ בשם הרב שטיינזלץ על חשיבותו של לימוד התלמוד (מול התנ"ך).

הוא מתמקד בצורת השיח ובגישה שעמה אנחנו מגיעים אל השיח, ולכאורה זה מאד דומה למה שכתבתי כאן. אבל במבט שני תוכלו לראות שאמנם יש זיקה כלשהי, אבל מדובר בעניין אחר לגמרי. אני לא מדבר על ייעול והפריית השיח בין אנשים שונים אלא על תועלת לחשיבה של כל אחד מאיתנו כשלעצמו.

כמה פעמים בעבר (ראו למשל בסוף טור 482) עמדתי על חשיבותו וייחודו של התלמוד ושל מבנהו לשרידותה של התורה ושל עם ישראל. אם היו קובעים חיבור קאנוני שנראה כמו קיצור שולחן ערוך או שמירת שבת כהלכתה, התורה הייתה מתפרקת לרסיסים. מגוון המצבים, הזמנים המקומות והדורות וצורות החשיבה שעם ישראל הכיל לאורך ההיסטוריה לא היה מכיל טקסט קשיח כזה, והוא היה מאבד את משמעותו ומתרסק לרסיסי תורה שיקבלו גוונים שונים לגמרי במקומות שונים והשיח המשותף לא יוכל להתקיים. אם הוא היה טקסט פתוח לגמרי או שלא היה טקסט קאנוני בכלל, שוב היינו מתפרקים. רק קאנון כמו התלמוד שמצליח להכיל ולאפשר את כל הגוונים וצורת החשיבה יכול להוות מסגרת גמישה שעדיין עומדת ומצליחה להכיל את כל הדעות והעדות וההשקפות ולשמור על אפשרות שיח ודיון ביניהן. זהו השלד שעליו בנוי עם ישראל וממילא גם התורה שהוא נושא לאורך הדורות. כאן דבריי שבים ומתחברים לדברי הרב שטיינזלץ שהובאו למעלה.