משמעותה וחשיבותה של למדנות נשית ובכלל (טור 58)

בס"ד

הטור הקודם עסק באפיון כללי של למדנות תלמודית והלכתית. אני ממהר להספיק לפני פורים לפרסם את הטור הנוכחי שבו אתייחס לשאלות שעלו בדיונים סביב מאמרי במוסף שבת של מקור ראשון שהיה הרקע לשני הטורים הקודמים.

בסוף הטור הקודם נתתי כמה הפניות למקומות בהם עלו הטענות והשאלות הללו. חלקן עלו כאן באתר סביב הטור הקודם וסביב קודמו, חלק אחר עלה בתגובות שעלו בגיליון שבת מהשבת האחרונה וחלקן בטוקבקים לשני המאמרים באתר מקור ראשון. עוד היו תגובות במייל ובשאר כלי התקשורת, למשל כאן וכאן, והיה גם ראיון משותף שלי בגלי ישראל עם הרבנית אושרה קורן שהעלתה גם היא כמה טענות. אבל לפני שאמשיך אוסיף כמה הבהרות שהצורך בהן עלה מהתגובות לדבריי בטור הקודם.

מהי למדנות? כמה הבהרות

ראשית עליי להדגיש שלא התכוונתי בדבריי דווקא ללמדנות הישיבתית-ליטאית (ראה הערת השוליים שלי על הרב עובדיה יוסף). למדן בעיניי הוא אדם שלא טועה ומערבב בין הדומים, ולא נתפס בשגיאות שהדיוט נתפס בהן, כלומר מי שמכיר את השיח ההלכתי והניואנסים שלו ומצוי "בתוכו". ברור מאליו שמהרש"ם ורעק"א והחת"ס והמל"מ וכל גדולי האחרונים היו למדנים מדופלמים (שלא צריכים אישור שלי לכך), גם אם לא עסקו באנליזה בריסקאית.

יתר על כן, אני גם לא מבחין בין למדן לפוסק. להיפך, כבר כתבתי כמה פעמים שההבחנה המקובלת בישיבות בין למדנות לפסיקה היא שערורייה וטעות חמורה. עולה ממנה שהלמדן יכול לומר את כל מה שעולה על ליבו ולדרוש תלי תלים על קוץ חסר ערך של יוד, ובלבד שהמבנה שלו יהיה יפה ועקבי, בלי בקרה של השכל הישר. בה במידה עולה ממנה שהפוסק לא מחויב להבין את הסוגיא לעומקה במישור הלמדני והוא יכול להכריע מתוך התקדימים כאמגושי (כלשון מהר"ל, נתיב התורה פרק טו). זה אבסורד, ולא ברור לי איך הוא הוטמע כל כך בבתי המדרש הישיבתיים.

בתשובתי לי' בטוקבקים לטור הקודם עמדתי על כך שהיה עליי להבחין בין שני סוגי למדנות: 1. יכולת שימוש בכלים אנליטיים למדניים. 2. יכולת ליישם אותם עם שכל ישר ולהבחין בין עיקר לתפל. למדנות במובן 1 לבדו היא פלפול למדני. גדלות בתורה היא למדנות במובן 2, אבל עדיין למדנות במובן 1 היא תנאי אליו.

כעת אעבור להתייחס לטענות שעלו ביחס לדבריי.

הטענות שאליהן לא אתייחס

במאמרי טענתי שהנשים הלומדות לא הגיעו לרמה למדנית טובה, והטובות שבהן (בודדות ממש) הגיעו לרמה של אברך טוב. לא אכנס כאן לסיבות, שכן בהן עסקתי כבר במאמר המקורי. משום מה מגיבים רבים התעלמו מכך וטענו נגדי שזו רק תחילת התהליך, ושיש חסמים ועיכובים רבים בפני נשים שרוצות להתקדם בלימוד. את כל זה אני יודע היטב, ואף כתבתי זאת בפירוש במאמרי. לכן לא אכנס לזה שוב כאן. דבריי לא היו האשמה כלפי הנשים שאני מלא הערכה למאמציהן ולקשיים שהן מתמודדות עמם.

עוד טענות שעלו עסקו בערך של לימוד תורה מכל סוג, ולאו דווקא מהסוג שאני מדבר עליו (למדנות). כאן למעלה הבהרתי שלא דיברתי על למדנות ספציפית אלא על תופעה רחבה יותר.

מעבר לזה, בדבריי אני רק מתאר מצב קיים. אין ללמוד מכאן שאין ערך ללימוד תורה של נשים או ללימוד לא למדני בכלל. לא אמרתי זאת וגם איני חושב כך. יש ערך גדול בכל למוד תורה מכל סוג שהוא, ובוודאי כשהוא נעשה מתוך מסירות נפש. אני רק קובע עובדה שהלמדנות בעולם הנשי נכון לעכשיו נמצאת בחיתוליה (להלן אסביר מדוע זה חשוב).

הטענות שאליהן כן אתייחס

דומני שבסך הכל עלו נגדי שלוש טענות עיקריות, שתיים נורמטיביות השלישית עובדתית:

  1. רבים טענו נגדי שלמדנות כלל לא מהותית ולא חשובה. יש שהגדילו וטענו שאפילו לראש ישיבה זה לא קריטריון רלוונטי. הלמדנות היא רק סוג לימוד אחד מתוך כמה וכמה אפשריים, אמרו לי, מה עוד שהוא גברי במהותו (שהרי היסטורית ודאי הלימוד הזה התפתח בסביבה גברית). לנשים יש צורות לימוד אחרות, לא פחות טובות, שיתרמו עוד קומה לבניין התלמודי-למדני החסר.
  2. אצל רבים עלתה הטענה שגם אם ראש ישיבה צריך להיות למדן, רב קהילה לא חייב להיות כזה. רבים הוסיפו שהרבה יותר חשוב שיהיה בעל רגישות חברתית ואנושית, שיידע לדרוש דרשות ולייעץ לבני הקהילה ולהנהיגם במצוקותיהם. אלו הצרכים של הקהילה הטיפוסית בימינו.
  3. ולבסוף, עלתה טענה עובדתית: אני כתבתי שיש נשים בודדות שהגיעו לרמה למדנית של אברך טוב (=למדנות סבירה). טענו כנגדי שזה עלבון ושאיני מכיר את המציאות. יש נשים למדניות ברמה הכי גבוהה, אם כי בודדות (כי אנחנו בתחילת התהליך). המהדרות אף הזכירו כמה שמות לדוגמה, שבמקרה או שלא במקרה את רובן אני בהחלט מכיר ומוקיר. רובם גם הוסיפו את העובדה (הידועה והמצערת, שהוזכרה גם במאמרי המקורי) שגם הרבנים הגברים הם לא תמיד מופת למדני.

אנסה כעת לבחון את הטענות הללו אחת לאחת.

  1. האם למדנות היא צורת הלימוד היחידה?

בטור הקודם עסקתי בשאלה זו. ראשית עליי לחזור ולהבהיר את מה שטענתי שם. כשאני מדבר על למדנות כוונתי ללמדנות במובנה הרחב, לאו דווקא זו של בית בריסק והמסתעף ממנה.[1] במובן הזה, למדנות היא הלימוד המשמעותי של החומרים התלמודיים וההלכתיים. הלמדנות הזאת היא פרדיגמה באותו מובן של פרדיגמה מדעית, אבל לא בפרשנות של תומס קון. כלומר לא מדובר בשיטת לימוד אחת ספציפית שנבחרה בגלל שיקולים סוציולוגיים ואחרים, סוג של קונוונציה, שאינה מבטאת מהות כלשהי של הלימוד. למדנות זהו הלימוד שכולל הבנת עומק וניואנסים של החומרים הנדונים.

כפי שכתבתי בטור הקודם, כאשר מדובר על למדנות במובן הרחב הזה, אין כאן אלא לימוד מתוך הבנה יסודית של הספירה והשיח ההלכתיים והתלמודיים ולא לימוד ספציפי זה או אחר. כשמישהו למדן במובן הזה פירוש הדבר הוא שמדובר באדם שעומד "בפנים" ולא "בחוץ". כמובן שבתוך המסגרת הזאת יכולות להיות צורות לימוד שונות ומגוונות, ועדיין יש הבחנה בין מי שלמדן למי שאיננו כזה. יכול להיות אדם שמעורה במקורות התלמודיים וההלכתיים והשפה לא זרה לו, ועדיין ניכר שהוא "בחוץ" (ברמות שונות). הוא לא שולט בארגז הכלים הלמדני ובהבחנות ההלכתיות היסודיות, ובגלל זה כשהוא יקרא טקסט תלמודי או קטע מהראשונים והאחרונים הוא עלול להגיע לשגיאות ואי הבנות. במקרה כזה לא מדובר בסתם צורת ניתוח אחרת אלא בשגיאה.

עליי להעיר שאני עצמי לומד לפעמים גם בצורות שאינן הצורה הישיבתית המקובלת. יש שיאמרו שאלו לא יכולות להיחשב למדנות, אפילו במובנה הרחב. אני חולק על זה, אבל מניסיוני אני מסכים שצורות לימוד נוספות וחדשות אמורות להיווצר על גבי אלו הקיימות ולא במקומן. לימוד של אדם שלא מצוי היטב בלמדנות הקיימת לגווניה נראה זר ומוזר ולא מצטרף למסורת ההלכתית. הוא גם לוקה בדרך כלל בשגיאות ואי הבנות. אפילו מחקר תלמודי כשהוא נעשה על ידי אדם שלא מצוי בלמדנות הישיבתית נראה לי פחות טוב ופחות קולע לאמת. הניתוק מהמתרחש בתוך הדיסציפלינה יכול לתת ערך מוסף כמובן, כמו בכל תחום, ועדיין החוסר מעיב קשות על התוצר. מועיל הרבה יותר להכיר היטב ו"מבפנים" את הקיים ולאחר מכן לנסות להתנתק ולהתבונן עליו גם "מבחוץ".

גם בצורות לימוד אחרות שנוצרות מחוץ לאקדמיה, ניתן להרגיש בקלות בחוסר בקומה היסודית, באם הוא קיים. העוצמה והמשמעות של התוספות והשינויים הללו גדלים משמעותית אם הם באים על גבי הקומה הקיימת. אספר אנקדוטה שהיתה בדידי. כשלימדתי בישיבת ההסדר בירוחם, בא אליי בחור ישיבה מישיבת חברון (בירושלים) ושאל האם יש טעם לבוא מישיבת חברון לירוחם וללמוד שם? האם הוא ירכוש משהו חדש שיועיל לו בהתקדמותו? אמרתי לו שאני חושב שכן, אבל אני ממליץ לו לעשות זאת אחרי עוד כמה שנים בחברון. שם הוא ירכוש את הדרך הישיבתית המקובלת וישתפשף בה, ואחרי זה הגוונים המיוחדים שהוא ישמע בירוחם (בעיקר מראש הישיבה, הרב בלומנצווייג) יועילו לו הרבה יותר. יש משהו בעולם הישיבות החרדי-ליטאי שנותן כלים יסודיים הרבה יותר טוב מכל ישיבה אחרת. זה משהו באוויר ובמסורת שעוברת לא רק דרך הספרים אלא בעל-פה. ככלל, אין להשוות בין למדנות של בוגר ישיבה חרדית לבוגר ישיבת הסדר. וזו לא שאלה של מספר השנים אלא של האטמוספירה, התרבות, ובעיקר הכוליות. בישיבות ליטאיות עוברות סברות באוויר, והלימוד הוא כל העולם כולו. אתה שומע דברים בשם ראש ישיבה פלונית או מדברי אחד מהאחרונים שהגיעו לישיבות כתורה שבעל פה דרך תלמידיו. האווירה הזאת נותנת עוצמה למדנית שלא מצליחים להגיע אליה בישיבות לא חרדיות. אין זה אומר שאין לי ביקורת על צורת הלימוד בישיבות הליטאיות ואיכותו. לפעמים תמצאו שם למדנות מסוג 1 שמנותקת מסוג 2 (ראה הגדרות למעלה). אבל הבסיס היסודי ניתן שם בצורה המוצקה ביותר. אין להשוות את הבוגר שנוצר שם לתוצרים של ישיבות לא חרדיות (כולל ישיבות גבוהות).

יש לבוגרים הטובים של הישיבות הציוניות יתרונות בפתיחות ובמקוריות ובפתיחת אפיקים נוספים ואולי גם בשכל ישר. אבל כל אלו מקבלים את משמעותם רק אם הלומד מצויד היטב בקומה הראשונה, כלומר בלמדנות הבסיסית הקלסית (למדנות במובן 1). כך גם לגבי נשים, יש ערך לצורות לימוד שונות שיופיעו שם, אבל הם יקבלו משמעות ותוקף רק אם הם יופיעו על גבי הקומה הראשונה של למדנות קלסית.

על רקע זה אולי קל יותר להבין את טענתי שבין הנשים שלומדות תורה קשה למצוא למדנות ברמה גבוהה. כתבתי שהטובות שבהן הגיעו לרמה של אברך טוב, ולאו מילתא זוטרתא היא. ובכל זאת, חשוב להבין ולהפנים שזהו המצב, ולא לחיות בהכחשה והדחקה. גם אם יש אצלן שכל ישר והבנה של החומר, חסר להן בלמדנות מסוג 1, כלומר בכלים האנליטיים והתובנות שפותחו במסורת הלמדנית. לכן על הציר הלמדני (מטיפוס 1) שמתחיל בישיבות הליטאיות-חרדיות ועובר מטה לישיבות הציוניות, הנשים הן השלב שמצוי למטה יותר.

איני יודע האם יש לימוד בעל אופי נשי או לא, אבל אך סביר הוא שאוכלוסייה שלא השתתפה במשחק יש בה פוטנציאל לחדש עוד צורות לימוד והסתכלות. אבל כאמור יש משמעות לפוטנציאל הזה רק אם הוא בא על גבי הקיים ועל גבי הלמדנות מטיפוס 1 ולא במקומם.

  1. האם רב/נית קהילה צריך/ה להיות למדן/ית?

הטענה לגבי רב קהילה נשמעת הגיונית מאד. רוב חברי הקהילות שלנו אינם תלמידי חכמים מובהקים, והצרכים שלהם נוגעים יותר לבעיות אנושיות, הקשבה וחכמה פסיכולוגית, מאשר ללמדנות. אפילו הצרכים התורניים שלהם קשורים יותר לבירורי הלכה בשאלות פשוטות (מתי ומי אומר קדיש בבית הכנסת, או מתי עולים לבית העלמין בתום שנת האבל) מאשר ללמדנות.

מאידך, דווקא בימינו מצוי מאד שיש בקהילה אנשים ברמות תורניות גבוהות למדיי. רבים מהם למדו בישיבות, ולכן שיעורים שהרב נותן בקהילתו לא יכולים להיות שיעורים ברמת למדנות נמוכה. זה יקרין על מעמדו בעיניהם ובצדק. לא רצוי שיהיו בקהילה למדנים גדולים מהרב (אלא אם מדובר באמת בתופעות נדירות, ואז זה גם לא מפריע). עם כל הכבוד לשיעורי מוסר ושיחות לכבוד החגים, מעמדו של הרב תלוי ברמה תורנית משמעותית שהוא מקרין. מעבר לזה, הוא גם אמור להרים את הקהילה לרמות תורניות גבוהות יותר, ולא להסתפק במתן מענה לצרכים, כלומר שירותי קהילה ושיחות מוסר או דרושים כמקובל במחוזותינו.

מעבר לזה, גם מענה לשאלות הלכתיות צריך להינתן מתוך פרספקטיבה למדנית. יש שאלות פשוטות שניתן לענות עליהן בהסתכלות בספרי קיצור, אבל ניתוח של מצבים מורכבים דורש מיומנות למדנית. אמנם מצוי שאנשים וקהילות פונים לרבנים אחרים כדי לקבל תשובות (אני עצמי קיבלתי לא מעט שאלות מקהילות שיש להן רב), אבל זה בהחלט לא המצב הרצוי. זוהי תוצאה של המצב שתיארתי שבו מתמנים רבנים לא למדנים ולכן האמון שהם מקבלים מבני קהילתם מוגבל.

כפי שהזכרתי במאמרי, שירות אנושי וקהילתי יכול להינתן לקהילה על ידי פסיכולוג, או אפילו כומר. הם יעשו את זה לא פחות טוב מכל רב. תפקידו של הרב לא יכול להתמצות במתן שירותים כאלה, וגם כשהוא נותן שירותים כאלה זה אמור להיות ניזון מהעולם התורני שלו. רב הוא קודם כל תלמיד חכם במובן התורני הקלסי, ועל גבי זה באים כל היתר. לכן הוא חייב להיות אישיות תורנית, כאשר בצד זה כמובן צריכה להימצא רגישות, חכמה אנושית והבנה בנפש האדם. הטענה שחזרה שוב ושוב בתגובות לדבריי, כאילו אחד בא על חשבון השני, היא מגמתית ומעוותת. שני הדברים נדרשים, והלמדנות נדרשת יותר מהאנושיות והחברתיות. לשירותים הללו הוא יכול להיעזר באנשי מקצוע או אנשים בעלים כישורים טובים משלו. זו לא מהותו של רב קהילה. הטענה שדרושים כישורים חברתיים לא מייתרת את הלמדנות. אחרי שהרב הוא אישיות תורנית מקרינה, אנשים יתנו בו אמון ויבואו להתייעץ גם בשאלות אחרות. אבל קודם כל הוא צריך להיות רב, ורק אחר כך מטפל קהילתי. מעמדו של הרב ניזון מכבוד התורה ולא מסמכות מקצועית של מטפל, וצריך שבני קהילתו ירחשו לו כבוד בשל תורתו.

ולבסוף, במאמרי באסופת המאמרים, הרב, עמדתי על כך שבעבר קהילות לא החזיקו רבנים כנותני שירותים. הן ראו לעצמן כבוד להחזיק תלמיד חכם שגדול עליהן בכמה וכמה מספרים כדי לקדם אותו ולא רק כדי לקבל ממנו שירותים. בזמננו השתלטה התפיסה של הרב כנותן שירות לקהילה, שכמובן יש בה ממש. אבל זו לא חזות הכל. איבדנו את הממד של הקהילה כנותנת שירות לרב. הסברתי שם שבלי שקהילה כלשהי תחזיק אותו יהיה לאדם קשה מאד לצמוח בתורה לאורך שנים. זו עוד סיבה לכך שכדאי שרב הקהילה יהיה למדן. החזקת אדם כזה יש לה חשיבות גם במובן של שרשרת המסירה של התורה לדורות הבאים. פירטתי את הדברים יותר במאמרי הנ"ל.

לסיום רק אחזור ואומר את מה שכבר כתבתי במאמר. הבעיה קיימת גם אצל רבנים גברים, אבל הפתרון אינו לדרוש כישורי טיפול במקום למדנות תורנית, אלא להעלות את הרף הכללי, ולמנות את מי שעומד בו וראוי לכך, בלי קשר למיגדרו. אפליות מתקנות ושיח תקין פוליטית בדרך כלל רק מזיקים. כשכתבתי שלפעמים דורשים היום מהרב יכולת לאתר מקורות ולצטט מפרוייקט השו"ת, התכוונתי לגברים ונשים כאחד, ולא כפי שהאשימו אותי שכך הערכתי את הנשים. אני בהחלט חושב שיש נשים שמעבר לרמה הזאת, אבל טענתי שהורדת הרף כדי לקדם את השוויון לא באמת מקדמת אותו אלא מביאה למינוי של רבנים ורבניות בעלי כישורים ירודים.

משמעות הדברים

לפני שאעבור לדון בשאלה השלישית, עליי לסכם ולדון במשמעות הדברים לענייננו. אם אכן הלמדנות היא המפתח לרמה תורנית ולכהונות רבניות ותורניות, אזי ברור שרמת הלמדנות הנשית היא תנאי הכרחי להתקדמותן של נשים בעולם התורה. כל עוד לא נוצרה שיכבה נשית למדנית ברמה משמעותית, אנחנו תקועים. גם אם מישהו לא מקבל את טענותיי לגבי חשיבותה ומרכזיותה של הלמדנות לגופן, עדיין יהיה עליו להודות שכך הדבר נתפס בעולם התורה ואצל תופסי התורה. אלו בוחנים לומד לפי מידת הלמדנות שלו, ובטח לא לפי הרגישות האנושית וכישוריו החברתיים. לכן, לפחות דה פקטו (ובעיניי כך גם נכון), ההכרה בלימוד תורה נשי ברמה גבוהה תלויה בלמדנות הנשית שתתפתח.

את הלמדנות של אדם ניתן לשמוע בשיעורים או במאמרים. בדרך כלל זה קורה בכתב, שכן אדם יכול להעלות על הכתב יותר ממה שיאמר בעל פה, באריכות ובפירוט. מעבר לזה, גם הקהל ששומע אותו לא תמיד מתאים לשיעור למדני, ומאמר בכתב מגיע בצורה הטובה יותר לקהל קוראים למדני שיוכל להתרשם ולבקר אותו. לכן טענתי שנשים לא כותבות מאמרים למדניים לא התכוונה לומר משהו על הכתיבה. הכתיבה אינה ערך לעצמו וכמובן לא דרישה הכרחית. אמנם הכתיבה מסייעת לגבש יכולת למדנית, אבל מבחינתי הכתיבה היא בעיקר אינדיקציה לרמה הלמדנית עצמה. היעדר כתיבה למדנית נשית פירושו היעדר למדנות נשית.

הערה על מהותנות

על רקע זה ניתן לשמוע אמירות מהותניות, שטוענות כי נשים לא מתאימות ללימוד תורה והלכה בעומק, ואינן בנויות ללמדנות הלכתית ותלמודית. במאמרי הזכרתי את הטענות הללו והוספתי שכל עוד הנשים לא הרימו את נטל הראיה ולא הראו שהן מסוגלות לכך, הטענות הללו מטילות צל על מהפכת הלימוד הנשית כולה. נשים לא תזכינה ליחס ולהערכה כל עוד לא נראה למדנות נשית ברמה הכי גבוהה. כבר הזכרתי שיש סיבות אובייקטיביות שונות למצב הזה (אנחנו בתחילת הדרך, יש חסמים ועיכובים וכדומה), ועדיין עובדתית נטל הראיה טרם הורם.

כמובן שבכל מקרה אין לקבל טענה מהותנית כאמירה גורפת. לכל היותר מדובר על טענה סטטיסטית, כלומר שבדרך כלל נשים הן כאלה. אף אחד לא טוען שכל אישה במהותה לא יכולה להיות למדנית. זוהי ספקולציה די מגוחכת ובוודאי חסרת כל בסיס. בכל אופן, את הטענה הסטטיסטית בינתיים קשה לשלול (אם כי אני לא נוטה לחשוב שהיא נכונה, או לפחות שהמצב לא בר שינוי), כל עוד לא הורם נטל הראיה, וזה מה שכתבתי.

בכל אופן, חשוב לציין שזו אמירה חסרת משמעות, שהרי גם אם היא נכונה אין בכך כדי לומר שאסור לנשים ללמוד, ובוודאי זה לא אומר שאישה שלמדה והגיעה לרמה טובה לא זכאית ליחס המתאים, כולל כהונה בתפקיד רבני. אז מה טעם לעסוק במהותנות? אני כותב את הדברים בסעיף זה רק עקב תחושות עלבון (לא מוצדקות) שהתעוררו אצל כמה מגיבות לדבריי.

  1. המצב לאשורו

הטענה השלישית עוסקת לכאורה בעובדות, או לפחות בהערכת העובדות. השאלה היא האם באמת הקביעה שכמעט אין נשים למדניות היא נכונה. כאמור, טענו נגדי שאיני מכיר את המציאות. אמרו לי שיש כמה וכמה נשים למדניות שלא שמעתי עליהן ולא קראתי דברים שלהן. רבים התלוננו איך אני מתעלם מהמציאות ומדבר בלי לבדוק את הדברים לעומק.

אני בהחלט מודה שלא בדקתי את הדברים באופן שיטתי. יתר על כן, בהחלט ייתכן שיש למדניות מופלאות נעלמות שלא שמעתי את שמען. אבל כמי שמצוי בתחום הלימוד הנשי ומכיר חלק נכבד מהלומדות הבכירות, כתבתי את הדברים מתוך התרשמות ברורה שיש לי. כדי לשכנע אתכם בכך שמדובר בטענה מבוססת, אביא כאן כמה אינדיקציות לכך שזה אכן המצב.

אינדיקציה ראשונה: היעדר מאמרים למדניים

ראשית, אשאל כאן את מה ששאלתי רבות ורבים מהמגיבים: האם יוכלו לשלוח לי במטותא מאמר למדני ברמה גבוהה שכתבה אישה. בינתיים לא קיבלתי אפילו אחד. אני מכיר בודדים, ואף אחד מהם לא מתעלה לרמה ממש גבוהה (מעבר לזו של אברך טוב). לא ראיתי עד היום אישה שהציעה פתרון מקורי לרמב"ם מוקשה או לסתירה קשה בין סוגיות (אני מניח שהיו כמה כאלה, אבל זה שלא ראיתי, וגם כמה מטובי חבריי לא ראו, גם אומר משהו). לא נעים לי לומר את הדברים כלפי נשים שאני מכיר ומוקיר מאד, אבל אני רואה זאת כחובה, שכן הכחשה היא חלק מהבעיה והיא מונעת פתרון שלה.

נכון שכשאין במות שמפרסמות מאמרים למדניים של נשים (ראה על כך במאמרי במקור ראשון) קשה לצפות שיהיו להן מאמרים כאלה. אנשים בדרך כלל לא כותבים מאמרים למדניים למגירה (אם כי איני יודע מדוע לא, ובמה זה שונה משירה). אבל כאן אני חייב להעלות נקודה נוספת. לפני כשנתיים, בעקבות זה שנחשפתי למצב העגום, הקמנו במדרשה בבר אילן כתב עת לכתיבה נשית בעיון תלמודי, שמו בישראל דרישה, וזאת בדיוק כדי למלא את החסר בתחום הזה ולתת במה לנשים שכותבות. המערכת מציעה סיוע, ייעוץ והכוונה, לכותבות שמבקשות זאת כדי לקדם את הלמדנות הנשית ולהביאה לידי ביטוי. העברנו למקומות שונים בקשה לנשים שישלחו לנו מאמרים מתאימים. אני מניח שהייתם מצפים כמוני שכל למדניות תבל שלא מוצאות במה לפרסם את יצירותיהן הלמדניות (שנכתבות כנראה למגירה), יעוטו על ההזדמנות כמוצאות שלל רב. חשבתי שהמערכת תוצף בפניות, שהרי מדובר בבמה כמעט יחידה שמאפשרת לנשים לפרסם חומר תורני למדני, ואף מסייעת להן בכך. וראה זה פלא, המערכת מחפשת תחת כל עץ רענן כותבות, אבל לא ממש מוצאת. אין מי שמביעה רצון לשלוח חומר לפרסום. אני תוהה לעצמי היכן כל הלמדניות הנסתרות שעליהן מדברים כל המגיבים לדבריי?

היו שטענו שנשים מטבען לא כותבות, ביישניות וכדומה. בתחומים אקדמיים אני לא מתרשם כך. אותן נשים עצמן כותבות ומפרסמות מאמרים וספרים בבמות אקדמיות. רק בתחום הלמדני יש חוסר ניכר ובולט. מניסיוני, אם יש למישהו מה לומר הוא לא שומר זאת בבטן. לפחות הייתי מצפה שחלק מהנשים לא ישמרו את הדברים אצלן וירצו לפרסם. לכן קשה לי לקבל את טענת הביישנות.

היו נשים שאמרו לי שלא שמעו על כתב העת הזה ולא הגיעה אליהן פנייה לשלוח לו חומרים. אז הנה, כעת כבר כתבתי זאת במקור ראשון ואני חוזר וכותב כאן, וגם אמרתי זאת לכל מי ששוחחתי איתה. אני אשמח מאד מאד אם בעקבות דבריי תגענה למערכת דרישה פניות נוספות. אני לא כותב זאת רק כאתגר כדי להוכיח את טענתי (שאין למדנות נשית), אלא באמת כדי לקדם את העניין. כאמור, בלי למדנות וכתיבה למדנית קשה מאד יהיה לפרוץ את תקרת הזכוכית שחופפת על הלימוד הנשי. לעומת זאת, כשתהיה כתיבה למדנית נשית ברמה גבוהה, לרבים מהמתנגדים יהיה קשה להתעלם ולזלזל בנשים ובלימודן.

אינדיקציה שנייה: ההכחשה

כדי לראות את הדברים מזווית נוספת, אספר כאן כיצד התחיל הכל. הזכרתי במאמרי במקור ראשון שכתבתי מאמר ביחד עם תלמידה שלי בבית המדרש לדוקטורנטיות בבר אילן. חיפשתי היכן ניתן לפרסם אותו, ובין היתר שלחתי אותו לאסיף (ראה על כך במאמרי ובטור 56) וכאמור סורבתי. הבנתי פתאום את עומק הבעיה. אין כתב עת תורני (שמוכר לי) שמוכן לקבל מאמר למדני של אישה. חשבתי לעצמי שהדבר מעורר קושי גדול מאד, ומהווה מחסום חמור בפני התקדמותן של הנשים בלמדנות. כאמור, הלמדנות היא הבסיס להתקדמות נשים בעולם התורה.

בעקבות זאת פניתי בדוא"ל לכמה וכמה ממובילות הלימוד הנשי, ראשות מדרשות ור"מיות, ושאלתי אותן האם המצב הזה מוכר להן. חזרתי וטענתי שהמחסום הזה הוא בעל משמעות חמורה ללימוד הנשי ולהתקדמות התהליך והצעתי להקים במה לכתיבה למדנית נשית כדי שיהיה אופק התקדמות לנשים בלימוד תורה.

לתדהמתי הרוח שנשבה בקבוצת הדוא"ל הזאת היתה רוח של ייאוש ותבוסתנות. כמה מהן אמרו לי שאין בשביל מה לעבוד, וכמעט אין אישה שרוצה ומסוגלת לכתוב מאמר למדני. אני הייתי אז בתחילת דרכי בתחום הלימוד הנשי ולא הכרתי את המצב, וכמובן שמעתי את הקולות של אותן נשים עצמן שמדברות בראש כל חוצות על נפלאות המהפכה התורנית הנשית. אין פלא שהוכיתי בתדהמה והתאכזבתי מאד. יש כאן שיח כפול: בפנים נושבת רוח של ייאוש ובחוץ רוח של התלהבות סוחפת.

אני כמובן לא מתכוין להאשים מישהו או מישהי בשקר. לא זו הנקודה, וגם לא מדובר בשקר. הבאתי כאן את הדברים משתי סיבות: ראשית, כאינדיקציה נוספת לכך שזהו אכן מצב הלימוד הנשי. אותן נשים ודאי מכירות את המצב היטב, ודאי טוב ממני, וגם הן תומכות בטענתי. אז לא רק אני שלא מכיר את הלמדניות הנסתרות מאשים אותן על לא עוול בכפן, אלא גם אלו שמכירות אותן היטב ואולי גם נמנות עליהן. שנית, רציתי להצביע על סוג של הכחשה. אם גם מי שמעריכה את המצב כמוני לא מרשה לעצמה לומר זאת בקול רם, אזי מדובר בהכחשה של הבעיה, וזו מעכבת את פתרונה.

כאמור, לאחר זמן הוקם כתב העת דרישה, והתברר לי שהן הכירו את המצב טוב ממני, וכנראה שזה אכן המצב לאשורו (מה שלא מנע את המחאות שהגיעו אחרי דבריי כמובן). ועדיין הבעיה שלי היא עם ההכחשה. הוצאת הדברים החוצה לא תרפה ידיים, אבל גם אם כן – זה תנאי להתקדמות. כפי שאמר השופט ברנדייס, אור השמש הוא החומר המחטא הטוב ביותר. צדה השני של המטבע הוא שההכחשה היא כמובן הסיבה לכרוניות של המחלה. זו הסיבה שכתבתי את הדברים במקור ראשון בצורה חריפה למדיי, שגרמה לכמה ממכרותיי, שותפותיי הבכירות לתהליך, כמו גם תלמידותיי, לכעוס ולהיעלב. אני לא רואה מניין בא העלבון הזה, אם אני רק מתאר את המצב העובדתי לאשורו. זו היתה הדרך שלי לכוין את חיציי כנגד ההכחשה ולעורר את הציבור כדי לפעול בכיוון הנכון. המצב שתיארתי הוא המצב לאשורו. לגבי הסגנון יש שטענו שנקטתי לשון חריפה מדיי, ואם כן אז אני מיצר ומתנצל על כך. אבל ספק רב אם בלי זה דבריי היו מעוררים את ההד שיוכל אולי לתרום לשינוי המצב. לכן אני חוזר על הדברים כאן ואף מפרט אותם יותר.

עוד הערה על התגובות לדבריי

היו מן המגיבים והמגיבות שהסכימו לדבריי במישור העובדתי (חלקם אמנם הלינו על הניסוח וחלק אחר לא). רבות אחרות הכחישו בתוקף (בכתב ובעל-פה). כאמור, הן חזרו על כך שיש כמות נכבדה של למדניות ברמה גבוהה, ובוודאי מעל הרמה של אברך טוב. כפי שהסברתי, למיטב ידיעתי אין כאלה, וגם למדנות נשית ברמה של אברך טוב (ושוב, זו רמת למדנות שאין לזלזל בה) היא נדירה למדיי. אז כיצד קורה שאנשים ונשים מכחישים את המציאות הזאת? האם אני לא רואה את מה שהם רואים? מה כאן מתפספס?

דומני שברקע הדברים מונח הקושי שבו עסקתי בטור הקודם. אדם מבחוץ לא יודע להעריך למדנות ולמדנים. המגיבים לדבריי שמדברים על רמות למדנות גבוהות אצל נשים מעידים בזאת על עצמם שהם פשוט נמצאים "בחוץ". עם כל הכבוד וכל אי הנעימות שיש לי לומר זאת, זוהי פשוט טענה לא נכונה עובדתית. הם אולי מכירים את הנשים בהן מדובר, אבל לא באמת מבינים למדנות מהי ולכן הם לא יכולים להעריך ולקבוע האם יש כאלה וכמה. אגב, אפשר להעמיד את הדברים למבחן אמפירי. עקרונית אפשר לבקש מגברים בשיעור ו-ח בישיבה ומנשים מובילות בתחום הלמדני לכתוב מאמרים למדניים אנונימיים ולתת אותם לבדיקה של ועדה שתקבע את הרמה הלמדנית שלהם זה מול זה.

[1] ראו בטוקבקים אחרי הטור הקודם את הדיון לגבי הערתי על הרב עובדיה יוסף.

44 תגובות

  1. בס"ד י"א באדר ע"ז

    לרמד"א – שלום רב,

    בעיית טיפוח הלמדנות קיימת גם בישיבות ההסדר. אנחנו לא במצב של עולם התורה הליטאי שמחנך את צעיריו לשבת ולשקוד שנים רבות על לימוד תיאורטי ומופשט. אצלנו יש לחץ כבד לצאת לחיי המעשה, צבא, השכלה אקדמית ועבודה. גם בשנים הספורות שניתן להקדיש ללימוד, צריך הלומד להקדיש זמן משמעותי ללימוד המכין ישירות להתמודדות עם אתגרי החיים – טיפוח השקפת עולם אמונית ולימוד הלכתי מעשי. בדרך הטבע נדחק לצד העיון התלמודי המופשט.

    זאת ועוד, הלומד רגיל בכל שאר המקצועות ללימוד מובנה ומודרך, שמכניס אותו בזמן קצר לעקרונות של המקצוע. לעומת זאת, תלמיד הנכנס לשקלא וטריא של אמוראים, ראשונים ואחרונים, משול לסטודנט הנכנס לסימפוזיון שבו מתווכחים חתני פרס נובל, זה מביא ראיה ממחקר פלוני וזה סותר ממאמר אלמוני, והסטודנט המסכן מאבד את הידים והרגלים.

    יש צורך ללומדים וללומדות במסגרת של לימוד מודרך של סוגיות מרכזיות, שייתן לו ידע תמציתי בדרכי החשיבה התלמודית. צעד חשוב בכיוון זה עשה הרב אייל רזניקוביץ מישיבת ההסדר בירוחם, בסידרת ספרי 'קונטרסי לימוד', המדריכים את הלומדים/ות בדרכי העיון. בינתיים יצאו שני ספרים. האחד על 'ספק, בירור והכרעה' ומשנהו על 'כללי המצוות', ושניהם מכניסים את הלומדים בצורה יעילה להבנת הסברות בהם משתמשים למדנים מעמיקים,

    סקירה על הספרים, במאמרו של הרב דן נבון, 'נחמה לייבוביץ של הגמרא', באתר 'מוסף שבת – מקור ראשון'

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. אז באמת למדנות היא משהו מאוד כולל אצלך.
    אם כך, אני יכול לתת דוגמה לחוסר למדנות שנפגשתי בו (נפגשתי בהרבה אבל זה היה אירוע טראומטי במיוחד) ודווקא מצד גבר. אולי זה יוכל להבהיר גם לאחרים למה הכוונה.
    הקדמה – הגבר המדובר היה דוקטורנט שכתב על איכות הסביבה בהלכה (לא יודע מה בדיוק אבל בתחום הזה). הוא כתב באוניברסיטה קנדית שהייתה בה פקולטה כללית למדעי הרוח (ולא חוג לתלמוד או למדעי היהדות) ולפי מה שבדקתי המנחים שלו היו מומחים יותר לפרשנות מקרא יהודית. ההקדמה הזו מסבירה איך כנראה הוא לא פגש אף אחד שמבין משהו בגמרא עד אליי.
    ועכשיו לטענתו המדהימה – הוא דן באיסור לבזבז, ואמר שהגמרא מכנה זאת 'בל תשחית'. לדבריו, ההבנה הרגילה היא שהגמ' מתכוונת לפסוק "לא תשחית את עצה", אך הבנה זו בעייתית כי בפסוק כתוב "לא תשחית" ולא "בל תשחית". הוא הציע כי האיסור נלמד מ"אך את דמכם לנפשתיכם" שהגמרא בב"ק לומדת ממנו, לדבריו, שאסור לאדם לחבול בעצמו, ואיסור הבזבוז דומה לזה. הוכחה לכך מהמשנה בב"ק צ: המשוה בין שני הדברים. הרמב"ם הוא זה שקישר בין 'בל תשחית' ל'לא תשחית את עצה' ומכאן התגלגלה הטעות.
    אז בדבריו יש גם בעיות לוגיות, אבל גם ניתוח של הגמרא בלי הכרה של איך גמרא פועלת, בעיה שראיתי גם אצל לומדות תורה (משהו קטסטרופלי ברמה הזו לא ראיתי).
    אגב, לפעמים השחרור מהנחות היסוד על 'איך הגמרא פועלת' מגלה דברים חדשים ומפליאים, אבל צריך לבדוק שבאמת להנחות היסוד אין יסוד, ובשביל לבדוק זאת צריך כמובן להכיר אותן…

    נ.ב. עצוב – כשהערתי לו על הדברים בעל פה הוא אמר 'תודה'. את זה עוד אפשר להבין כי בעצם אמרתי (אבל באופן מאוד מנומס) שהוא כלל אינו יודע מה הוא סח. אבל כששלחתי לו פירוט בכתב הוא כלל לא ענה.

    1. אין צורך לומר שלשונית הגמרא משתמשת ב"בל" לא כציטוט מהתורה אלא כתיאור של האיסור שמופיע בתורה. כמו: "בל תוסיף", "בל תגרע", "בל יחל", "בל יראה ובל ימצא", "בל תלין" ו"בל תשקצו".

      אני באמת מסכים שלפעמים השחרור מהמקובלות (גם אם הוא מבוסס על חוסר היכרות) נותן זוויות מעניינות, כמו שיכול לקרות בעמדה של הדיוטות בכל תחום.

  3. "לא ראיתי עד היום אישה שהציעה פתרון מקורי לרמב”ם מוקשה או לסתירה קשה בין סוגיות".
    לא בדקתי באופן מסודר ומקיף אבל גם ברוב המאמרים האחרים אין פריצות דרך משמעותיות. הם בעיקרם או סיכומים או דימוי מילתא למילתא לסוגיות אקטואליות (רכב אוטונומי בשבל, עסקאות שבויים עם החמאס ועוד
    …)
    תיארת גם את עולם הישיבות החרדי כמוצלח יותר (לפחות בלמדנות מסוג "1") וזה לא מסתדר לי עם תמונת העולם שראיתי בבני ברק. כל פעם שהגעתי לאיזהשהו בית מדרש והרמתי את ספר הליקוטים של אותו בית מדרש – התרשמתי לרעה

    1. ראשית, אני לא מדבר על פריצות דרך אלא על מהלך למדני. כמה מאמרים אקדמיים הם פורצי דרך? שנית, לא ציפיתי מכל הנשים, אבל אצל הגברים ודאי יש גם מאמרים כאלה (לדעתי בכתבי עת חרדים רוב המאמרים הם כאלה. מאמר מכיל מהלך למדני מחודש, גם אם לא פריצת דרך).

  4. הואיל ואתמול (י"א באדר) היה יופ פקודתו של גאון עוזנו הרב חיד"א זצ"ל. הנני מתכבד להפנותך לערך 'רבנית' ב'שם הגדולים', שם ציין הרב חיד"א לכמה חידושי תורה של נשים. וכבר כתב הרמב"ם בסוף פ"ד מהל' יסודי התורה, ש'הויות דאביי ורבא' הם ביאורי המצוות, שיכולים לדעתם איש ואישה, גדול וקטן, בעל לב רחב ובעל לב קצר. בשו"ת חיים שנים סימן יז, מובאת התכתבות הלכתית של מרת מרקאדה ערוך עם רבה של אלכסנדריה רבי אברהם ישראל, ראה במאמרה של ד"ר י' לוין, 'תשובת הרב יצחק נסים בדבר נשים ותלמוש תורה', אקדמות יג (ניתן לצפיה ברשת).

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. שצ"ל, מה שמכונה "חידושי תורה" אצל רבותינו הוא בד"כ חידוש דין ולא מהלך למדני (כמו יישוב רמב"ם מוקשה). אבל כמובן שייתכנו גם חידושי תורה למדניים אצל נשים.

  5. לגבי דבריך שלימוד של אדם שלא מצוי בלמדנות הקיימת נראה זר ומוזר ולגבי העובדה שהוא לוקה בשגיאות ובאי הבנות: מקרה טוב שמבסס את דבריך הוא פרופ' דוד הנשקה. אם ניקח, לדוגמה, את ספרו "מה נשתנה" ניתן לראות בו דוגמה למחקר טוב שמוכיח פעמים רבות (בהערות השוליים בעיקר) שחוקרים שלא היו מצויים במקורות כדבעי הגיעו להבנות מוטעות במיוחד כשדימו מילתא למילתא מהווי אומות העולם (למשל, הערתו על השוואת הסימפוזיון לישיבה בליל הסדר וגם הערות שלו על מחקריו של עמיתו אהרון שמש ביחס לפסח).
    אך הנשקה מראה גם את ההיפך. את ההטרחה הלמדנית שאינה רואה שינויים בסיסיים בין מקורות שונים ואינה מיטיבה לפצח במסגרת ארגז הכלים שלה את המבנה של ליל הסדר. ברמה האישית, הסדר שעושה הנשקה מאפשר להבחין בין עיקר לתפל ומאפשר לי לבנות ליל סדר נכון ופחות עמוס בסברות שעפות באוויר שלדאבוני אינן משכנעות אותי או מדברות אלי (ונראה לענ"ד שלא תמיד רק מחמת היותי הדיוט הנתפס לעיתים על שגיאות), ובעיקר מתישות אותי.
    ואם נחזור לפרופ' דוד הנשקה ונשווה את מאמריו בתחילת דרכו המחקרית הכתובה לדרכו כיום נגלה את הפער בין אדם המטריח עליו את הרבים הקוראים אותו ומערים פרטי מידע למדניים שאינם נחוצים לעניין בו הוא עוסק (פעם התפרסם מאמר שלו בתרביץ המראה כיצד טענה של אחד האחרונים מצויה כבר בכתבי כת מדבר יהודה), ולעיתים (כמו במחלוקותיו הראשונות עם פרופ' שלמה נאה [אין אם למסורת; תפילתו הקצרה של מהלך בדרך]), ניתן לראות את האג'נדה המתווכחת במאמרים יותר מאשר את התוכן המשכנע. אך ככל שחלף הזן ניתן לראות את האיזון בין בקיאותו הפנומנלית במרחבי התורה לבין היכולת לעצור ולהתבונן במקורות בסיסיים ברזולוציה גבוהה ולהגיע למסקנות נכוחות. לכן לענ"ד הוא בחר בחוקר מדרשי ההלכה פרופ' מנחם כהנא כקורא של ספרו טרם פורסם (כהנא מתנגד לעולם הישיבתי כפי שניתן לראות במאמרו על ההבדל בין עולם האקדמיה לעולם הישיבות שהתפרסם בספר "בחבלי מסורת ותמורה") .
    תש כוחי כנקבה- נדמה שלעתים דווקא המחסור ברקע הישיבתי מאפשר קריאה רעננה וחדה של מקורות (בניגוד לדבריך " אפילו מחקר תלמודי כשהוא נעשה על ידי אדם שלא מצוי בלמדנות הישיבתית נראה לי פחות טוב ופחות קולע לאמת."). וכאן חוזר מקומה של האשה (העיר על כך גם כהנא במאמרו הנ"ל ביחס להבדל בין עולמות הלימוד השונים- הישיבתי והאקדמי). וישנן כמה דוגמות טובות לכך באקדמיה (ליאורה אליאס ז"ל למשל, ורד נעם תבדל"א), וכמובן גם גברים (כהנא, הנשקה המאוחר, נאה). ומאידך, למדנים שהגיעו לעולם האקדמיה יצרו לעיתים ערבוב תחומים ולא הניחו את הסברות של עולם הישיבות גם כשבאו לשדה הפילולוגיה.
    אכן רב הוא גדול בלשון מקרא ורבים הם גדולים בלשון חז"ל, ונכוחים דבריך שאבדה כמעט לגמרי בציונות הדתית התפיסה שהקהילה נותנת שירות לרב רואה בו את הגדול שלה, הגיבור שלה. (והנה משהו טרי בפתיח של מהר"ת פרסיקו: https://7minim.wordpress.com/2017/03/09/tau/)
    לגבי הכרעתך- מבפנים- שלמדנות נדרשת יותר מאנושיות וחברתיות: רגישות אינה שייכת רק לשדה מדעי החברה שהוא משני בעיניך (גם) בהקשר זה של הראוי לרב קהילה. רגישות(=שימת לב לפרטים) שייכת ליכולת להבחין בין מקורות (חלק מהגדרת למדן בעיניך), לחבר בין הטקסט הנלמד לאנשים השומעים את הלקח שלו. במקרים רבים (נראה לי בעיקר בקהילות סגורות יותר ופחות עירוניות) הרב הוא הכתובת לעניינים הכרוכים ב"שירות אנושי". במקרים רבים תזונה הכרעות במקרים כאלה מן עולמו התורני של הרב יכולה להזיק ולהפריע לשכל הישר להכריע הכרעות נכונות (ולדעתי, מקרים רבים ומזעזעים יוכיחו זאת). נטייתם של אנשים לא ללכת אל נותני השירותים (מטפלים וכו') אלא דווקא לרב מחזירה אותנו לאחור לעולם של פעם בו מחד הרב היה הגדול שבחבורה, ומאידך הוא עסק בעניינים שונים שלא היתה לו הכשרה מתאימה להם. ואולי זו אחת הסיבות שעידן הרבנים בקהילות הולך ותם ולא רק בגלל נמיכות קומה למדנית. אך עדיין מה שנשאר- לעניות דעתי- בקהילות רבות הוא הצורך בשילוב בין הלמדנות ובין הרגישות והחברתיות, וזה מה שמייחד רב קהילה: שהוא קהילתי. החלוקה שעשית בין למדנות לאנושיות וחברתיות (שאני מצרפן לרגישות הטקסטואלית שהוצגה לעיל וקורא לכולן "רגישות") גסה בעיני ובמיוחד באופן בו הצגת אותה בפוסט זה.
    גם אתה וגם אני היינו שמחים שרב הקהילה שלנו יחליט שבשנה זו לומדים סוגיות בענייני משפחה ממסכת כתובות וממקורות אחרים בעיון מתוך רצון לדון בסוגיות בוערות בחייהם של בני הקהילה מתוך המקורות. שנינו נרצה שהסברות שיעופו באוויר ישבו על הלבבות. כמוך גם אני הייתי שמח על יותר מאמרים למדניים שיתפרסמו ע"י נשים ושיהיו רבות קהילה. רב הקהילה שלך כשהיה נותן שיעור לכבוד פורים, היה דן במובאות מהאחרונים על לבישת שעטנז בפורים והיה ממשיך משם למקומו של פורים בעולמנו ע"פ הפחד יצחק ואחרים. רב הקהילה שלי היה קורא קטעים מתחילת מסכת מגילה ודן במעמדו של החג. תוהה עם הציבור על כך שזהו חג מיוחד במינו בהיותו בשני תאריכים שונים, או לחילופין קורא במגילת אסתר קריאות כמו של הרב בני לאו של מייקל אייזנברג ואחרים.

  6. שלומי, דומני שאני מסכים לכל מה שכתבת. האם יש נקודה שבה אתה חולק על מה שכתבתי? לא הבחנתי בכזאת.

  7. לגבי הכרעתך- מבפנים- שלמדנות נדרשת יותר מאנושיות וחברתיות: רגישות אינה שייכת רק לשדה מדעי החברה שהוא משני בעיניך (גם) בהקשר זה של הראוי לרב קהילה. רגישות(=שימת לב לפרטים) שייכת ליכולת להבחין בין מקורות (חלק מהגדרת למדן בעיניך), לחבר בין הטקסט הנלמד לאנשים השומעים את הלקח שלו. במקרים רבים (נראה לי בעיקר בקהילות סגורות יותר ופחות עירוניות) הרב הוא הכתובת לעניינים הכרוכים ב”שירות אנושי”. במקרים רבים "תזונה" של הכרעות במקרים כאלה מן עולמו התורני של הרב יכולה להזיק ולהפריע לשכל הישר להכריע הכרעות נכונות (ולדעתי, מקרים רבים ומזעזעים יוכיחו זאת).

    החלוקה שעשית בין למדנות לאנושיות וחברתיות (שאני מצרפן לרגישות הטקסטואלית שהוצגה לעיל וקורא לכולן “רגישות”) גסה בעיני ובמיוחד באופן בו הצגת אותה בפוסט זה.

  8. 1. רגישות לא שייכת לשום מדע, לא חברה ולא טבע ולא ללמדנות. אני מדבר על רגישות אנושית, וזו מצויה או לא מצויה אצל מדענים או רבנים כמו גם אצל בני אדם מכל הסוגים. מה לזה ולמדעים?
    2. השימוש ברגישות ביחס למקורות וטקסטים הוא מושאל בהקשר זה, ואין קשר הכרחי בינו לבין רגישות אנושית. משחק המילים הזה הוא ערבוב גס בין שני מושגים שונים לגמרי (שכנראה נובע מחוסר רגישות לשימוש באותו מושג בשני הקשרים 🙂 ).
    3. החלוקה שאותה עשיתי בין למדנות לרגישות אנושית היא חדה ומובנת מאליה, ואיני רואה בה שום דבר גס. מה בכלל הקשר בין שני אלו? החיבור שעשית בין שני מובנים שונים לגמרי ובלתי תלויים של רגישות הוא חיבור גס במיוחד בעיניי, ובגללו אתה רואה את טענתי המובנת מאליה כגסה במיוחד. אגב, איני מתכוין כאן לשחק במילים אלא בדיוק למה שכתבתי.
    4. הדברים מוזרים בעיניי שבעתיים לאור מה שאתה עצמך כותב שלמדנות אינה ערובה לרגישות. אתה עצמך מביא מקרים מזעזעים של רב שנתן עצות לא רגישות. אז מה זה אומר? שיש הבחנה ברורה בין למדנות לרגישות, לא? והן הן דבריי (=הבחנה גסה במיוחד, לטענתך).
    5. ברור שרב צריך רגישות אנושית, וברור שלמדנות לא מחליפה את הדרישה הזאת. כך גם כתבתי. מה שטענתי הוא שהתפקיד הראשוני של הרב אינו זה החברתי-אנושי, שכן את זה יכול לעשות גם אדם אחר. כמובן שבהנחה שמגיעים אליו עם בעיות ותפקידו לתת מענה אז חשוב שתהיה לו גם רגישות ולא די בלמדנות. כאמור, כתבתי זאת.

  9. לגבי סעיף 3, הקשר בין מובני הרגישות השונים הוא שימת לב למילים שיוצאות מטקסט או מפי בני אדם.

    1. הקשר הזה דומה בעיניי לקשר בין שני אלו לעיסוק בדפוס. גם המדפיס עוסק במילים וצריך להבחין ביניהן (לא להדפיסן אחת על השנייה). שימת לב למילים של בן אדם לא נוגעת כמעט למילים אלא לשפת הגוף ולהקשר, ולכן הרגישות הטקסטואלית (הלמדנית) היא שולית לחלוטין בהקשר זה. האם ניתוח שיר וניתוח סוגיא הלכתית או משפטית זו אותה יכולת בעיניך? במחילה, אבל זה ממש וורט (במובן המגונה של המילה). אם אשתמש במינוח אופנתי, אתה בעצם מזהה אינטליגנציה רגשית עם אינטליגנציה אינטלקטואלית-פרשנית.

  10. בס"ד י"ב באדר ע"ז

    לרמד"א – שלום רב,

    אינני רואה את ערכו של המעיין בכמות ה'חידושים' שהוא מייצר. תכלית הלימוד היא להבין את דברי התורה לעומקם, לדעת בבהירות מה המקור ווהטעם לכל הלכה ולכל שיטה, מה גבולותיהם וגדריהם ומה ההשלכות המעשיות היוצאות מהם.

    'חידושים' הם בבחינת מציאה. קורה שמגלים סברא חדשה או מהלך פרשני שאיש לא חשב עליו, ואז טוב ויפה לפרסם את הגילוי, שלא אחת יתגלה שיש בו סדקים ודחקים, ולא אחת יתגלה שזכינו לכוין לדברי קדמונים שכבר עמדו על אותו חידוש, ולפעמים קורה גם שזכינו לחידוש של ממש.

    אך לענ"ד לא זו המטרה שלשמה אנחנו לומדים. אנו לומדים כדי לברר את האמת, בין אם היא חדשה ובין אם היא בבחינת 'יין ישן'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. כפי שכתבתי, אני לא עוסק במצוות תלמוד תורה ומה המתבקש שם. אני עוסק בחשיבותה המעשית והעקרונית של למדנות. מי שרוצה לא להיות למדן יבושם לו, והוא כנראה יקבל שכר לימוד תורה, אבל הכרה בגדלות תורנית כנראה לא תהיה לו. אצל הנשים עסקינן בהכי.

  11. שלום לך ש צ לוינגר (אתה לוי?)
    דבריך נכונים מחשבתית ומראות על שכל בריא ואתה באמת נראה כ"יין ישן נושן" (תלמיד עילוי) אני "עוקב" בלאט אחרי דבריך ותמיד נהנה, זו הזדמנותי לומר לך גלוי,
    אתה עכשיו פתחת פתח לחדש על דברך, "מציץ מן החרכים"- אני המצאתי (מחדש חידושון) כל ת"ח שהוגה בתורה נפתחות לו ניצוצות ניצוצות של קדושה והתורה משולה לאש ולאור הנובע מהאש, וזה באמת "מציץ" ונגלה מבין החרכים ונהפך לגלוי. "הינה זה (הדרש החידוש) עומד אחר כותלינו…. מציץ מן החרכים…)וזהו?! לא! כי אפשר לחדש עוד, "ענה דודי ואמר לי" הינה דודי שכולנו יודעים מיהו, לך לחדש חידוש!! גם אתה "ולכי לך" והמבין יבין.

    פעם שמעתי או קראתי, שתמיד החכמים משאירים לנו "מקום" בחידושיהם… לפתוח חידוש חדש בו, ורק בזכותך הבנתי למה הם אמרו את זה. לדעתי כי כל חידוש בורא מלאכים כידוע, (חידוש ולימוד הכוונה שלי) ומלאכים מסמלים שליחות ויצירה, כי מלאך זה מהמילה מלאכה, וזה רמז לעשייה, כל חידוש מכניס בנו חשק לחפש איך לדקדק במצוות ולא לעשות המצוות מהרגל אלא לחדש את המצוות כמו כלה הנכנסת לביתך- תהנה מכל דבר תורה ותחפש מה אפשר לעשות אחר הלימוד, כל חידוש שאין בו קשר להידור בכוונת המצוות או שמרחיב את הלב- איני חושב שהוא "מדבר אליי".

    מאמר נפלא ומחזק מהרב זלמן מלמד (תרתי משמע) (מפרשת בחוקותיי- חוקותי= מלשון חקיקה וחידוש):

    http://www.yeshiva.org.il/midrash/1484
    תטעמו טיפה:
    תחקקו בנפש הטבעית את התורה וע"י החקיקה הזאת תתקשר הנפש הטבעית עם הנשמה הפנימית של התורה, החקיקה הזאת תחדור עד המעיין הנשמתי הפנימי ואז תתגלה הנשמה, והנשמה הנפש שניהם יתאחדו יחד עם התורה, וזה "אם בחוקותי תלכו". ואז כאשר התורה נחקקת בתוכו של האדם והאדם מתאחד עם התורה אז נעשה 'מהלך', "אם בחוקותי תלכו", הוא נעשה כמעיין המתגבר כנהר שאינו פוסק, המהלך הרוחני שלו כבר פורץ מתוכו, הוא לא צריך להתגבר, לנצח כוחות, לדכא כוחות שמפריעים לו לעשות רצונו של רבש"ע, כי רצונו נעשה כרצונו של הקב"ה. "עשה רצונך כרצונו". "אם בחוקותי תלכו" – אם תגיעו לנשמה הפנימית שהתורה חקוקה בתוכה אז 'תלכו', זה כבר יהיה מהלך, לא עומדים ומקיימים ושומרים את התורה, אלא מתקדמים כל הזמן. והולכים ועולים – וזה עניינם של ישראל – ללכת הלוך ועלֹה…….

    'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה"ד 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'…". דוד היה מתכנן ללכת למקום אחד והיה מוצא את עצמו בבית המדרש. יש ילדים ששולחים אותם לחנות מחפשים אותם אח"כ, ולבסוף מוצאים אותם במגרש. כך להבדיל דוד, התכוון ללכת לצרכיו האישים, אולי לצרכים ציבוריים והיה מוצא את עצמו בבית המדרש. "אם בחוקותי תלכו" – זה קורה כאשר התורה נעשית חקוקה בתוך האדם. בית המדרש נעשה טבע פנימי שלו.
    ה'שפת אמת' מוסיף כאן ביאור: "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך'" – חשבתי על כל מיני דברים ותמיד קשרתי אותם אל עדותיך, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". כל מקום שהיה דוד הולך אליו הפך להיות בית המדרש שלו. בכל מקום שהלך דוד הוא הלך עם אווירת בית המדרש. סוף ציטוט מקישור

    דוד המלך היה מגיע אוטומאט לאן? לבית המדרש למה? כדי לחדש! מכאן תלמד שכל המטרה בחידושים היא לפתוח פתח לנשמה להאיר ולנצוץ כדי להאיר את הדרך איזה דרך יבור האדם? דרך התורה והמעשים הטובים.
    יה"ר שיתקיים בכם במלוא המובן אם בחוקותיי תלכו אז ממילא התורה תחקק בתוך האדם כידוע 40 יום לפני צאת האדם לעולם מלמדים לו כל התורה כולה. מציע לעיין בקישור הנ"ל זה מאוד קשור!

    עכשיו לגבי שאלתך בת'כלס, האם לומדים לחפש האמת? אני לא יודע על איזה אמת אתה מדבר, כי אם אתה אומר דבר כזה נראה לי שמשום מה יש מצוות שאתה מסופק מהן? אז תזרוק את הניצוצות שלך… עלינו ….ואולי זה יפתח לנו שיחה מעניינת! ו מ ד ל י ק ה, תדאג שיהיה גרטל מים באיזור כדי שאם דבריך יהיו כאש (ולא כניצוץ) אז שנוכל לכבות או להחליש את האש כי אנחנו "קטנים" ועלינו להיזהר מניצוצותיך הנובעים החוצה!
    הגיד לך אדם מה ט ו ב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת (תחפש את דרכיו) עם אלוהיך. זה הטוב שה' "היגיד" לנו (קשה כגידים). אמירה חזקה.
    אתה מזכיר לי דברי הנחכם: "ויתר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה , בקש קהלת למצא דברי חפץ וכתוב ישר דברי אמת , דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות, נתנו מרעה אחד , ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר"

    הוא מעדיף שהתושבע"פ תהיה בע"פ אבל רמז שהדברים ייכתבו אבל הדחיק בנו שתמיד נשאיר עוללות לאחרים שלא נתעייף לקטוף כל הפירות לעצמינו, ונתעייף, כל אחד ילקט עומר לגולגולת! המרבה והממעיט לקטו עומר בדיוק איש כפי אוכלו לקטו- כל אחד יחדש קצת וכמו שאמרת ש.צ לוינגר, יצ"ו "למצוא דברי חפץ" תחפשו לקיים מה שאתם לומדים- זה הסוד! מה ה' דורש ממך אל תקרא מה אלא מאה! תעשה הרבה מצוות ותברך עליהם לא רק בשמונה עשרה.. תכווין שכל מעשיך יהו לשם אל השמים! ואז נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו! חזקו ואמצו!
    פורים שמח לכולם

  12. העניין של בל הוא לא הטעות היחידה בדבריו, אבל בשביל הטעויות האחרות צריך להסתכל בסוגיות (או לזכור)

  13. לגבי ההבחנה בעולם הישיבות בין לימוד לפסיקה: יש באמת כאלה שאצלם ההבחנה הזו מביאה לכך שהלומד יכול לומר כל שבדעתו ללא בקרה – אך נראה לי שהם המיעוט. אני מתרשם שבדרך כלל ההפרדה הזו נובעת מרמות שונות של דרישה לחומרת הראיות, ולא מהעדר כל דרישה כזו מהלומד. מהלומד מצופה לומר דברים הגיוניים ומתקבלים על הדעת, אך לצורך פסק ישנו צורך ביותר מזה, ולא די בכך שהדברים יהיו מתיישבים היטב.
    האנלוגיה שעולה היא לי ממחקר רפואי, שבו חוקר יכול לבצע סדרת ניסויים מוצלחת על חומר ולגלות שיש לו השפעה רצויה. הוא יפרסם את מאמריו בכתבי העת הנחשבים, אך לא עולה על דעת איש ליצור מזה תרופה – קודם כל היא צריכה לעבור תהליך ארוך ומייגע של אישורים על ידי ה-FDA.
    החוקר לא עצר באמצע – הוא מבחינתו סיים את העבודה, והוא עובר לפרויקט אחר. על הפרוקט הקודם הוא ירצה בכל כנס שיגיע אליו. אך ברור לכולם שהניסויים שלו, מוצלחים ומובהקים ככל שיהיו, אינם מספיקים בשביל ליצור תרופה.

    1. אני מוכן להסכים לסיוג הזה. אבל עדיין הלימוד צריך להיות במטרה לפסוק ולא סתם לומר דברים קוהרנטיים ומורכבים. אם בסופו של דבר אתה לא משוכנע או בספק כלשהו – כמובן אינך חייב לנהוג כך. אבל זה לא מה שקורה בישיבות. שם ההנחה היא שהלימוד אינו למעשה (ולא רק במקרה שהמסקנה לא ברורה לי), ונגד זה יצאתי בדבריי.

    2. אני לא מסכים. אצל המפרידים בין לימוד לפסיקת הלכה, הנקודה היא לא שמסקנות הלימוד אינן ברורות, אלא שכדי להכריע דרוש משהו מעבר לבהירות. אותו "משהו מעבר" אינו מוגדר בדיוק וודאי שאינו מוסכם – הוא יכול להיות למצוא רמזים לחידוש אצל גדולי האחרונים, לא למצוא משהו הפוך אצלם, להתאים לפסקיו של פלוני או אלמוני וכו' – אבל הרעיון הבסיסי הוא שלא די בוודאות בסברא כדי לפסוק הלכה, לא שאפשר לבדות סברות מופרכות. גם אם הלומד לומד במגמה לפסוק הלכה, הוא לא אמור לפסוק כך בפועל , עד שהוא ימצא לכך את אותו "מעבר".
      אם נמשיך את האנלוגיה, ברור שהחוקר עובד מתוך מגמה למצוא תרופה – אבל לא הוא זה שיכול להרשות לעצמו להתחיל למכור אותה על סמך הניסויים שלו, גם אם הם מובהקים וזכו לתהילת עולם מעל דפי Nature.

  14. לכבוד הרב מיכי,

    הערה על מהותנות וערכים

    הרב רשם לעיל ש"מיניה וביה" לטענות מהותנויות הנוגעות להתאמה של נשים ללימוד תורה אין משמעות. אני אישית אינני נמנה עם המהותנים, אך דומני שכן יש לה השלכה והיא – יצירת נורמה ערכית חברתית. הרב הזכיר נקודה זו בכמה התייחסויות בנושא הנידון – עד כמה יש עידוד מבחינה חברתית ללמדנות נשית. במידה ואכן נשים מבחינה מהותית אינן מתאימות – אזי אין טעם לעודד את רוב הציבור הנשי לכיוון הזה. אמנם, אין למנוע את המתאימות ואף יש לעודדן, אך מבחינת הנורמה הרווחת במקומות לימוד\חינוך – אין טעם לעודד נשים ללימוד ברמה למדנית.

    בין אם טענות מהותניות נכונות ובין אם לאו – אני חושב שהסוגייה הערכית\נורמטיבית בנושא הזה היא קריטית, ולא רק בגלל החסם האובייקטיבי שהיא אולי מהווה בפני נשים, אלא בגלל שהיא נוגעת בלב ליבו של נושא חיוב גברים ונשים בלימוד תורה ובלימוד שלה לאחרים.

    אנקדוטה לדוג' – בביכנ"ס שבו התפללתי לאחרונה הודיע הרב על שיעור לגברים, ובהודעתו הכריז – שלמרות שיש לנשות בית הכנסת כמה ימי לימוד בשבוע, גם לגברים צריך שיהיה.. הרי הם מחוייבים בלימוד תורה.

    מבלי לחוות דעה אישית (ויש לי) בנוגע לחיוב לימוד תורה לגברים ונשים וכו', יש כאן עניין יסודי ביותר שזקוק לדיון, ליבון ובירור – מהי הנורמה הערכית שהחברה היהודית שלנו רוצה לקדם. האם שיוויון בלימוד תורה בין גברים לנשים או שיש קדימות לגברים או נשים בלימוד תורה (בדיוק כשם שיש הלכות קדימות בלימוד תורה בין אב לבנו) וכמובן, מדוע – ועל בסיס אילו מקורות?

    בסופו של דבר, מרבית שנות לימוד התורה הפוטנציאליות הן לאורך שנות הנישואין והחיים בתא המשפחתי. לכן, כובד משקלה הערכי של סוגיה זו נמצא דווקא בשנים אלו ולא בשנות לימוד ישיבה\אולפנא\אקדמיה.

    אני סבור כי כל הדיון סביב חסמים כאלה ואחרים, אובייקטיביים וסובייקטיבים ללימוד תורה לנשים לא יהיה מספיק אפקטיבי ללא דיון בסוגיה זו.

    והערה אחרונה בנוגע למצב לימוד התורה לנשים כיום – אני חושב שהמהפך הקטן-גדול שהתרחש קרה לא מעט בזכות הנהירה של תלמידי ישיבות אחר לימוד לתארי רבנות כאלה ואחרים. כלומר, לימוד התורה עבר הפחתה משמעותית בקרב תלמידי ישיבות. לדעתי, (ואולי בניגוד לדעת הרב בנושא זה), מה שמוביל לבינוניות בלימוד תורה של נשים הוא לא ההדרה שלהם, אלא שבאמת רמת הלימוד ה"טובה" כיום אצל לומדי תורה רבים היא לעבור מבחני רבנות. לכן, הטובות שבהן, תהיינה ברמה זו. לדעתי, זה שורש הבהלה של הOU ורבנים אחרים מתופעת המהר"תיות – כי זה משקף להם את רמת הלימוד הסטנדרטית האמיתית בקרב לומדי תורה רבים.

    1. בס"ד ערב 'זמן קהילה לכל' תשע"ז

      גדלות בתורה מצריכה עבודה אפורה ושגרתית שנים על גבי שנים, עוד דף ועוד סוגיה, עוד תוספות ועוד רמב"ם. 'קובץ על יד ירבה'

      לעומת זאת, כשהלימוד מונע על ידי שאיפה להישגיות התבלטות והנהגה, אצה הדרך להגיע לפיסגה, ומכיוון שהמקום על הפיסגה צפוף, גדל המרמור והתסכול של מי שלא הגיע לפיסגה.

      לפיכך כדאי לענ"ד לצאת מהמתח התמידי של ההשוואה עם 'הדשא של השכן'. ילמד כל אחד ואחת את מה שמתאים לו ובונה אותו. יש בעלי תלמוד ויש בעלי הלכה, יש בעלי מקרא ויש בעלי אגדה. יפתח כל אחד ואחת את הצד שהוא מצטיין בו, ויקבל מאחרים במה שהם מצטיינים. ו

      כל אחד יהיה מורה בתחומו ותלמיד בשאר התחומים, ונהיה בבחינת 'מקבלין דין מן דין'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

    2. יצחק, דבריך בפסקה האחרונה מעניינים ובמחשבה שנייה אני נוטה להסכים להם.
      אבל מה שכתבת בהתחלה לא נוגע לדבריי. לא כתבתי שצריך לעודד נשים להתקדם בתורה. מה שכתבתי הוא שצריך לאפשר למי שרוצה להתקדם ולא לחסום אותה. זו אמירה אחרת לגמרי, ושאלת המהותנות לא נוגעת אליה במאומה. אגב, גם בשאלה שלך, האם לקדם נשים, דומני שהמהותנות לא מאד חשובה. אפשר לנסות ולקדמן במגבלות המתחייבות, ולא על חשבון הגברים אלא במקביל להם.

  15. שלום
    א. בטורך האחרון ובמאמר ייעודי, דיברת על שני סוגים של רבנים, אחד משרת את הקהילה והשני הקהילה משרתת אותו. יעויין בספרו של הרב קוק "מדבר שור" דרוש ל"ו, שם מתאר הרב את שני הסוגים ודורשם על הפסוק "אני חומה ושדי כמגדלות" ואף מסיק נפק"מ לעניין שכיב מרע, שעל הסוג הראשון מותר להתפלל שימות ועל השני לא ע"פ הסוגיא בכתובות קד.
    ב. סיימתי הרגע לקרוא את מאמרה מאיר העינייים של שרת המשפטים שלנו איילת שקד "מסילות את המשילות" (השילוח בעריכת יואב שורק, גיליון 1) וחשבתי על שתי נקודות במאמריך האחרונים:
    1. המאמר עוסק ברמת המדינה באותו עניין שתיארת במאמריך שכוללים את דוגמת ה-HeatBall. הפיכת "חורים שיפוטיים" ל"מרחבי משילות" רק במידה והשוק לא יכול להסתדר לבד.
    2. בעניין רמת הלמדנות הנשית. מכיוון שמדובר על מאמר של אישה ומכיוון שמדובר שם על המחלוקת היסודית בין אהרון ברק למנחם אלון, חשבתי על כך שאהרון ברק הוא דוגמא ללמדן (וכפי שאמר עליו מנחם אלון) שלא נטל קורה מבין עיניו, כלומר דבריו קוהרנטים לחלוטין אך אינם משקפים את כוונת המחוקק או את רצון העם כפי שמבינה אותו האישה שעומדת בראש משרד המשפטים. אנאליטיות עם סינטתיות שגויה. כמה עלוב מי שמוכיח בלמדנות שאיסור תורה אינו קיים והתלמוד עומד וצווח "אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אימו". אולי הלימוד (לא הלמדנות!) הנשי, אינו רוצה להגיע לדרכו של אהרון ברק אלא לחדירה אל ההגיון השימעי, עין השכל והסינטתי. אני מבין שאין בכל שום ביקורת על מה שכתבת.
    שבת שלום

    1. כאמור, יכולים להיות חידושים בלמדנות אבל כדאי שיתבצעו כעל גבי הקיים ולא במקומו. כתבתי שהעובדה שיש למדנים מסוג 1 לא שוללת את הצורך בלמדנות כתנאי ללמדנות מסוג 2. אבל כפי שכתבת, כנראה אין לנו ויכוח. פורים שמח

  16. שאלתי את הרב במאמר הקודם ושם אכן היה ראוי שאשאל את השאלה הזאת.אך שם ,מן הסתם, נעלמה התגובה מעיני הרב עקב כל התגובות שלי שהיו תגובות לאחרים ולכן גם תמשיך להעלם אם תשאר שם .שאלתי את הרב ביחס לרב עובדיה ו"מה דודך מדוד".הרב ענה שגם ר’ חיים והגרי”ז לא היו מבינים (הבנתי ואני למרות זאת חולק – הם לא היו מבינים מה זו המהפיכה המדעית אבל ביחס למה שהם עצמם עשו ,אולי הם לא דיברו וחשבו פילוסופית, אבל כן הייתה להם מודעות עצמית – אם היו מסבירים להם ביידיש פשוטה את תוכן דבריו של הגרי"ד ,הם היו מבינים) . אבל עדיין לא הבנתי האם הרב מסכים (מן הסתם הוא מבין) לחלוקה בין נישואין לאירוסין ? (אם כן,אז להבנתו הרב עובדיה עדיין היה רק מאורס ולא נשוי, גם אם נסכים שאירוסין (למדנות של קדם בריסקאים ופוסקים ,אם יש בכלל הבדל בין שתי אלו) גם מהווים למדנות)

    1. ההבחנה אינה חדה. אני חושב שהוא הבין בהחלט את החשיבה של בריסק, אבל ודאי שהוא לא היה נטוע בה ולא השתמש בה. תקרא לזה אירוסין או נישואין. גם אני נוטה יותר לחשיבה הבריסקאית (לפחות כבסיס), אבל זה אני. כדאי לחשוב על זה לאור המדד שנתתי ללמדנות: האם תמצא שגיאות פשוטות בדבריו? אני חושב שאצל הרב עובדיה כמעט לא תמצא כאלה. אגב, אם תסביר לרב עובדיה בעיראקית מדוברת את פשר המהפיכה המדעית הוא יבין זאת לא פחות טוב מהם. ולא אתפלא אם כלל לא צריך להסביר לו (כי הוא יודע).

  17. בס"ד מוצש"ק זכור חשע"ז

    ההבדל בין 'אל' ו'לא' ובין 'בל' בלשון המקרא הוא, ש'אל' ו'לא' מבטאים איסור. בעוד ש'בל' הוא שלילת האפשרות שהדבר יתרחש, כמו גבול שמת בל יעברון בל ישובון לכסות הארץ' (תהלים קד,ט).

    נראה שחכמים השתמשו גם לגבי איסורים בלשון 'בל' ברצותם שהאדם יתייחס לאיסורי התורה כדברים ש'אין מצב' שאדם יוכל לעבור עליהם. ואכן סייגיהם של חכמים שהרחיבו את גבול האיסור מעבר למה שאסרה התורה, הביאו למצב שה'דאורייתא' היה לדבר טריוויאלי, שלא יעלה על הדעת לעבור עליו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  18. מאיפה באו המילים אירוסים ונישואין ומה ההבדל הלשוני ביניהן?

    ש. צ לא הבנתי למה כתבתה ההבדלים הנ"ל

    דעתי על לימוד נשים תורה היא שכמו שיש להן שכר על חשבון לימוד התורה של הגבר, כך הגיע הזמן שלגבר יהא שכר לימוד תורה על חשבון האישה שלומדת תורה – כן ירבו נשים כאלו.
    ככל שהאמא יותר "תולעת" כך ילדיהה יהיה פלפלים

  19. בס"ד פורים דפרזים ע"ז

    למשה – שלום רב,

    ישי (לעיל) הביא דברים של 'חוקר' ש'הוכיח' מהלשון 'בל תשחית', שמדובר באיסור שונה מ'לא תשחית את עצה', שזו כמובן עמארצות גמורה, שלא ידע אותו חוקר שכך היא דרכם של חז"ל להשתמש בלשון 'בל' במקום שבתורה כתוב 'לא' או 'אל'. אני, כהערת שוליים, הסברתי למה באמת נקטו חז"ל בלשון זו ושינו מלשון התורה. והצעתי לומר שאיסור בלשון 'בל' מבטא הפנמה חזקה כל כך ש'אין מצב' שאדם יגיע למעשה כזה.

    בברכת פורים שמח, ש.צ. לוינגר

    כעת נזכרתי שע"י רעיון מעין זה הסביר הגרי"מ חרל"פ את מצוות השתיה 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', הוא שואל איזה עניין יש שנתבלבל ונברך את המן במקום את מרדכי? ומשיב שאנו מראים בעת השכרות שהסלידה מהמן והאהבה למרדכי כל כך מופנמת בנו, שאפילו במצב של חוסר מודעות עד כדי שכרות שכבר שכחנו מיהם המן ומרדכי, בכל זאת פינו ימשיך אוטומטית לומר: 'ארור המן וברוך מרדכי'.

    1. ור"י הוטנר בפחד יצחק ביאר שכעומק ההשוואה כן עומק ההבדלה, כעין מה שמצאנו במשנה יומא על שני השעירים שצריכים להיות שווים בקומה ובמשקל ובדמים כדי לחדד את ההבדל ביניהם שזה לפנים וזה לעזאזל. והוא הדין שהמן ומרדכי צריכים להיות שווים בעינינו במראה ובכל, כדי לחדד את ההבחנה ביניהם שזה בחר ברע וזה בטוב.

  20. לא הבנתי המילה "עומק".
    השוואה – דימיון
    הבדלה- שוני
    למה להשוות או להבדיל בין המן למרדכי?

    המן היה גאוותן, ולכן הושפל ונתלה (וגם בניו) ועוד רבים כמוהו נרצחו. ארור המן כי באה עליו קללה. הכוונה המן וכל העמלקים.
    מרדכי היה צנוע קנאי ויהודי בכל מובן המילה, ידע והבין שהכל בהשגחה מאיתו יתברך. ברוך מרדכי זה ברוכים היהודים כי כבר מרדכי נפטר (איך אומרים ברוך מרדכי אם נפטר, אלא הכוונה ברוכים היהודים)
    גם קרבן לעזאזל וגם ה"לפנים" עשו את הכפרה. למה נתתה "כבוד" להמן בהשוואתך אותו כ"עזאזל"?
    מאיפה באו המילים אירוסים ונישואין ומה ההבדל הלשוני ביניהן?
    חג פורים שמח

    מניין המילה בל באה?

  21. בס"ד יום הברית של משה רבנו, י"ד באדר, שנת ה' אלפים + 777

    למשה – שלום רב,

    ההבדל בין המן למרדכי הוא תמומי. אבל הכל היה יכול להיות אחרת.לכל אדם יש את אפשרות הבחירה. הוא יכול להגיע למרומי הצדקות כמרדכי והוא עלול ח"ו ליפול לתהום הרשע כהמן.

    מלבד הפוטנציאל שהוא נחלתו של כל אדם, משותף לצדיקים הגדולים ולהבדיל לרשעים הגדולים – כח רצון עז המביא לדבקות במטרה למרות כל הקשיים.

    תראה איזו דבקות במטרה יש להמן: אדם אחד לא כורע ומשתחוה לו – הוא לא נח ולא שוקט., מוציא 10000 ככר כסף מכיסו כדי לשכנע את המלך; תראה איזו זריזות: טורח כל הלילה להקים עץ למרדכי ורץ השכם בבוקר אל המלך כדי לבקש ממנו לתלות את מרדכי.

    'מאויבי תחכמני מצוותיך', כשאנו רואים את הלהט הדבקות והזריזות שאויבינו משקיעים כדי להרע – אנחנו מבינים כמה להט, דבקות במטרה, מסירות וזריזות עלינו להשקיע כדי לעשות את הטוב והישר כרצון בוראנו!

    ולכן בשנה זו שנת 5777, נמלא גרוננו בברנדי 777 כדי להתעורר לחמשת אלפים' – באותו להט ש'א'מר א'ויב א'רדוף א'שיג א'חלק שלל' – אנחנו נרדוף אחרי מצוות ומעשים טובים, כדי להשיע דעת ויראת ה', ולחלק שלל של אמונה ובטחון.

    גדולה לגימה המקרבת את ישראל זה לזה ולאביהם שבשמים. נשתה בירה דולקת, ונידלק באהבת מנהיג הבירה, שיעשה לנו נסים כבשושן הבירה, ויבנה לנו את בית הבחירה; יחתום פי מקטרג ונושה, וישלח לנו גואל ומושה, ואז נשיר שיר לא יינשה, כבימי מרים אהרן ומשה!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    לגבי אירוסין ונישואין: האירוסין הם ה'קידושין', שבהן האישה מתייעדת לבעלה ונאסרת על כל העולם כהקדש. הנישואין הם ה'חופה' שבה נכנסת האישה לבית בעלה ומתחילים יחד בחיים משותפים.

    כיום, כדי למנוע תקלות, עושים את הקידושין-אירוסין סמוך לחופה, אך בזמן חז"ל היו מחכים ביניהם 12 חודש, כדי להתכונן נפשית נפשית למציאות החדשה כדי להגיע לחיים יחד מתוך רצון חזק שאיפות גדולות וכיסופים עצומים.

    וכך בלימוד התורה יש את ה'אירוסין', הרצון להידבק בתורה ולדעתה, ואת ה'נישואין' שבהם מגיעים לידיעה מקיפה ולהבנה ברורה.

  22. בס"ד פורים דפרזים ע"ז

    לרמד"א – רב שלום עד בלי ירח,

    נכון הדבר ש'לא' משמשת הן לציווי והן לשלילה (כפי שבאת מדברי הרמב"ם בשורש השמינו של ספר המצוות), ברם 'בל' משמשת במקרא במובהק כשלילה, ולכן הצעתי שחז"ל נקטו לגבי איסורי תורה בלשון של שלילה כ'חוק בל יעבור'.

    ויהי רצון שיקויים בנו ובכל ישראל 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די',. לשעה הבאה בירושלים הבנויה!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  23. שלום הרב
    אתה מציין שישנה בעיה בתחום הלמדנות הנשית אבל כפי שציינת באחד הפוסטים בעבר (שדן בחוסר הכשרה מספקת של רמ"ים ועל העובדה שאין הם נותנים מענה הולם לשאלות של אנשים בתחום הפילוסופי/אמוני).
    שדר"כ כלל נשים אינן ניגשות אליך בשאלות והרי בתחום הזה יש עליהן פחות הגבלות. אזי יכול להיות שזה
    פחות מדבר אל רובן לדוגמא יצא לי להכיר נשים מבריקות בתחום מדעי הטבע אבל לא פעם כאשר מתקיימים
    דיונים בעל אופי פילוסופי נדמה שזה פשוט לא מעניין את רובן.

  24. מעוז היקר, נשים מתעניינות בכל נושא- תאמין לי- אבל (בהדגשה) צריך לדעת להעביר אותו ב"צורה" שהן אוהבות. ובאופן המתאים- להרחיב כשצריך ולקצר במקום שצריך.

    לוינגר:
    ש’א’מר א’ויב א’רדוף א’שיג א’חלק שלל’ – אנחנו נרדוף אחרי מצוות ומעשים טובים, כדי להשיג דעת ויראת ה’, ולחלק שלל של אמונה ובטחון.
    —->זה מדבר על האויב אבל.

  25. שלום לך, צריך לשים לב שהסגנון והצורה לא משנים את התוכן. אני יכול לומר לך שבמשך תקופה שמעתי שיעורי נשים מתוך סקרנות רובן מדברות בצורה מאוד סנטימנטלית. שמעתי גם את סיון רהב-מאיר שהיא ללא ספק אישה מבריקה וגם היא מדברת בסגנון הנ"ל. יש לקחת בחשבון שגם לגברים שלומדים בהמוניהם בישיבות ובפקולטות להנדסה קשה לעסוק בנושאים מופשטים אז קל וחומר לנשים שלפעמים התחומים האלה פחות נגישים אליהם.

  26. במאמרך טענת שניסית לפתור את בעיית הלמדות על ידי נתינת מקום לפירסום מאמרים למדניים של נשים.
    הבנתי שהייתה ציפייה שיהיו נשים רבות ששלחו מאמרים והתבדת.
    אבל אני לא סבורה שזה מכיר על איכות הלימוד של נשים.
    תשובה הרבה יותר פשוטה והגיונית היא שנשים פשוט לא מעלות על דעתן לכתוב מאמרים כיוון שהם לא חונכו לזה.
    התחום בחיתוליו ונשים עדיין מנסות לברר מה זה אומר ללמוד את התלמוד.
    מבחינתך אי קיום מאמרים מעיד על אי למדנות. יכול להיות שזה פשוט מעיד על חוסר הבנה של מה זו למדנות בעיני העולם היהודי "הגברי".
    בנוסף אשמח לשמוע מה דעתך על הכוונה מגיל צעיר ללמדנות-
    אחי בכיתה ו' לומד כבר מכיתה ב' גמרא וכעת יש לו היכולת לפתוח גמרא ולהבין על מה מדובר (אולי לא לחדש חידושים אבל לפחות להבין את פירוש המילים)
    לעומת זאת אני בכיתה י"א ומעולם לא פתחתי גמרא במסגרת בית הספר.
    וודאי שלאחי ישנה נקודת פתיחה טובה יותר לעולם הלמדנות ואם תנסה להשוות את רמת הידע שלנו תגיע למסקנה שהוא למדן יותר.
    לא בגלל שאני אישה ואלו תכונות נפשי.
    לא בגלל שאני לא מסוגלת.
    גם אתה אמרת שאתה לא סובר ככה אך למרות זאת הטלת את חובת הוכחת היכולת על הנשים.
    בסך הכל זה הגיוני אך אני חושבת שראוי שלפחות יתנו לי נקודת פתיחה שווה
    גם חוסר ההבנה של מהי למדנות נובע בדיוק מנקודה זו.
    מה דעתך?

    1. לא הבנתי מה הטענה. אני מסכים לכל מילה. טענתי היא שבפועל אין נשים למדניות, ועוד טענתי שהן מסתירות זאת (רובן כלל לא מודעות לכך). בהחלט יש סיבות וההבדלים בחינוך הן העיקריות שבהן, ואני מאמין ומקווה שהדבר כן בהישג ידן (של חלק מהן ודאי. גם גברים לא כולם מתאימים לזה). שיוכיחו. בינתיים הן לא עושות זאת. ההכחשה לא מועילה, וחבל שנוקטים בה.

השאר תגובה

Back to top button