האם יש חילוניים בעולם? מחשבות בעקבות שריפת הנוטרדאם (טור 212)

בס"ד

ערב פסח, ולכן לא היה לי די זמן לעבור שוב על הדברים על אף רגישותם הברורה. בכל זאת חשבתי לכתוב את ההרהורים שעלו בי בימים אלה.

לפני כמה ימים השתוללה שריפת ענק בקתדרלת הנוטרדאם בפריז. האווירה ששוררת מצרפת הייתה אווירת נכאים. בתקשורת תוארו אנשים בוכים, כאלה שממלמלים מזמורים שונים בדכדוך והתחושות הן שפריז בוערת ולא תהיה כפי שהייתה עד כה. נראה ששורר שם אבל של ממש.

התיאורים בעיתונות התמקדו באבל על שכיית חמדה ארכיטקטונית ומבנה בעל ערך היסטורי וסנטימנטלי. אישה אחת תיארה סיור שערכה שם בתה עם קבוצת נוער ובו סיפרו להם על חשיבותה של הקתדרלה, וכמשיחה לפי תומה היא סיפרה שלא הייתה שם מילה על ערכה ומשמעותה הדתיים. דובר על ארכיטקטורה, היסטוריה ולאומיות (בצרפת זה עוד הילך חוקי). זה עורר בי פתאום את תשומת הלב לכך שגם בעיתונות כלל לא מתייחסים להיבט הזה. ראו למשל בדיווח הבא בוואלה (אחד מיני רבים). במהלך כתבה ארוכה (במונחי אינטרנט), מוקדש חצי מהמשפט הבא (מהפסיק האחרון והלאה) לערכה הדתי של הקתדרלה:

הקתדרלה הושלמה במאה ה-14 ומאז נחה על זרי הדפנה, סוחטת קריאות התפעלות מתיירים ומקומיים, מפילה יראה על המאמינים הכורעים ברך בפני הראייה הזו לעוצמת האל.

זהו. פרט לרמז הזה לא תמצאו אף מילה נוספת בכל המאמר על היבט דתי כלשהו של הבניין או האירוע. כל השאר הוא היסטוריה וארכיטקטוניקה גותית, בלולים ברגשות של אנשים כאלה או אחרים.

טוב, המאמינים אבלים מפני שלקתדרלה כנראה יש משמעות ממשית בעיניהם. יש לה תפקיד בעולמם הדתי. אבל מה פשרה של תחושת הכאב החילונית? מה היא מבטאת? יש כאן ערך שנפגע, או שמא זו סתם מצוקה רגשית? האם יש בכלל הבדל בין שני אלו?

מחשבות ראשוניות

אם נשאל אנשים לתחושותיהם במצב כזה אני מניח שנקבל תשובות מעורבות. מחד, ללא ספק יש כאן פגיעה רגשית וסנטימנטלית. מאידך, רבים יאמרו לכם שזה לא רק זה. הם רואים במבנה הזה ובדומיו ערך במובן כלשהו. לשיטתם העולם עצמו כעת חסר ופגום לעומת מצבו לפני השריפה. מה חסר בו? מבנה יפה. שוין, אז יבנו אחר (כבר ביום הראשון לשריפה כמה  מעשירי צרפת הודיעו כי יתרמו כשש מאות מיליון יורו לשחזור המגדל שנשרף, סכום שכנראה יכול היה לפרנס את כל אפריקה למשך כמה שנים). בסופו של דבר קשה לראות כאן משהו מלבד רגש. אנשים חשים קשורים למבנה הזה. הוא  חלק מתרבותם, ולכן הם אבלים עליו וזה מובן. אבל איך נולד כאן ממד ערכי? לכאורה יש כאן עניין רגשי גרידא.

אודה ואבוש שהדיווחים על התחושות בעקבות השריפה אשר שרף ה' בפריז עוררו בי תחושת נחת כלשהי. לא בגלל שמדובר בקתדרלה. אני מכבד את קודשי כל הדתות, כולל נוצרים, וצר לי בצרתם של המאמינים בהן. התחושות הנ"ל התעוררו אצלי דווקא לנוכח ההיבט הארכיטקטוני-היסטורי-תרבותי של האבל. אמנם לא נעים ולא ראוי לשחוק למשבתם של אנשים עצובים, ואני ממש לא שמח על כך שהם עצובים ושרגשותיהם נפגעו. יתר על כן, גם לי חבל על שכיית חמדה שאובדת. אבל התופעה הזאת מאשרת בעיניי שוב את מוזרותה של החשיבה והתרבות החילונית שהופכת רגשות כאלה לערכים. בעיניי זהו ביטוי לריקותה ורעיעותה של העגלה הריקה, ולתחליפים המוזרים שיוצרים לעצמם אלו הנוסעים בה. אז הרשו לי להקדיש טור לעילוי נשמתו של אחד ממגדלי הקתדרלה שנשרף.

מחשבות ראשונות

התיאורים הבלתי פוסקים על הערך הארכיטקטוני והתרבותי שבקתדרלה, דומים בעיניי למי שחוקר את הדפים בהם השתמשו להדפסת התלמוד, או את סוגי הכריכות והקשירות של הספרים ואת הפונטים של הדפוס ששימשו בו. יש כאלה שמשום מה מחוברים לצבע הדפים וחומרם בלי שום קשר לתוכן. כשנשרף התלמוד בפריז במאה השלושה עשר (ליד הנוטרדאם) , אדם כזה היה אבל לכל היותר על שכיית חמדה תרבותית ועל דפים יקרי ערך שהלכו לאבדון.

אנשים אלה עוסקים במשהו שיש לו ערך מהותי מאד מרכזי, אבל לא מזדהים עמו ולא מבינים אותו, ולכן נטפלים לאלמנטים שוליים ורגשיים גרידא ותופסים אותם כתחליף למהות, עם לא פחות עוצמה מהמקור. זוהי דוגמה למעבר מעולם של ערכים ומהות לעולם של רגשות. במקרה זה, כמו גם במקרים רבים אחרים, האתאיסט-מטריאליסט מתחבר למה שהמאמינים מחוברים אליו, אבל מסיבות שונות לחלוטין. הוא מפתח לעצמו ערכים אלטרנטיביים שמתייחסים לאותם אובייקטים תוך ריקון תוכנם המהותי. הערך הדתי עובר מטמורפוזה לערך חילוני, ובעצם לרגש גרידא. המאמין רואה בקתדרלה משהו בעל משמעות דתית, ומבחינתו השריפה הזאת עשתה נזק ממשי לעולם. הפגיעה ברגשותיו היא רק תוצאה נגזרת של העניין. עמיתו החילוני עומד מול אותה התרחשות, והוא חווה כאן פגיעה ברגשות אסתטיים והיסטוריים, אבל הוא בוכה על כך לא פחות ואולי יותר. זה מביא אותו לדבר על כך במונחים של ערכים (הנה, גם לנו יש ערכים, לא רק לדתיים).

מהי קדושה?

בעולם ההלכתי מייחסים קדושה לחפצים, לרעיונות, למועדים בזמן, למקומות במרחב וכדומה. לאנשים מבחוץ (בפרט אתאיסטים-מטריאליסטים. דבריי כאן מתייחסים בעיקר אליהם) קשה להבין מה משמעותם של כל אלו. מה קדוש במקום כלשהו או בזמן כלשהו? מדוע עצם כלשהו הוא קדוש? מדובר באוסף אטומים, או במקום או זמן מסוימים וזהו. רבים תמהים על היחס המוזר הזה לדברים נטולי משמעות אובייקטיבית. לכן בדרך כלל האדם המאמין צריך להסביר לעמיתו החילוני את מושגי הקדושה שבהם הוא משתמש. הוא התימהוני כאן, ולכן הוא זה שחייב לספק הסברים.

אבל למיטב שיפוטי האמת הפוכה בתכלית. האתאיסטים (ובפרט אלו שמשתמשים במינוח הפסאודו-דתי הרווח) משתמשים במינוח דתי ומייחסים אותו לדברים שאי אפשר לראות בהם שום בדל קדושה. במקום שבו בסך הכל נפגעים רגשות, מדברים על ערכים וקדושה. לדעתי דווקא הם אמורים לתת הסברים למינוח וליחס שלהם, ואני משער שיהיה קשה להם לעשות זאת. אבל משום מה נוצרת אצלנו אווירה כאילו נטל ההסבר מוטל דווקא לפתחם של הדתיים. מוזר.

מהו ערך?

מצב דומה שורר ביחס לערכים. גם כאן רבים חשים שהאדם הדתי צריך לספק הסברים לערכיו המוזרים והאדם החילוני פטור מכך. אדרבה, הוא זה שתובע הסברים מעמיתו הדתי. קשה להבין מה הערך בנענוע לולב או אכילת כשר, ולכאורה קל יותר להבין מדוע יש ערך בחיי אדם או בכבודו, או ערכים מוסריים בכלל.

אבל גם כאן האמת הפוכה בתכלית. בעולם אתאיסטי ומטריאליסטי אי אפשר באמת לבסס שיח על ערכים. לא בגלל שאין לנו נימוקים עבורם (לערכים מעצם היותם כאלה אין נימוק). ערכים באשר הם לא יכולים להתקיים בעולם כזה. ביטוי מובהק לתופעה הזאת מצוי בחלק השלישי של המחברת הרביעית (ובטורים 126131 שעסקו בחופש וחירות), שם עסקתי באמירתו של ארי אלון, שעושה השוואה בין האדם הרבני לאדם הריבוני. הוא מסביר שהאדם החילוני הוא בן חורין מפני שהוא מחוקק לעצמו את ערכיו ולא נותן למערכת חיצונית לעשות זאת עבורו. הראיתי שם מדוע מדובר בבלבול מושגי גרידא. בתפיסת עולם חומרית, אין שום אפשרות לדבר על ערכים במובן המקובל (ראו עוד להלן). אוספי מולקולות אינם מושאים לערכים, לא כמצווים ולא כמי שאני מצווה ביחס אליהם. ערך החיים או כבוד האדם לא יכול להיות מוגדר בעולם מטריאליסטי, ובפרט לא הציווי של כולנו לשמור על אלו, ולא יעזרו כל הקשקושים על פוסטולטים מוסריים. יפה כתב יובל נוח הררי, שלאנשים אין יותר זכויות מאשר לחרגולים (למעשה לאף אחד מהם אין זכויות, אלא אולי כקונוונציה. דל מהכא את הפאתוס של החוקה האמריקאית והצהרת זכויות האזרח והאדם הצרפתית).

לפעמים קוראים לזה הומניזם (ערכים שיסודם באדם ולא בגורם חיצוני). אבל במחברת הרביעית שם הראיתי שאפילו קאנט לא היה יכול להציע מוסר הומניסטי כמו שתולים בו. אין חיה כזאת. טלו לדוגמה את לשונו של דוקינס, למשל, שכותב שהערכים הם "תוצרים אבולוציוניים מבורכים". אבל תוצרים אבולוציוניים אינם ערכים אלא עובדות. חשבו על הביטוי הזה של דוקינס, "תוצרים אבולוציוניים מבורכים" (הערתי עליו בספרי אלוהים משחק בקוביות). לפי איזה קנה מידה הם מבורכים? יש קני מידה ערכיים שקובעים מה מבורך ומה לא? הרי מדובר על קני המידה עצמם. קנה המידה היחיד שקיים ביחס לתוצרי האבולוציה הן התחושות בלבד. אני חש שאלו דברים חיוביים וראויים. אלא שגם התחושות הללו עצמן הן תוצרים אבולוציוניים. האם הם מבורכים? כן, בברכה מסדר שני. וכן הלאה, בבחינת "צבים כל הדרך עד למטה". הספירה המושגית הערכית לא יכולה להיות קיימת בעולם שכולו חומר ואבולוציה, ושום רגרסיות מוזרות לא יכולות להוליד אותה שם יש מאין. לכן או שאנשים מתעלמים מהסתירה וממשיכים בשיח פסאודו-דתי, או שעושים רדוקציה פסיכולוגית. זהו המוצא היחיד למי שלא מוכן להודות (בפני עצמו) שבתוך תוכו מדובר באמונה.

כל זה אמור אפילו ביחס לערכי מוסר. גם ערכים מוסריים לא יכולים להיות קיימים בעולם ללא אלוהים ובוודאי בעולם מטריאליסטי. אבל ערכים כמו אמנות, אתרים ארכיאולוגיים וארכיטקטוניים, ימי חג אזרחיים וכדומה, הרבה פחות ניתנים להבנה. מה ערך יש בכל אלו. מה מובן יש למונח 'ערך' בעולם שכולו פיזיקה? איך ייתכן שלערכים יש תוקף בלי מקור חיצוני שנותן להם את התוקף (ראו במחברת הרביעית חלק שלישי). ועל אף כל זאת, דווקא החילוני חש שהוא על קרקע מוצקה מבחינת ערכיו בעוד שהדתי הוא שנדרש לתת הסברים לערכיו. עולם הפוך ראיתי.

לדתיים יש ערכים שמוכתבים להם מאלוהים, וכעת לחילונים גם יש. אלוהים אמנם מת, אבל הערכים שהוא נותן להם תוקף נותרו עמנו. גם החילונים כבר יודעים ומקפידים להיעלב כשפוגעים ברגשות ה"דתיים" שלהם (ע"ע להט"ב, יחס לא שוויוני לנשים, דגל והמנון, ימי זיכרון וכדומה). חשוב לי לחזור ולהדגיש: איני מדבר כאן על פגיעה ברגשות. רגשות יש לכל אדם ולא ראוי לפגוע בהם. אדם שפגעו ברגשותיו נעלב ונפגע, חילוני או דתי. זה ברור. אני מדבר על יציקת תוכן ערכי לאותם רגשות.

זה מזכיר לי מעשה שאירע לי לפני כשלושים שנה, עת הלכתי לשמוע הרצאות בכנס באוניברסיטת תל אביב תחת הכותרת "שפינוזה, היהודי החילוני הראשון". הכנס היה מאלף. לכל אורך הכנס הייתה שם התייחסות לשפינוזה כנביא חילוני. אנשים מהקהל שאלו מה שפינוזה היה אומר על מצבנו כיום, וכיוצא באלו שאלות. חשבתי לעצמי שאנשים כנראה לא יכולים בלי אדמו"רים יודעי כל ובלי מושאי הערצה, אז הם יוצרים לעצמם תחליפים מוזרים. בהפסקה היה לי ויכוח מר עם פרופ' מיכאל הרסגור ושני משמשיו בקודש. הרסגור היה היסטוריון ידוע ופעיל אנטי דתי בולט. הקהל התגודד סביבנו, ואני חוויתי חוויה שמעולם לא עברתי (רק שמעתי עליה מאמי), אנטישמיות בוטה. שנאה שניבטת בעיניים לוהטות, ועוד תופעות שלא ארחיב עליהן כאן. בכל אופן, כשהתיישבנו שם לאכול פתאום הרסגור ראה בחורה צעירה מחפשת מקום לשבת. הוא (שיכול היה להיות סבה) קם מיד והציע לה את מקומו ברוב פאר והדר תוך תנועת יד מלכותית וגינוני אבירות. תוך כדי כך הוא מפטיר לעברי: אתה רואה, זה ההבדל בינינו לביניכם. כשאנחנו רואים אישה אנחנו קמים בפניה ומציעים לה את מקומנו (או לחלופין שולחים אותה להיות לוחמת שריון). לא יכולתי שלא לענות לו: אכן נכון. גם בעיניי זו פסגת ותמצית הערכים החילוניים. גיחכתי לעצמי, אבל זה היה רק אחד מהאירועים הראשונים בשרשרת שהביאה אותי לתחושות שאני מתאר כאן.

בעולם מטריאליסטי ואתאיסטי ממשיכים להשתמש בשיח ערכי בלי שום בסיס אפשרי אליו, ומתאמצים מאד לייצר תחליפים תוך התעלמות מחוסר האפשרות הפילוסופית לבסס שיח כזה. וזה כמובן לא מפריע להם לזלזל ולדרוש הסברים מהמאמינים על מושגי הקדושה והערכים המוזרים שלהם. אנשים שחיים בעולם שכולו דמיון סובייקטיבי מדברים על החברים הדמיוניים של המאמינים. אין פלא שכשאני נוכח בוואקום הזה מופיע במלוא הדרו יש בי שמץ נחת. מה לעשות גם אני בנאדם…

סקולריזציה של ערכים ותרבות

מה שתיארתי כאן הוא טרנספורמציה של יחס שבמקורו היה דתי ועבר סקולריזציה (=חילון). לדתיים יש קדושה וערכים וכעת גם לחילוניים יש. יש לתופעה הזאת דוגמאות רבות נוספות בעולם החילוני שסביבנו. רטט הקדושה ביחס אל המתים והטיפול בהם. כיבוד האבל. אפילו קדושת חיי אדם וערך האדם, שלא לדבר על שוויון, דמוקרטיה, אמנות ותרבות, יצירה וכדומה. כל אלו ערכים שמעוררים רטט קדושה בעולם מחולן שבו לא היה אמור להיות שום מקום לדיבורים על ערכים ובוודאי לא על קדושה. אדם חילוני יכול לחוש רטט של קדושה גם בלי להאמין באלוהים. בעומדו מול יצירת אמנות גדולה, מבנה ארכיטקטוני מיוחד במינו, אתר היסטורי או אתר ארכיאולוגי בעלי משמעות, ואולי אפילו נוף מיוחד, או קימה בפני אישה (גינוני אבירות נוסח הרסגור) וכדומה. ושוב, קשה לקבל שמדובר רק ברגש. השיח ועוצמתו משקפים אמונות ולא רגשות.

אבל מושגי הקדושה שבהם משתמשים בהקשרים אלו נראים על פניהם מאד תמוהים. כשתשאלו אנשים לפשר הדבר יאמרו לכם כנראה שמושג הקדושה עצמו עבר מטמורפוזה של חילון. במקרים רבים, הפראזות שבהן משתמשים הן דתיות בעליל. החל מ'צלם אלוהים', המשך ב'קדושת החיים', 'קדושת הדגל' (והמדינה, ההמנון, זכר חללי צה"ל, ימי הזיכרון והעצמאות, זכר השואה ועוד) ושאר קדושות חילוניות מוזרות. גם עוצמת הפאתוס דומה, ולעתים אף עולה על הפאתוס הדתי. התירוץ הוא כמובן שמדובר בצורת דיבור מושאלת. אבל כשבוחנים זאת פילוסופית, פוגשים בהכרח ואקום. בעצם מדובר ברגש שעוסק עיבוד ונעשה פתאום ערך. המהדרין יאמרו שכל הערכים אינם אלא רגשות, ואז כמובן הכל בסדר.

קדושה בחפצא ובגברא

זוהי רדוקציה פסיכולוגית לערכים. מה שאצל הדתיים היה תופעה אובייקטיבית אצל החילונים הוא רגש סובייקטיבי, אבל הוא ראוי ללא פחות התחשבות (להתחשב ברגשות שיש לאנשים). בעצם אצל רבים ההנחה היא שגם אצל הדתיים מדובר בהתחשבות ברגשות. אנשים יאמרו לכם שבעצם אין הבדל בינם לבין אדם דתי פרט לתכנים המקודשים. יחס הקדושה עצמו דומה מאד (תחושות נומינוזיות ותחושות שגב), אלא שהוא מופנה כלפי תכנים שונים. אצל החילוני והדתי מדובר ברגשות ובחובה שלא לפגוע ברגשות.

אבל אני כופר בזה, לא רק ביחס לעולם הדתי אלא גם ביחס לזה החילוני. כשאדם דתי מדבר על קדושה לעתים מעורב בכך רגש (לא אצלי), אבל זו לא מהות העניין. בית המקדש הוא קדוש לא בגלל הרגשות שהוא מעורר אצל אנשים אלא בגלל תפקודו בעולם ובגלל מהותו. בגלל השראת השכינה בו (הקב"ה נוכח בו בצורה יותר ישירה). הרגשות נוצרים, אם בכלל, בין היתר כתוצאה מזה. בתמונת העולם ההלכתית והדתית יש לדבר קדוש ערך מצד עצמו, גם אם אף אחד לא היה חש כלפיו שום רגש. אדרבה, בגמרא (נדרים ב ע"ב) מבחינים בין דינים בחפצא (במישור האונטי, הדברים עצמם) לדינים בגברא (במישור האפיסטמי, היחס שלנו לדברים). מעניין שהדוגמה המובהקת ביותר לדין בחפצא (במציאות עצמה) הוא קדושה. פירוש הדבר הוא שעצמים קדושים זה סוג אחר של עצמים ולא רק סוג אחר של יחס אליהם. קדושה נתפסת בהלכה כסוג אחר של מציאות, ולא רק כסוג ספציפי של יחס שלנו לדבר (שזה מהותו של דין בגברא).[1]

לכן להבנתי כשמדברים על "פגיעה ברגשות דתיים" הדבר לא ממצה את מהותה של התפיסה הדתית ביחס לחילול הקודש. הרגשות הם רק פועל יוצא של הדבר. קודם כל יש כאן חילול (רמיסת הקדושה) של הדבר עצמו. רגשי הפגיעה הם רק התוצאה של העניין ולא מהותו. המעשה פסול לא כי הוא פוגע ברגש כזה או אחר אלא בגלל מה שהוא עושה במציאות. בתמונת העולם הדתית-הלכתית, 'חילול הקודש' הוא ביטוי שמתאר שינוי במציאות עצמה ולא רק ברגשות ביחס אליה. אצל דתיים קדושה היא בחפצא ולא בגברא. במובנו הזה מושג הקדושה קיים גם אצל דגים קרי מזג כמוני שבדרך כלל לא חשים ברגשות כאלה.

התזה הפרוטסטנטית

ראינו שרעיון הקדושה והמינוח הדתי המתלווה אליה עוברים מטמורפוזה מהמישור האונטי לזה הפסיכולוגי. אזכיר כאן שבטורים 7 ו-168 עמדתי על כך שמושגים רבים עוברים לאורך הדורות מטמורפוזה דומה מאובייקטים לרעיונות פסיכולוגיים. הסקולריזציה משתמשת במכניזם הזה באופן קבוע.

אחת הדוגמאות המובהקות לסקולריזציה של רעיון דתי הוא התזה הפרוטסטנטית של הסוציולוג מקס ובר. בקליפת אגוז, טענתו היא שהנוירוטיות והמצליחנות האמריקאית והמערבית בכלל (רוח הקפיטליזם) היא תולדה של תרבות דתית פרוטסטנטית שעברה חילון (ראה כאן ניסוח מדויק יותר). אצל הפרוטסטנטים יש תפיסה (מוזרה עד סתירתית) שדוגלת בדטרמיניזם ובו בזמן נותנת ערך דתי למצליחנות חומרית וכלכלית. מי שמצליח הדבר מעיד מכאן ולהבא למפרע שהוא אהובו וחביבו של אלוהים. למרות הדטרמיניזם, יש עליהם חובת השתדלות (למהדרין, נא לסיים בהגייה כמו סמ"ך ובמילעיל) להוכיח שהם חביבי האל. אחרי אבדן האמונה הדתית והמשמעות הדתית שמתלווה להצלחה, שרדה המצליחנות כערך תרבותי-חברתי, ומכאן השאפתנות והרצון להצליח בתרבות המערבית החילונית הפוסט-פרוטסטנטית.

חשוב לשים לב לכך שזוהי טרנספורמציה סוציולוגית ופסיכולוגית. המצליחנות במקורה הפרוטסטנטי הייתה ערך דתי ולא רק רגש או נטייה נפשית. אבל המצליחנות הקפיטליסטית בעולם מחולן לא ניתנת לביסוס במונחי מקורה הדתי, שהרי האמונה הדתית שעמדה ביסודה כבר לא קיימת בקבוצה בה מדובר. התזה הפרוטסטנטית שייכת לסוציולוגיה ולא לאתיקה. היא מסבירה כיצד זה נוצר אבל לא למה זה מוצדק. המצליחנות הפכה מערך דתי לתכונת אופי, ובעקבות כך גם לתפיסה ערכית (לא לגמרי ברור, אבל התחושה היא שבמערב הפוסט-פרוטסטנטי יש גם ערך אנושי, גם אם לא מוסרי, להצליח). תהליך הסקולריזציה לא נותן בסיס לערכים אלא רק מסביר את ההשתלשלות הסוציולוגית שלהם. אחרי הריקון קשה לבסס את הערך הזה, ובוודאי אם עושים זאת במסגרת תמונת עולם מטריאליסטית. בתמונת עולם כזאת אין ערכים בכלל, בין אם זו מצליחנות או כל ערך אחר.

טענתי היא שבדרך כלל תהליכי סקולריזציה הם כאלה. המקור הדתי של הערכים לא מהווה בסיס שמנמק אותם. כעת אלו שניצבים בפני שוקת שבורה מנסים לבנות בסיס אלטרנטיבי למשהו שבמקורו הוא סוציולוגי ופסיכולוגי. ברוב המקרים, לפחות אצל אלו מביניהם שניחנו ביושר אינטלקטואלי ומבינים שהאלטרנטיבה הערכית ריקה מתוכן ומשמעות, הבסיס הפסיכולוגי הופך להיות הבסיס לערכים. כך הפסיכולוגיה מחליפה את המהות. הקדושה הופכת להיות תופעה פסיכולוגית, ועוברת מהמישור האונטי לזה האפיסטמי-פסיכולוגי.

הבעייתיות

נסו להסביר לי מדוע יש בעיה בכך שנשרפה קתדרלת הנוטרדאם, מעבר לבעיה פסיכולוגית (מצוקה של אנשים שחשים מסיבה כלשהי קשר אליה). האם העולם הפך לפחות טוב במובן כלשהו? מה נפגע כאן? ברור לי שנוצרי מאמין יוכל לספק לי הסברים כאלה. אני שואל את השאלה הזאת ביחס למתאבלים החילוניים שעוסקים באובדנה של שכיית חמדה היסטורית וארכיטקטונית.

כשאדם דתי אומר לחברו חילוני שיש חובה לנענע לולב הלה מגחך בזלזול. מה נעשה בעולם כתוצאה מהנענוע הזה? האם נענוע לולב משפר את העולם? יש כאלה שמציעים הסברים כאלה, אבל אני אישית מסכים שלא (לפחות במובן המוסרי). כעת החילוני לא מרפה ושואל: האם יש ערכים שאין להם השפעה על מצבו המוסרי של העולם? מה פשרם? מניין הם באים? האם אין כאן המצאה בעלמא? (ראה בטור 177 על מפורסמות ומושכלות.) אבל כשנשאל אותו בחזרה מדוע לנוטרדאם יש ערך כלשהו? האם יש משהו נפגם בעולם אחרי שהיא נשרפה? או שנשאל אותו מה היה קורה אם לא הייתה נוצרת המונה ליזה או כל יצירת מופת אחרת? האם העולם היה גרוע יותר? באיזה מובן? לא נוכל לקבל תשובה למעט פגיעה רגשית. הברנש מרגיש מסיבה כלשהי קשר למונה ליזה או לנוטרדאם. הם מעוררים בו רגשות כלשהם, ולזה הוא מתייחס משום מה כערך.

לכאורה אי אפשר להימנע מהמסקנה שמדובר כאן בסנטימנט, כלומר בתופעה פסיכולוגית גרידא. אבל לדעתי זה לא מסביר את תחושת השגב והפגיעה. לכן אני טוען שלא מדובר רק ברגש. התחושה היא שמשהו באנושיות שלנו נפגע כאן. גם אם העולם לא נעשה פחות טוב או פחות מוסרי, עדיין יש כאן ערך אנושי (ראו בטור 154 ו-201 ועוד על ערכים אסתטיים). ומי שלא חש בכך? לא תוכלו להסביר לו זאת. מזכיר לכם את הלולב?

אני לא קונה את הרדוקציה הפסיכולוגית שעומדת בבסיס תהליכי הסקולריזציה, שכן היא לא מסבירה את עומק התחושה ואת היחס הערכי המובהק אליה. האבל על הנוטרדאם לא מבטא רק כאב פסיכולוגי אישי. יש שם תחושה שנפגע ערך כלשהו. שהעולם נעשה פחות טוב, גם אם לא במובן המוסרי. אם האמנות רק הייתה גורמת לנו רגשות חזקים, היא לא הייתה שונה מלקיחת סם. הפאתוס של אלו שמדברים על אמנות ועל יצירה משקף דיבורים במישור ערכי ולא רק פסיכולוגי. ראיית האמנות כערך אומרת שיש שם משהו מעבר לפסיכולוגיה.

רגשות דתיים מודחקים

לטענתי, אפילו אצל אלו שמודים, לכאורה ביושר, שמדובר בפסיכולוגיה גרידא, זוהי פרשנות שבדיעבד. לטענתי מדובר כאן ברגש דתי ממש, ולא במטפורה פסאודו-דתית. אנשים שחיים בוואקום חייבים לבטא בצורה כלשהי אמונה ורגש דתי אמיתי שיש בתוכם. ומשעה שהערכים ודרכי הביטוי המסורתיות איבדו את כוחם ומשמעותם לגביהם, הם משתמשים במינוח הדתי תוך שהם מעניקים לו בדיעבד משמעות רגשית גרידא.

בגלל שבתמונת עולם מטריאליסטית-אתאיסטית אין אפשרות להציע הסבר לערכים ולקדושה, ובגלל שבכל זאת אנשים כן חשים בזה בתוכם, הם מוצאים את עצמם נאלצים להסביר את ערכיהם על בסיס פסיכולוגי. אין להם מוצא אחר. קשה להם להבין שבעצם מפעמת בתוכם פנימה אמונה דתית. לכל היותר יש כאן רמייה עצמית. דברים דומים כתבתי על אתאיסט-מטריאליסט מוסרי, שבעצם המוסריות שלו היא או פסיכולוגיה גרידא או ביטוי לאמונה מובלעת.

עם כל הכבוד, אפשר להתגבר על חוסר של כמה אבנים או תמונת נוף מרכזית בעיר. קשה לראות באבנים ערך שמעורר תחושות כל כך עמוקות וקשות. (זה לא כמו לולב?) לכן בעיניי סביר שאלו ביטויים לדתיות מודחקת. רק אזכיר כאן שלפני כמה ימים מישהו שלח לי מאמר של דניאל דור, בו הוא (כאדם חילוני, עד כמה שאני מבין) עומד ביושר על התופעה הזאת ומסביר שרבים מהחילוניים הם בעצם דתיים מודחקים (ראו על כך בטור 191, 2034 ועוד).

תחליפים

המצוקה שתיארתי מביאה אנשים ליצור לעצמם תחליפים. טוטמים (וגם טאבואים) חברתיים במקום אלוהים, ורגשות במקום ערכים, קדושה ואמונה (כך מגיעים לזיהוי הרווח והשגוי בין אמונה לבין רגש). בעקבות רצח רבין התגובות הסוערות בציבור עוררו בי תחושה דומה. גם שם פרצו החוצה רגשות דתיים מודחקים, ואנשים התנהלו כאילו קרה להם איזה אסון אישי. רצחו להם את הדמוקרטיה. הדלקת הנרות בכיכר על ידי בני הנוער ממררים בבכי עוררו בי ממש רחמנות, לא רק על הצער אלא על העליבות. הדמוקרטיה ורבין האיש הפכו אצלם לסוג של אלילים מודרניים. הייתה אצלי תחושה של עבודה זרה שנוצרת כתחליף קדושה פסאודו-דתי בוואקום החילוני. אדם לא יכול כנראה לחיות בלי קדושה ובלי אלילים.

פעם שמעתי מחבר הצעת פתרון לסתירה בין דברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה, שם הוא כותב שהלכות הקרבנות הם גזירת הכתוב ואין להם הסבר, לבין דבריו במורה הנבוכים שם הוא מסביר שהקרבנות הם דרכה של התורה להתמודד עם יצר העבודה זרה. חברי הציע שאולי כוונת הרמב"ם לומר שבתוך כל אחד מאיתנו יש נהייה בריאה ונכונה אל הטרנסצנדנטי. יש בנו תחושה שיש משהו או מישהו אי שם למעלה, ואנשים מחפשים דרך ליצור עמו קשר. התחושה הזאת מחפשת דרך לפרוץ החוצה ולהתבטא באופן מעשי, ולכן עובדי העבודה זרה מצאו להם ערוצים מעוותים כדי לבטא זאת (כמו בעגל "אלה אלוהיך ישראל"). התורה בהלכות הקרבנות שבה מציעה דרך נכונה וראויה יותר לענות על אותו צורך. לכן מחד הלכות קרבנות הם אמנם התמודדות עם יצר העבודה זרה, אבל בו בזמן הן גם בבחינת גזירת הכתוב (שאומרת שכך יוצרים קשר עם האלוהות).

[1] אמנם יש גם פירושים אחרים להבחנה בין חפצא לגברא, אבל בחשיבה הדתית מדובר בהבחנה שאינה במישור הרגשי (רגשות ופגיעה בהם) אלא במישור שנבחן במונחי אמת ושקר (יחס ראוי ולא ראוי לדבר מצד עצמו. האם זה היחס הנכון או לא, ולא עובדתית מהו היחס שקיים).

46 תגובות

  1. אמנות, מוזיקה,אסתטיקה – הן אכן לקוחות מתורת יוון, והן מבטאות רגש דתי של התפעלות מהקליפה, ועדיין נגעה אלוקות בקליפה הזות סימטריה, ארכיטקטורה, הן תופעות שנגע בהן אבק כוכבים. הנוטר דם הוא סמל לאומי ואני מעריכה שאילו פרצה שריפה בשער הניצחון או בלובר – הכאב והתדהמה היו שווים .

    האין זה האפיון של תורת יוון ? יפיפותו של יפת ? "קידוש" הכלים ולא האורות ? תודה על הפוסט המעמיק וחג כשר ושמח. ד"ש בבית.

    1. אני לא מזלזל באסתטיקה ולא חושב שהיא בהכרח מהקליפה. אני דן רק בשאלה האם יש כאן רק רגש או שגם ערכים מעורבים כאן. הפאתוס מורה על ערכים. תודה. גם לכם.

  2. אני מבינה שאין לך בעיה עם תופעת כאב עמוקה, ציבורית, הנובעת מן הרגש, פגיעה או אף סוג של אבל: משהו בעולם, כפי שהיכרנוהו, הלך לבלי שוב. אתה רק טוען שיש מקרים (כגון כאן, בנוטרדם, או ברצח רבין) שבהם התגובה כל כך רגשית וכל כך עמוקה, שאין מנוס מההבחנה שמדובר בנגיעה במשהו דתי שיש בנפש. זה כמובן נתון לויכוח. יהיה מי שיגיד שלפרש את רגשותיו של האחר, זו פטרונות (כן, ידוע שאינך נבהל מזה).
    רוצה לצטט כאן קטע יפה של שימקו בן עמי, ידיד מן הפייסבוק, שציטט את ביאליק וכך כתב:
    "ה"דום" הקולוני, ה"דום" המילאני, "נוטרדם" בפריז נשתכללו בהדרם והיו למה שהיו על-ידי תעצומות אמני עולם במשך כמה מאות שנה, שכל אחד מהם בזמנו נתן את חייו ומבחר כח יצירתו לעבודה הקדושה לו לבדו. ואין ספק, כי רק מהשתעבד כולם לרעיון מרכזי אחד, נעלה מאוד בעיניהם, הצליחה בידם במידה כזו "מלאכת שמיים". (ביאליק, הלכה ואגדה)

    עולמנו מתמעט כרגע.
    עד כאן לשונו. אני מניחה שדווקא הדגש הדתי בדברי ביאליק, המיקוד ב'מלאכת שמים', הוא תנא דמסייע לך. אבל אני דווקא רוצה להתעכב על הסייפא שניסח הוא עצמו בדבר העולם המתמעט. נדמה לי שזו תחושת האבל, הפגיעה במלאכה כה מורכבת, מפוארת, יפה, מוכרת. אולי אף יש בה סוג של אימה – העולם, כפי שהכרנוהו, הוא בן חלוף.

    1. אכן. וכל זה פסיכולוגיה כפי שכתבתי. השאלה האם יש כאן ממד ערכי, ואם כן – מה הבסיס לו.

    2. לענ"ד הדברים לא מבוססים מבחינה עובדתית, כל המאמר מבוסס על הנחה שרוב אלו המגדירים את עצמם כחילונים הם חילונים טהורים גם מבחינת התפיסה הפילוסופית, אבל לפי מיעוט הבנתי (וגם זה לא מבוסס על עובדה) רוב אלו הנקראים חילונים הם דתיים במובן כזה או אחר, (למשל והדרת פני זקן) כך שקשה להבין כלפי איזו קבוצה הדברים שבמאמר מופנים. הדברים קרובים לדברי דניאל מור הנזכרים בד"ה על כל הכבוד, רק שלדעתי הוא בגלוי ממש.
      בייקרא דפילוסופיא

  3. מה הרב חושב על הטענה שהערך העליון של החילונים היא הגדלת האושר של עצמם?
    האם הגדלת האושר יכולה להיקרא ערך? או שמא רק רגש? כי לפחות המוטיבציה עבורה מאוד ברורה.

    1. יש שמתייחסים להדוניזם כסוג של תורה מוסרית, אבל לדעתי זה שיתוף השם בלבד. הגדלת האושר היא אינטרס ולא ערך. אבל בעולם חילוני (כוונתי מטריאליסטי-אתאיסטי) לא שייכים ערכים בכלל, גם ערכים אמיתיים.

    2. למעשה אם הטענה שלך לערך היא דבר שניתן למדוד אותו באמת מידה חיצונית לנו תהיה אשר תהיה. ולא החלטה ואמנה תוך קיבוצית אנושית. אז אני לא מבין מדוע הרב צריך להגיע עד לשם, הרי בעולם דטרמיניסטי אין בחירה חופשית ממילא לא יכול להיות ערכים שמקיימים אותם תחת הכרעה.

    3. לא הבנתי את הקשר בין הרישא לסיפא. אכן גם זו טענה, אף שיש עמדה מטריאליסטית לא דטרמיניסטית

  4. למה ערך של השראה אלוקית ותיקון העולם אתה כן מבין, וערך של חיי אדם וכבוד לזולת אתה לא מבין
    גם בה וגם בזה אין הסבר רציונלי, וכי מה אכפת לי אם יהיה השראה אלוקית בעולם או שלא יהיה השראה אלוקית בעולם?

    1. אני מבין את שני הערכים. היכן בדבריי ראית אחרת? הבעיה שלי היא עם ערכים בעולם מטריאליסטי. איני עטסק בתוכן הערכים אלא בעצם קיומם

  5. לרב מיכי
    מצד אחד "עובדות אינם מושא לערכים" ומצד שני "אצל הדתיים ערכים היא תופעה אובייקטיבית" "בחפצא". אם מדובר בתופעה אובייקטיבית בחפצא אזי מדובר בעובדה, ועובדות אינם מושא לערכים (לשיטתך). הלא כן?!
    וכי מה אכפת לי שאצבע אלוהים נגעה בארון כלשהו וכעת הוא מכיל "ערך קדושה אובייקטיבי"? זה אומר שאני צריך להתייחס אליו אחרת פתאום?!
    ואיפה הטענה במשפט "בניגוד לחילונים, אצלנו הדתיים הערך הוא בחפצא"? אם לא הגדרת את המושג "ערך אובייקטיבי בחפצא" (מה זה?) מה מונע מהחילונים לטעון שהערך אצלם הוא גם בחפצא?
    לשיטתך שכאשר מכריזים על דבר כ"ערך" הוא לא נזקק להסבר, המסקנה המתבקשת היא שכדי שערך ייקרא ערך האדם צריך להעניק לו את התואר "ערך" (כלומר מדובר בדבר סובייקטיבי) אתה רואה ערך באלוקים משום מה ואחרים לא.
    [ואם כבר הזכרת טוטמים וטבואים, בספרו פרויד מתאר כמה מקרים של עצמים "קדושים" בשבטים מסוימים וכאשר אחד מבני השבט נגע בהם בטעות – הוא מת מיד ממצוקה נפשית. דומה להחריד לסיפור פרץ עוזא. האם לא יהיה סביר לומר שמדובר באותה תופעה?]

    1. כתבתי כמה פעמים בעבר על עובדות אתיות שלגביהן לא נאמר הכשל הנטורליסטי (כי הן לא חלק מהטבע הפיזי (nature). המושג ערך מניח במובלע מציאות אובייקטיבית כלשהי, אחרת מתחייב רלטיביזם. דומני שעסקתי בזה במחברת הרביעית בח"ג ובספרי אמת ולא יציב.
      וכך גם לגבי אצבע אלוהים. זה דומה בעיניי למי שאומר: נכון שאידיאת הטוב אומרת שאסור לרצוח. אז מה? מי שאומר זאת לא מבין מהי אידיאת הטוב. זו עובדה שממנה מתחייבים או נאסרים מעשים.
      מה שמונע ממטריאליסטים-אתאיסטים לטעון זאת הוא שאצלם אין במציאות חפצא למעט עובדות פיזיות ואין מקור תוקף לערכים כאלה פרט לאלוהים.
      מסיפורי פרויד לא הייתי מסיק הרבה מסקנות. אבל ידוע גם בלעדיו שיש השפעות פסיכופיזיות. ואכן, כפי שכתבתי, יש שתי פרשנויות אתאיסטיות אפשריות לערכים: רדוקציה פסיכולוגית או אמונה מודחקת. בחר אחת מהן כהבנתך.
      לגבי פרץ עוזא, דומני שהמיידיות מצביעה על משהו לא סובייקטיבי. אבל כמובן הכל ייתכן.

  6. כתבת שאתה מכבד את קודשי כל הדתות. למה לכבד? הרי חלק מהדתות זה ממש עבודה זרה.

  7. ממש לא הבנתי, למה לא מספק אותך לומר ששרפת הקתדרלה היא רק בעיה פסיכולוגית, לא ברור לי למה אתה מתעקש שלא מדובר רק ברגש. תוכל לבסס את טענתך זו?

  8. אי אפשר לברוח מה'רגש' הדתי, כמו שכתב אלתרמן:
    טוב שאת לבנו עוד ידך לוכדת
    אל תרחמיהו בעיפו לרוץ
    אל תניחי לו שיאפיל כחדר
    בלי הכוכבים שנשארו בחוץ

    1. נשיקת הטבחית, כמובן. אלתרמן הגאון לש את העברית כרצונו כדי שתתאים למשקל ולחרוז (טבחת -מטפחת).

    2. כך חשדתי וכך חשב גם דן לאור כשדיברתי איתו.
      אבל ההקשר לא ברור. למה טבחית? מין אישה אמהית וחמימה שמחבקת ומנשקת?

    3. לדעתי – מייצגת הנשיות האולטימטיבית בעיניו. דווקא היא ולא איזו דוגמנית פוסטרים

    4. שלומי, ברגע שאתה קורא או ברגע שאני כתבתי? כך נולדים נסים וסיפורי השגחה פרטית… 🙂

      חיותה, בקיצור: נשים למטבח. 🙂 [רק אחרי שתגמרי את עניינינו כמובן]

    5. אכן, הטבחת או הפונדקאית היא דמות קבועה בשירי אלתרמן. אני נוטה לשער שזו האישה ה'זמנית', אשת ההרפתקה המזמינה, החמה, במקום זו הקבועה הממתינה בבית [עיין חייו הפרטיים, ואכמ"ל]. ובאשר לשאלת מחשב או מטבח, יידונו הדברים בהמשך. בינתיים, לגמרי מטבח.

  9. דומני שזאת תגובת שרשרת של העתק הדבק. מישהו אומר שזה נורא ואיום וכל השאר חוזרים אחריו בלי מחשבה בכלל. החשיבות של המקום הייתה כסמל לקידוש את צרפת כממלכה מקודשת בשביל הקתולים (ישנן עדויות היסטוריות כיצד הצרפתים האמינו שמגע ידו של מרפא באופן ניסי). היות וצרפת היא מדינה חילונית כבר יתר על 200 שנה מאז הקונקרדנט של נפוליון עם הכנסיה הקתולית המקום הפך לאתר היסטורי גרידא.

    בהקשר זה, מה המקום של אומנות בעיניך? זה אינטרס או ערך?

    1. זה חלק מהתפתחות של כל תרבות ואפילו ערך.
      אגב, צרפת מדינה דתית למדיי אלא שיש הפרדת דת ממדינה (לכן השיפוץ נעשה רק מכסף פרטי). לכן הערך הדתי של נוטרדאם בעינו.

  10. אבל… איך ניתן להוכיח שהצורך הקיומי / מודחק / וואטאבר הזה אכן מעיד על קיום האלוהים? אולי באמת מדובר בצטרך פסיכולוגי מרובד עמוק וקמאי יותר, הא ותו לא?

    1. אליהו, אני חושב שהטענה שאתה מעלה היא טענה ספקנית.
      זה כמו שאדם מרגיש שיש אמת מוסרית שלרצוח להנאה בנ"א זה אכן דבר רע. ואתה אומר לו שזה לא נכון כי הזן שממנו באת התפתח בצורה קהילתית ונטע בך את תחושת הגועל ממעשה אנטי-חברתי.
      מדוע לו לעשות פרשניות כאלו? אם הוא מרגיש שזה נכון אין סיבה לסתור זאת.
      פרט לכך, שבד"כ מי שטוען נגד המטריאליזם מתקיף אותו בעוד מספר נק' נוספות – בחירה חופשית, ותודעה.
      וגם לשיטת הרב זה בכלל הרבה יותר קל להאמין באמיתות מוסריות כאשר הוא סובר שקיימים אידאות בעולם. (בשביל ביסוס האנלוגיה ושלל ההיסקים הלא אנליטים)

    2. אליהו, כדי להניח שתחושת הקדושה (רגש דתי או צימאון מטאפיזי) מייצגת משהו אמיתי לא צריכים הוכחה, ההתייחסות הזו עצמה היא הראיה למימד הזה שקיים באדם. חובת ההפרכה היא על הצד שכנגד, שטוען שמדובר בסובלימציה. הפסיכיאטר ויקטור פרנקל כתב על כך ספר בשם "האל הלא מודע", בו הוא טוען שהאמונה הדתית מובלעת באדם גם אם הוא מתכחש לה.

  11. האם זה שאין אפשרות להציע הסבר לערכים ולקדושה מחייב שבתוך כל האתיסטים "מפעמת בתוכם פנימה אמונה דתית"?
    האם אי אפשר לטעון שהרגש הדתי קיים גם אם אלוהים אינו?
    האם אי אפשר לטעון שלערכים אן הנמקה והאדם החילוני מחליט החלטה ערכית האם להיות מוסרי גם אם אן פה שום נימוק רציולני? המוסר טבוע באדם והאדם מחליט אם לקימו או לא
    נכון שלכבד את המת וקדושת האדם ולטעון ששרפת כנסיית נוטרדאם פגע ביקום היא בעיתית וכנראה זה באמת חיקוי ערכים דתיים
    אבל לטעון שאן בסיס לערכים חילונים זה שקר מה שנכון לטעון שאולי אן הרבה ערכים חילונים יש מוסר בסיסי אנושי של לא ליצור כאב בכל יצור בשאר הוא שיכול לחוות כאב

    1. מומלץ לך בחום לקרוא את טור 212 של הרב מיכי, כל התשובות שם

    2. רגש דתי בלי אלוהים זה מה שכיניתי פסיכולוגיה. לכן כתבתי שיש שתי אפשרויות: רדוקציה פסיכולוגית או אמונה מודחקת.
      כשאני אומר שאין מוסר חילוני אין כוונתי שחילונים אינם מתנהגים בצורה מוסרית, אלא שהמוסר שלהם אינו עקבי (חסר בסיס). זה בכלל לא נוגע לתכני המוסר ולערכים מסוימים. לטענתי לא ייתכנו ערכים בכלל במחשבה אתאיסטית. ראה במחברת הרביעית ח"ג.

  12. למעשה, המסר של ויקטור הוגו בסיפור על הגיבן מנוטרדם, מהדהד בדיוק את דברי הרב מיכי.
    סלבטורה אוהבת את קזימודו הגיבן, בגלל ליבו הטוב אופיו התם, הלויאליות והאינטגריטי שלו. ואילו הגיבנת ומראהו הדוחה לא נכנסים למערך השיקולים..
    משמע, אסטטיקה אינה ערך.
    לאור דברים אלו, כמה מגוחכת האנלוגיה שעשה קריקטוריסט צרפתי שהקריקטורה המרגשת שלו התפרסמה בלה־פיגארו למחרת השרפה (https://edition.cnn.com/2019/04/16/world/notre-dame-hunchback-art-trnd/index.html). הוא בחר לאייר את קאזימודו הגיבן בוכה על הקתדרלה שנשרפה.
    אבל באיור המקורי (http://basementrejects.com/wp-content/uploads/2015/04/hunchback-of-notre-dame-1996-movie-review-esmeralda-dead-quasimodo-ending-review-walt-disney-picture-film.jpg), הוא בוכה על האהבה שמצא בתוך הקתדרלה – הגופה של סלבטורה.

  13. מעניין לבדוק האם יש יחסיות בין אנשים שהאמינו בעבר לבין כאלה שנולדו ללא זיקה ורגש לדת בקשר להזדהות עם שריפת המבנה (יכולים להיות הבדלים לכאן ולכאן). כי למיטב ידיעתי ישנם אנשים רבים אף בצרפת עצמה שהיו אדישים לנושא.

  14. ראיתי את הכתבה הזאת בעיתון הארץ וחשבתי שהיא מתכתבת עם מה שהרב כתב בטור 212. לכאורה נשמע מהכותב שהוא לא מדבר פה רק על תופעה פסיכולוגית אלא "מאמין" שיש פה משהו טרנסצנדנטי:

    /זה כמו לצפות באלוהים עצמו עולה בלהבות/

    העיתון נזרק לפח והפיד נשטף בבדיחות, אבל הנוטרדאם היתה אמורה להישאר. חורבנה הוא סמל לתקופה שמתנערת מכל סימן למשמעות יציבה

    עפרי אילני
    16.04.2019

    כאשר הבלתי־ייאמן מתרחש, נפער לפעמים פער של כמה שעות שבו רבים נותרים מבולבלים ונטולי מילים. כך קרה גם אתמול, כאשר קתדרלת נוטרדאם עלתה בלהבות בפריז. לנוכח הלהבות הכתומות שפרצו מאחד הבניינים המפורסמים ביותר בעולם, עמוד העשן העצום והצריח שקרס, הופיעה קודם כל תגובה של הלם. רק אחרי כמה שעות השתיקה התכסתה במילים: הסברים, הלצות, תגובות חלולות של פוליטיקאים. חישובים של הנזק הכלכלי נזרקו לאוויר, כאילו קתדלת נוטרדאם היא סתם "אתר תיירות", כמו המימדיון או מתחם ממילא. במהירות הבלתי־ייאמן הופך לעובדה במציאות, שנעשית טריוויאלית בתוך זמן קצר.

    אבל לפני שהפטפוט יקהה את הכאב, צריך להשתהות מעט מול האסון. באופן פרדוקסלי, החורבן מזכיר את מה שנהרס. רובה של הקתדרלה הגותית, שנחשבה לרכיב מובן מאליו בקו הרקיע של פריז, חרב בלילה אחד, כמו איבר שנכרת מהגוף. דווקא את המורשת האירופית הקלאסית, שמונחת לכאורה מאז ומתמיד בלבה הגיאוגרפי של התרבות המערבית, קל יותר לשכוח מאשר מבנים חדשניים או אקזוטיים שפרצו לתודעה בזמנים מאוחרים, גם אם כבודם במקומו מונח. כעת אפשר פתאום להיזכר איזה פלא התגלם ביצירה הזאת, שהורכבה בעבודת נמלים של אלפי סתתים ובנאים לפני כ–800 שנה. אין אלא להכיר תודה לנצרות הקתולית, שבשונה מכנסיות אחרות ומדתות אחרות ייחסה תמיד משמעות למוחשי וליפה, וראתה בו התגלמות של האלוהי. "בכל מה שמעורר בנו רגש טהור ואותנטי של יופי יש נוכחות ממשית של אלוהים. יש מעין התגשמות של אלוהים בעולם, שסימנה הוא יופי", כתבה הפילוסופית הקתולית סימון וייל בספרה "הכובד והחסד" (תרגום: עוזי בהר, הוצאת כרמל, 1994).

    תוך זמן קצר נשמעו גם הערות סרקסטיות, ואיתן הטפות הומניסטיות־לכאורה בסגנון "אלה רק אבנים, ולא בני אדם". זה אמנם נכון: אלפי בני אדם נהרגים בשריפות בעולם מדי יום, ואינם זוכים לתשומת לב תקשורתית נרחבת כל כך. אבל אלה תגובות מתחסדות. גם בלי להיות קתולי, או אפילו דתי, אפשר להכיר בכך שמבנים כמו הנוטרדאם הם אולי הדבר הקרוב ביותר לאלמותי שקיים בעולמם הארצי של בני האדם. "משימתם של בני תמותה והפוטנציאל שלהם להגיע לגדולה נעוצה ביכולתם לייצר דברים — עבודות ומעשים ומילים — שעשויים להיות ראויים לשכון בתחומו של מה שקיים לעולם", כתבה הפילוסופית חנה ארנדט. "בזכות היכולת שלהם להותיר אחריהם עקבות לא מתכלים, משיגים בני האדם אלמותיות משל עצמם חרף היותם בני תמותה כיחידים, ובכך מוכיחים שהם בעלי טבע אלוהי" (תרגום: אריאלה אזולאי ועדי אופיר).

    מותר לחוש אבל על קתדרלת נוטרדאם; היא אמנם מבנה ותו לא, אבל היא התמידה בזמן זה קרוב לאלף שנה. הסיבה שבגללה היא התמידה, בעוד אין־סוף דברים אחרים שנוצרו במאה ה–12 התכלו וחלפו, היא שבני אדם ייחסו לה משמעות. בתמורה העניקו האבנים האלה משמעות לחייהם של מיליונים, ואיפשרו להם לחרוג ממעגל הלידה וההישרדות היומיומית.

    נוטרדאם רוויה אין־ספור שכבות של משמעות, ששקעו לתוכה במשך מאות שנות קיומה. לפי ארנדט, תפקידם של הדברים המוצקים בעולם הוא לייצב את החיים האנושיים, ובזכותם בני אדם יכולים לשקם את רציפות העצמי שלהם, כלומר את זהותם. מבחינה זו חורבנה של נוטרדאם הוא סמל לתקופה הנוכחית, שעומדת בסימן כליה והתנדפות של כל שכבת משמעות יציבה.

    כי אחד ההבדלים המשמעותיים בין התרבות האירופית לזו האמריקאית הוא שאירופה מתקיימת בתוך עומק היסטורי. אפילו מגדלי התאומים, שמיטוטם היה מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה, הוקמו בסך הכל ב–1972. את נוטרדאם החלו לבנות ב–1163. "האירופים נפגשים עם האמת בתוך דיאלוג עם העבר", אמר הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן. "לאירופה יש יחסים מיוחדים עם הערים שלה, עם אוצרותיה האמנותיים ועם הנופים שלה. זה מה שאירופה עשויה ממנו… כאשר בעלות הברית הפציצו את הערים הגרמניות, הן ידעו שהן עשויות להחריב את הזהות הגרמנית. באותו אופן, ספקולנטים מחריבים את הנוף האיטלקי באמצעות בטון וכבישים. זו אינה רק ביזה של רכוש, אלא של הזהות עצמה".

    העיתון נזרק לפח, מהדורת החדשות נגמרת, הפיד של פייסבוק נשטף ונעלם. אבל הנוטרדאם היתה אמורה להישאר. חורבנה מותיר אותנו ריקים, תלושים, מפוררים למשכי זמן קצרים של מסרים מיידיים. נוטרדאם הבוערת היא כמו אל שעולה בלהבות, מתענה ומתמוטט בלבה של ההיסטוריה.

    1. אכן טיפוסי. אגב, סימון וייל הייתה יהודיה ולא קתולית. אמנם שנאה יהדות ונטתה לנצרות.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button