על יושר פרשני וטיפול בקשיים וסתירות (טור 243)

בס”ד

לפני כשלושה שבועות נשאלתי באתר (בתוך השרשור, על ידי קרן) שאלה על תפיסתי לגבי ההתנתקות של הקב”ה מהעולם, כפי שתיארתי כאן כמה פעמים בעבר. השואל העלה כאן תהייה מתודולוגית עקרונית לגבי היושר האינטלקטואלי בפירוש שהצעתי, ולכן חשבתי שמן הראוי להקדיש לה טור. לפני שאגיע לדבריו, אתן קצת רקע.

תיאור תפיסתי: שני צידי הקושי

אני טוען שהתבוננות ישרה בעולם מעלה שהוא נוהג כמנהגו, כלומר על פי חוקי הטבע. לא נראה שהקב”ה מעורב בו, לפחות באופן השוטף (אי אפשר לשלול מעורבויות ספורדיות, כאלה שנסתרות מעינינו, אבל כמובן גם אי אפשר לאשר אותן). הראיתי מכמה זוויות שאנשים יראי שמים גם הם רואים כך את המציאות לפי תומם. כך למשל חוקרים מאמינים לא מקפידים לנטרל את ההטיות בין קבוצת המדגם והביקורת עקב יראת שמים ואיכות התפילה וכדומה. על פניו לא נראה שאנשים שמתפללים עליהם מבריאים יותר (יש מחקרים שנויים במחלוקת בעניין, בעיקר בהקשר נוצרי). על פניו לא נראה שתפילות המוניות (למשל לריפוי של תלמיד חכם ידוע) מביאות תוצאות חיוביות מובהקות. בנוסף, תמיד כאשר קורה משהו אנחנו מחפשים את הסיבה הטבעית שגרמה לזה, ואף אחד לא מסתפק בטענה שאדם כלשהו לא התפלל כמו שצריך או שרמתו הרוחנית הייתה ירודה ולכן קרה לו מה שקרה. כשמתרחשת תאונת מטוס אף אחד מאיתנו לא מחפש פגמים באיכות תפילתם של הנוסעים אלא באיכות החומרים שמהם בנוי המטוס או בהתנהלותו של הטייס. הדבר נכון גם לחוקרים צדיקים ויראי השם מרבים, ולא אאריך בכך כאן.

זהו צד אחד של הדילמה. מאידך, המקרא מלא בהיענות של הקב”ה לתפילות ומעורבות שלו בעולם. קשה מאד להתעלם מכך שזוהי תפיסת העולם המקראית. השאלה המתבקשת היא כיצד ליישב בין שני הצדדים הללו.

הערה מתודולוגית

לפני שאמשיך, עליי לסלק הערות צפויות. רבים יאמרו לי: מניין אתה יודע שהקב”ה לא מעורב? אולי אתה לא רואה? ייתכן שזה קורה לעתים נדירות בלבד, וזה חומק מעינינו? (אגב, את האפשרות הזאת אני מוכן עקרונית לקבל, כאמור לעיל, אם כי אין אינדיקציה שזה אכן קורה.) אולי כל הצדיקים שתיארת הם חוטאים בכך שמתעלמים מיד ה’ ומחפשים הסבר טבעי? אחרים מהדרים יותר ומסבירים ששני המישורים לא סותרים, והקב”ה לפעמים מתערב במסגרת הטבע. לא אתייחס כאן בפירוט לטענות הללו, יען כי התייחסתי אליהן במקומות אחרים וכבר דחיתי אותן לעייפה. בעיניי טענות אלו מבטאות בעיקר חוסר הבנה ובלבול מושגי. אבל עיקר ענייני כאן אינו בשאלה האם התמונה שתיארתי נכונה, אלא בשאלה המתודולוגית: בהנחה שהקושי שתיארתי אכן קיים ואין לו פתרון פשוט, מהי הדרך הישרה אינטלקטואלית להתייחס לפסוקי המקרא?

ובכל זאת, לפני שאכנס לנבכי המתודולוגיה יש בנותן טעם להזכיר כאן את דברי הרמב”ם בפרק השישי משמונה פרקים, שם הוא מקשה קושיא. מחד, הפילוסופים אומרים שהצדיק שטבעו נוטה לטוב עדיף על הכובש את יצרו ומושל ברוחו, ומאידך חז”ל אומרים ההיפך (“אל תאמר אי אפשרי לאכול בשר חזיר…” ועוד). הרמב”ם שם טורח ליישב את שתי הדעות. אבל מה שחשוב לענייננו כאן הוא דווקא הקושיא. שימו לב שהרמב”ם לא דוחה על הסף את דברי הפילוסופים, למרות שהם סותרים לכאורה את דברי חז”ל. הוא מניח שאם זה נכון בעיניו זו סיבה מספיק  טובה כדי לפרש אחרת את דברי חז”ל. שני צידי הקושי ראויים מבחינתו ליחס רציני, וכשיש סתירה עלינו ליישבה.

גם בהקשר של תפיסה מדעית ועובדות מדעיות, ניתן למצוא בראשונים אמירות דומות. דוגמה מובהקת לכך היא טענתו של הר”ן בסוכה (א ע”א בדפי הרי”ף, ד”ה ‘אלא בצל’, ועוד ראשונים): “וכי יכולין אנו להכחיש המוחש?!”. מכוח השיקול הזה הר”ן שם מגיע למסקנה פרשנית דחוקה (גם בעיניו), וזאת רק בגלל תצפית שלו במציאות שהוא אינו מוכן להתעלם ממנה מול הפירוש המתבקש של מקור סמכותי (הגמרא).

אם כן, גם בנדון דידן, ההסתכלות המדעית שלפיה יש חוקי טבע קבועים שהעולם מתנהל על פיהם, לא צריכה להידחות אוטומטית בפני פשט פסוקי התורה, גם אם לא נראה שהיא מתיישבת עמם. לא די גם בנפנופי ידיים של אפשרויות היפותטיות שונות. עלינו להתייחס ברצינות לשני צידי הדילמה ולחפש יישוב סביר והולם לסתירה כך ששני הצדדים (פסוקי המקרא והתמונה המדעית) יקבלו יחס הולם גם בתמונה שהתגבשה למסקנה.

בחזרה לתמונה שלי

כדי ליישב את הסתירה הנ”ל הצעתי מודל של הסתלקות הדרגתית מהעולם. טענתי שאין חולק על כך שהקב”ה משנה את מדיניותו בעולם עם חלוף הדורות. למרות שהתורה מדברת על נביאים ונבואות, וגם על נסים גלויים שהקב”ה עושה, לכל הדעות הנבואה פסקה והנסים הגלויים נעלמו עם השנים מבמת העולם. טענתי היא שבה במידה נעלמו גם הנסים הנסתרים. משמעותה דבר היא שהקב”ה כבר לא מעורב בעולם, למרות שבתקופת המקרא נראה שהוא כן היה מעורב. הוא מסתלק מאיתנו, וזהו הסתר הפנים. טענתי היא שבניגוד לתפיסה המקובלת שמדברת על הסתר פנים כמעורבות נסתרת, מה שקורה הוא שהמעורבות האלוהית בעולם פשוט פסקה. הצעתי לכך הסבר אפשרי: כמו הורים שמסייעים לילדם לתפקד בעולם, ולאט לאט מאפשרים לו להתנהל לבד, עד שהוא עומד על רגליו שלו. כך הקב”ה ליווה אותנו כשעוד לא היה לנו את הידע המדעי והיכולת להסתדר לבד, ולאט לאט הוא משאיר אותנו להתנהל עצמאית.

בשולי דבריי אעיר כי לאור (או: לחושך) התפיסה הזאת, ייתכן שהסתר הפנים האלוהי הוא תוצאה של התקדמות שלנו ולא של נסיגה ברמתנו הרוחנית. להיפך, ככל שאנחנו מחוברים לעולם החומרי ויודעים עליו יותר, אכן הרוחניות נוטלת פחות חלק בחיינו, אבל זו לא נסיגה אלא התקדמות. תרבות שמאמינה בכישופים ובנסים (כמו מנשקי הקמיעות ומשתטחי הקברים של גרבוז) נתפסת כיום כפרימיטיבית, ולדעתי בצדק. אנשיה פחות מיומנים בניתוח המציאות ולכן נוטים לתלות תופעות לא מובנות להם בנסים וכשפים. אנחנו כבר לא אמורים להיות שם. אנשים מתקוממים כנגד התפיסה ה”גרבוזית” הזאת מכמה סיבות. משמאל תוקפים אותה בגלל שהיא מתייחסת בעיקר למזרחיים, אבל גם מימין תוקפים אותה בגלל שמנקודת מבט דתית ומסורתית יש לדברים הללו משמעות והשפעה. גרבוז מדבר מנקודת מבט חילונית שלא מאמינה בזה, ודבריו נתפסו כזלזול בדת ובדתיים או כהתנשאות אשכנזית. אני לא מקבל את שתי הביקורות, ובהחלט מזדהה עם תורף דבריו של גרבוז.[1] הביקורת משמאל היא איוולת פוליטיקלי קורקטית. אם מי שעושה את הדברים הלו הוא בעיקר מזרחיים זה לא אומר שיש בהם ממש. עם כל הכבוד שאינני רוחש לתקינות הפוליטית, היא לא יכולה לקבוע את המציאות. אם כישופים לא פועלים אין שום חשיבות לכך שיש קבוצה גדולה של אנשים שחושבים שכן. ולגבי הביקורת מימין, אמונה לא אומרת התעלמות מהמציאות. השאלה האם המעשים הללו אכן מועילים היא שאלה שבעובדה, ומסורת לא קובעת עובדות. יתר על כן, גם אם מקבלים את המסורת (כמוני), זה לא אומר שמה שהיה פעם בהכרח קורה גם היום. העולם והמדיניות של הקב”ה בו יכולים להשתנות, ולהערכתי אכן משתנים.

כעת אשוב לשאלתו של קרן.

השאלה

וזו לשון השואל:

מיכי אתה ידוע בכנותך, אבל פה לצערי התעקמת לגמרי. כשם שאנו סולדים מאפולוגטיקה ואיננו רוצים לאנוס את המדע שיתאים לתורה, אלא דבקים בכנות, ביושר ובחיפוש האמת כך גם לאידך גיסא, עלינו לא לאנוס את התורה שתתאים למדע אלא לבדוק אותה מתוך חופש. בתורה, ההשגחה, הגמול והתפילה, קיימים בהחלט. יש ויכוחים על המידות והגבולים.

יש כמה אפשרויות לפתור את הקושיה בין הדטרמיניזם של חוקי הטבע לחופש הפעולה של הקב”ה להיענות לתפילה, כולם בגדר תיאוריות (ההתערבות סמויה מן העין, אלוהים מעל הזמן, יש פריצה של הדטרמיניזם בתוך חוקי הטבע ועוד (ברובם דשת וניסית לסתור ולא שכנעת אותי, בכל מקרה גם אם סותרים אותם כנראה שיש מנגנון אחר, או שיש בעיה רצינית בתורה – שלא ניתנת לפתרון על ידי פירוש עקום), גם במדע יש לנו סתירות ומנסים ליישב אותם עם תיאוריות, עד שמצליחים למצוא את הדרך הישרה. זה שבינתיים חיים עם סתירות לא גורם לנו לזנוח מתודת ניסוי אחת או להכריז שתאוריה אחת לא נכונה, או להסביר ממצאים בצורה לא משכנעת.

הוא בעצם עוסק בשתי נקודות: החובה להיות ישר בפרשנות ובחשיבה ולא לעקם את הכתובים, והאפשרות ליישב את הסתירה באופן ישר יותר.

ועל כך עניתי לו:

לטענות המתודולוגיות שלך כאן אקדיש בלי”נ טור, יען כי הן לא נוגעות רק לשאלה הנדונה כאן אלא למתודולוגיה של התייחסות לקשיים וסתירות בכלל. כאן רק אומר שאין אפשרויות רבות כפי שאתה כותב. לדעתי אפילו לא אפשרות סבירה אחת. אפשר תמיד להצהיר הצהרות שאין להן כיסוי (כמו נס במסגרת הטבע וכדומה). את כל ה”אפשרויות” הללו קל מאד לפרוך ואף עשיתי זאת כאן לא פעם. אבל חכה לטור (240 לפי התכנית כעת) שבו אסביר זאת ביתר פירוט.

כאמור, לטעמי אין דרך ליישב את הסתירה באופן ישר יותר, ודבריו בעניין זה הם טעות. אבל ענייני בטור הזה הוא הנקודה המתודולוגית: מה עושים כשאין דרך ליישב את הכתובים בהתאמה לפשוטם. האם התמונה שהצעתי באמת אינה ישרה אינטלקטואלית? מה עליי לעשות במקרה כזה? אז הנה הגיע הטור המדובר (תוכלו לראות שבאמצע נכנסו עוד שלושה טורים שלא היו מתוכננים אז), ובמסגרתו אנסה לגעת בהיבט של חובת היושר הפרשני והאינטלקטואלי ויישומה הנכון במקרים כגון אלו.

נקודת המוצא הפרשנית

כאשר קוראים את התורה טבולה ראסה, כלומר בלי שום הטיות קודמות, אני לגמרי מסכים שהתפיסה שעולה ממנה היא שהקב”ה מעורב בעולם, נענה לתפילות ומנהל את העניינים. פרשת “והיה אם שמוע” ודומותיה מדברות בפירוש ובפירוט רב על כך. הקשר שלנו עם הקב”ה הוא, וכנראה גם צריך להיות, אינטראקציה דו צדדית. במובן הזה, אם מישהו היה מציע פרשנות כמו שלי לתורה הייתי אומר שמבחינת הטקסט המקראי זהו פירוש נחות לעומת האפשרות הפשוטה. חשוב להבין שלהערכתי אין ראיה מהתורה שהמציאות הזאת לא תשתנה, או שהיא לא אמורה להשתנות, אבל בהיעדר שיקולים נוספים אין סיבה להניח שהיא  תשתנה. זו הנחה נוספת שאין סיבה להוסיף אותה למשחק.

כדי לחדד את הנקודה האחרונה, אציג כאן שפה מתמטית שבהמשך אשתמש בה כדי לתאר את טענותיי.[2]

רקע והדגמה מתמטית

חשבו על סדרת המספרים הבאה: …1,3,5,7. מהו המספר הבא בסדרה? אני מניח שרבים מכם יאמרו 9, כי הם מניחים שהחוק שהסדרה הזאת מממשת הוא סדרת המספרים האי-זוגיים. אבל בה במידה ייתכן שהמספר הבא הוא 11, כי הסדרה הזאת מממשת את החוק של סדרת המספרים הראשוניים.[3] מי מהשניים הוא ה”הסבר” הנכון לסדרה? (כאמור, כל “הסבר” נותן ניבוי שונה למספר הבא.) נראה כי מהנתונים שבידינו אין אפשרות לדעת. שני ההסברים אפשריים, ועל פניו נראה ששניהם בעלי סבירות דומה.[4]

כעת חשבו על אדם שאתם צופים בהרגלי שנת הצהרים שלו במהלך כל שנת תשע”ט. ניתן לסמן את תוצאות התצפיות הללו בצורה של וקטור מספרים 1 או 0, כאשר אורך הווקטור הוא כמספר הימים בהם צפינו בו (365 ימים), ובכל מקום שהוא ישן ממקמים את המספר 1. בשאר המקומות שמים 0. מטרתנו למצוא את החוקיות בווקטור הזה, כלומר מה מדיניות השינה של אותו אדם. כדי להתקדם, אתייחס כעת לנתונים הבאים שהתקבלו מתצפיות עליו לאורך השנה: אותו אדם ישן בכל שבת בצהרים, ובשאר הימים לא מצאנו חוקיות. לפעמים הוא ישן ולפעמים לא. ומכאן והלאה אטען כי לסדרה שהתקבלה ניתן להציע חמישה סוגי הסבר (ואינספור הסברים ספציפיים), שמכל אחד מהם יכול לעלות ניבוי שונה למה שיקרה בימים הבאים:

  • ניתן להסיק מכאן שאין שום חוקיות בהתנהלותו. מדובר בסדרה אקראית, והעובדה שהוא ישן בכל השבתות היא מקרית. מכאן כמובן עולה שמתוך הנתונים שבידינו אין לנו דרך לצפות מה יעשה אותו אדם בימים הבאים.
  • ניתן להסיק מכאן שיש חוקיות מושלמת בכל הימים (פשוט “לתפור” אד-הוק פונקציה שמתארת בדיוק את הימים בהם הוא ישן)[5]. מזה ניתן לצפות מה הוא יעשה בכל הימים (אגב, לא בהכרח התצפית תיתן שינה בכל השבתות. זה תלוי בפונקציה שנבנה, שכן כאמור יש אינספור פונקציות אפשריות כאלה).
  • ניתן להסיק שבשבתות הוא ישן בדרך קבע, אבל בשאר הימים אין חוקיות (הסדרה אקראית). מכאן ניתן לצפות שהוא יישן בשבתות הבאות, ולגבי ימי החול אין לנו דרך לדעת.

לפני שאמשיך, אספר לכם שבני דודנו המתמטיקאים נותנים שם לכל סוג כזה של הסבר, ואף מדרגים אותם (מבחינת כוחם ההסברי ואיכות הניבוי שהם מספקים). ההסבר ג הוא ההסבר העדיף, שכן הוא נשען על הנתונים שבידינו ולא מוסיף ולא גורע מהם דבר. הסבר א, לעומת זאת, מכונה על ידם underfitting (תת-התאמה, או התאמת חסר), שכן הוא מתעלם מחלק מהנתונים (השינה בשבתות), כלומר לא מייחס להם משמעות למרות שיש להם מבנה ברור. הסבר ב מכונה אצלם overfitting (התאמת יתר), שכן הוא מייחס חשיבות גם לנתונים שעל פניהם אין בהם סדר נראה לעין. אנחנו יוצרים סדר אד-הוק, והאינדיקציה לכך שמדובר במשהו אד-הוקי היא שיש לנו אינספור אפשרויות לעשות זאת. כלומר הנתונים לא באמת מניבים באופן טבעי את הסבר ב, למרות שלכאורה הוא מסביר את כולם. כידוע מרוב ככל תחומי החיים (למעט פרשנות האגדות ותורות חסידיות, ואולי גם ספרות ושירה בכלל), הסברי אד הוק הם תמיד הסברים גרועים (כי הם ניתנים בדיעבד, והכל ניתן להסבר בדיעבד).

כעת חשבו על הסבר נוסף:

  • ניתן להסיק שהוא ישן בשבת בצהרים רק בשנים אי זוגיות, ולכן בשבת הבאה (שהיא תחילת שנת תש”פ, שהיא זוגית) הוא לא אמור לישון. יתר על כן, אולי בימי החול הוא דווקא כן יישן תמיד, או אולי רק בכל יום שלישי של שנה זוגית, וכן הלאה. מכאן ניתן להסיק שפע של תצפיות עתידיות, מה שכמובן אומר שאין להן שום מעמד ממשי. תנו לי צפי עתידי ואבנה לכם הסבר שיניב אותו.

חשוב להבין שההסבר הזה שונה מכל קודמיו, כולל מהסבר ב. כפי שראינו, גם בהסבר ב ניתן להתאים הרבה מאד פונקציות לנתונים, אבל שם אנחנו לפחות מבצעים התאמה לנתונים שבידינו, ומתוכה מנסים לצפות את העתיד. לעומת זאת, במסגרת הסבר ד אין שום ניסיון לעשות התאמה כזאת. אנחנו בכלל לא משתמשים בנתונים שבידינו, אלא מכניסים את כולם לקופסה סגורה ומכריזים עליהם כבלתי רלוונטיים לצפיית העתיד. דומני שנסכים כי הסבר כזה הוא גרוע יותר מכל קודמיו. הסבר א מתבונן בכל הנתונים ובפרט בחלק המקרי שלהם ומסיק את המסקנה שכל הנתונים אקראיים (השינה בשבתות היא תוצאה מקרית). הסבר ב משתמש בכל הנתונים, ואף בונה הסבר שמסביר את כולם באופן עקבי וקוהרנטי. ואילו הסבר ג משתמש בחלק האחר של הנתונים, זה שנראה שיטתי ובעל מבנה קוהרנטי, ואת השאר רואה כמקרי (גם לזה ניתן להתייחס כשימוש בכל הנתונים). לעומת זאת כל אלו, הסבר ד לא משתמש בכלל בנתונים שבידינו. הוא מתעלם מהם ומכניס את כולם לקופסה לא רלוונטית (כלומר לעבר, שהעתיד לא קשור אליו), ולכן הסיכוי שהוא יחזה אל נכון את העתיד הוא אפסי. הניבויים שלו לא שווים הרבה. הם יתנו אך ורק את מה שאתה במו ידיך הכנסת ל”הסבר” שלך. הנתונים לא תרמו לו מאומה.

הפגם בהסבר מסוג ד אינו רק ריבוי אפשרויות וניבויים (זה קיים גם בהסבר ב), אלא שהניבויים שהוא מציע פשוט לא קשורים לנתונים. הסבר מסוג ד מוסיף אילוץ אד-הוק בלי שיש לו בדל עוגן בנתונים עצמם (אין בהם רמז לכך שמדובר בשנה אי זוגית דווקא). ניתן לנסח זאת באופן אחר, ולומר שהמורכבות שמציע ההסבר הזה לא נצרכת כדי לבאר את הנתונים ולכן אין סיבה לאמץ אותה על פני ההסבר המתבקש והפשוט. לבני דודנו המתמטיקאים יש שם (אמנם פחות ידוע) גם לסוג ההסבר הזה. הם מכנים אותו  overcomplication(מורכבות, או סיבוכיות, יתר)[6].

חשוב להבין שהסבר מסוג ד, עם כל פגמיו, לא נסתר מהנתונים שבידינו. הוא מתיישב עמם היטב. כלומר הבעיה בהסבר של מורכבות יתר אינה סתירה מול הנתונים, אלא רק שהוא בכלל לא מעוגן בהם. הוא כולו פרי רוחנו החופשית והיצירתית.

כאמור, יש גם סוג חמישי של הסברים, ואליו אגיע בהמשך.

בחזרה לתזת שינוי המדיניות

האנלוגיה לנדון דידן מובנת מאליה. לפי התמונה שאני מציע, התיאור שמופיע במקרא לגבי מדיניותו של הקב”ה היה נכון לזמן מסוים אבל הפסיק להיות נכון בזמן מאוחר יותר.[7] זהו בדיוק הסבר מהטיפוס של מורכבות יתר (overcomplication). הוא אמנם מתאים לגמרי לתיאור המקראי, אבל האילוץ שהוא מטיל על הנתונים (=התיאור המקראי) מכניס את כולם ל”קופסת העבר” שאינה רלוונטית למה שמתרחש בעתיד. מהניתוח שעשינו למעלה, ברור שלפחות בהיעדר שיקולים אחרים למרות שאין סתירה בין ההסבר הזה לנתונים, הוא כמובן בעל מעמד נחות לעומת ההסבר המתבקש, שלפיו התורה מתארת את המציאות כפי שהיא תמיד (שהאדם ימשיך לישון גם בשבתות של שנת תש”פ).

זהו הקושי הלוגי בהסבר כזה. ניתן להוסיף לו גם קושי תורני. אחד מעיקרי האמונה הוא העיקרון של נצחיות התורה (“זאת התורה לא תהיה מוחלפת”), שמורה לנו שהעקרונות של התורה הם נצחיים ולא אמורים להשתנות. העיקרון הזה מחזק עוד יותר את הקושי לגבי התמונה שהצעתי, שלפיה מדיניותו של הקב”ה כפי שהיא מתוארת בתורה משתנה עם השנים.

משמעותם של שיקולים נוספים

עד כאן עסקנו בפרשנות של המקרא כפשוטו בלי לערב שיקולים נוספים. במישור הזה, אכן התמונה שאני מתאר היא פרשנות בעייתית ביותר (overcomplication). אבל כל זה נכון בהינתן העובדה שבידינו רק התיאור המקראי ותו לא, כלומר שרק אלו הם הנתונים שעלינו לפרש.

אבל כפי שכבר הסברתי למעלה, בהחלט יש כאן נתונים נוספים ואל לנו להתעלם מהם. כוונתי בעיקר לשניים, והם תוקפים את שני הקשיים שהוצגו בסעיף הקודם:

  1. לפחות לצורך הדיון אני מניח כאן שתמונת העולם המדעית שלנו כיום מלמדת שהעולם מתנהל לפי חוקים קבועים ולא נראה שהעניינים תלויים ברמתנו הרוחנית או בתפילות שלנו, ובכלל לא נראה שהקב”ה מעורב בהתנהלות העולם. אם כן, המשכנו את התצפית על פסוקי התורה גם הלאה, ונוכחנו לראות שהמצב משתנה. אלו עוד נתונים שיש להתחשב בהם בבואנו לבנות הסבר (תיאוריה). ובדוגמה שהבאתי למעלה, ראינו שבשבת תש”פ אכן אותו אדם לא ממשיך לישון בשבתות. ברור שזה אמור לשנות את ההסבר שאימצנו קודם לכן. זוהי מתקפה על הקושי הלוגי בהסבר שלי, שכן כעת כבר לא ניתן להתייחס אליו כ-overcomplication.
  2. מצאנו עוד דברים בתורה שהשתנו למרות עקרון נצחיות התורה, כמו נסים גלויים ונבואה (וכמובן גם לא מעט מצוות, כמו אשת יפת תואר,[8] דיני עבדים וכדומה).[9] השיקול הזה תוקף את הקושי התורני (מכוח נצחיות התורה). נראה שהפרשנות שניתנת לעיקרון הזה פשטנית מדיי, וזה פותח פתח תורני להסברים מהסוג שהצעתי.

יש לזכור שפירוש מהטיפוס של overcomplication מתיישב עם כל הנתונים שבידינו. הם לא סותרים אותו. הטענה הלוגית נגדו היא רק שהוא מוסיף אילוץ, או שינוי, שאין לו עוגן בנתונים. אבל אם מתחשבים גם בנתוני ההמשך נראה שכבר יש לו עוגן כזה. כעת זה כבר ממש הפירוש המתבקש לפסוקי המקרא, לפחות אם מתייחסים לתפיסת המציאות שלנו כבסיס בר תוקף כמו פרשנות הפסוקים (כדברי הר”ן הנ”ל שמורה לא להכחיש את המוחש, וכמדיניותו של הרמב”ם בפרק השישי משמונה פרקים שלו).

לדון לכף זכות (עקרון החסד)

במאמרי על עקרון התער של אוקאם עמדתי על כך שלפעמים היושר האינטלקטואלי דווקא מחייב פרשנות “עקומה” לטקסט או לאירוע. הדוגמה לכך היא המשנה באבות “והוי דן את כל האדם לכף זכות”. מפרשי המשנה עומדים על כך שהחובה לדון לכף זכות אינה עומדת בניגוד לשכל, אלא דווקא מתחייבת מהפעלת שכל ישר. כשאתה רואה את גדול הדור רודף אחרי נערה המאורסה עם סכין בידו ברשות הרבים לעיני כל ישראל, סביר יותר שהוא מחפש אחריה להחזיר לה סכין שהיא שכחה בביתו מאשר שהוא רוצה לאנוס אותה. זו לא פרשנות עקומה אלא פרשנות סבירה שמתחייבת מהיכרות עם הנסיבות ועם הנפשות המעורבות. בה במידה אם עומדות בפניי שתי פרשנויות לטקסט או לטענה של אדם, כשאחת מהן מציגה אותו כבעייתי (שקרי או טיפשי) והאחרת מציעה לו פשר הולם, עדיף לבחור בשנייה גם אם היא דחוקה. בפילוסופיה ובתורת הפרשנות מכנים זאת עקרון החסד (charity). הדברים בוודאי נכונים כשמדובר בטקסט אלוהי שלא חשוד על טיפשות או שקרים.

במינוח הזה ניתן לומר שמה שעשיתי למקרא הוא פרשנות ש”דנה אותו לכף זכות”. הצעתי פשר שלפיו המקרא לא מדבר שטויות או שקרים, וגם לא מאלץ אותנו להתכחש לתפיסת העולם ולשכל הישר שלנו.

גם אם ניטול את הצעותיו של קרן, ניתן לתהות מדוע הוא עצמו לא מסיק את המסקנה המתבקשת ביותר, שהתורה פשוט שקרית. כלומר מדובר במעשה ידי אדם שלא באמת יודע מה קורה. מדוע הוא מעדיף את הפרשנות ה”עקומה” שהקב”ה כן מתערב אבל מסתתר בתוך הטבע? הרי הוא טוען שאנחנו אמנם לא רואים תלות של מה שקורה במעשינו ובתפילותינו, אבל בכל זאת לטענתו צריך להניח שיש תלות כזאת. אם כן, ברור שגם הוא דוחק את הכתובים. מדוע הוא עושה זאת? מפני שהוא מניח שהם ודאי נכונים. אז במה שונה הצעתו מזו שלי? שנינו בוחרים פירוש מטיפוס overcomplication, וההבדל הוא רק בשאלה עד כמה אני מוכן לדחוק את השכל הישר ותפיסת העולם שלי. את התורה שנינו כבר דחקנו.

מכאן והלאה קראו בתשומת לב, כי הנקודה קצת עדינה אבל חשובה מאד לענייננו.

השוואה לאוקימתות

מתבקש כעת לערוך השוואה מול מושג האוקימתא. לכאורה, “עיקום” פרשני כזה הוא בדיוק מה שקורה בפרשנות התלמודית. גם שם כשנתקלים בקושי במשנה או בברייתא עושים אוקימתא, כלומר מציעים פירוש דחוק כדי ליישב את הקושי. ולכאורה גם שם הדבר נובע מהצד השני של הדילמה, כלומר מסברא או מקור מנוגד שמאלצים אותנו לחרוג מהפירוש הפשטי. בגלל הקושי הזה אין לנו מנוס אלא להציע פירוש דחוק.

במינוח שהצעתי כאן, נראה שאוקימתא אינה פירוש מסוג overcomplication, אלא מסוג שונה (החמישי במספר), שנראה על פניו גרוע יותר. כדי להבהיר זאת, נתבונן בשתי דוגמאות (שנדונו במאמרי על האוקימתות). הראשונה היא האוקימתא בתחילת מסכת ביצה. המשנה שם מביאה דין שביצה שנולדת ביו”ט אסורה באכילה (לבית הלל, וכך הלכה). בדף ב ע”ב מעמידים את המשנה באוקימתא, שהיא עוסקת רק ביו”ט שחל אחרי שבת (כלומר ביום א),[10] ותולים את האיסור בדין הכנה דרבה. דוגמה נוספת היא דינו של רבא שמי שנותן גט ביד עבד של אישה גירש אותה (זו נקראת נתינה ב”ידה”), והגמרא מעמידה את המימרא הזאת בעבד שהוא כפות וישן. בשני המקרים הללו הגמרא לוקחת דין שמופיע במשנה או במימרא אמוראית כלשהי באופן כללי, ומעמידה אותו במקרה מאד מסוים. זה מה שקורה בדרך כלל באוקימתות שעושה התלמוד.

הסבר מסוג חמישי

לאיזה טיפוס הסבר מתוך הארבעה שפגשנו למעלה ניתן לשייך זאת? קל לראות שזה לא אף אחד מהארבעה. הסוג הזה, על פניו, נראה גרוע יותר מ-overcomplication, ובעצם הוא לא מתאים גם לאף אחד משלושת האחרים. כעת הגענו להסבר מסוג חמישי:

  • כשחושבים על כך, נראה שאוקימתות מהסוג שפגשנו כאן מקבילות להסבר בדוגמת השינה בצהרים, הקובע שרק בשבתות זוגיות הוא ישן כמדיניות ובשאר השבתות מה שהוא ישן היה מקרי. כלומר גם מתוך אותו חלק מהעובדות שנראה חד משמעי (השינה בשבתות) נלקחות בחשבון בבניית ההסבר (התיאוריה) רק חלק מהן. בניסוח של הגמרא, אנחנו בעצם עושים כאן אוקימתא: מדיניות השינה בשבתות שנראית לכאורה מדיניות כללית, בעצם נכונה רק לשבתות זוגיות ולא לכל השבתות (כמו סייג שהעבד של רבא הוא רק עבד כפות וישן, וכמו שהיו”ט במשנה הוא רק יו”ט שבא אחרי שבת). ניתן לכנות הסבר כזהundercomplication (תת-מורכבות, או מורכבות חסר). גם המידע המוצק לכאורה שיש בידינו, נלקח בחשבון רק באופן חלקי. אם הסבר של overcomplication מוסיף מידע על מה שיש בנתונים, הרי שהסבר של undercomplication מוותר על חלק מהמידע שבנתונים.

מדוע הסבר מסוג כזה בעייתי יותר מארבעת אלו שפגשנו למעלה? מפני שהוא לא מציע הסבר לתופעה שלכאורה יש לה הסבר מתבקש בנתונים, או לפחות לחלק ממנה. נוח לי יותר להראות את הבעייתיות הזאת באמצעות שתי הדוגמאות שהבאתי למעלה לאוקימתות תלמודיות. בשתי הדוגמאות הללו ההסבר המוצע לא מתאים לנתונים שבטקסט, ומשמעות הדבר היא שבעצם לא ברור מדוע הטקסט מתנסח באופן כזה. אם המשנה רוצה לומר דין רק לגבי יו”ט שחל אחרי שבת מדוע היא לא כותבת זאת? אם רבא רוצה לומר דין שרלוונטי רק לעבד כפות וישן מדוע הוא לא כותב זאת? חשוב להבין שזוהי קושיא על ההסבר המוצע באוקימתא. גם אם יש קושי שמאלץ אותנו לדחוק את המשנה ולהעמיד אותה באוקימתא, עדיין נותרת השאלה מדוע מנסח המשנה כתב נוסח שגוי ומטעה? לשאלה זו ההסבר של האוקימתא לא מציע תשובה. לעומת זאת, ההסבר שאותו הצעתי לשינוי המדיניות של הקב”ה (שהוא מטיפוס overcomplication) לא סובל מהפגם הזה. הרי אין שאלה מדוע התורה מתארת את מעורבותו של הקב”ה בעולם. זה נכתב מפני שזה אכן מה שקרה אז, ואני לא טוען אחרת. מה שאני טוען זה רק שכעת, בתקופה שאחרי המקרא, זה כבר לא כך. לכן אין בתמונה שתיארתי קושי מול הנתונים (כפי שכתבתי, הוא מתיישב עמם היטב) אלא רק תופעה של מורכבות יתר. לעומת זאת, הסבר באמצעות אוקימתא סותר את הטקסט המתפרש עצמו, כי האוקימתא מורידה משהו מתוך מה שכתוב בטקסט. במשנה בביצה כתוב דין כללי לגבי כל יו”ט והגמרא מפרשת זאת רק על יו”ט שאחרי שבת. זה מה שמעורר את הקושי לגבי הניסוח של הטקסט המתפרש, מה שלא קיים במקרה דידן. שימו לב שאם במשנה בביצה היה כתוב הדין בפירוש רק לגבי יו”ט שחל ביום א והגמרא הייתה מציעה שביו”ט שחל ביום ב זה לא חל, כלומר ממאנת להרחיב אותו אל מעבר למה שכתוב, אז זה אולי היה מקביל להסבר של מורכבות יתר. במקרה כזה הגמרא רק הייתה מוסיפה אילוץ אחרי הטקסט אבל לא סותרת את עצם מה שכתוב בו. אבל כפי שראינו זה לא מה שקורה באוקימתא.

השלכה להבדל בין סוג ההסבר הרביעי לחמישי

יש השלכה חשובה להבדל הזה. כדי לבסס הסבר מהטיפוס של אוקימתא (undercomplication), לא די להציג את הקושי שמאלץ אותנו להעמיד את המשנה במקרה ייחודי. כאן דרוש בנוסף לכך הסבר מדוע המשנה עצמה מנוסחת בלשון שאינה מדויקת (כלומר מדוע היא כתבה את הדין לגבי כל יו”ט, ולא רק לגבי יו”ט אחרי שבת). בלי הסבר כזה, הדוחק של האוקימתא אינו מוצדק (למרות שהקושי שהביא אליו הוא ברור ומציק). לעומת זאת, בהסברים מסוג של מורכבות יתר עצם קיומו של קושי (מקור מנוגד, עובדה, או סברא) מספיק כדי להצדיק אותם, כפי שראינו במנגנון של לימוד זכות (כי בהסבר של מורכבות יתר אין בעיה עם הנוסח המתפרש).

נראה שהקושיא של קרן עליי שהובאה למעלה, מניחה שההסבר שלי הוא אוקימתא. לכן הוא טוען כנגדי שקיומו של קושי עדיין לא מצדיק אותו כי אני מעקם את הכתובים. הוא היה צודק אם זו הייתה אוקימתא, אך כאמור זהו הסבר מטיפוס שונה (overcomplication), והוא לא מעקם את הכתובים. הוא מתאים להם לגמרי, אבל טוען שההמשך נראה שונה ממה שמתואר בהם. ולצורך כך די היה לי להצביע על הקושי שמחייב אותו (הסתירה מול העובדות ותמונת העולם המדעית), כפי שעשיתי למעלה.

מהו באמת ההסבר לנוסח המשנה בהסברים מסוג של אוקימתא? מהי ההצדקה לניסוח המשובש לכאורה של המשנה? אחת הבעיות בהבנת האוקימתות היא שהגמרא מציבה את האוקימתא אבל אף פעם לא עונה על הקושי הזה. מאמרי הנ”ל על האוקימתות עוסק בעיקר בשאלה זו. הראיתי שם שהניסוח של המשנה הוא תמיד מדויק, והוא מביע בדיוק את מה שהמשנה באה לומר. זאת מפני שהאוקימתא לעולם באה לפתור קושי צדדי ולא לסייג את המקרים שבהם עוסקת המשנה. אין באמת סתירה בין ההסבר של האוקימתא לבין נוסח המשנה. אבל, כאמור, כל המהלך שם נחוץ רק ביחס להסברים מהטיפוס של אוקימתא. בהסברים של מורכבות יתר אין בו צורך. כפי שהסברתי, שם אין קושי בניסוח המקורי שאותו צריך להסביר.

תופעה דומה בפירוש על דרך הדרש מול הפשט

ניתן לראות תופעה דומה ביחס בין פשט לדרש. שיטת הגר”א היא שהדרש אינו עומק הפשט כפי שחושבים אחרים, אלא מישור פרשני מקביל לזה הפשטי. אבל עדיין הדרש בדרך כלל נסמך על קושי כלשהו שקיים בפשט. אלא שמכוח הקושי לא מתחלף הפירוש הפשטי אלא מתווסף פירוש מדרשי. אבל יש כאן נקודה חשובה שרבים מפספסים, והגר”א מראה אותה בגאוניותו הטיפוסית. אביא כאן דוגמה מהספר השלישי בטרילוגיה שלי שעוסק בנקודה זו.

ר’ מנשה מאיליא, בהקדמת ספרו בינת מקרא, מביא בשם רבו הגר”א דוגמה שממחישה את גישתו לגבי היחס בין פשט לדרש, ואת ההיגיון שביסודה. דברי הגר”א מתייחסים לפסוק בספר משלי (יב, כה):

דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה:

יש לשים לב שלא כתוב כאן כפי שבדרך כלל חושבים “ישיחנה”, אלא “יַשחנה” (שימו לב לניקוד). משמעות המונח “ישחנה” בפסוק הזה אינה ברורה. על כך דורשת הגמרא (סנהדרין ק ע”ב):

דאגה בלב איש ישחנה. רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: ישיחנה מדעתו, וחד אמר: ישיחנה לאחרים.

הגמרא מציעה שתי אפשרויות שונות לקרוא את הפסוק: או ישיחנה מדעתו או ישיחנה לאחרים. רבי מנשה מסביר שהפירוש הפשטי לפסוק הוא שהדאגה משחיחה (מכופפת) את הלב (וכך גם ברור מההקבלה הניגודית בהמשך הפסוק: “ודבר טוב ישמחנה”. שמחה, אצל חז”ל ובמקרא, היא ביטוי שמשמעותו בדרך כלל הרחבה), ולפי זה השי”ן בפסוק היא ימנית. אבל על פי המסורה הפסוק כתוב בשי”ן שמאלית, ודבר זה סותר את הפשט ומורה לנו להשתמש בדרך הדרש. ר’ מנשה מסביר שאי אפשר לקרוא את הפסוק כפשוטו (השחחה של הלב) שהרי לפי זה צריך היה לכתוב בזכר “דאגה בלב איש תשחנו (=את הלב, או האדם)”, ולכן חז”ל דורשים את הפסוק כאילו המילה כתובה בשי”ן שמאלית – ישיחנה מדעתו.

בעצם ביסוד טענתו של הגר”א מונח הסבר מרתק לתופעת הפשט והדרש וליחס ביניהם. לדבריו  הפסוק נכתב[11] בצורה משובשת מבחינת הפשט, והדבר נעשה בכוונה תחילה ומטרתו לאלץ אותנו לדרוש אותו. אבל אין זה אומר שהמדרש חושף את עומק הפשט, שאם לא כן הדרש עצמו היה נכתב ישירות כנוסח הפסוק (“דאגה בלב איש ישיחנה מדעתו/לאחרים”), ואז לא היינו נזקקים להסתבך בדרשות על הנוסח הכתוב. כך גם יכלו לכתוב ממון תחת עין ולחסוך את כל הסיבוך והדרש היה כבר הפשט עצמו. הגר”א מסביר שהכתיבה משובשת בכוונת מכוון, כדי לרמוז לנו שהפשט במקומו עומד, אבל בנוסף לפשט יש גם מישור התייחסות נוסף, הדרש. השיבוש מלמד ששני הפירושים ניצבים זה בצד זה. זוהי הדרך היחידה של הפסוק לרמוז לנו שעלינו להתייחס לפסוק בשני מישורי ההתייחסות, הפשט והדרש, גם יחד. כל צורה אחרת הייתה מוליכה אותנו לאחד משני הפירושים בלבד. גם אם לא מקבלים את ההנחה המובלעת של הגר”א ותלמידו שנוסח המסורה הוא שחזור של הכתיבה המקורית של התורה על ידי הקב”ה, עדיין הדוגמה הזאת ממחישה את הרעיון הכללי שהדרש הוא מישור התייחסות מקביל לפשט, ושהתמונה המלאה היא השילוב של שניהם. אבל מעבר לזה, לענייננו, הניתוח הזה מדגים שכאשר מבצעים דרש על בסיס קושי בניסוח מול הפירוש הפשטי, לא די בקושי כדי לבסס את הפירוש המדרשי. צריך גם לספק הסבר מדוע הפסוק לא כתוב ישירות באופן שהיה מלמד אותנו את הפירוש המדרשי. הגר”א מסביר שזה מכוון כדי שנשאיר גם את הפשט וגם את הדרש על מכונם. בדיוק כפי שראינו ביחס לאוקימתות. היחס בין פשט לדרש גם הוא מטיפוס undercomplication.

כל זה לגבי הדרש. לגבי אוקימתות, כאמור לעיל, הלשון בפשוטה של המשנה מתארת את העיקרון עצמו במדויק. האילוץ שגורם לאוקימתא הוא צדדי. גם שם זה undercomplication, כמו ביחס לפירוש מדרשי, ולכן גם שם נדרש הסבר לניסוח שנקטה המשנה (ולא די בהסבר של האוקימתא כשלעצמו כדי לענות על הקושי). לעומת זאת, בנדון דידן (של שינוי המדיניות) ראינו שמדובר בהסבר מטיפוס של overcomplication, שהוא פירוש פחות גרוע, שכן הוא לא דורש הצדקה מעבר לעצם קיומו של הקושי.

[1] ראה על כך בטור 10 וכאן.

[2] ראו על כך בפרק השביעי של ספרי מדעי החופש. ההבחנות והדוגמאות כאן (לגבי ארבעת סוגי ההסבר הראשונים) לקוחות מספרו של ידידי פרופ’ משה קופל, המובא שם.

[3] אני מתנצל בפני המתמטיקאים שבינינו על הכללתו של 1 ביניהם.

[4] אגב, יש עוד אינסוף הסברים אחרים, שכל אחד מהם ינבא מספר אחר כבא בתור בסדרה הזאת, אבל רובם מסוג נחות (פחות פשוט) כפי שיוסבר מייד.

[5] אין בעיה עקרונית לעשות זאת (יש אינספור הסברים כאלה). ראו בהערה הקודמת.

[6] בעצם הכוונה היא לעודף מידע (הסקת מסקנה שמכילה יותר מידע מאשר בנתונים).

[7] בעצם כנראה מדובר בתהליך הדרגתי, אבל זה לא חשוב לענייננו.

[8] ראו בטור 1516.

[9] לא בכדי לא הזכרתי כאן את דיני הקרבנות שלכאורה עתידים לחזור, אם כי הרב קוק טוען שלא (אלא יקריבו מן הצומח), או את מחיית עמלק שכבר אינה רלוונטית (ראה על כך ברמב”ם עשה קפז, ובמאמרנו לשורש השלישי בתוך הספר ישלח שרשיו) ועוד.

[10] במאמרי שם הסברתי שכנראה הראשונים נחלקים האם באמת מדובר באוקימתא, ואין כאן המקום.

[11] אני מניח כמובן שהמסורה משקפת את האופן שבו הפסוק כתוב. זו התפיסה המסורתית המקובלת, ובוודאי על הגר”א שאמר את כל זה.

106 מחשבות על “על יושר פרשני וטיפול בקשיים וסתירות (טור 243)”

  1. תודה כרגיל על טור מעניין ובהיר:-)

    רציתי להעיר דבר שאולי אתה מתייחס אליו במקומות אחרים ואם כן אז מחילה שלא קראתי – שאלת במה עדיפים ההסברים של קרן על זה שלך. רציתי להעיר שההסברים שקרן מציע (או מציעה? קרן זו לא אישה?) נובעים בדיוק מאותו מקום שאתה מתאר: מהצורך ליישב תצפיות או עמדות סותרות. הצורך לטעון שהקב”ה מנהל את העולם בהסתר פנים אינו נובע רק מהעימות בין הכתובים לבין המציאות הגלויה. הוא מגיע מעוד אלמנט חשוב וחיוני – תפיסת המוסר שלנו וההבנה (או האמונה) שהיא שיקוף וביטוי של מוסר אלוקי. במילים אחרות – מה אנחנו רחומים, מן הסתם אף הוא רחום. ואם הוא החליט לעזוב את הארץ ולתת לנו לעשות מה שנרצה בלי להציל עשוקים וכדומה, הקושיה היא לא רק מזה שבתנ”ך כתוב אחרת אלא בגלל שהאופן שבו אנחנו תופסים את אלוהים היא אחרת. הצורך לומר שהוא עדיין משגיח – או על צדיקים בלבד, או השגחה כללית על ההיסטוריה, או שהוא מצליח לתמרן את ההשגחה שלו בצורה כל כך מבריקה עד שאי אפשר לראות אותה – נובע בין השאר מהצורך ליישב את התפיסה המוסרית שלנו עם העולם שנראה שרירותי – ועם אל שנראה אדיש. האלטרנטיבה במקרים רבים היא באמת אלוהים פילוסופי שלא מתעניין בגורל בני האדם, שלא ברור למה הוא מצווה אותנו מצוות, והכי גרוע – זה שומט את הקרקע מתחת ההנחה הכי בסיסית (ומובלעת בד”כ) של מוסר, שהוא מגיע ממקור חיצוני לנו. לכן הסברים כמו של קרן נובעים מאותו מקום שההסבר שלך מגיע אליו – מתוך אי רצון לוותר על אלמנט יסודי מאד בתפיסת העולם, וניסיון להשאיר אותו על כנו עד כמה שמתאפשר.

    (אתה גם עושה את זה, בפועל, כשאתה נותן נימוק מוסרי להתרחקות של הקב”ה, כדי שנוכל ללמוד ללכת לבד וכו’ – אני לא אומר שאתה מתעלם מהשיקול הזה, אני רק מצביע על כך שהוא קיים ולמעשה הוא דומיננטי מאד והיתה חסרה לי התייחסות מפורשת אליו).

    1. מה הופך את השואה למיוחדת מהבחינה הזו? אם זה לא בסדר לתת לאנשים (או ליצורים חיים בכלל) לסבול, הבעיה היא הכמות? עבור ישות מוסרית שיכולה להתערב ולמנוע כאב בלי מאמץ – לכאורה יש צורך בסיבה טובה כדי להימנע מכך, לא משנה אם מדובר בחתול פצוע או במיליוני אנשים שנרצחים בשיטתיות. גם אם יש סיבה טובה לאי-התערבות זה לא הופך את המצב ל”לא בעייתי מבחינה מוסרית”, הוא בעייתי אבל האלטרנטיבה בעייתית יותר.

    2. ההתנתקות של הקב”ה מבוססת על כך שהוא נותן לנו בחירה. יכולת לבחור כוללת גם יכולת להרע (ראה חגיגה ה ע”א: יש נספה בלא משפט, ובר”ח שם). לכן ככלל אין שום בעיה מוסרית בהסתלקות הזאת. אמנם במקרים קיצוניים (כמו השואה, ולאו דווקא שם) כן הייתי מצפה להתערבות. אבל עובדה שלא הייתה. אז על מה הוויכוח?

    3. 'הגבור והנורא' ע"פ אנשי כנה"ג: ההשגחה הנסתרת (לדוד)

      בס”ד ערב יוה”כ תש”פ

      לדוד – שלום רב,

      ידועים דברי הגמ’ שאנשי כנסת הגדולה השיבו על השאלה ‘איה גבורותיו? איה נוראותיו?’ באומרם שגבורת ה’ היא בהתאפקותו לעומת אויביו, ולאידך גיסא: ‘נוראותיו’ באות לידי ביטוי בכך שמקיים את הכבשה בין שבעים זאבים.

      במצב של הגלות היה נראה שהקב”ה סילק את השגחתו מעמו ואיפשר לשונאיהם להרים ראש. אך דווקא במצב זה מתבלטת הנהגתו הנסתרת המכניסה רתיעה ללב השליטים מלאי השנאה, בלמים נפשיים כלשהם המונעים מה’זאבים’ בעלי העוצמה לממש את מלוא שנאתם ולבלוע את ‘הכבשה’.

      בשואה ראינו למה מסוגלים ה’זאבים’ כשלזמן קצר הוסרה מהם הרתיעה המוסרית הבסיסית, וממה שעשו אותם ‘זאבים’ אחרי מאתיים שנות ‘נאורות’, למדים אנחנו למפרע שקיומו של עם ישראל במשך 1800 השנים שלפני כן, כאשר היו ה’זאבים’ פראיים יותר – נבע מ’נוראותיו’ של ה’, מהרסן הפלאי ששם בליבותם.

      גם בשואה באה לידי ביטוי הנהגתו הנסתרת של הקב”ה, הן בסיפורי הצלה פלאיים שחווה כל אחד מהניצולים, והן בכך שה’זאבים’ בסופו של דבר לא הצליחו להפיק את זממם עד הסוף. ואדרבה תיאבונם הבלתי נלאה הוא שהביא למפלתם. תיאבון שהביא את הגרמנים לפתוח חזית שניה כנגד בעלי בריתם הרוסים, ואת היפנים שתקפו את אמריקה הניטרלית. כך שמהגברתה של הרשעה – באה מפלתה.

      בברכת גמר חתימה טובה לשנה טובה ומבורכת, ש”צ

  2. אני חושב שהדעה שאתה מציג בשם המקרא, כאילו האלהים מתערב כל הזמן במציאות הטבעית, היא קריאה פשטנית מדי של המקרא. אני קורא לתפיסת האלהות הזאת ‘אלהים גננת’, היא תופסת שהאלהים הוא איזו שהיא גננת-על שמופקדת על חלוקת הממתקים לילדים שמתנהגים יפה, ומחטיפה מכות לילדים שמשתוללים.
    פרשת והיה אם שמוע, ומספר קטן של פרשיות דומות, עוסקות בהתערבות אחת בלבד, והיא היכולת של ישראל לשרוד בארץ המובטחת, שאם ישמרו את התורה ירדו גשמים ויהיה שלום, ואם לא יאלצו לגלות ממנה. אלהים כרת ברית [-חתם חוזה] עם בני ישראל שהוא נותן להם את הארץ על תנאי שיקיימו בה את המצוות. זוהי ההתערבות האלהים היחידה שמוזכרת במקרא [מלבד הניסים של משה ואליהו וכו’], ומהרגע שישראל גלו מארצם היא כבר לא רלוונטית!
    במספר מקומות במקרא (בעיקר בספר תהלים ואיוב) כתוב שעשיית טוב הוא דבר משתלם [והיה כעץ שתול על פלגי מים], ואילו עשיית רע הוא דבר שאינו משתלם [לא כן הרשעים כי אם כמוץ וגו’]. אבל בשום מקום לא כתוב איך בדיוק האלהים מתגמל את הצדיק או איך הוא מעניש את הרשע. סביר להניח שהרעיון הזה הוא אבסולטי ונצחי, והוא נובע מתפיסת המוסר המקראית. יסודה בטענה שאם העולם מתנהג נטו לפי חוקי טבע, ואין שום משהו שמתגמל על הטוב ומעניש על הרע, יוצא שאלהים עצמו אינו מוסרי, ואם כך גם המוסר האנושי חסר עוגן אמיתי במציאות.
    במקרא מסופר על אברהם ויעקב ודוד שנפטרו, ולא מוזכר שהתפללו עליהם שלא ימותו כמו על הר’ עובדיה. לפני מלחמה דואגים שאילו שאירסו נשים לא ימותו, ולא שולחים חצי מהחיילים ל’מטה תהלים נגד טילים’.
    המקרא מכיר בעליונותם של חוקי הטבע, כשבתוכם הוא תובע מהאדם להתנהג בצורה מוסרית מתוך הכרה שהמוסר משתלם בסופו של דבר, בלי לספק את ההסבר איך בדיוק הוא משתלם.

    1. גם לגבי הגשמים, אתה רואה קשר בין תפילות לגשמים? יש חיזוי מטאורולוגי שעובד לא רע. אני לא מסכים איתך לגבי התפיסה מכלל המקרא, ואכ”מ. ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל…

  3. עקב קוצר הזמן קראתי ממקופיא ובלנ”ד אחזור ואשנה.

    הטיעון שלך היה נכון אילו התורה לא הייתה מתייחסת לעתיד. אבל בפרשת והיה אם שמוע אין הגבלת זמן. פרשיות ניצבים וילך בפירוש מתייחסות לעתיד. לדבריך צריך לומר שהתבגרנו, אבל בעז”ה עוד נחזור לילדות.

    1. פרשת והיה אם שמוע מתייחסת בפירוש לכניסת ישראל לארץ כנען, תסתכל בתנ”ך באיזה הקשר היא מופיעה. לפני כן מדובר על כך שהארץ זקוקה למים מידי שנה [לא כארץ מצרים אשר וגו].
      בפרשת נצבים ישנה הבטחה שאם ישראל ישובו בתשובה הם ישיבם אלהים לארצם. הבטחה זו לפי הפרשנות המקובלת עדיין לא התקיימה מאחר שישראל לא חזרו בתשובה. ובעצם זוהי ההתערבות היחידה שמוזכרת במקרא על התקופה שאחרי הגלות [מלבד ההבטחה של ‘לא מאסתים’ וגו’].

  4. א. מזה זמן רב אני מנסה להבין את ההנחה הבסיסית שלך שמעורבות של האל בעולם ניתנת לאמפיריות. כלומר ניתן לצפות האם האל מעורב/לא מעורב. האם שתי האפשרויות שקולות בעיניך? כלומר, נניח שהוא כן מתערב, האם היית מצפה לקבל מחקרים תצפיתיים שמראים בצורה מתמטית כיצד האל מעורב, כיצד משפיעות תפילות, כיצד אמונה עשויה להועיל למקרי רפואה, כלכלה ועוד? דומני שההנחה הזאת תמוהה למדי. אין שום משמעות לאמונה זו כאשר הדברים ניתנים לחיזוי מובהק. אמונה שעומדת בבסיסה של דת אינה יכולה להימדד בכלים מדעיים שיוכיחו את אמיתותה, שכן בכך היא כבר לא דת, היא מדע. עליך להראות מודל הגיוני של התערבות ולא משהו אבסורדי.

    לענ”ד התהליך בנוי כך. האמונה באל באה מכוח ההוכחות הרווחות, אמונה בתורה מכח המסורת או הסבירות וכו’. כחלק מאמונה זו בתורה, אנו מאמינים גם בהשקפתה היסודית (אך ורק במה שכתוב באותה תורה) כי האל משגיח ומתערב, כמובן שבמשך השנים ההסתר גדל יותר, וגם זה עיקרון שמופיע בתורה. אך אין שום כלי מדעי שיכול לבסס לנו את זה. אלא מאי, פיתחת טיעון שהאמונה/תורה לא יכולה לקבוע עובדות, וגם אין משמעות מחייבת לכל מישור שאינו הלכתי, אלא תיאלוגי או אגדי. לעמדה זו, המוחקת את סמכותם של כמה מחלקי התורה, אכן קשה למצוא תימוכין לשאלת ההשגחה ומעורבות האל.

    1. א. סיסמא ריקה מתוכן. אם הקב”ה מרפא בעקבות תפילות, אני בהחלט מצפה שזה ייראה. ואם לא – מדובר בתיאוריה שללא ניתנת להפרכה ואין לי אמון בה. כבר התרגלת לכל התירוצים התפלים שמחביאים את האמונה מאחורי כיסוי אטם וכך מגינים עליה. אמונה או לא אמונה, אלו מילים. אמונה פירושה ידיעה. אין שום הבדל ביניהם.
      ב. הסברתי בקצרה מדוע אתה עצמך (כלומר כל יהודי סביר) לא מאמין בזה. ראה את הדוגמאות לגבי הסבר אירועים שקורים, וגם זה נאמר בקיצור נמרץ כמובן.

    2. א. שוב, אני מסכים אתך שמתוך המציאות לעולם לא נוכל ללמוד על מעורבות האל. זה לא דבר שניתן לתצפית, ואילו היה הדבר ניתן לתצפית אזי מדובר במדע ולא בדת ובטח לא באמונה. נקודה. זה יכול להתבסס אך ורק על מקור כתוב שאנחנו מאמינים בו. לא רואה בזה תירוץ תפל יותר מאשר להאמין שיש ראש השנה ויש שבת. חשוב גם שנבין שפשוט שלא מדובר בשאלה בינארית – תפילות מרפאות או שלא. רוב התפילות אינן זוכות למענה מידי ומוחש ומלא, וגם בשאלה זאת נכתבו אינספור הסברים (לא כולם מוצלחים, נכון).
      ב. כתבתי למטה באות ב (בהודעה השנייה שלי) למה ההתייחסות לטבע אינה סותרת אמונה באל. אנחנו לא אמורים להתנהל כאן מעל דרך הטבע, כי הרוב המוחלט מתנהל בטבע וכך עלינו להתנהל.

  5. ב. הנחה נוספת שלך שישנה סתירה בין ההתנהלות לפי הטבע (רפואה או נפילת מטוס) לבין התנהלות אמונית (תפילות או אמונה במעורבות האל בפיזיקה). הנחה לא ברורה. הרי המונח ‘התערבות’ ב-X כל כולו מעיד על כך שיש כאן X שעומד ומתנהל עקרונית מאליו, אלא שפה ושם ישנה התערבות. הווי אומר, האל ברא טבע שמתגלגל לבדו ולפי חוקים משלו. אין ספק שאדם שבא לעולם אמור להתנהל לפי כללי הטבע וגם לנתח אירועים שונים לפי חוקי הטבע. אך האמונה הדתית אומרת שיש להתחשב גם בחוקי ההתערבות, ולכן כאשר מתרחשות צרות יש לפשפש במעשים, כמו כן יש להתפלל לא מעט פעמים ביום על התערבות או עזרה בפרנסה ובבריאות ובשאר צרכי האדם (ובמחילה, אדם שמרגיש מחויב לתפילה הלכתית בריסקאית אפלטונית מכח סמכות מעוגנת, אך עושה זאת במלמול יבש כאשר ספרי קאנט נושרים מתיק טליתו, הוא אדם מוזר ביותר בעיניי). זהו חלק בסיסי באמונה.

    1. על כך כבר עניתי כאן לא פעם. זה סתם בלבול מושגי. מעורבות אלוהית פירושה שעל פי הטבע היה אמור לקרות X ובגלל החלטה אלוהית קרה Y. חוקי הטבע הם דטרמיניסיים במובן הזה שאם נתון המצב העכשווי המצב הבא נקבע באופן חד ערכי. לכן כל מעורבות סותרת את חוקי הטבע. אין מעורבות במסגרת הטבע. אלו פטומי מילי בעלמא.

    2. ראשית גם כאן אתה מצפה למאה אחוז. ממש לא. חוקי הטבע הם X וכך העולם מתנהל. פעם בזמן רב יתכן שינוי בעקבות תפילה, שגם הוא מעורפל ובלתי ניתן להוכחה. וכאמור, לא נוכל להוכיח מהיענות לתפילה את מעורבות האל, כי זה אף פעם לא מיוצג כדבר מוכח שלא ניתן להפרכה. אנחנו מאמינים בכך רק במסגרת האמונה ש”מי כה’ אלוהינו בכל קראנו אליו”.

  6. ג. אם אני מבין נכון, אתה מסביר את הירידה בהתערבות האל בכך שאנחנו מתקדמים. כלומר במאה ה-19 האל היה צריך להידרש נקודתית למקרי זיהום ולעזור (או שלא). אך במאה העשרים, משנתגלה הפניצילין, הנושא של הזיהומים קיבל מיסוד בטבע ו”פטר” את האל מלהיזקק למקרים ספציפיים. כלומר, הצורך (החולי) עבר מרשות האל לרשות הטבע. זה נשמע נחמד, אך גם קצת אירוני. דור דור ובעיותיו וצרותיו, ולאל אף פעם לא חסרה עבודה. כלומר, המדע רחוק מלספק פתרונות לכל בעיה, ועדיין יש כר נרחב מאוד לפניה לאל. והרי גם במרחב ענק זה אנחנו בקושי שומעים אותו, כך שמבחינת ה”בגרות” שלנו לפיה יכולים אנו להסתדר לבד, יש לנו עוד הרבה מה להתקדם. הייתי מוסיף נקודה קלה, כי לדעת רבים מהראשונים, מעורבות האל היא הטריגר לשמור על קשר בינינו לבין האל, בין באמונה ובין בתפילה, ולכן אי אפשר לה למעורבות שתעקר מן העולם. אך כמובן שטיעונים אלו אינם רלוונטיים מבחינתך.

    איני עוסק כעת במתודה של השאלה הזו (ואין לי בעיה עם מה שהצגת), למרות שהיא החלק החדש והמרכזי בטור הנוכחי, טיעוניי מוסבים על השאלה והתשובה כשלעצמן. רק אעיר שהטיעון שלך כי למרות עיקרון נצחיות התורה ישנם דברים שהשתנו, דוגמת אשת יפת תואר ודיני עבדים, אינו רלוונטי כאן. כי אנחנו בהחלט מקבלים שינוי בנסיבות (כפי שהסברת יפה במאמרך על עבודה זרה נאורה ועל שינויים בהלכה), אך כפי שכתבתי לעיל אין לנו שום אינדיקציה שבנושאי ההשגחה הנסיבות כאן השתנו.
    מכל מקום אני מודה לך על חידוד הדברים.

    1. אתה שוב מניח את המבוקש. תמונת העולם המדעית היא אינדיקציה אם אתה רואה בה סתירה למעורבות האל. וכי תמונת העולם המדעית “נוצרה” כעת או שרק “התגלתה” כעת? וכי בזמן התנ”ך וחז”ל המדע אילו היה קיים היה מגלה דברים אחרים? לפי דבריך, חוקי הטבע אילו היו נחקרים בזמנם כפי שנחקרים היום היו מגלים כי החוק לפיו המים תמיד מתנקזים למקום הנמוך רלוונטיים רק בתנאי שאין משה רבינו שמכה במקל וצועק לאל שיקרע את הים, ואז כמה מאות שנים אחר כך היו החוקרים מעדכנים את החוק ו”מגלים” שכיום גם צעקה לאל אינה פועלת. האם אתה מאמין בזה?

  7. המקרא עצמו מתאר שינוי ברמת ההשגחה לאחר המבול, עד כדי ביטול הזיקה בין רמת המוסר האנושי לתגובת הטבע, לפחות ברמת מחזור הימים, העונות, האקלים והחקלאות. כאמור: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם.. עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ. (ואם אני גרטה טונברג – הייתי מוצא ‘אוקימתא’ שתצדיק את מחאת האקלים. ואכמ”ל).
    למעשה מקורה של התבנית כבר במקומה של השבת בסיפור הבריאה (פרק א), שמשמעה היסודי היא שביתת האל ממלאכתו, והתחלת מלאכת האדם שנברא בצלמו, לעובדה ולשומרה (פרק ב). זו תבנית שהולכת ומתממשת לאחר המבול, ובהמשך בחלוקה שבין שבעים האומות לעם ישראל.
    כך שההבחנה הזו, בין השגחה צמודה לבין העברה איטית של האחריות אל האדם, שמאפשרת בעצם את המצוות, היא פנים מקראית.
    למעשה, ההשגחה הפרטית, כמו בפרשת והיה אם שמוע, נשמרת ברמת העקרון רק ברמה הלאומית ורק בעם ישראל כשהוא בארצו. מי שמתבונן בהקשר רואה שהוא נטוע בכך שאין השגחה פרטית על הטבע העונתי במצרים, שם הנילוס ימשיך להשקותה באופן טבעי, ורק ארץ ישראל ה’ דורש אותה מראשית שנת הגשמים ועד אחריתה, בהתאם למעשיו של עם ישראל. (ומכאן אגב, מקור מקראי לראש השנה כיום דין (לעם ישראל בארצו)).
    אם להיות ספציפיים גם בעם ישראל, לאחר חטא העגל, נרשמת הפחתה ברמת ההשגחה. וכן לאורך התנ”ך, בין ספרי הנביאים לספרים המאוחרים, שבהם כבר אין נסים (“גלויים”). וכבר אמרו חז”ל: אסתר מן התורה מנין? שנאמר אנכי הסתר אסתיר. ואפשר לדרוש שרעיון הפחתת ההשגחה (הגלויה) שנמצא במגילה מקורו כבר בתורה ברעיון הסתר הפנים.
    כמובן שבחז”ל הדברים, הפחתת ההשגחה, מפורשים יותר. והפסקת הנבואה, מיסודות התורה, היא רק אחד מהם.

  8. שלום כבוד הרב.
    את קושייתי הגדולה על המסקנה כאן הרב העלה ודחה בקלות וברצוני לחזור ולעוררה ולהראות בקושי התרוץ: הרב הקשה על שיטתו: שהרי הובטחנו שהתורה לא תשתנה. הסבר הקושיה לפי הרב: והרי התורה מלאה בהשגחת ה’ בעולמו? הרב תירץ: אין זה קשיה כי הרבה דברים שהתורה דיברה עליהם השתנו, כגון נבואה ועוד מספר מצוות. ברצוני להעלות את הקושיה שנית אבל קצת אחרת: ראשית אומר שכאשר הובטחנו שהתורה זו לא תשתנה,להבנתי אין הכוונה לסיפורי התורה והלך רוחה אלא למצוות התורה וכן אין הכוונה שלא יהיו מצוות שלא נוכל לקיימם כפי שהרב ציין. אלא שעצם המצוות קיימות במהותן והם לא ישתנו. כעת לקושייתי: העולה מדברי הרב שמצוות התפילה לא שייכת בימינו, כשלעצמו הדבר סביר כפי שהזכרתי, אך הבעייתיות כאן היא שכל המצוות שמצאנו ביטולן לעת עתה הוא מפני חסרון במציאות לפי דעתי,לדוגמא בן סורר ומורה שמציאותו בעולם לא התאפשרה (לפי דעה אחת) מפני חסרון בטבע העולם. אך כאן הרב מחדש חידוש גדול והוא: שהקב”ה בעצמו, בבחירתו, הוא הסיבה לחסרון אפשרות מצוות התפילה וזה חידוש שלא מצאנו כמותו. כמו כן דברים אלו מצטרפים לטענתו של דוד על חוסר מוסריות של הקב”ה בכך, כי הוא ציווה על מצוות התפילה ובבחירתו מונע אותה ממנו כעת ועוד בלי הודעה מוקדמת..

    1. לא ראיתי כאן חידוש שדורש התייחסות. לכל כבר התייחסתי. החילוק בין השקפות למצוות לגבי נצחיות התורה אולי ניתן להיאמר אם כי מסברא אין לחלק.

  9. העירו פה ולא התייחסת לכך שאם כיום בעידן המודרני יש התערבות היא חייבת להיות סמויה כי במצב של ו שכל דבר נבדק במעבדה אם תמצא התערבות ברורה היא תוביל לביטול הבחירה

    1. גם במעמד סיני היה הסתר אחר הגילוי (לשא"י)

      בס”ד ה’ בתשרי ע”ט

      לשא”י – שלום רב,

      מעמד הר סיני יצר אפקט חזק מאד של הפנמת האמונה. הרי ראו עין בעין את גילוי ה’, אך אחריו חזר מצב ההסתר שבו כביכול ‘עולם כמנהגו נוהג’. ההסתר גבר מאד ביום הארבעים שבו ציפו שמשה יגיע והוא בושש לבוא ופתאום מרגישים העם עזובים.

      מן הסתם קמו בקרב העם ‘הוגי דיעות’ שטענו: אכן ה’ עשה נסים גלויים במצרים ובהר סיני, אבל עכשיו ‘התבגרנו’, ה’ רואה שאנחנו יכולים ‘להסתדר לבד’ ללא השגחתו התמידית, ומעתה ינהיגנו העגל המסמל את עוצמת חוקי הטבע.

      מול ‘מציאות אמפירית’ כזו, הטוענת בהיגיון רב שפעם היתה השגחה אבל היום נעזבנו – אכן לא קל היה לעמוד 🙂

      בברכה, חור

    2. אין למה להתייחס. תיאוריות יכולות להיות מכאן ועד פתח תקווה. המדע עובד וכולנו מניחים שהוא עובד. התערבויות סמויות הן תזה שלא ניתן להפריך ואף אחד לא באמת מתנהג כך. לכן גם איני מאמין למי שמצהיר שהוא מאמין בכך.

    3. השגחת ה' 'מכאן ועד פתח תקווה' (לרמד"א)

      בס”ד עש”ק כי לא ירפך ה’ ולא יעזבך תש”פ

      לרמד”א – שלום רב,

      יפה הגדרת את השגחת ה’ בעולמו המלובשת בצורה טבעית, באומרך ‘הרבה תיאוריות יש מכאן ועד פתח תקווה’. פתח תקווה היא באמת הדוגמא הטובה לאנשים שהאמינו שהאדם עושה את ההשתדלות וה’ מסייע בידו הרבה מעבר לכוחו ליכולתו.

      מייסדי פתח תקווה היו אנשי אמונה מעטים, שהחלו מתוך אמונה גדולה במפעל שבדרך הטבע היה חסר סיכוי. כמה סבלו מהביצות והקדחת, כמה סבלו מפורעים ומשלטונות עויינים, כמה פעמים נאלצו לעזוב וחזרו שוב ושוב. ו’בסופו של יום’ – מכל המשברים והנפילות יצאו מחוזקים עד שהיום זו עיר גדולה ומשגשגת בגשמיות וברוחניות.

      כשבוחנים כל שלב ושלב אין שום נס גלוי, אבל כשרואים את התהליך בכללותו מבינים שללא עזר אלקי היה הכל נופל בשלב זה או אחר, ותמיד ברגע הנכון קרה ה’מקרה’ שהציל את המצב ואיפשר להמשיך הלאה ולהצליח ביתר שאת.

      דווקא מי שמאמין בה’ ובהשגחתו הנסתרת הוא שזורע הוא שייכנס להשקעה מליאת סיכונים, מתוך ביטחון בצור ישראל וגואלו, שכשאדם ‘פותח פתח כחודו של מחט’ – ה’ מסייע בידו לגמור מלאכתו, כדי לקיים את הבטחתו ‘ואתם הרי ישראל ענפכם תשאו ופרייכם תתנו לקראת עמי ישראל כי קרבו לבא’.

      בברכת שבת שלום וגמר חתימה טובה, ש”צ לוינגר

    4. בגרות - יכולת חשיבה מורכבת (והפנייה לדברי רמח"ל)

      בס”ד ח’ בתשרי תש”פ

      עכ”פ, אם מניחים אנו שהאדם המודרני מבוגר יותר – חשיבה בוגרת מתאפיינת ביכולת לתפוס מורכבות. זה לא ‘או שחור או לבן’, או שהקב”ה מתערב בנסים גלויים על כל צעד ושעל’ או שהקב”ה ‘התנתק לגמרי מהמציאות’.

      נראה דווקא שקדמונינו החזיקו בתפיסה מורכבת, שלפיה הקב”ה אינו הולך ‘ראש בראש’ כנגד ‘סדרי בראשית’ שהוא עצמו קבע, ומאידך ‘עיניו פקוחות על כל מעללי איש’ (ירמיהו לב), והוא מוצא את האיזון הנכון בין ההקפדה על חוקי הטבע לחוקי הגמול’.

      מורכבות זו התבארה יפה בספרו של רמח”ל ‘דרך השם’, חלק ב’ פרק ג’ ‘בהשגחה האישית’, ו’תן לחכם ויחכם עוד’. בתגובתי להלן הבאתי ‘מקורות לשיטת הרמב”ם’., שאף הוא ביאר את מורכבות הנושא.

      בברכת כוח”ט, ש”צ

    5. בס”ד י”ב בתשרי תש”פ

      האמונה אינה נוגדת את ההשתדלות. אדרבה אדם ‘מאמין בחי העולמים וזורע’. הזריעה עדיין אינה מבטיחה הצלחה, הרי כמה פגעים יכולים לבוא בדרך אל ההצלחה שאין לאדם שליטה עליהם, וכן האדם ‘זורע בדמעה’ וצריך הרבה סייעתא דשמיא כדי להצליח.

      ולא אחת אדם מתייגע ועושה הכל ובכל זאת עוברות שנים ואינו מצליח, ואז מזמן לו ה’ כאילו באקראי את פריצת הדרך. וכך חיפש החוקר הבריטי פלמינג חומר שייפגע בחיידקים המזיקים בלי לפגוע בתאים הבריאים עד שב’אקראי’ נתקל ב’צלחת פטרי’ לגידול חידקים שעלה בה עובש שפגע בחידקים וכך גילה את הפניצילין.

      על זה ניתן לומר: ‘יגעת ומצאת ב’אקראי’ אחרי היגיעה הרבה – תאמין שהיתה זו סייעתא דשמיא ולא מקראה בעלמא.האמונה אינה מונעת את ההשתדלות אלא מחזקת אותה, בהפיחה באדם תקווה להמשיך ולחפש ללא ייאוש.

      בברכה,ש”צ

      ולאידך גיסא, נותנת האמונה לאדם הצבת גבולות להשתדלות, שהמטרה לא תקדש אמצעים פסולים. אדם יודע לעצור באמצע עשייתו למצוא זמן להקדיש לבניינו הרוחני ולטיפוח משפחתו וילדיו, וגם כשהוא משתדל בכל המרץ – לא ‘יעגל פינות’ ולא יוותר על ערכי היושר.

      סיפרו לי על ר’ אפרים הורוביץ ז”ל (חמיו של הרב יהודה ברנדס נ”י) שהיה לו בית דפוס בת”א. חלק גדול מהכנסתו היתה ממוסד מסויים שהזמין ממנו בקביעות עבודות הדפסה. ויהי היום ואיש הקשר של אותו מוסד מודיע לר’ אפרים שאם הוא רוצה בהמשך החוזה – עליו לתת לו שוחד הגון. ר’ אפרים סירב בכל תוקף ובכך איבד חלק ניכר ממקורות הכנסתו. אך תוך ימים ספורים – הגיע אדם ממוסד אחר שהזמין אצלו עבודות הדפסה קבועות, והוא הרוויח מעמידתו על היושר.

      ר’ אפרים שעמד על ‘שאת ונתת באמונה’ ועל ‘קבעת עתים לתורה’, נפטר לפני מספר חודשים בשיבה טובה, כשהוא מותיר אחריו דורות של בנים נכדים ונינים העוסקים בתורה בעבודה ובגמ”ח, שציינו את הסמליות בכך שהוא הלך לבית עולמו כשסיים את תפילת השחרית שלו.

  10. אף אחד לא מתנהג כך !! זה לא נכון אני מכיר רבים שמחמת אמונתם באלוהים עושים פחות השתדלות לפרנסתם וגם רגועים יותר מחמת שמרגישים שאלוהים מתערב בבריאה וכל דעביד רחמנא לטב עביד

  11. בקיצור, רוב המאמינים הרציונליים לא חושבים שמעורבות האל ניתנת להוכחה אמפירית, דבר שהוא מופרך לגמרי. (אגב, בעצמך הבאת שיש מחקרים שמאששים את תועלת התפילה, אך יש גם מחקרים נגדיים, כך שגם מחקרים אמפיריים צריכים לקבל קונצנזוס של כל קהיליית המחקר לדעתך). הם בראשונה מתנהלים בדרך הטבע אך מאמינים גם בתפילה אותה הם מקיימים כמה פעמים ביום, מכוח האמונה במסורת ולא מכח הניסיון האישי.

    לסיכום, אתה מתעקש להניח כי: א. אם תפילות פועלות, הדבר חייב להיות נתון לתצפיות מדעיות; ב. האמונה במעורבות צריכה להיות מבוססת מהניסיון האישי ולא מכוח מסורת ואמונה באמיתות התורה; ג. בזמן התורה מעורבות האל הייתה ניתנת כנראה לחיזוי מדעי ולכן היום שהחיזוי המדעי לא מאשש זאת הרי לנו שכבר אין מעורבות. יש להסביר זאת בכך שהתבגרנו והעסק כבר “דופק” היטב לבדו…
    הנחות מופרכות, כל אחת יותר מחברתה, ואת הטיעונים אתה דוחה בקש בכך שאינך רואה צורך לחזור על אותן הנחות. אני חושב שנקודת המחלוקת ברורה.

  12. שלום כבוד הרב,

    1. בהתייחסותך להבדל בין הסבר כמו האוקימתא לבין ההסבר שלך (overcomplication) כתבת שאתה נדרש רק ליישב את הקושי ולא להיזקק להתייחסות לשאלה מדוע התורה לא כתבה זאת במפורש. כתבת שהסיבה לכך היא מפני שהתורה רק כתבה על השגחה וכו’. עם זאת, אינני מצליח להבין מדוע הקושי הנ”ל לא קיים כאן בכל זאת – הרי ניתן להקשות ולשאול מדוע התורה לא כתבה שההשגחה עתידה להתסתלק מן העולם בהדרגתיות כפי שאתה מציע?

    2. כמו כן (אם כי יש קשר הדוק בין שאלה זו לשאלה הקודמת כמובן), אם מותר לי להעיר משהו בנימה אישית, על אף שאני מקבל את דבריך במלואם כפי שהצגת אותם כאן, הנקודה היחידה שעדיין אינה ברורה לי מספיק (ויש לעיין בה היטב) היא הנחתך (שהתייחסת אליה במשפט אחד) ש-” חשוב להבין שלהערכתי אין ראיה מהתורה שהמציאות הזאת לא תשתנה, או שהיא לא אמורה להשתנות, אבל בהיעדר שיקולים נוספים אין סיבה להניח שהיא תשתנה. זו הנחה נוספת שאין סיבה להוסיף אותה למשחק.”
    אשמח אם תוכל להרחיב מדוע לשיטתך זה כל כך ברור שאין סיבה להוסיף אותה למשחק לדעתך? נראה שללא הנחה זו ההסבר שלך מתקרב להיות דומה יותר לאוקימתא.

    תודה ולילה טוב.

    1. 1. השאלה למה שהתורה לא תוסיף לנו מידע היא שאלה ולא קושיא. אבל התהייה מדוע התורה כותבת מידע לא נכון היא קושיא. כשהתורה אומרת שהמספר 2 הוא זוגי, אינך יכול להקשות למה היא לא כותבת שגם 4 הוא זוגי. כי לא בא לה. בכל אופן, זו שאלה ולא קושיא. אבל אם היא כותבת שכל המספרים בין 1 ל-5 הם זוגיים אתה בהחלט יכול להקשות שהמידע הזה שגוי (ולכן להיזקק לאוקימתא שהיא התכוונה רק ל-2 ו-4).
      2. ההסבר בסעיף הקודם.

  13. שלום רב
    במאמר ניתחת את הסיבות המתמתיקאיות להעדיף פרשנות חסכנית מאשר מורכבות יתר שאינה נתמכת בנתונים, וממילא כאשר לדעתך יש נתונים חיצוניים המרמזים שהאדם ישן רק בשבת של שנה לא זוגית אין לך מניעה מלקבל את התאוריה כנכונה, אבל במציאות הסינטטית מלבד שההסבר לא נתמך בנתונים יש עוד סיבה לא להניח תאוריה זו, והיא שלא מסתבר שאדם יתנהג בהנהגה משונה שכזאת, ותמיהה זו היא סיבה שלא להניח שכך מתנהג גם אם יהיו אי אלו רמזים שיכולים להסתדר לפי הנחה זו [היינו שאין מורכבות יתר].
    ההסבר שלך במחילה תמוה מאוד, ויעידו על כך צוות התוקפים הגדול [שלא נמנים רק על השמרנים דווקא, כפי שניכר מבין השיטין], הוא לא הגיוני מבחינת הרעיון שמונח בזה, ולא מתאים עם חלק חשוב של המצוות הבנויות על קשר עם אלוקים [כתפילה, ביטחון בו, אהבתו מחמת ש’הוא חייך’, הסתמכות על הבטחותיו שנתן וכו’], והוא נוגד את הציפייה מאלוקים להודיע לנו על אפשרות כזו, כך שגם אם יש נתונים חיצוניים שגורמים להסבר שלא לסבול ממורכבות יתר, עדיין זה הסבר אנליטי-מתמתיקאי מנותק בלבד, שכדי לקבל אותו צריך להתעלם מהרבה סיבות המנגדות אותו.
    בדבריך כאן אתה מודה שלא ניתן לסתור את התזה של אלוקים נסתר, ומחמת כן אתה נמנע מלהסתמך על כך, בהתאם לשיטה המדעית [או ‘מדענית’] שמה שלא נמדד לא קיים, אבל המעניין הוא שדווקא תזה זו מבוטאת בתורה בפירוש, שאלוקים אמר בפירוש שבזמן הניתוק מעמו הוא יתנהג עמנו בהסתר עד שנגיע למצב בו נתמה ונשאל היש אלוקים בקרבינו [וזה נאמר בעידן שבו לא היא אדם שאינו מאמין בכח עליון, דבר שהתחדש בעיקר במאות האחרונות, ובוודאי לא בעולם האלילי-המזרחי] ולא נמצא הוכחה אמפירית לכך.
    כך שדווקא המאמין בהחלט בשני המערכות ייקל עליו להכריח את התאוריה של קל מסתתר, שלא ניתן לבחינה סטטיסטית, אבל מידי פעם כן שולח סיפורי היענות וישועה נפלאים שמשאירים מקום לידי הרוצה לומר שזה מוסבר סטטיסטית, והוא את ידיו מחכך בהנאה – הנה הצלחתי כדברי.
    אכן אם הסיבה שמניעה את דבריך היא כפירה סמויה, והיינו שבעומק הלב [או ‘ההשקפה הכללית’, שאינה מפורשת בדת] אינך מאמין במסקנה הפילוסופית שאתה מציג במחברותיך, ולכן אתה תמה בטורים הקודמים על אלו שפועלים פעולות על סמך הנחות מטפיזיות [כאילו שלא כל הפעולות הדתיות שלך לא בנויות על הנחה שכזו, יחי ההבדל הגדול], ולכן אתה ממהר להסיר מתוך הדת המכבילה כל דבר שסותר את השקפת עולמך הסמויה, הרי שההשגחה בפועל היא אכן סייעתא קלה לעניין.

    1. אין ספק שנכנסים כאן שיקולים נוספים ואני תיארתי רק את התשתית הלוגית של דיון כזה. זה היה הנושא שלי.
      לעצם הערתך, אני לא מסכים. אנשים שמרניים ונצמדים למה שהם רגילים אליו, גם אם הם עצמם כשיבחנו את עצמם לא באמת חושבים כך. ניתן להראות זאת, והבאתי לכך דוגמאות.
      לדעתי שום דבר בהנחות של עבודת ה’ לאקשור לתפיסת העולם הרווחת שהקב”ה מעורב. זה פיתוח של אנשים ולא תורה מסיני, ואלו אנשים שהניחו תמונה אחרת. כשתניח את זו שלי תוכל לפתח עבודת ה’ מתאימה לגמרי.
      ברור שגם תמונת העולם המדעית מבוססת על מה שרואים בד””כ, ואתה תמיד יכול לטעון שההכללה המדעית שיש חוקי טבע היא המצאה של מדענים. אבל כולנו חושבים כך ומקבלים זאת. בהנחות הללו, אלוהים לא כאן. הוא לא שד שמנסה להזיז דברים ונעמד בקיפאון כל אימת שמסתכלים עליו. זה מגוחך בעיניי. אבל כל אחד והנחותיו.

  14. שלום שלום, קודם כל תודה על המאמר, ולענייננו:

    א. אני מסכים שיש חוקי טבע שעל פיהם העולם מתנהל וכו’ וכו’, וכך הדברים עובדים על דרך הרוב, ואצל רוב מוחלט של האנשים. ב. אדם שראוי לכך זוכה להתייחסות מעבר לטבע, מכיוון שהוא שבר את טבעו (כך לפחות אני מסביר את ההגיון בזה) ושני אנשים יכולים לזכות לכך:

    1. עם ישראל כפי שמשמע מפסוקי התורה והנביא הוא כן זוכה להתייחסות מיוחדת, אפשר להתווכח למה ואיך, אבל למעשה כך נראה מהפסוקים. אתה טוען שהמציאות השתנתה, אבל נראלי שזאת אמירה תמוהה בהתחשב בעובדה שאין בדל של רמז בפסוקים למה שאתה אומר (זאת לא הוכחה גמורה, אבל יש בכך הגיון). הוא הדין לאדם צדיק, שזוכה להתייחסות מעבר לטבע, וכפי שעולה גם מפסוקי התורה והנביא.

    ב. הסיבה המרכזית לכך שאני סובר שהדברים עובדים מעבר לכך משמע מפשט הפסוקים (שאני מסכים שבסופו של דבר הרבה פעמים מפרשים על פי תפיסת העולם הנוכחית) היא כזאת:

    אתה במאמר טוען שכיום לא רואים שהדברים פועלים בצורה חריגה, אבל נראה לי לפחות שזה לא ככה. יש אלפי סיפורים (ואנשים שאני מכיר ברמה האישית), שבזכות הרב אליהו למשל (ברכות שלו וכדומה) קראו דברים הזויים שמבחינה הסתברותית הם מופרכים, נכון, תמיד אפשר לומר שזה לא קרה בגלל זה, ויש ברכות גם שלא עובדות (אף אחד לא טוען שזה הוקוס פוקוס), אבל בדיוק כמו שאפשר להסביר שהכדור לא עף בגלל שהרגל בעטה בו, ובכל זאת לא נטען שזאת אפשרות סבירה, ואפשר להסביר שבעצם כל העולם שאנחנו רואים בעצם לא קיים, והכל במוח שלנו, ובכל זאת לא נסבור ככה כי זאת לא הסברות סבירה, הוא הדין פה.

    אפשר לומר שזה מוזר, שזה הזוי, יכול להיות ואני מסכים, אבל תשמע, יש אלפי סיפורים, סבבה, חלק מוגזמים, חלק לא מדויקיים וכו’, אבל כווווולם שקרנים? כולם רמאים? אנשים (עם רגליים על הקרקע) שאני מכיר ברמה האישית סיפרו לי שדברים הזויים, שהם בעצמם פקפקו בכך שזה יקרה, כולם שקרנים? אני לא יודע, אבל בעיניי זה תמוה, וגם אם הדברים לא מוחלטים, אני חושב שהם מסתברים ברמה גבוהה שכן תגרום לשנות תפיסת עולם (כמו הבעיטה בכדור וכו’).

    אני בהתחלה גם תפסתי שסוג של אלוקים עזב את הארץ, וכיום הדברים מתנהלים לגמרי במנותק, אבל כאשר אתה שומע כל כך הרבה סיפורים על אנשים מיוחדים שהדברים כן פועלים אצלם אחרת, לי זה גרם לשנות תפיסה (שוב, רק אצל אנשים מאוד מיוחדים, אני מסכים שאצל האדם הפרטי זה לא כך).

    זכורני שבעבר הבאת את הסיפור עם הילד שהוציאו לו את הצהבת עם יונים, ואמרת להורים שלך שגם כאשר רואים דבר שהוא מוזר, זה לא אומר שזה אמיתי ורציונלי. הרי גם שם היה אפשר לומר שזה לא היה היונה וכו’, אבל עדיין, הראייה שגם אתה תלית את זה ביונים (גם אם לא בצורה מוחלטת, בצורה מספיק סבירה שתגרום לך לומר שיש בזה משהו).

    תודה רבה

    1. אני מוכן להודות בכל עובדה מוצקה שיביאו לי (בדיוק כמו המקרה של הצהבת. ראה גם במחברת החמישית את הדיון שלי על טיעון העד של יום נגד ניסים). אבל הסיפורי מעשיות שנפוצים בין אנשים (כגון ניסי הרב אליהו וכו’) הם בד”כ לא עובדות אלא אמונות תפלות של אנשים לא מיומנים בחשיבה. לכשתובא בפניי עובדה מוצקה, לא סיפורים, משהו שניתן לבדוק ולהעמיד למבחן, אודה בה.

    2. בסדר, אני לא חושב שיש ביננו מחלוקת עקרונית, הרי אם לצורך העניין אשתך הייתה אומרת לך שכך קרה לה, מסתמא היית מאמין, הסיבה שאתה לא מאמין היא שזה נפוץ בין אנשים, לגיטימי, אני פגשתי אנשים מהימנים שאמרו לי כך – ולכן זה נשמע לי הגיוני בצורה מספיק סבירה ( לא הייתי מצפה ממך להאמין בזה בעקבות מה שאמרתי).

    3. וכמובן בהתחשב בעובדה שבפסוקים אין רמז למה שאתה אומר, זה מתווסף לכך שאני לא מוצא מקום לכך שהטיעון שלך נשמע הגיוני. ושוב תודה על המאמר, פותח את המחשבה

  15. לרמד”א – שלום רב,

    רציתי לשאול את כבוד הרב:

    השתא דאתינן להכי, שבגרנו ואיננו זקוקים להשגחתו של ה’, אולי נלך צעד נוסף ונאמר שכיוון שנתבגרנו שוב איננו זקוקים לתרי”ג המצוות שהיו לנו ב’תקופת הילדות’ שלנו. הרי זה ההבדל בין ילד למבוגר. ילד זקוק להדרכה פרטנית של מחנכו, בעוד מבוגר קובע את הנורמות לעצמו.

    בברכה, יאזניהו בן שפן, ממייסדי שיטת ‘עזב ה’ את הארץ’ (יחזקאל ח,יא) 🙂

  16. מה רע בגמרא ברכות כא ?
    אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בארבע מאה זוזי א”ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא:

  17. במקרה של הדרש והפשט אני חושב עוד יותר קיצוני מהגר”א.אני חושב שהדרש הוא אכן מקביל לפשט ולא עומק הפשט (שלו אני קורא הסוד שבפשט) ושהוא אכן ניתלה באיזשהוא קושי מילולי שקיים בפשט (התייחסות ללב במין נקבה ושין שמאלית) אבל לדעתי הקושי שבפשט הפשוט אמור להיפתר גם במסגרת הפשט הפשוט.כלומר לדעתי יש פה איזשהיא תופעה לשונית שקיימת בעברית המקראית שגרמה לשינוי המין וביטוי השין.או שלחילופין ההתייחסות היא לא ללב אלא לדאגה או לאיזה ישות ממין נקבה אחרת שנמצאת ברקע ואדם בתקופת התנ”ך שידע ספר ישר הבין מהי ומי היא.לדעתי בתקופת התנ”ך כל מי שידע ספר ישר הבין את הפסוק ללא קושי בכלל..אני קורה לגישה שלי ה”אוטונומיה של כל שכבת פרשנות” או הגישה האקסיומטית ללימוד התנך” ההנחה שלי שכל הבעיות בתנך אמורות להיפתר במלואן מתוך התנך עצמו בהנתן לנו הכלים המתאימים.התנך אמור להיות מוסבר מתוך התנך. די בדומה לאקסיומטיקה של ההלכה (ההלכה שנוצרה ע”י ר’ חיים מבריסק ששיטתו מתוארת ככזו בקול דודי דופר של הרב סולובייצ’יק.ההלכה אמורה להיות מוסברת רק מתוך וע”י ההלכה.די בדומה לגישה האקסיומטית במתמטיקה).הגישה של אלו שטוענת שהמדרש הוא עומק הפשט וגם הגישה של הגר”א לוקות לדעתי באותה טעות של הגישה לבעיות במדע המכונה “אלוהי הפערים”.כלומר לפתור בעיות בפשט באמצעות המדרש זה כמו להסביר בעיות מדעיות באמצעות אלוהים (בבחינת “ופה מתרחש הנס”.אני חושב שהרב אגב לוקה ביחס לראיות שלו לבריאת העולם מתאוריית המפץ הגדול שלא אומרת כלום על בריאה אלא על סינגולריות של משוואות איינשטיין במרחב זמן שהייתה קיימת לפני 14 מיליארד שנה)

    אני טוען שהקושי המילולי בפסוק נוצר רק בגלל התפתחות השפה העברית במשך הדורות ( מתקופת התנך לתקופת חזל) ועל גביה נבנה המדרש.כלומר המדרש (האמיתי!) הוא סוג של אקטואליזציה אמיתית של מה שכתוב בתנ”ך.כל פעם שהשפה משתנה אנו מגלים עומק נוסף בתנך שהיה גלום בו עד להתפתחות השפה החדשה.אבל זה עומק אובייקטיבי לחלוטין וניתן להתווכח מהו המדרש הנכון של הפסוקר ויש הכרעה בוויכוח זה

    1. הגר”א לא פותר בעיות בפשט באמצעות המדרש. הוא טוען שיש שיבוש בנוסח הפשט כדי לרמוז יש לפסוק דרש ופשט. זה בדיוק ההבדל בינו לבין בעלי הגישה שהדרש הוא עומק הפשט.

    2. אבל זה בדיוק מה שאני טוען.אין שום שיבוש.אנחנו פשוט לא מבינים את הסמנטיקה והתחביר של העברית של התנ”ך .השיבוש לא נוצר במכוון ולא כלום .הוא נוצר בעקבות השתנות השפה שלנו.הדבר היחד שהופך את המדרש לאמיתי היא טענתי שהתפתחות השפה במשך הדורות גם היא בהשגחת ה’ (כמו התפתחות אבולוציונית.היצור המפותח היה גלום ביצור ההילוי הפריטמיטיבי יותר) וממילא הפסוק קיבל עוד משמעות עמוקה יותר מקבילה לזו הפשוטה.שהייתה חבויה בו מאז שנוצר.והיא נחשפה רק כעת.נדמה שהרב לא קרא את דבריי ברצינות.

  18. אגב כהמשך לדבריי אני קורא לגישה של לפתור בעיות בפשט באמצעות המדרש (מדרש בתור עומק הפשט או גישת הגר”א ) “מדרש הפערים” (באנלוגיה ל “אלוהי הפערים”)

  19. הרב שלום,

    שמעתי שיעור שלך שהועבר בישיבת ירוחם שבו דיברת על התשובה. המסקנה בשיעור הייתה שכדי להגיע לתשובה בדרגה של ה’ ה’ חייבים עזרה של ה’ וזה בעצם החסד שה’ עשה איתנו בתשובה – שהוא עוזר לנו… כיצד זה מסתדר עם תפיסת ההתנתקות שהצגת במאמר?

  20. שבוע טוב

    לצערי אין לי היכולת להאריך כעת (בפרט אחרי תגובה אורכה שלא נשלחה בשגגה) אז רק בקצרה אומר שלטעמי יש לבר הפלוגתא שלך עדיפות עליך כי אתה משנה את המערכת ממה שהיתה בזמן התנך מן הקצה לקצה בעוד הלה שכמותך איננו מאמין בהתערבות גלויה לפחות מציג תפיסת מציאות והיסטוריה קוהרנטית יותר. ייתכן שלכך יש בהחלט משקל לוגי שכדאי להעריכו מחדש. למה כוונתי? לדידו הניסים הנורמטיביים בימי התנך לא היו פומביים ומשדדי טבע – לפחות לא מימי השופטים ואילך (עידן הישועה של יציאת מצרים והמדבר הוא הוא החריג ולו צריך למצוא הסבר. היו מהראשונים שגם לתופעות הללו של קרי”ס\מכות מצרים\המן במדבר ומתן תורה בסיני מצאו הסברים טבעיים (המושגחים מאת ה’) כדי שהמציאות תהיה קוהרנטית לימיהם של הפרשניים – אחידות, שוב אותו הטיעון של בר הפלוגתא שלך). הנסים בימי המלוכה התרחשו בסביבות נביא גדול כמו אלישע וכיוצא. ואם כך, ייתכן מאד שגם בימינו ניסים מתרחשים אצל מקובלים כמו הבבא סאלי וגדויילים כגריח”ק. כלומר, זו טענה נפוצה בקרב המאמנים שיש ניסים ונפלאות אצל מי מהצדיקים. יתרה מזו גם אצל האנשים הפשוטים ישנן מלא עדויות על “השגחה פרטית” שהתגשמה בחייהם בעקבות שינוי מעשה\תפילה. מה כל זה אומר? זה אומר שאמנם יש הסתר פנים במציאות חיינו מאז חורבםן בית המקדש, אבל אלהים עודנו שורה עם עמו ומשגיח ומתגלה למי שמתאמץ בו “אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך” וכו’. תפיסה זו קוהרנטית וחלקה יותר מזו שלך. על ידי קצת קוו’צ פרשני תודעתי היא תוכל להסביר שגם בימינו ישנן ניסים (שמחמת מיעוטם קשים לתצפית במעבדה) וגם בימי התנך הניסים היו יותר “רציונליים” ממה שנדמה בפשט. התודעה האנושית השתנתה לבלי היכר וארועים חריגים נתפסו אז כנס גלוי ולא נלקחו בחשבון הסיבות הטבעיות. אבל גם אירועים טבעיים – ואפילו בקיעת ים סוף עקב רוח עזה כל הלילה- נתפסו כהשגחת ה’ דרך עולם הטבע – וכך יש לראות את השגחתו הסמויה בהרבה – גם בימינו (מחמת :א. הסתר פניו. ב. שינוי התודעה המודרנית וחוסר הפתיחות ל”ראות ניסים” כדכתב בספר רופא לבן אלים שחורים (כבר קראת?) וג. אולי גם כי קצת התבגרנו וטרם הגענו אל הילדות השניה (בב”א!))

    בקיצור. עדיף להסביר את המציאות ההיסטורית כאחידה למדיי בלי יותר מדיי קפיצות ושינויים דרסטיים – זאת על ידי פתיחות לניסים בהווה וגמישות פרשנית על ניסי העבר – מאשר להניח עולם שמתנהל 15 מיליארד שנה בטבעיות זוחלת של אבולוציה אכזרית ואז לפתע התגלות של ניסים מיתולוגיים ואל ילדותי ונרגן שפורץ לזירה שיצר למשך אלף שנות להטוטים ולבסוף חוזר לחביונו ושותק אלפי שנה במין מדיטציה אוטיסטית שרק השד יודע איך ניתן לצאת ממנה בלי התערבותו אלי מציאות אופטימית יותר מעידן המכונות והשיבוטים של ילדי הסלפי אותו מציג יובל נח ההרי בהררי הגיגיו.

    “אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ” (ישעיהו מ,ז)

    1. ראשית, לא מדובר על שינוי דרסטי אלא לגמרי הדרגתי שמתיישב בהחלט עם הנתונים. כמו שהנבואה פוסקת והניסים הגלויים פסקו כך גם הנסתרים.
      לגבי השאלה האם יש נסים נסתרים או לא, תמיד כמובן אפשר לטעון שהקב”ה משחק איתנו מחבואים, אבל כאן כבר נכנסים לקווצ’ים יותר גדולים משלי. זו תיאוריה שלא ניתנת להפרכה ואין סיבה לאמץ אותה. בפרט שאף אחד גם לא נוהג בהתאם לה (כמו בדוגמאות שהבאתי).
      שאלת קיומם של נסים ספורדיים, היא שאלה אחרת. וכבר כתבתי גם כאן שלגבי זה אין לי אפשרות לומר כך או כך.

  21. שבוע טוב.
    אני יודע שאף אחד לא העז לשאול ואני יודע גם למה.. ובכל זאת אנסה את מזלי: אני יודע שהרב סובר שאין לייחס לראשונים סמכות מהותית של שכל, אבל בכל זאת הרב מסכים שהיו מהראשונים אנשים שכליים מאוד ועמוקים. מדוע בדורם אף אחד לא הסביר כמו הרב? הרי תשובה זו פוטרת הרבה מאוד קושיות והיא די פשוטה..?

    1. כזה פחד שורה כאן באתר, ואנוכי לא ידעתי? טוב שיש אמיץ אחד בסדום.
      גם היום יש הרבה אנשים שכליים ועמוקים ולא שמעתי מי שהסביר כך. כך תוכל לדחות כל הסבר מחודש. שיטת הרמב”ם בשורש השני לגבי מעמד הדרשות. למה לפניו אף אחד לא הסביר כך? וכן עוד. יש איזה שמרנות אצל אנשים והם חוששים לחרוג ממה שנראה להם עיקרי אמונה.
      מעבר לזה, אנשים לא היו מודעים לכך שחוקי הטבע לא מאפשרים מעורבות אלוקית במסגרתם. כיום זה ברור לנו בגלל הידע המדעי.
      אבל שאלתך מעיקרא ליתא. בהחלט היו שסברו כך בכל מיני גוונים. הרמב”ם כתב שאין מעורבות אלוקית ולקח זאת ממדרשי חז”ל שגם כתבו כך. אפילו הנסים הגלויים לשיטה זו טבועים בבריאה. יש מאמר של הרב שמואל אריאל שאוסף מקורות חז”ל לגבי עולם כמנהגו נוהג (ומעורבות אלוקית מינימלית).
      אני מקווה שההעזה השתלמה…

    1. למשל בפרק השמיני משמונה פרקים (ראה גם בהקדמת גבורות ה’ למהר”ל):
      ואמנם המאמר המפורסם אצל בני אדם, ואפשר למצוא בדברי החכמים ובלשונות הכתובים כמותו, והוא שעמידת האדם וישיבתו וכל תנועותיו בחפץ ה’ יתעלה וברצונו – הרי הוא מאמר אמיתי, אבל על אופן מסוים. וזה כמי שהשליך אבן אל האויר, ונפלה למטה, שאומרנו בה כי ברצון ה’ נפלה למטה – מאמר אמיתי, לפי שה’ רצה שתהיה הארץ כולה במרכז, ולכן בכל עת שיושלך ממנה חלק למעלה – הרי הוא יתנועע אל המרכז. וכן כל חלק מחלקי האש יתנועע למעלה, ברצון אשר היה שתהיה האש מתנועעת למעלה. לא שה’ רצה עתה, בעת תנועת זה החלק מן הארץ, שיתנועע למטה.
      ובזה חולקים ‘המדברים’, לפי ששמעתים אומרים, שהרצון בכל דבר בעת אחר עת תמיד. ולא כן נאמין אנחנו, אלא הרצון היה בששת ימי בראשית, והדברים כולם נמשכים על טבעיהם תמיד, כמו שאמר: (קהלת א, ט) “מה שהיה הוא שיהיה”, (קהלת ג, טו) “ואשר להיות כבר היה”, (קהלת א, ט) “אין כל חדש תחת השמש”. ומפני זה הוצרכו החכמים לומר שכל המופתים היוצאים ממנהגו של עולם, אשר היו, ואשר יועד בהם שיהיו, כולם קדם הרצון בהם בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים ההם אז, שיתחדש בהם מה שהתחדש. וכאשר התחדש בזמן הראוי – חשבו בו שהוא דבר שקרה עתה, ואינו כן. וכבר הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו. ומאמרם בזה הענין: “עולם כמנהגו הולך”. ותמצאם תמיד בכל דבריהם, עליהם השלום, יברחו מתת הרצון בדבר אחר דבר ובעת אחר עת.

      לגבי היחס לדבריו בהלכות תעניות, יש לדון. אולי התפילה מזמינה את התוצאות באופן ‘טבעי’ (במשמעות שכאן). או שזו רק דרך התייחסות למתפללים אבל לא שבאמת תהיה היענות וכדומה. הדבר תלוי כיצד מתייחסים לסתירות בין היד החזקה למו”נ. יש שתלו אותם בהסתרות של עקרונות אמוניים “בעייתיים” שנחשפו רק במו”נ לנבוכים ולא רצה להציגם לכלל הציבור ביד החזקה (כתיבה אזוטרית).

    2. אם כבר רמב”ם, אז דווקא הרמב”ם כותב שיש השגחה על הצדיקים, ככה למשל הוא מסביר את המימרא בגמרא שפלוני לפלונית כו’ בשו”ת הרמב”ם סי’ קלו:

      שאלה על הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים… וסוף כל דבר ודבר ממעשה בני האדם בא לידי מצוה או עבירה וזה שאמרו רז”ל הכל בידי שמים במנהגו של עולם ותולדותיו וטבעו כגון מיני אילנות וחיות ונפשות ומדעות וגלגלים ומלאכים הכל בידי שמים, וכבר הרחבנו בפי’ מסכת אבותב ענין זה והבאנו ראיות…

      וזה שאמ’ לך רבך בת פלוני לפלוני וממון של פלוני לפלוני אם גזרה השוה בכל היא זאת והדברים כפשוטן. למה נאמ’ בתורהה פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ואיש אחר יחללנו. וכי יש בעולם בעל דעה יסתפק לו דבר זה אחר מה שכתוב בתורה. אלא כך ראוי למי שהוא מבין ולבו נכון לטול דרך האמת שישים ענין זה המפורש בתורה עיקר ויסוד שלא יהרוס בנין ויתד התקועה אשר לא תמוט וכשימצא פסוק מדברי הנביאים או דבר מדברי רז”ל חולק על עיקר זה וסותר ענין זה ידרוש ויבקש בעין לבו עד שיבין דברי הנביא או החכם אם יצאו דבריהם מכוונים בענין המפורש בתורה הרי מוטב ואם לאו יאמר דברי הנביא הזה או דברי חכם זה איני יודע אותם. ודברים שבגו הם ואינם על פשוטיהם. וזה שאמ’ החכם בתו של פלוני לפלוני דרך שכר או דרך פורענות הוא זה. שאם זה האיש או זאת האשה עשו מצוה שראוי ליתן שכרה בהם זיווג יפה ומשובח הקדוש ברוך הוא מזווגן זה לזה. וכן אם ראוי ליפרע מהם בזיווג שיהיה בו קטטה ומלחמה תמיד מזוגן. וזה כענין שאמרו רז”לו אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם הקדוש ברוך הוא מביאן ומזווגן זה לזה ואין דבר זה השוה לכל אלא לאלו שנתחייבו או שזכו כמו שישר בעיני אלהים יתעלה. וכל אלו הדברים הם בנויים על מה שפירשנו בפירוש משנת אבותז כמו שהבנת. וחכם גדול אתה ולב מבין יש לך שהבנת הדברים וידעת דרך הישרה. וכתב משה ב”ר מימון זצ”ל.

      כך עולה גם מסוף דבריו במורה נבוכים…

    3. כבר הזכרתי כאן שיש לכאורה סתירות בדברי יהרמב”ם בין כתבים שונים ויש דרכים שונות להתייחס אליהן. אבל איני רואה בזה ערך רב, כי אינו רואה במשנתו משהו סמכותי שמחייב אותי. מה שהוא לא חשב לא יפריע לי לחשוב אחרת.
      נכון שייתכן שיש צדיקים שיש עליהם השגחה מיוחדת. איני יכול להכחיש את האפשרות הזאת וגם לא לאשר אותה. יוצאי דופן לעולם יכולים להיות ואין לטבע מה לומר לגביהם.

    4. מקורות לשיטת הרמב"ם

      בס”ד ח’ בתשרי ע”ט

      הרמב”ם מונה את ההשגחה והגמול כאחד מעיקרי הדת בהקדמתו לפרק חלק.

      בפ”ט מהלכות תשובה מבאר הרמב”ם שעיקר הגמול הוא תיקון הנפש וזיכוכה לחיי העולם הבא. הגמול שמבטיחה התורה בעולם הזה אינו השכר על מעשה הטוב אלא תמריץ, ‘תנאי שירות’ טובים יותר לעושה הטוב שיקלו עליו לזכות לזיכוך נפשו (וח”ו להיפך לחוטא, ‘תנאי שירות’ קשים יותר המקשים עליו להגיע לשלימות הרוחנית).

      סיבה נוספת להטבה בעוה”ז מעבר לשכר הרוחני השמור לעוה”ב, מזכיר הרמב”ם בפירושו למשנה ריש פ”ק דפאה, על ‘הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא’ שהם דברים שבהם יש תועלת לאנשים אחרים, ולכן זוכה האדם ל’פירות’ מעשיו המועילים לחברה בעוה”ז מלבד ה’קרן’, זיכוך נפשו לחיי העוה”ב.

      סיבה נוספת להתערבות אלקית בעוה”ז, מוזכרת בפ”ט מהל’ תעניות (כפי שהזכיר נחום) היאף איתות אזהרה לאדם שעליו להיטיב את דרכו, וכדברי חז”ל שמי שבאים עליו ייסורים – יפשפש במעשיו.

      את עיקרון ההשגחה מבסס הרמב”ם במורה נבוכים, ח”ג פרק יז. לעומת דעת אריסטו שההשגחה היא רק במינים ולא בפרטים, דעת אפיקור שאין השגחה כלל, ולאידך גיסא דעת הסוברים שגם בבעלי חיים יש השגחה פרטית – סובר הרמב”ם שההשגחה היא במין האנושי בלבד שכן לאדם יש דעת ובחירה, ולפיכך הצדק מחייב שיישא באחריות ויתקיים פיקוח על בחירתותיו.

      הרמב”ם שם מבסס את קיומה של השגחה הפרטית גם על דברי התורה, המליאה באמירות על השגחה פרטית, גמול טוב לעושה הטוב ועונש לחוטא, וכן בדברי הנביאים והכתובים, כגון דברי דוד: ‘הנטע אזן הלא ישמע אם יצר עין הלא יביט היסר גוים הלא יוכיח המלמד לאדם דעת’ (תהלים צד), ובדברי ירמיהו לב: ‘אשר עיניך פקחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו”.

      הואיל ולדעת הרמב”ם תלויה ההשגחה בדעת, נראה שבימינו שבימינו שנתרבתה הדעת, ולאנשים יש יכולות עצומות להיטיב או להרע – צריכה ההשגחה להיות מוגברת כדי שלא כל מטורף המצוייד באמצעי השמדה המונית יוכל להחריב את העולם כהרף עין..

      וכפי שהסביר הרמב”ם במו”נ פרק יז, יש דרכי השגחה גם במסגרת הטבע. למשל מדגים שם הרמב”ם שטביעתה של ספינה בסערה היא טבעית, אך היותו של האדם בספינה אינו מוכרח. די איפוא בעיכוב קל שיגרום לאדם לאחר לספינה כדי להצילו מטביעה. וניתן להביא דוגמאות רבות לעיקרון זה. ואכמ”ל.

      מה שמתמודד הרמב”ם בפ”ח משמונה פרקים (וכן בפירוש לאבות פ”ה משנת ‘עשרה דברים נבראו בין השמשות’), הוא בשאלת ‘שינוי הרצון’ שיש בנס המשנה את חוקי הטבע, ואת זה הוא מסביר בכך שהוטבעה בטבע מראש האפשרות שתהא חריגה מחוקיו בשעת הצורך כשם שיש חוקי טבע – כך יש חוקי גמול, וכשיש סתירה ביניהם שלא ניתנת לעקיפה, דין הוא שיש יכולת לחוקי הגמול לגבור על חוקי הטבע, שהרי ‘אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי’.

      מובן שה’ לא ישבור את חוקי הטבע ללא צורך. הוא לא יצמיח דדים לגבר שיניק, כאשר ניתן לתת לאם בריאות שלא ייבש חלבה או להמציא לאב פרנסה שתאפשר לו לשכור מיניקת, ורק במצבים מיוחדים צריך נס.

      עקרון ‘יציבות הרצון האלקי’ שקבע הרמב”ם, אף הוא מונע היתכנות של ‘שינוי מדיניות’ ואימוץ ‘תוכנית התנתקות מהעולם’ כהצעת רמד”א.

      בברכה, ש”צ

      כדאי לעיין בנושא בספרו של ר’ חיים וייסמן, ‘בירורי אמונות ברמב”ם – בריאה נבואה והשגחה במורה נבוכים’, בהוצאת ‘מכון הר ברכה’, שלצערי עדיין לא רכשתיו, ומסתבר שהיה מוסיף על מה שהעליתי בחכתי.

  22. בקשר למה שהגבת למעלה שאין חוסר מוסריות בעזיבת השם את העולם איני מבין את הטענה: א) העולם מבוסס על אכזריות קיומית, עולם הטבע אינו יכול להתקיים בלא שהחזק יטרוף את החלש, וזה שיש מתוכם מין אחד ש’יכול לבחור’ לחיות חיים אידאליים וצודקים לא פותר את השאלה. ב) גם ביחס לאדם, הרי אלוקים הוא זה שברא את המכונות הללו, ויודע שיצר לב האדם רע מנעוריו, והסבל שעושים בני אדם אחד לשני במשך כל שנות העולם הוא די מצופה וידוע מראש, ואיזה הצדקה יש לברוא יצורים כאשר ידוע שהם יכאיבו [והרבה] אחד לשני, ופעמים רבות אין זה בכלל בבחירתם אלא נולדו לתוך מערכת שכזו [‘מתחת לנקודת הבחירה’], וכגון החיים בעידן האכזרי של פעם שהיו קוטעים ידיים ורגליים בלא להניד עפעף, וכפי שרואים תדיר בעולם החי שסביבם ושממנו צמחו, מה יעשה האדם ולא יבחר ללכת אחר יצרו הטבוע בו? לזה לא קוראים צדיק אלא צידקן.
    בקיצור, אינו מובן כלל מה ההצדקה לברוא עולם עם כה הרבה כאב לא מוצדק [אם אין השגחה, ואין. לכה”פ לבע”ח/גויים/הדיוטות], ובלא להתערב להציל את העשוק [כנגד מה שציווה עלינו בתורתו], ובפרט שאת התכלית לכל זה הוא נתן רק לקומץ קטן מאוד של אנשים, שגם הם לא מקיימים את תכליתם בהצלחה מרובה בכל כך.

    ולגוף המאמר: גם אם נקבל שאנו רואים חוסר התערבות בחוקי הטבע והסטטיסטיקה המצופה [מה שלענ”ד לא נכון – למכיר את סיפורי המחתנים בציבור החרדי (המוכר לי) לכה”פ, שכמדומני מחקר שיבדוק זאת יצא מדעתו היאך זה קורה. וכגון אבי שהוא דל ואביון חיתן קרוב לעשרה וכמעט בלא שום חובות. ואמנם אין להוכיח ממעשים יחידניים, אבל ביחס לפיצוץ הגדול שהיה אמור להיות אצל כל המחתנים אנו שומעים הדים פחותים בהרבה מאוד מזה, מה שאומר משהו. וכיו”ב סיפורים במישורים דומים, שהססטטיסטיקה צופה משבר והמציאות מוכיחה שלא], ההסבר שאומר שזה בא ממשהו חיובי של בגרות העולם וכדו’ מתאים רק אם נאמר שלא עתיד להיות ביאת משיח וחיים ביחד עם אלוקים וביהמ”ק וכו’, שלפי זה התקופה הראשונה שחיינו קרובים לאלוקים היתה תקופת לימוד והרגל כדי שנוכל לצאת לחיים ולדעת לשחות לבד, וככל שעוברים השנים כך מתנתק אלוקים מהעולם ונותן לנו להתנהל לבדינו כבוגרים [באילו תכנים? מה למדנו בתקופה זו שעדיין רלוונטי לזמנינו? מה היה אז שהיום איננו צריכים? באיזה בחינה התבגרנו אנו בשונה מהגויים שלא היה להם הדרכה זו? ההתקדמות המוסרית קשורה להתפתחות והתפכחות האדם והדעת, לא ליהודים דווקא. וכן שהבשורה של הדת לא הייתה עוגן מוסרי (שבזה היו קרובים להווי התקופה, כנראה בתנ”ך, ואף ציווי התורה בנויים מתוך מוסר פרימיטיבי זה) אלא הדרכה דתית, שאין שום סיבה שהיום נצטרך לה פחות מאשר אז, ואם כבר להיפך] אבל המתווה המתואר בתורה ובנביאים אומר להיפך, שאנו עם סגולתו וקרובים אליו לנצח, ושאם נחטא תהיה תקופת התרחקות והסתר פנים ממנו [שיכול לכלול מצידי גם חוסר השגחה מוחלט, אבל מתוך הסתר ולא מתוך אידיאל ו’התקדמות’], אבל לעולם תהיה ציפייה של שיבה אליו, וברגע שזה יקרה הוא ישוב אלינו וימול את ערלת ליבנו, והמשיכו הנביאים ותיארו את ימי המשיח [המרומז באחרית הימים של התורה] וכו’, שלפי”ז גם אם נסכים שהסתר הפנים כולל גם חוסר התערבות מוחלטת בכל מה שיקרה לעם היהודי, לפרט ולכלל, בהווה ובכלל ההסטוריה, עדיין אין זה אלא תוצאה של ניתוק וריחוק לא של בגרות אידאלית.
    ואף שאם אין ההסתר המדובר הוא מוחלט [כהבנתך] שינוי הנוסח וההסבר משאירים את המשבצות תואמות לעבר ולעתיד ולמשמעותם האמיתית.

    1. אני מקווה שאתה הבנת את הטענות שכתבת, כי אני לא. העולם לא מבוסס על אכזריות. זו בחירה של האנשים שבו שחלק קטן מהם בוחרים באכזריות ותפקידנו הוא לטפל בהם.
      מעבר לזה, הקושיא שלך ממש מוזרה. אתה טוען שיש מעורבות של הקב”ה. אז כעת אין אכזריות בעולם? למה הוא לא מונע אותה? ממה נפשך קושייתך ליתא.
      את השאלה השנייה (ענייני החיתונים החרדיים) לא הבנתי כלל.

  23. כתבת שלא ראינו שתפילות על תלמידי חכמים פועלים לרפואתם וכו’. אני דווקא בתור צופה מהצד רואה יתרון מובהק לגדולי הדור מבחינת אריכות ימים ולא פעם הם ניצלו מתסבוכות רפואיים באזור גיל ה100. כמובן שתמיד ניתן לתלות את העניין בעובדה שהם אנשים עם עשייה והשפעה וזה מה שמחיה אותם – לכל דבר יש הסבר טבעי בסוף – עם זאת בנקל גם ניתן לטעון שאותם גדולים שלא פעם מתנהלים בצורת חיים לא תקינה מבחינת תזונה, כושר ושעות שינה, מאריכים ימים בעקבות גדולתם בתורה ודבקותם במצוות ומחמת תפילות הציבור. כמו כן מצאו הקשר ברור בין בני אדם מאושרים לבין בריאותם והיכולת לצאת ממחלות. ולכן גם אם וכאשר בני אדם מאמינים ימצאו מדעית אנשים בריאים יותר יטענו החוקרים (אולי בצדק) שזה מחמת שיש להם יותר משמעות וממילא יותר סיפוק ואושר וממילא גם כושר שרידות ויכולת לצאת ממחלות וכו’. דהיינו, שיכול להיות הקשר בין אנשים שמתפללים ומאמינים בבורא עולם לבין הבריאות שלהם, אלא שיהיה הסבר טבעי איך לפרשן את זה. מה ששוב מחזיר להגדרה של “נס בדרך הטבע” על אף הבעיה ההגדרתית שבעניין (נס זה חריגה מהטבע) זה שוב מחזיר אותנו להסבר שיותר מניח את הדעת כאן לרוב המגיבים.
    נ.ב. מה הרב מכוון כשהוא מתפלל רפאנו והאם בכלל?…

    1. ראשית, אפילו העובדות לא ברורות. זו התרשמות לא מבוססת שלך. וצדקת בכך שגם אם הן נכונות יש להן הסברים טבעיים פשוטים. אגב, במחקר מבוקר אפשר לבדוק את זה, למשל מול תוחלת חיים של אנשים שהציבור צריך אותם שאינם צדיקים יהודיים.
      אבל שאלת נס בתוך הטבע לא קשורה לעניין. כאן זה פשוט אוקיסמורון שלא תלוי בשום עובדות מהסוג שתיארת. אם יש הבדל אז זה נס ולא טבע, ואם אין הבדל זה טבע בלי נס.
      רפאנו אני מתכוין לבקש שיתערבב לטובת מי שצריך ואין לו מוצא טבעי. בתקווה שאולי זה יעזור למישהו, אם כי תקווה קלושה ביותר. כאמור, מעורבות ספורדית איני יכול לשלול.

  24. זהו.. כאן בדיוק אשמח להבהרה. גם בעבר כאשר כביכול היו מתפללים לגשם ומיד הוא היה מופיע – היו לזה הסברים טבעיים – העננים שנוצרו על ידי חומר יודיד הכסף ואנא עראף… במה בדיוק זה השתנה היום? גם היום המצב הוא שאתה יכול לתלות תוחלת חיים והתרפאות ממחלות בדברים טבעיים ואתה יכול גם לטעון מנגד שאלוקים יצר את הטבע בצורה כזו שאם יתפללו וילמדו ויקיימו מצוות ועל ידי כך יחושו במשמעות בחייהם – הטבע ירפא אותם מחמת זה. כל זה עד כמה שאתה כן מסכים איתי לעובדות, כי לטענתך גם אם הן נכונות ישנה בעיה בעצם הטענה ואני רוצה להבין מהי? מה אני מפספס כאן? ואגב ההתרשמות דווקא די מבוססת ממבט פשוט וקצר על פני גדולי הדור ותוחלת החיים החריגה שלהם במהלך עשרות השנים האחרונות.

    1. כבר הסברתי את העניין כמה פעמים באתר. תמיד ידעו שיש חוקי טבע, אבל חשבו שאלוהים יכול להתערב בתוך החוקים כלומר שיש חופש שמאפשר התערבות שלו. לכן חשבו שהסבר טבעי לא סותר מעורבות אלוהית. כיום ידוע שהדבר אינו כן.
      ההתרשמות שלך היא בעצמה הדגמה נהדרת למה שאני חוזר ואומר כאן עד כמה אנשים לא מיומנים נופלים בפחים סטטיסטיים. אתה שומע על כמה מהרבנים המבוגרים שמגיעים להיות מנהיגים עיקריים (שזה קורה בגיל מבוגר מאד, ולכן ברור שהם יהיו מאד זקנים. אלו שלא הגיעו לגיל הזה לא הפכו להיות מנהיגי הציבור). אני מניח שאינך יודע מה הגיל הממוצע של כלל הת”ח ובפרט בהשוואה לאוכלוסיות אחרות (יהודים פשוטים, ואנשים אחרים, גויים או חילונים, שהציבור זקוק להם). לא יכול להיות לך שום מידע על כך אם לא עשית או קראת ממצאים של מחקר מבוסס ושיטתי.

    2. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A1_%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%91%D7%A8%D7%A7
      להלן מחקר שעוסק פחות או יותר בנקודה הזו.
      בקלות ניתן לטעון כי האמונה וקיום המצוות היא זו שמעריכה את החיים ולאו דווקא כפרשנות החוקרים. אין לי מושג שכן, אך זה משמיט את הקרקע מתחת הקביעה הכה ברורה שאין הבדלים בין אוכלוסייה שמתפללת ומקיימת מצוות לזו שלא.

    3. הדברים ידועים ונדונו כאן לא פעם. יש מחקרים מקבילים בעוד מקומות בעולם לאו דווקא על יהודים, ויש לכך הסברים רבים ושונים. חלקם אגב טכניים (חרדים עושים פחות דברים מסוכנים, כולל צבא, טיולים, בילויי אקסטרים וכדומה).

    4. מחקרים על שום מה? - אילימא קרא אילימא סברא

      בס”ד ח’ בתשרי תש”פ

      האם צריך מחקרים כדי להוכיח את כוחה המחיה של האמונה והתפילה? הלא זה מתחייב הן מהכתובים והן מהשכל הישר.

      אילימא קרא – הרי משה רבנו אומר בתורתו: ‘ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו’. האם ה’ יתכחש להבטחתו בתורתו וח”ו ‘ינתק מגע’?

      ואילימא סברא – כאשר האדם פונה לאלקיו בתפילה ובדברי ריצוי ותחנונים, הרי ליבו של האדם מתעורר להיטיב מעשיו ולהתעלות כדי שיהיה ראוי לחסד ה’ וכמה קירבת הלב נוצרת בכך בין האדם לקונו? ובפרט כשהאדם מתפלל לא רק על צרכיו האישיים אלא על כבוד שמים.

      אם הקב”ה ייעתר לבקשה ספציפית או לאו, זה תלוי בשאלות מורכבות. האם האדם ראוי למילוי בקשתו? ואולי מה שאדם מדמה שיהיה טוב עבורו – יודע בוראו שאינו מתאים לו, ו’אבא לפעמים אומר: לא’.

      אבל עצם קיומו של שיח’אני אתה’ בין אדם לאלקיו, שיח שבו ה’ מקשיב בתשומת לב להגיגיו של יצורו, עצם ההרגשה ש’יש עם מי לדבר’ – מחיה את האדם ומפיחה בו רוח חדשה.

      תפילה היא מלשון ‘פילול’ ‘קיווי’, והמתפלל הוא ‘מתקווה’, נטען בתקוות, ובכך הוא יוצא מ’תקיעות’ וייאוש, ומוצא בעצמו כוחות חדשים ורעיונות חדשים לפעולה טובה. כך שעוד לפני שה’ נעתר לבקשה – עצם הפנייה אל ה’ מוסיפה לאדם חיות מחודשת.

      וכשהאדם נפעל ע”י בתפילתו לעלות את רצונו ולחדש את אורחות חייו – גדל הסיכוי ש’כמים הפנים לפנים’ גם ה’ ישפיע עליו ויוסיף לו עזר וברכה.

      בברכה, ש”צ

  25. לגבי התרחקותו של ה’ אתה נוקט בתפיסה דומה לדוד הלבני בספרו “שבירת הלוחות” שם הוא מתייחס גם למקומה של התושב”ע ביחס לתושב”כ. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%99#%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA_%E2%80%93_%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%AA%D7%95_%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94

  26. בקשר למחקרים:
    זה שיש לך הסברים טבעיים לענין לא מבטלים את האפשרות האחרת, שהסבר לא טבעי יש בכך, ושוב אין לך שאלה שלא רואים השגחה [אין הוכחה, אבל כבר אי אפשר לשלול, ומעתה אין סיבה לא להאמין לתנ”ך והמסורת], וכמדומני שמי שחי בתוך הציבור המאמין מתרשם שאכן יש בהתנהלותו משהו מעבר להסברים הללו [ושוב, גם אם לא, כבר א”א לשלול].

    1. בהחלט אפשר לשלול, כי מי שבא להוציא מהתפיסה של המדע והשכל הישר חובת הראיה עליו. גם לחוק הגרביטציה אין לאף אחד ראיה. אותה רמת ראיה שיש לטובת חוק הגרביטציה וחוקי הפיזיקה יש לתפיסתי שלי.

    1. אליעזר אם אתה רוצה סתם להתעקש – לבריאות. נימקתי את דבריי היטב (גם בשרשורים מקבילים שמתנהלים כאן). הסברתי שהטענה שאין השגחה מבוססת בדיוק כמו הטענה שיש חוק גרביטציה. אתה יכול כמובן לטעון שאין הוכחה שיש חוק גרביטציה (ואתה צודק. לחוקי טבע אין הוכחות). אבל זה נובע מזה. אני גם הסברתי מדוע אני לא יוצא נגד התנ”ך. אבל איני רואה טעם לדבר אל הקיר.

  27. חוקי הטבע פעלו פעם כמו היום [ורק האנשים לא ידעו זאת], וכמו שאנו מניחים שהגרביטציה לא השתנתה כך אין לנו להניח שהסיבתיות השתנתה, ואם אנו מקבלים את עדות התנ”ך שבעבר היתה השגחה, ואין לנו *ראיה* המוכיחה על שינוי מדיניות [שכאמור לעיל אין] אי אפשר להוכיח מכוח החוק טבע שהשתנה משהו, זה הכול.

    אני במקומך הייתי כופר בכל התנ”ך עקב קושי זה, אבל להוכיח שינוי מדיניות על ידי חוק טבע הקיים תמיד זה מגוחך.

    1. אז טוב שאתה לא במקומי.
      האם ניסים גלויים (כמו ים סוף) מתיישבים עם חוק הגרביטציה? ומה על עדותם של נביאים שלא קיימת היום?
      שנה טובה

    2. ומה עם עדותם של התורה והנביאים?

      בס”ד ערב יוה”כ תש”פ

      לרמד”א -שלום רב,

      ומה אם עדותה של התורה שיש שכר ועונש? ומה עם עדותו של משה רבנו: ‘כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו’? ומה עם עדותו של דוד: ‘היוצר עין הלא יביט’ ו-‘קקרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת’? ומה עם עדותו של ירמיהו: אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו’ (לב)?.

      ואת”ל שינה הקב”ה את מדיניותו – הרי הנביא מעיד: ‘אני ה’ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם’? ואם אתה מאמין שאדם בבחירתו יכול לגרום למוח לשדר אותות שונים למערכת העצבים -הייבצר מה’ לעשות כן? הלא לימדנו הרמב”ם במו”נ ג,יז שהצדק מחייב שעל בעל בחירה יהיה פיקוח וגמול?

      בברכת כוח”ט, ש”צ

    3. שצ”ל, אתה עצמך ענית (שינוי המדיניות). אני ה’ לא שניתי, נאמר גם על נבואה וניסים גלויים? ועל עבדות ושאר דוגמאות הלכתיות שהבאתי? (זה כבר חזיתית נגד נצחיות התורה, בפרשנות הפשטנית שאתה מציע)
      מה’ לא נבצר מאומה. ודאי שאם הוא ברא את העולם הוא יכול לשנות אותו. אבל טענתי היא שבפועל הוא לא עושה זאת. זו החלטה שלו ולא חוסר יכולת.

  28. הבנתי אותך סוף סוף.
    אתה טוען שמאחר שבעבר היו חריגות מחוקיות הטבע, לא קשה לקבל שהיו גם התערבויות סמויות תדירות יותר, אבל בזמנינו שאנו רואים שכל התופעות הנחקרות נשלטות על ידי חוקים קבועים וברורים שלא משתנים לעולם, יש סיבה להניח שהשתנתה הגישה לגמרי [מחמת ‘בגרות’/’הסתר’], ועתה הכל לפי החוקים. תודה.

    1. מלבד חריגה תמידית יום יומית (לאליעזר)

      בס”ד ערב יוה”כ תש”פ

      לאליעזר – שלום רב,

      הרי רמד”א עצמו מאמין שכל אדם בעל בחירה משפיע ברצונו על שינוי הטבע בגורמו למוח לשדר אותות חשמליים שונים למערכת העצבים, אותות שלא שודרו לפני החלטתו. הווה אומר: את הנס של שינוי הטבע מבצע כל בעל בחירה.

      מכיוון שה’ הבהיר בתורתו וע”י נביאיו את עקרון הגמול ואת עקרון נצחיות התורה – הרי שברור שחוקים אלה תקפים גם כיום, והרי כל חוקי הטבע תלויים בחוקי התורה, ככתוב: ‘אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי’. כך שחוקי הגמול הם נצחיים.

      מה שיש בו מורכבות, וכפי שהדברים מבוארים בכתובים, בדברי חז”ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, הוא שאלת הזמן והגילוי. יש נסים גלויים ויש הנהגה נסתרת, יש דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה”ז ויש דברים ששכרם שמור לעולם הבא, יש מצבים שבהם מופעלת מידת הדין ויש מצבים של ‘ארך אפים’.

      בדורנו זכינו להנהגה קצת פחות נסתרת מאשר בדורות קודמים שבהם היה נדמה ששבעים הזאבים מושלים בכיפה ועוד רגע יטרפו את ה’כבשה’. בדורנו הגיעה לשיא זאביותם של ה’זאבים’ בשואה הנוראה שבה למד העם היהודי שאי אפשר להתבולל בעמים.

      ובאורח פלא, לאחר השואה גבר תהליך שיבתה של הכבשה לארצה לחיי קוממיות, צמיחה חומרית ובהמשכה גם עליה רוחנית. באורח פלא, ידיד ישראל הותיק שר החוץ הבריטי בווין היה לשטן, ושונא ישראל המובהק סטלין הפך לרגע ל’ציוני נלהב’ שתמך בהקמת המדינה באו”מ ושלח לנו נשק אפילו כשידידינו האמריקנים הכריזו ‘אמברגו’. ותיכף כשמילא את ‘שליחותו ההיסטורית’ חזר לרשעותו וביקש לגרש את כל יהודי ארצו לסיביר, מזימה שנמנעה עקב מותו הפתאומי.

      ה’ שהבטיח ש’לא ירפך ולא יעזבך’, עומד בהבטחתו ועושה זאת בתרחישים הנראים טבעיים לחלוטין. לכל מהלך יש ‘הסבר טבעי’, אך התהליך כולו הוא פלא.

      בברכת גמר חתימה טובה, ש”צ

      ישועה פלאית שהופיעה בדרכים טבעיות, מספר חגי הוברמן (‘הלל בכ”ח בתשרי’, באתר ‘ערוץ 7’). טייסת פנטומים בפיקודו של יפתח ספקטור נשלחה בערב חג הסוכות תשל”ד להפציץ את מחנה המטכ”ל הסורי. מפאת עננות גבוההבאיזור לא הצליחו לבצע את משימתם וקיבלו אישור לחזור.

      מפקד הטייסת ביקש משימה אחרת, ואז אמרו לו שיש דיביזיית שריון סורית שועטת אל הגולן וכוח הנגד הישראלי לא הספיק להגיע. הטייסת של ספקטור המטירה על כוח השריון הסורי את 40 טונות הפצצות שועדו למטכ”ל הסורי, ובכך הצילה את הרמה ואולי את מדינת ישראל כולה.

      במטכ”ל הסורי פגעה טייסת אחרת שהצליחה למצוא פירצה בחומת העננים, ולמרבה הפלא היה צריף אחד שבו לא פגעו, וזה היה הצריף שבו הוחזקו השבויים הישראליים, בלי שהיה להם כל מושג על עובדה זו.

  29. אני באמת לא מחזיק מעצמי “חושב מיומן” (לא ציני) אז אולי תעזור לי, כי במקרה האישי שהיה לי ולזוגתי אין לי הסבר המבוסס על חוקי טבע.

    כאשר אישתי היה בהריון עם בני הבכור, חברים דחפו אותנו ללכת לברכה אצל הרב משה בן טוב זצ”ל. בתחילה לא רציתי ללכת והתחמקתי. אמנם אני מאמין בכוחם של אנשים הנחשבים כצדיקים גדולים ובלבד שיהיו תלמידי חכמים וידועים באנושיותם, למשל הרבי מלובביץ’.

    הסיבה המרכזית להתנגדותי, היתה הנחה(אני עדיין מאמין בה) ש99 אחוז מהבאבות לסוגיהם הם שקרנים או מדומיינים ולמה לי להטריח את עצמי.

    החברה’ מסביבי (למדתי אז בכולל חסידי קאמרנע) דחפו עוד קצת וקבעו תור, אמרתי יאללה מה יש להפסיד, כמו גם היכרות מוקדמת שהיתה לי עם הרב מכמה פעמים שהתפללתי בבית הכנסת שלו, והרשים אותי.

    נכנסנו לרב הוא פתח את המזוזות שהבאנו איתנו, עיין בהם, אמר שהן כשרות. “נתן לי על הראש” שמו”ס. לא הבנתי למה גם לא הרגשתי נעים. ואז הוסיף יש לך שני מקומות בבית בהן הייתה מזוזה והורידו אותן. שאל: אתה יודע היכן? ניסיתי להיזכר, והשבתי כן בסלון. נזכרתי שהיה שם סימון למזוזה שנעקרה. הרב אמר אתה זוכר את המקום השני? הבית שהתגוררנו בו היה בעל פתחים רבים ולא ידעתי על מה הוא מדבר. הוא חייך אלי ואמר, יש מקום עם גג נפתח שם הייתה מזוזה, תחזיר את שתיהן בלי ברכה.
    אכן בשתי מקומות בבית היה סימון למזוזות שנעקרו, המפתיע היה המקום השני שכלל לא זכרתי, מרפסת שבעל הבית הקודם חתך חלק מהתקרה, יצר לה גג נפתח בשביל להניח עליה סכך.

    שני המקומות היחידים שהיה סימון למזוזה שנעקרה היו החללים הנ”ל. מאיפה הוא ידע על המרפסת? נניח שיש כאלה רבות, כולם עוקרים מזוזות? זה לא סביר.

    1. באמת מרשים. אם זה נכון אז נראה לי שיש לו יכולות כלשהן.
      אמנם כדי לקבוע את קיומן של יכולות כאלה צריך לעשות בדיקה שיטתית יותר (לבדוק אותו על קבוצת מדגם וביקורת, ומול ניחושים של אנשים אחרים).
      אגב, יכולות טלקינטיות ואחרות מתועדות בכמה הקשרים וניסויים (אם כי על רובם יש ויכוחים), גם בלי קשר לרבנים ומקובלים שונים. אני ממש לא שולל את אפשרות קיומן. סיפור דומה על העתיד היה יכול להיות חזק יותר (כי כעת המידע לא נמצא ולכן תקשור טלקינטי פחות סביר בהקשר כזה).
      אני רחוק מלהיות רציונליסט שמכחיש את קיומם של דברים שהמדע עוד לא הסביר (ואולי גם לא יסביר). טענותיי כאן הן אחרות. לגבי תופעות כאלה אני חשדן-סקפטיקן, אבל לא שולל על הסף.

    2. במחשבה שנייה זה יכול להיות מקרה. במרפסות במקרים רבים יש בעיית מזוזות. כדי לתקף הייתי בודק אותו על קבוצה של עשרים שואלים ומתוכם סופר כמה פספוסים היו.
      יתר על כן, הייתי עוקב אחרי השאלות, האם את כולם הוא שואל אותו דבר ואז במקרה יש אחד שפוגע. אם כן, הייתי אני שואל בעצמי קבוצה של עשרים אחרים ורואה מה אחוז הפגיעה (יש שאלות שפוגעות לא רע. בטח אחרי ניסיון רב כמו שיש לו: עשרות שנים בתחום המזוזות נותנות לך דפוסים רווחים).
      בנוסף, הייתי בודק מה בדיוק היה סדר השיחה. לפעמים מרוב התפעלות הזיכרון שלנו מתעלם מרמז כלשהו שנתת לו, או מכך שסדר השיחה היה קצת שונה ממה שאתה זוכר. פגשתי כבר דוגמאות כאלה, וניתן לראות עוד כל יום בביהמ”ש.
      ובנוסף, תמיד יש אפשרות לרמאות יזומה (אם הזמנת תור, הוא שולח מישהו לבדוק נתונים מעניינים לגביך).

      ושוב, כל אלו רק אפשרויות היפותטיות לפני שמגיעים למסקנה ברורה. לכן כל זה לא אומר שאין לו יכולות, וכאמור איני שולל זאת קטגורית. אלו רק נקודות ששווה לבדוק לפני שמגיעים למסקנות.
      ליאור סושרד, למשל, עושה “מופתים” לא פחות מרשימים ואומר בעצמו בפירוש שאין לו יכולות על טבעיות. אין לי מושג איך הוא עושה זאת אבל יש תרגילים שונים (שאת חלקם כתבתי כאן).

    3. לגבי ליאור סושרד ודומיו, ייתכן שבאמת יש להם יכולות על טבעיות כלשהן, והם לא מבינים בעצמם איך הם מצליחים לדעת דברים מסוימים על אנשים. כאשר הם מנסים להסביר לעצמם איך הם יודעים את מה שהם יודעים, הם כנראה יעדיפו לבחור בהסבר טבעי כי הוא יותר סביר מבחינתם (cold reading). לחילופין, ייתכן שהם מעדיפים להסביר לאחרים את היכולות שלהם באופן טבעי כדי שלא יגחכו עליהם או יזלזלו בהם כהזויים.

    4. הכל ייתכן, אבל כנקודת מוצא אין לנו אלא דבריו שלו על עצמו. מעבר לזה, ממה נפשך אין לי בעיה עם דבריך. גם אם יש לו יכולות זה רק אומר שיש תופעות כאלה ולא רק אצל מקובלים/רבנים. זה חלק מטבע העולם. כתבתי שאיני שולל זאת באופן קטגורי ושיש דיווחים די שיטתיים על תופעות כאלה.

    5. בפיסקה 5, שורה 1
      …הברסלבר זועק: …

      בפיסקה 6, שורה 1
      … להחליט האם…

      בפיסקה 8, שורה 2
      … כדי לשאוף ולפעול…

      שם, שורה 3
      … נותנת כוח לשאוף ולפעול…

  30. לשצ”ל
    הרב לא סבור שהעולם דטרמניסטי, ומסכים שיש בתוכו חלקים היכולים להשפיע על הטבע כמו בחירות האדם, אבל טוען שאלוקים נמנע מלעשות זאת, אלא משאיר את העולם להתנהל על טבעו. וכן הראשונים הזכירו גישה זו, אלא שלא הקצינו עד כדי כך, ואמרו שכלפי הצדיקים כן יש השגחה.
    אם תשאל את הערבים תשמע סיפורים דומים אבל הפוכים, בכל מערכת ומלחמה יש רגעים טובים ש’בדיוק הסתדרו’ ויש רגעים קשים ש’נגזרה הגזירה’, ואין שום ראיה מסיפור אחד או שניים להוכיח משהו, רק אם נוכיח שלפי הסטטיסטיקה יש כאן חריגה רצינית, שהיה צריך להיות יותר כשלונות ומשהו מנע אותם [וכמו מלחמת המפרץ אולי], יש מקום לראות בזה השגחה.
    לא קיבלתי את תפיסתו של הרב, אלא הבנתי אותה. אמנם אני אישית כבר שנים לא מתפלל על עצמי מחמת ההרגשה שמי רחוק כד’ אלוקינו בכל קוראי אליו [רח”ל, אבל מה לעשות], אבל איני שולל שקיימת השגחה אצל אנשים אחרים ואצל האומה בכלל, ולדעתי אמנם ניתן להסביר כמו הרב שמה שאנו רואים לנגד עינינו שכל מה שהתורה אמרה והיה אמור להיראות בפועל אינו מתקיים הוא משום שאלוקים הפסיק להשגיח לגמרי, אבל אין הכרח בכך, ואפשר שרק את המעורבות הניכרת הוא הפסיק לחלוטין [כנגד המובטח בתורתו], אבל ניהול נסתר אולי קיים, ואי אפשר למדוד או לשלול זאת [כי כל צרה יכולה להיות עונש, וכל הצלחה יכולה להיות מקרית], מלבד האמונה בתורה או לחילופין האמונה בחוקים הידועים וניכרים לעין.

    בקשר להרב בן טוב – שומעים מידי פעם סיפורים כאלו, אבל לא דווקא על אנשים הידועים אצלנו כ’צדיקים’ אלא גם על עוד אנשים מוזרים ומשונים, וחלקם אף גויים, ובתרבויות כמו אפריקה ופיליפינים מצויים דברים כאלו, ואף שאיני יודע להסביר זאת או לשלול זאת [אם אכן סיפורי ההצלחות אינם מכסות ריבוי של כשלונות. למשל על אחד מרבני החרדים הידוע ב’מופתיו’ וברכותיו המוזרות, ידוע ג”כ על הרבה שפישל, אלא שזה לא מסופר…], כך שלא הייתי בונה על זה ראיית קשר אלוקי, אלא או תכונה או טריק טבעי מוצלח או משהו שלא מוכר היום, אבל אונברסלי.
    נ.ב. כפי הידוע לי בנו של הרב בן טוב ממשיך את דרכו… כנראה קיבל את כוחו בירושה.

    1. אליעזר, רק שים לב לטענות שהעליתי מכוח התנהגות של אנשים מאמינים (שלא מנטרלים השפעה של תפלות ומעורבות אלוקית במחקר רפואי, והרי כולנו סומכים על מחקרים שלא עשו זאת. וכן על ועדות חקירה למטוסים וכדומה בכל שטחי חיינו). לכן לדעתי גם מי שמצהיר שהוא כן חושב שהתפילות מועילות לא באמת מתנהג כך ולכן איני מאמין לו. תמונת עולם המדעית (כוונתי שהעולם מתנהל על פי הטבע וזהו) לא רק עובדת אלא מקובלת על כולם, גם על אלו שמתכחשים לה. לגבי תירוצי ה”השתדלות”, הם כמובן מגוחכים על פניהם. המצאה מטופשת שלא שווה התייחסות.

    2. בין 'עוזר ומושיע ומגן' לסומך נופלים ומחיה המתים' - יסודות בתורת הניהול (לאליעזר)

      בס”ד עש”ק הוא עשך ויכוננך תש”פ

      לאליעזר – שלום רב,

      מנהל מפעל טוב מודע בכל רגע נתון למה שהולך במפעלו, מקיים פיקוח ובקרה תמידית על מה שקורה. מאידך, מנהל טוב יודע לעשות זאת מבלי שעובדיו ירגישו בכל רגע שהמנהל בולש אחריהם ועומד עליהם ‘עם סטופר ביד’. עובד כזה הנמצא בלחץ תמידי, הופך ל’בורג’, ל’ראש קטן’, ומאבד כל יוזמה ועצמאות מחשבתית.

      מנהל טוב, גם לא יחוש לעזרת העובד בכל רגע שהוא מרגיש תקוע וזקוק לעזרת ‘הצוות הטכני’. כשיש צורך אמיתי יתערב המנהל ו’יכבה את השריפה’, אך בחלק ניכר מהמקרים ירשום המנהל לפניו את בקשת העזרה ויחליט – לפי היכרותו עם העובד ויכולותיו – שאפשר לסמוך עליו שיתמודד עם הבעיה ויחפש פתרון יצירתי בכוחות עצמו.

      כך מתפתח העובד להיות ‘ראש גדול’. הוא ידווח למנהל על כל תקלה ובעיה, זו חובתו כעובד ליידע את המנהל על קיומה של בעיה. אם נענה המנהל לפנייתו – אות הוא שאכן מדובר בבעיה שמעבר ליכולתו של העובד; אך אם אין המנהל נענה – זה איתות לעובד: ‘אתה יכול להתמודד.

      וכך כותב רמח”ל ב’דרך ה’ (שציינתי לעיל) בחלק ג, פרק ב על ‘ההשגחה האישית’, שפעמים אין ה’ משנה את המצב בעקבות תפילת האדם, שכן בזה ה’ מאותת לאדם: ‘זה ייעודך. זה הניסיון שמוטל עליך להתמודד עימו’, אם למצוא דרכים ‘לחיות עם מה שיש’ או למצוא דרכים יצירתיות לפתרון’

      יש בדיחה ידועה על חסיד ברסלב וחסיד חב”ד שנשלחו לגיהנם. הרסלבר זועק: רבנו, תוציא אותי!’ ומגיע ר’ נחמן, אוחזו בפיאותיו ושולף אותו משם; אף החבד”ניק זועק: ‘רבי, תוציא אותי!’. בא הרבי ואומר לו: ‘אתה כאן בשליחות, פתח פה בית חב”ד!’ 🙂

      כמנהל טוב, אף ‘מנהל העולם’ תמיד ‘בעניינים’, ומחזיק את ‘היד על הדופק’ כדי להליט האם צריך ‘לסמוך נופלים ולהחיות מתים’, או שדי לו להיות ‘עוזר’ לעובד להתמודד עם הבעיה, ‘מגן’ מפני נזק מבחוץ, ו’מושיע’ כשיש תקלה חמורה המצריכה התערבות של ‘הצוות הטכני’

      בברכת שבתא טבא וחג שמח בצילא דמהימנותא, ש”צ

      אגב, כדאי לשים לב להבדל בין השמות של בניו של משה. שמו של הראשון מבטא את הייאוש מהמצב שבו הוא תקוע כגר בארץ נכריה’. לעומתו ‘שם האחד אליעזר’, הוא נולד לאביו בהיותו כבן שמונים, אחרי ששים שנה שהוא ‘תקוע’ במדיין, ואז נזכר משה גם ב’חצי הכוס המליאה’ – ‘כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה’.

      כשאדם קולט את ‘חצי הכוס המליאה’, כמה גבר עליו חסד ה’ – אז הוא מתמלא כוחות להסתער גם על ‘חצי הכוס הריקה’ כדי לשוף ולפעול למילויה. ולכן מלווה כל תפילת בקשה בשבח לפניה ובהודיה לאחריה. ההודאה על ‘מה שיש’ – נותנת כוח לשאות ולפעול להשלים את ‘מה שעדיין…’

  31. שלום הרב,

    שאלה,

    ואולי הניתוק ( מעדיף אותה על פני הסתלקות) הוא השפעה של ירידת הדורות? כלומר, הניתוק הוא שלנו ( פחות ראויים/מקבלים – השכינה נמצאת פחות בקרבנו) ולא של הקב”ה חלילה כי הלוא הוא מלוא כל הארץ כבודו ו”אין עוד מלבדו”.

    ואולי זה מתחבר למשפט “שקולה מיתתן של צדיקים כחורבן בית אלוקינו” כלומר בדומה לבית המקדש כך גם באמצעות הצדיקים הקב”ה משרה שכינתו על ישראל. ואם זה כך, אזי אם יש פחות צדיקים (כתוצאה מירידת הדורות) אז ממילא יש פחות שכינה. אבל שוב, זה רק כיוון שאנחנו לא ראויים אליה היא נמצאת תמיד, באותה המידה והעוצמה, רק אנחנו לא ראויים.

    בברכת חג שמח!

    1. הכל יכול להיות. טענתי העיקרית היא שיש ניתוק. ההסבר שהצעתי (ההתבגרות שלנו) הוא כמובן הצעה אחת מתוך רבות אפשריות. כאן זה רק עניין של סברא.

  32. שבוע טוב

    שלום רב לרב
    הרב מניח שהתערבות האלוקית בבריאה הולכת ונעלמת, ופעם היא הייתה יותר מוחשית ונוכחת.
    כך גם המתואר בתורה על התערבות שוטפת היא מתפרשת כפשוטה רק לזמנים עברו.

    הדברים הזכירו לי את שאלת משה רבינו בעניין ‘צדיק ורע לו רשע וטוב לו’ (עיין ברכות ז’ א’)
    שנדמה לי שגם בשאלה זו מקופלת עניין של חוסר התערבותו הטוטאלית של האל.

    א”כ הדור הראשון של מקבלי התורה כבר טענו על חוסר התערבות מצדו.

  33. ראשית אין לי מילים להודות לך. ספריך ומאמריך נתנו לי המון.
    הרגשתי שיש איש רציני שעוסק בשאלות מסגנון אלו שאני מתלבט בהם.

    שנית . בעת זו אני מתבלט המון על נושא זה של העולם כמערכת סגורה או עם התערבות אלוהית.
    משום מה עדיין חש אני (מדגיש חש) שישנם דברים שאני מתפלל עליהם והם קורים. או בשיחה עם הבורא ודברים מתבהרים.
    לא מן הנמנע שאני משוחח עם עצמי ודברים אלו פועלים כסוגסטיה או הסברים אחרים.
    אולם בחובי עד כמה שניפיתי את חווית הנערות עליה גדלתי אני מרגיש קשר לאותה הישות הנתפסת במחשבתי כאלוהים.
    עם זאת כמעט בריא לי במחשבתי שאלוהים זה לא ציווה על המילה ולא ציווה על עוד דברים.
    כללה של שאלתי היאך להתייחס לחוויה זו של קשר עם הבורא.
    מה משמעותה לגבי.
    האם גם אתה מרגיש דברים אלו והאם הם מהווים גורם כלשהו בנידון הנ”ל.
    בכבוד והערכה רבה מאד.
    חיים

    1. איני יודע לענות על השאלות הללו. לי אין תחושות כאלה ולכן איני יודע מה לומר עליהן. אתה צריך לבחון את עצמך עד כמה מדובר בתוצרים של חינוך שקיבלת או שמא יש לך הכרה במשהו אמיתי (הכרה ולא רגש). אף אחד מבחוץ לא יכול לעזור לך בזה.
      זה לגבי עצם התחושה שיש עם מי לדבר. התחושה שבקשותיך נענות, לגבי זה ניתן אולי לעשות בדיקה יותר שיטתית של בקשות שנענו ולא נענו, ומקרים דומים שעליהם לא ביקשת וכן נענו. ברור שהכי טוב הוא לעשות זאת על קבוצה גדולה של אנשים עם מדגם וביקורת וכו’. אני בספק אם תגלה משהו חד משמעי בתוצאות.
      ניתן כמובן להתקשות בדבריי מכוח האיסור לנסות את ה’. אבל לדעתי כשאתה בספק אם הוא באמת נענה לא סביר שיש בזה איסור. אתה צריך את זה כדי לגבש עמדה, ולא ייתכן לאסור עליך לגבש עמדה.

השאר תגובה