ויכוח על הגדרות – בין סמנטיקה למהות (טור 251)

בס”ד

בטורים 244, 247  ו-248 עסקתי בוויכוחים אתיים ופילוסופיים, ובמשמעותם לגבינו. בטור הזה בכוונתי לעסוק בוויכוחים על הגדרות. לכאורה זהו סוג אחר של ויכוח, אם בכלל, אך כפי שנראה במבט נוסף ייתכן שההבדל אינו כה גדול.

דוגמאות

כבר יצא לי לכתוב כמה פעמים על מהותם של ויכוחים כמו “מיהו יהודי”, “מהו מוסר”, מהו “מגדר”, מהם “נישואין”, מהי “מחלה” (או “סטייה”), מהי “דמוקרטיה” וכדומה. כל אלו הם ויכוחים שעוסקים בהגדרת מושג כלשהו. לכאורה, בניגוד לוויכוחים שבהם עסקתי בטורים הנ”ל שבהם לפחות ייתכן שיש נכון ולא נכון (והם גם מוציאים זה מזה), כאן נצטרך כולנו להסכים כי מדובר בוויכוח סמנטי בלבד.[1] כאשר שני אנשים מתווכחים על מושג כלשהו, הם בעצם מציעים הגדרות שונות עבורו. אבל שימוש בהגדרות שונות אינו ויכוח אלא בסך הכל שימוש בשפות שונות. התחושה של רבים היא שאין באמת טעם להתווכח על הגדרות, מה שחשוב הוא רק לסנכרן את המושגים והגדרותיהם לפני שמתחילים לדון עליהם, כדי לייעל ולמקד את הדיון. מאידך, אי אפשר להכחיש שרבים מהוויכוחים הללו מתנהלים באופן מאד אמוציונלי (למשל מיהו “יהודי”, מהי “דמוקרטיה”, או מהי “מחלה”).

ניתן אולי להסביר שהוויכוח על הגדרה הוא בעצם ויכוח על עובדה. אנחנו דנים כיצד הקהילה אליה אנחנו משתייכים משתמשת במונח המסוים הזה. אבל אז שוב אין כאן ויכוח מהותי אלא סמנטי. נניח שהקהילה שלנו משתמשת במונח “יהודי” במשמעות של משרת בצבא, למי זה אמור להפריע? ואם קהילה אחרת משתמשת במונח “מחלה” כמתאר כל סטייה מהנורמה של הרוב (ולכן זה כולל הומוסקסואליות), מדוע שזה יפריע למישהו? בוויכוח כזה עקרונית ניתן לפתוח מילון ולהכריע בו. בוודאי שלא אמור להתלוות אליו מטען ערכי כלשהו.

גם אם המושגים הללו טעונים במטען ערכי (כמו בדוגמאות שהבאתי למעלה), ולכן יש לוויכוח משמעויות והשלכות ערכיות (שאתה לא דמוקרטי, או לא יהודי, או סוטה), עדיין ברור שהוויכוח אינו נסוב על ההגדרות אלא על המטען הערכי שמתלווה אליהן. לכן גם במקרה כזה נכון יותר להתווכח מה נכון או לא נכון לעשות, ולא מה כלול מילונית במונח זה או אחר.

דוגמה: מיהו יהודי

כשמתווכחים על “מיהו יהודי”, למשל, מוצעות הגדרות שונות למושג. הדתיים טוענים שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה (כשנקודת המוצא הוא שרה אמנו, או בעצם משתתפי מעמד הר סיני). לעומתם טוענים אחרים שיהודי הוא מושג פתוח שמורכב מקוראי עמוס עוז או התנ”ך במקור, אזרחי מדינת ישראל (משלמים מיסים ומשרתים בצבא) שגם חשים הזדהות עם ההיסטוריה היהודית (אני לא באמת מבין מה זה אומר בדיוק)[2]. לכאורה הוויכוח נסוב על משמעותו של מושג. אז למה זה חשוב? מהי משמעותו של הוויכוח?

התחושה היא שגם בוויכוח הזה, על אף שספק אם יש כאן ויכוח, וגם אם הוא קיים זה מדבר על משמעות מונח בשפה, כל צד דבק בעמדתו באופן די אמוציונלי, וגם בטוח שההגדרה שלו היא ההגדרה ה”נכונה” (בניגוד למה שחושבים בדרך כלל, גם אלו שמציעים את ההגדרה הפתוחה טוענים טענה כזאת). אבל מה פירוש “הגדרה נכונה”? הגדרה היא עניין של שפה. כל אחד והשפה שלו. אז על מה לכל הרוחות מתנהל הוויכוח הזה? האם כולם מטומטמים? למה שלא נסכם בינינו שאתה תקרא לדבר שלך (מי שדובר עברית, קורא עמוס עוז, נועל סנדלים תנ”כיות עם בלורית ומזדהה עם ההיסטוריה היהודית) “יהודי” ואני אקרא לדבר שלי (מי שנולד לאם יהודייה או עבר תהליך של גיור כהלכה)[3] “ישראלי”, וניפרד כידידים? הרי מדובר בוויכוח סמנטי, כלומר ויכוח על זכות שימוש במילה, ולכן הוא יכול להיפתר בקלות במישור הסמנטי (אם נעזוב לרגע את הסנטימנטים שלנו שהורסים כל חלקה טובה).

שוב, איני מתעלם מהמטען הערכי שמתלווה לוויכוחים הללו, אבל אני טוען שהוויכוח מתנהל במישור הלא נכון. אם אתה רוצה לומר שראוי לשמור תורה ומצוות או שראוי לנהוג באחווה רק כלפי מי שבן לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה, או לחלופין כלפי מי שקורא עמוס עוז, היכבד וטען את זה. למה להטות את הדיון למישור סמנטי שהוא טכני ולא חשוב?

כך הוא כמובן גם לגבי הוויכוח מהי “דמוקרטיה”, “מגדר”, “נישואין”, “מחלה”, “מוסר” וכדומה. לכאורה גם שם הוויכוח הוא סמנטי בלבד, ואין טעם לנהל אותו (מעבר לסנטימנטים). אמנם על פניו נראה שוויכוח לגבי “מוסר” הוא בעל אופי שונה מכל האחרים. למונח “מוסר” אין מעמד עצמאי, והמטען הערכי שמתלווה אליו מהותי לו. כשאני מתווכח מה כלול במושג מוסר, בכך גם אמרתי שכך ראוי לנהוג. לכן כאן לא מדובר בוויכוח סמנטי גרידא. לכן אני מניח שלגבי ויכוח על מוסר רבים יסכימו שהתיאור שהצגתי למעלה נראה בעייתי, שהרי לכולנו יש תחושה שיש כאן ויכוח אמיתי (מה ראוי או לא ראוי לעשות. רובנו לא נקבל בשוויון נפש את  מי שחושב שמותר לרצוח ובוודאי אם הוא מיישם זאת). לכן לצורך הבהירות והפשטות נסלק אותו ושכמותו בינתיים מהדיון שלנו.

אבל ויכוח על מיהו “יהודי” או מהו “דמוקרטי” ממש לא נכנס לקטגוריה הזאת. שם מדובר בוויכוחים סמנטיים בעליל. במקום לריב בשאלה האם יהודי הוא מי שקורא עמוס עוז או מי שמקיים את ההלכה (או מחויב לה), עדיף להתווכח האם ראוי לקרוא עמוס עוז או לקיים הלכה. זהו ויכוח ישיר יותר שעוסק בנקודה החשובה ולא נטפל לשאלה מילונית טכנית. מה שאני מציע אינו רק הצעה טכנית של ניסוח. הראיות שמובאות בוויכוחים כאלה ברובן אינן רלוונטיות. אם תוכיח לי שהמושג יהודי באופן היסטורי אינו באמת מי שקורא עמוס עוז, האם זה ישנה משהו? אם מטרת הוויכוח היא ערכית אז ממש לא. נכון שעד היום יהודים לא קראו עמוס עוז, אז אני יהודי אחר. לכן מתבקש יותר להסכים על פרידה סמנטית: אני ישראלי ולא יהודי, ואתה יהודי ולא ישראלי, וזהו. מדוע להתווכח על השאלה האם אני יהודי או לא?

לחלופין, הוויכוח הזה נוגע גם ליישומים משפטיים (למי לתת זכויות עולה, סל קליטה, או להכיר בו כאזרח מכוח חוק השבות). אבל גם שם עדיף לשנות את המילון ולטעון את הטענות לגופן. אפשר לטעון שיש לתת זכויות עולה גם למי שאינו יהודי, לפחות אם הוא מזדהה עם ההיסטוריה שלנו וקורא עמוס עוז. בה במידה, ניתן לקרוא לנישואי הומואים נישואין אבל לא לתת להם את הזכויות, או להיפך. הוויכוח על המילה “נישואין” נראה די טיפשי ואין סיבה שאחד הצדדים לא יוותר.

פוסטמודרניות

אלו שהסיקו את המסקנה המתבקשת הם בני דודנו הפוסטמודרניים (אז אל תגידו שאני לא מדבר לפעמים בשבחם). בעידן הפוסטמודרני מקובל לחשוב שהשיח מתנהל בין נרטיבים (=סוגי שיח) שונים שבמקרה הטוב משוחחים ביניהם (ובעצם מהותית אינם יכולים לעשות זאת).[4] אבל בעצם כל אחד מהצדדים חי בבועה משלו. ויכוח מבחינתם, כל ויכוח, אינו אלא אי הבנה שנובעת משימוש בשפות (נרטיבים) שונות. אבל לטענתם זו לא אי הבנה מקרית שניתן לתקן אותה. כל אדם כלוא בנרטיב שלו, ולכן כולנו נדונו לחיות בתוך נרטיבים שונים. כל הוויכוחים בעצם נסובים על הגדרות. אמנם הם מניחים (או מסיקים) שאין בכלל איזו אמת אובייקטיבית אחת שיש לנו ויכוח לגביה, אלא יש הרבה “אמיתות” (כל נרטיב והאמת שלו). לכאורה זוהי המסקנה המתבקשת ממה שתיארתי. בסוף בסוף, נראה שכל צד בוויכוח אינו אלא טיעון שיוצא מהגדרות ומנקודת מוצא שונות.

ובכל זאת, הוויכוחים הללו מתנהלים בכל עוז, ונראה שכל הצדדים השותפים להם משוכנעים משום מה שמדובר בוויכוח אמיתי.

מקבילים נפגשים

אם תחשבו קצת תראו שלאותה מסקנה עצמה ניתן להגיע מנקודת מוצא הפוכה לגמרי (מודרניסטית), שמבחינתי מאירה את הוויכוחים הללו באור אופטימי יותר. בתמונה המודרניסטית מניחים שיש אמת אובייקטיבית אחת. במבט כזה, כאשר אנחנו רואים ויכוח המסקנה המתבקשת היא שזהו שיקוף של שפות או הגדרות שונות, או צורות שונות לראות את אותה אמת (כעין זה כתבתי בטור 233 ו-248 ועוד). גם המודרניסט מגיע למסקנה שוויכוחים נסובים בדרך כלל על הגדרות (או שמדובר בסתם טעויות), בדיוק כמו בתמונה הפוסטמודרנית. אלא ששם מגיעים אמנם לאותה מסקנה, אבל מנקודת מוצא הפוכה: בגלל שאין אמת אובייקטיבית, כל האמיתות הן בהכרח סובייקטיביות (נרטיביות), ולכן כולן בעצם עניין של הגדרה או שפה.

ניתן לראות כאן ביטוי לתופעה מרתקת ורווחת בעולם הרוח. מחלוקת קיצונית במקרים רבים מפגישה את החולקים ומביאה אותם להסכמה מצידה השני של המפה הפילוסופית.[5] במקרים רבים (אולי בכולם) הציר הפילוסופי הוא סוג של עיגול, וככל שצד אחד יתרחק מחברו הוא יתקרב אליו מהצד השני. המרחק המקסימלי ביניהם נוצר בדיוק כאשר הם מגיעים זה לזה מהצד השני.

אבל יש הבדלים שיכולים לסייע לנו להבחין בין שתי התופעות הדומות לכאורה הללו. כאן אעמוד על שניים כאלה:

  • האווירה הפוסטמודרנית, להבדיל מזו המודרניסטית, מהווה כר פורה ומצע להיווצרות תופעות ביניים עמומות שנמצאות בתחום האפור (כמו הקוויריות, או יהדויות מסוגים שונים וכדומה). משפט המפתח הוא “מי אתה שתאמר לי מהו __?!” (יהודי, דמוקרטיה, זכר ונקבה וכדומה. מלא את החסר.) כשאתם שומעים טיעונים כאלה, זוהי אינדיקציה לכך שלא מדובר באדם שדוגל בקיומה של אמת אובייקטיבית אלא בוואקום הפוסטמודרני.
  • מעבר לזה, בתמונה הפוסטמודרנית לא אמורה להיות חתירה לבירור המחלוקת ולהגעה לאמת כלשהי. שם כל אחד אמור להתבצר בעמדתו, ומטרת הדיון (עד כמה שהוא קיים) היא להראות שאין אפשרות להגיע למשהו מוסכם ושאין אמת אובייקטיבית. המטרה היא ניתוח מפרק של העמדות (דקונסטרוקציה) כדי להשאירן כל אחת בצד (בנרטיב) שלה. לעומת זאת, בתמונה מודרניסטית מתנהל ויכוח שמטרתו ללבן את העמדות השונות, לחשוף שימוש בהגדרות שונות, וזאת כדי להגיע לאמת האובייקטיבית שמצויה מעבר להן (שלגביה כולנו אמורים להסכים, גם אם לפעמים בצורות תיאור שונות).

אבל מה עושים אם אחרי שמלבנים את ההגדרות מגיעים למסקנה שאכן יש לנו ויכוח על הגדרה (ראו בכל הדוגמאות שהובאו למעלה)? בעולם הפוסטמודרני הדיון הסתיים: הלקח הושג. הראינו שאין ויכוח ואין אמת וכל אחד כלוא במסגרת המושגית שלו. אבל בעולם השפוי, זה שמבין שיש אמת, מה עלינו לעשות כשאנחנו נקלעים לוויכוח שנסוב על הגדרה? האם יש טעם לנהל אותו? מהי בכלל משמעותו? האם זה ויכוח אמיתי? איך ניתן לנהל אותו? (אולי פשוט לפתוח מילון?) האם יש בכלל טעם להתווכח על הגדרות, או שמא צודקים בני דודנו הפוסטמודרניים שטוענים שלא?[6]

מהו ריבוע?

חשבו למשל על שני אנשים שרואים מולם את הצורה הזאת: ∕. כעת מתחיל ויכוח: ראובן טוען שזה ריבוע ושמעון טוען שזה square. האם יש כאן ויכוח אמיתי? ברור שזה אותו דבר בשפות שונות. כעת חשבו על מצב בו ראובן טוען שזה ריבוע ושמעון טוען שזה עיגול. נניח לצורך הדיון שלשניהם אין בעיות ראייה, ובכל זאת הם מתכתשים ביניהם בשיא המרץ בשאלה הזאת, שניהם לא מוותרים וגם לא משתכנעים. האם יש כאן ויכוח? לכאורה הם פשוט משתמשים בשפות שונות. ראובן קורא לצורה כזאת ריבוע ושמעון קורא לה עיגול. זהו שימוש במילה שונה כדי לתאר את אותו דבר, אלא שבניגוד למקרה הקודם כאן שתי השפות כתובות בעברית.

הערמון של הפילוסופים

העניין מביא אותנו באופן טבעי לבעיה המכונה לפעמים “הערמון של הפילוסופים” (ראו עליה בטורים 99 ו-153). ראובן מתבונן בכובע של אדם שעובר מולו ואומר שהלה חובש כובע ירוק. שמעון מתבונן על אותו אדם עם אותו כובע ואומר שהוא חובש כובע ורוד. האם יש כאן ויכוח? לכאורה זה דומה לדוגמה הקודמת, כלומר אלו שני שפות שונות שמתארות את אותו דבר.

אבל זה לא כל כך פשוט. עד כאן הנחנו שראובן רואה בהכרתו פנימה כובע ירוק, ושמעון רואה בהכרתו פנימה כובע שראובן מכנה אותו ירוק אלא שהוא (=שמעון) מאז ומעולם קורא לצבע הזה ורוד. אבל לשני אנשים שגדלו באותה סביבה ושוחחו עם אותם אנשים זו פרשנות לא סבירה. הרי תמיד כשהם ראו כובע בצבע כזה הם היו צריכים להבחין שהם משתמשים בשפה שונה ולסנכרן את השפה שלהם. בעצם כבר כילדים כשהם למדו את השפה היה עליהם להגיע לאותו מונח עבור הצבע הזה.

לכן סביר יותר ששמעון באמת רואה כאן כובע ורוד ולא ירוק. האם כעת זה כן ויכוח? על פניו לא (בהנחה ששניהם רואים היטב). שמעון פשוט משבש צבעים, כלומר כשמגיעה אליו תמונה באורך גל ירוק המוח מתרגם אותה לצבע ורוד. שימו לב שכעת זה אינו ויכוח. הם באמת רואים דברים שונים בהכרתם. גם ראובן היה מסכים (אם היה יכול לראות זאת) שהתמונה שבהכרתו של שמעון היא ורודה, ולהיפך. אלא שגם ההסבר הזה אינו סביר, ומאותה סיבה. בעבר כשהם פגשו צבע כזה הם היו צריכים כבר להבין שהם משתמשים במינוח שגוי ולסנכרן אותו (שמעון היה צריך להבין שהוא משבש צבעים)[7]. לחלופין, איך בכלל שמעון למד שלצבע הזה קוראים “ורוד”? הרי הוורוד קיים רק בהכרתו פנימה. בחוץ יש צבע ירוק, ותמיד כשהוא פגש צבע כזה אנשים קראו לו “ירוק”.

לסיכום, לא סביר ששני אנשים מאותה חברה משתמשים במונח שונה כדי לתאר את אותה תופעה בעולם החיצוני. אבל כל זה אמור ביחס לעולם החיצוני, שלגביו אמור להיות סינכרון בין אנשים: הן ביחס לתופעה עצמה והן ביחס למינוח המשמש אותנו לגביה. אבל יש עוד רובד שלישי שלא שייך לעולם החיצוני ושם אכן ייתכן הבדל, וזוהי בעיית “הערמון” הנ”ל.

המקרה בו מדובר הוא כשראובן ושמעון שניהם אומרים שהאדם שעבר לפניהם חובש כובע ירוק. לכאורה כאן שניהם רואים את אותה תמונה ומסכימים בכל, והכל בסדר. אז זהו, שלא בהכרח. ייתכן ששמעון רואה בהכרתו כובע בצבע שראובן מגדיר אותו כוורוד, אלא ששמעון רגיל מאז ומעולם לקרוא לצבע הזה ירוק (כי תמיד האנשים שסביבו קראו לו ירוק, כפי שראינו למעלה). אם כן, למרות הסינכרון בתיאור, עדין יש כאן שפות שונות וגם תמונות הכרתיות שונות (ושתי השונויות הללו מקזזות זו את זו. אם כבר טועים כדאי תמיד לעשות מספר זוגי של טעויות). אין לנו שום דרך לבדוק האם התמונה בהכרה של שני אנשים שמספקים לנו את אותו תיאור מילולי היא אותה תמונה. תמיד ייתכן שהשפות שלהם שונות וההכרות שונות ויש קיזוז.

אך יש לשים לב שבמובן כלשהו עדיין אין כאן ויכוח. כתבתי כאן לא פעם שבעולם עצמו אין צבעים ואין קולות (ראו למשל בטור 142). כשעץ נופל ביער הוא כמובן אינו משמיע קול, אלא רק יוצר גל לחץ באוויר. כשגל לחץ כזה פוגע בעור התוף באוזן שלנו הוא מתורגם בהכרתו של בעל האוזן לקול. כך הוא גם ביחס לגל אופטי (ויזואלי). בעולם יש גל אלקטרומגנטי, וכשזה פוגע ברשתית שלנו בעין הוא מתורגם בהכרתנו לצבע. בעצם ראובן ושמעון שאומרים שהאדם שעבר מולם חובש כובע ירוק, אכן מתארים את אותה מציאות. מדובר בחפץ בעל מבנה גבישי מסוים (מה שקובע את הצבע הוא המבנה הגבישי) ששניהם מסכימים עליו. מבנה כזה יוצר גל באורך גל מסוים, והוא פוגע בעיניהם של ראובן ושמעון. כעת הוא עובר תרגום לתמונה בהכרתם: אצל ראובן נוצר כובע בצבע שמכונה בשפתו “ירוק”. אצל שמעון נוצר כובע שמכונה בשפתו של ראובן (!) “ורוד”, אבל שמעון התרגל לכנות אותו “ירוק”. וכך נוצר המבנה התלת-שלבי הבא: המציאות היא אחת והיא מוסכמת. התמונה ההכרתית שהיא יוצרת אצל ראובן ושמעון היא שונה. אבל השפה של ראובן ושמעון גם היא שונה, וזה מקזז את ההבדל ההכרתי, ולכן התיאור המילולי של התמונה הזאת בשתי השפות יוצא זהה.

חשוב להבין שהזהות הזאת אינה מקרית, שכן היא תולדה של שימוש באותה שפה בתוך אותה חברה (כפי שתיארתי למעלה). השיח ביניהם הוא זה שמסנכרן את התיאורים זה עם זה. כאמור, אין לנו שום דרך לדעת האם באמת זוהי באמת התמונה הנכונה שעומדת ביסוד התיאורים הזהים של ראובן ושמעון, או שמא שניהם באמת רואים את אותו דבר. אלו שני הסברים שונים ששניהם מסבירים היטב את העובדות, שמדובר באותו אורך גל ושני הצדדים משתמשים באותה שפה. ההתלבטות היא בין שתי אפשרויות לגבי מה שנמצא בתוך ההכרה שלהם (שמתווכת בין המציאות לבין התיאור שלה בשפה), וזאת מפני שההכרה הסובייקטיבית שלנו אינה נגישה למדידה ולכן אינה בת בדיקה. את הוויכוח הזה כנראה אי אפשר להכריע בשום דרך.[8]

השלכות לגבי המחלוקת על הריבוע

נשוב כעת למחלוקת לגבי הריבוע שתוארה למעלה. לאור מה שראינו כאן, נראה שאין לנו דרך לדעת האם מדובר בוויכוח אמיתי או מדומה. אם מדובר באנשים שלא שייכים לאותה קבוצת שיח (קהילות שונות ומנותקות שדוברות עברית) – ניחא. אבל אם הם שייכים לאותה קהילה של דוברי עברית אזי על פניו ייתכנו שני פשרים למחלוקת כזאת: 1. ההבדל הוא בשפה: שניהם רואים את אותה צורה אבל מתארים אותה במילים שונות. 2. ההבדל הוא בתרגום של המציאות להכרה: הם רואים בהכרתם צורות שונות (אחד רואה ריבוע והשני עיגול) למרות שבעולם האובייקטיבי שהם מדברים עליו שוררת אותה מציאות עצמה (כלומר הם מסכימים ברובד הראשוני מהשלושה שתוארו למעלה).

אבל כפי שראינו שתי האפשרויות הפרשניות הללו אינן סבירות. הרי מדובר בשני אנשים שחיים באותה חברה (אותה קהילת שיח). מאז שהם נולדו הם פוגשים צורות שונות ומשוחחים אודותיהן עם חבריהם באופן קולח והדדי. אז איך בדיוק שמעון למד לומר את המילה “עיגול” כשהוא רואה את הצורה הזאת שכולם מכנים “ריבוע”? בכל פעם בעבר שהוא ראה את הצורה הזאת (גם אם בהכרתו פנימה מופיע עיגול), כולם סביבו קראו לה “ריבוע”. אז למה הוא מכנה אותה “עיגול”? זה לא סביר.[9]

אז איך בכל זאת נוצרים ויכוחים סמנטיים? רק כאשר המושג או המונח עמומים דיים, וניסיון השימוש בהם לא מספיק כדי לקבוע אותם בצורה חדה וברורה. אבל זו רק בעיה טכנית, קשה להגדיר מושגים עמומים. הוויכוח הזה הוא עדיין ויכוח מילוני גרידא. ויכוח מעניין יותר על הגדרת מושגים יכול להופיע כאשר עולה טענה שהמושג השתנה, וכיום יש להגדיר אותו אחרת ממה שהוא הוגדר בעבר. זהו המצב לגבי “יהודי”, “נישואין”, “מחלה” וכדומה.

שתי פרשנויות להבחנה של קאנט בין הפנומנה לנואומנה

כבר עמדתי כאן בעבר על שתי פרשנויות להבחנתו של קאנט בין הדבר כשלעצמו (הנואומנון) לבין הדבר כפי שהוא נתפס אצלנו (הפנומנון). רבים תופסים את הדבר כמגבלה על היכולת שלנו לתפוס את העולם, כי אנחנו כלואים בכלי ההכרה שלנו. עמדתי על כך שלדעתי זוהי טעות. אין כאן שום מגבלה. תפיסה מעצם הגדרתה כרוכה בתרגום של המציאות הנתפסת לשפת ההכרה התופסת. שדה אלקטרומגנטי נתפס אצלנו כצבע. זו לא מגבלה אלא תרגום. מישהו אחר יתרגם זאת אחרת, אבל הוא מדבר על אותו דבר בשפה שונה. זו מגבלה על השיח אבל לא על עצם התפיסה. כשאני תופס משהו אני מנסח אותו במונחי ההכרה שלי, כי זה מה שנקרא לתפוס. התיאור שלי אינו פחות נכון בגלל זה. זה תיאור, וכל תיאור זוקק שפה שבה הוא מתנסח.

אבל שינוי כזה בתיאור אינו באמת ויכוח. כאשר נציע שני תיאורים שונים לאותה מציאות, עובדתית או ערכית, עלינו להבין שלא מדובר כאן בוויכוח אלא בתיאור בשתי שפות. ואכן, במקרים לא מעטים ניתן לראות שצודקים בני דודנו הפוסטמודרניסטים (שנאמר: גם שעון עומד… ) שבעצם מדובר על שתי שפות ולא על ויכוח ממשי.[10] השאלה מה נאמר במקום שבו יש השלכות שונות לשתי העמדות שלנו? בני דודנו יאמרו שעדיין אין כאן צודק ולא צודק, שכן כל אחד מתאר את הרהורי ליבו (הנרטיב שלו). אבל להבנתי מצב כזה הוא אינדיקציה לכך שמדובר בוויכוח של ממש. תיאור בשפות שונות לא אמור להוביל למסקנות שונות.

התייחסות הגיונית לוויכוחים סמנטיים

ויכוח סמנטי כזה ששני הצדדים לא מוותרים וחשים שיש בו אמת ושקר, מניח כנראה את קיומו של מושג או אידיאה כלשהם, שלגביהם נסוב הוויכוח.[11] כך, לדוגמה, כשמתווכחים על המושג “יהודי”, שני הצדדים כנראה מסכימים שיש מושג כזה, אלא שכל אחד מהם מציע לו הגדרה או פרשנות שונה. אחרת אין טעם לוויכוח (כי זה ויכוח סמנטי-מילוני גרידא). כאמור, לא בהכרח צריך להיות ביניהם ויכוח לגבי משמעותו בעבר, שכן יכולה גם לעלות טענה שמשמעותו של המושג השתנתה. כך למשל ניתן לטעון שההמשך האותנטי והנכון לאברהם אבינו, משה רבנו, רבי עקיבא והרמב”ם בזמננו הוא קריאת עמוס עוז ודיבור עברית. זו כמובן טענה שניתן בקלות להתווכח עליה, אבל היא בהחלט טוענת טענה ולא רק מציעה הגדרה במישור הסמנטי.

“אותנטי” או “נכון” בהקשר כזה, פירושו מתאים לתוכן האידיאה המדוברת. אם המושגים היו רק קונוונציות לשוניות, הוויכוח לגביהם היה חסר טעם. הצדדים שמתווכחים בלהט ולא מוותרים כנראה מניחים שהמושג או האידיאה הללו קיימים במובן אפלטוני כלשהו, כלומר שיש להם מהות (אסנציה), ולכן יש ערך בוויכוח לגבי משמעותם. חשוב להבין שבמצב כזה אי אפשר להיפרד סמנטית, מפני שיש כאן ויכוח על “עובדה” (אמנם עובדה אתית או ערכית, ולא עובדה פיזית). בדיוק כמו ויכוח על תכונותיו של שדה חשמלי (האם עוצמתו יורדת לפי חזקה כזאת או אחרת של המרחק), שבו ברור שאי אפשר להיפרד סמנטית ולומר לראובן שהוא יקרא לבחורצ’יק שלו “שדה חשמלי”, ואני, שמעון, אקרא לבחורצ’יק שלי “שדה פומפוני”. זה לא יפתור שום דבר, כי יש כאן נכון ולא נכון. או שהשדה המדובר מתנהג כך או שהוא מתנהג כך. השאלה אינה מילונית אלא עובדתית.

מסתבר שגם בוויכוחים על מושגים כמו “מחלה”, “נישואין”, “יהודי” וכדומה, הצדדים מניחים בדרך כלל שמדובר בוויכוח על עובדה (אידיאה כלשהי) ולכן אי אפשר להיפרד סמנטית, מפני שיש כאן צודק ולא צודק. זהו ויכוח אמיתי.[12] למרבה האירוניה, מתברר שדווקא קיומו של ויכוח לגבי מושג כלשהו מצביע על כך שיש לו אסנציה והוא לא רק קונוונציה.[13]

בטור 108 עמדתי על כך שוויכוח על הגדרה ושינוי של הגדרה מצביע גם הוא על העובדה שההגדרה הזאת אינה שרירותית אלא מתארת מציאות כלשהי. זאת בניגוד להגדרה במובנה המתמטי, שם מקובל לחשוב שהיא עניין שרירותי שנעשה רק לצורך נוחיות (אין הגדרה מתמטית נכונה ולא נכונה).[14] הגדרה כזאת אי אפשר לשנות או להתווכח עליה. לכל היותר נסיק שאנחנו מדברים על שני מושגים שונים.

כפי שהסברתי למעלה, לכאורה עדיין יש מקום לטענה שמשמעותו של מושג כפי שהיא נתפסת בהכרה שלי היא תרגום של המשמעות האובייקטיבית שלו (כפי שראינו למעלה לגבי צבע, צורה, או קול), ולכן אם יש לי ויכוח לגביה עם מישהו, זה לא אומר שיש כאן ויכוח על המציאות. אבל עדיין בהחלט נכון שיש לוויכוח הזה משמעות, שכן היישומים של המושג הזה בדרך כלל תלויים בשאלה איך אני תופס אותו ולא בהכרח בו עצמו. כפי שהערתי שם, אם אכן יש השלכות לוויכוח הזה, כנראה לא מדובר בשתי שפות תיאור לאותו דבר אלא בוויכוח ממשי.

הבאה לאבסורד

בוויכוחים כאלה, השמרנים נוהגים להעלות טיעונים של הבאה לאבסורד (רדוקטיו אד אבסורדום). אם אכן לאף אחד אין מונופול על מושג (או מוסד) ה”נישואין”, או ה”מחלה”, אז ניתן גם להינשא לעמוד טלפון. מדוע שהחברה לא תכיר במי שרוצה להינשא לעמוד טלפון? מי אתם שתאמרו לו מה פירושו של להיות נשוי? לחלופין, במסגרת הוויכוחים ההזויים על המגדרים השונים, קראתי דיווח על אזרח גרמני בן שישים שדרש שיכירו בו כבן ארבעים (אחרת יש כאן גילניות. מי אתם שתקבעו עבורו מהו בן ארבעים? בן ארבעים הוא מי שחש שהוא בן ארבעים. כעת הציבו כאן את המושג ‘יהודי’). בה במידה ניתן לשאול מדוע החוק אוסר על חיי זוגיות בין אח לאחותו (הבגירים)? במי זה פוגע (אולי פרט להם עצמם)?[15] השאלה היא היכן הגבול?

הטיעונים הללו הם לא רעים, דרך אגב, מפני שלפעמים הם יכולים להדגים מדוע לחופש הפרשני יש גבול. עולה  מהם שלמושגים יש אסנציה והם לא רק קונוונציה. זו הדגמה לכך שאי אפשר ללוש מושגים, גם אם הם עמומים, כחומר ביד היוצר רק כדי להשיג מטרות שאנחנו חפצים בהן. טיעונים כאלה יכולים אולי להתמודד עם גישות ניהיליסיטיות שלא מוכנות לקבל תוכן של מושגים ורואות בהם חומר ביד היוצר (גישות פוסטמודרניות). אמנם אם מדובר בפוסטמודרניסטים עקביים, הם פשוט יודו בכל הטענות הללו וחסל. מי שלא מודה בהן – ייאלץ להודות שהוא לא ניהיליסט גמור.

אבל אם אדם טוען טענה מודרניסטית, וכפי שראינו היא יכולה להיות דומה מאד, שלפיה גם בני זוג מאותו מין יכולים ליצור זוגיות של נישואין, או שגם מי שעבר גיור רפורמי הוא יהודי, כאן הדוגמה של עמוד הטלפון או גיל ארבעים לא תועיל. בוויכוח כזה שני הצדדים מכירים בכך שיש למושג תוכן כלשהו, והוויכוח הוא רק בשאלה מהו התוכן הזה ומה גבולו.

בשורה התחתונה, במקרים רבים יש טעם וערך לוויכוח על מושגים. לכל הפחות יש כאן נכון ולא נכון, ואי אפשר לפתור את הוויכוח על ידי פרידה סמנטית וזהו. נכון שבמקרים שבהם נושא הדיון הוא המטען הערכי שמתלווה למושג ואין לנו דרך להכריע את הוויכוח המילוני-עובדתי, אין הכרח לדבוק באמת (המילונית-עובדתית). אפשר לצורך הנוחיות והבהירות לוותר על הסנטימנט המילוני (הרצון להשתמש במושג ‘יהודי’), ואז להיפרד סמנטית (אתה תקרא לשלך ‘יהודי’ ואני לשלי ‘ישראלי’), ולכל היותר להמשיך להתווכח האם להיות יהודי או ישראלי, או האם לתת זכויות עולה ליהודי או לישראלי וכדומה.

[1] מישהו פעם העיר לי הערה נכונה על המונח הזה. כשאני אומר כאן “ויכוח סמנטי”, כוונתי לומר שזה עניין של הגדרה ואין לו תוכן משמעותי. אבל בחלוקה בין סמנטיקה (=משמעות) לסינטקס (=מבנה, צורה), הסמנטיקה דווקא מייצגת את הממד המשמעותי והסינטקס את הצורה הריקה. כך, למשל, הסינטקס הוא המבנה הדקדוקי או הלוגי של המשפט והסמנטיקה היא התוכן שלו. לכן דוקא דיון על הסמנטיקה אמור להיות משמעותי יותר.

אך אין כאן בהכרח סתירה. הסמנטיקה אכן עוסקת במשמעותו של המושג או המשפט, אבל מה שאני טוען כאן הוא שמשמעות של מושג היא עניין של הגדרה, ולכן אין ערך רב בוויכוח לגביה. גם אם המשמעות היא החלק החשוב של המשפט, ויכוח לגביה הוא חסר משמעות.

[2] אני מתעלם כאן כמובן מהמעגליות בהגדרה הזאת, שמשתמשת במושג “יהודי” בהגדרתו של אותו מושג.

[3] זו ההגדרה ההלכתית. ההגדרה התרבותית היא מי שנאמן להלכה. כן כן, לא התבלבלתי. ההגדרה ההלכתית היא אתנית והתרבותית היא לפי ההלכה. ראו על כך במאמרי פתאום קם אדם ובטור 130.

[4] צריך להבין ש”שיח פוסטמודרני” הוא בעצם אוקסימורון (או סתם הוצאת קולות מהפה שמחוללים תגובות מקריות כלשהן אצל השומע).

[5] כך אינדיבידואליזם מוחלט וקולקטיביזם מוחלט בעצם הופכים דומים מאד בהתנגדותם ללאומיות ולקיבוצי ביניים. וכך עוד בדוגמאות רבות. הדיקטטורה של הפרולטריון יצאה נגד הדיקטטורה של המעמדות השולטים (כמו מלך, או אצילים, או בעלי הון), ובעצמה יצרה דיקטטורה שרדתה בכל אלו שהקימו אותה. שני אלו עיינו את הדמוקרטיה באותה מידה.

[6] כדאי לשים לב שעל אף שנראה כי בדרך כלל ויכוח או דיון פוסטמודרני נסוב על הגדרות, בעצם הפוסטמודרנה טוענת שאין טעם להתווכח עליהן. מטרת הדיון והניתוח הפוסטמודרני היא רק לחשוף שמדובר בוויכוח על הגדרות ובזאת לעצור.

[7] שימו לב שזה לא בדיוק עיוורון צבעים. עיוורון צבעים הוא חוסר יכולת להבחין בין צבעים שונים. זוהי תופעה אחרת של שיבוש צבעים (כלומר ראיית צבע אחר ממה ששאר האנשים רואים). עיוורון צבעים הוא מום, שכן יש משהו שאותו אדם לא יכול לעשות ואחרים כן. התופעה הזאת אינה מום כלל ועיקר. אלו פשוט שפות שונות.

[8] ראו על כך כאן וכאן ובעיקר בטור 99.

[9] לכל היותר ניתן לומר שהוא דיסלקטי. הוא התכוון לומר ריבוע ויצא לו עיגול. וכך בכל פעם בעבר ששמעון ראה את הצורה הזאת וכולם קראו לה “ריבוע” גם שמעון התכוון לומר את המילה “ריבוע”, אבל יצאה לו המילה “עיגול”. מדובר במעבר מההחלטה מה לומר לביצוע בפועל (האמירה עצמה). לחלופין, מדובר בבעייה בשמיעה: כשכולם אמרו “ריבוע” הוא שמע “עיגול”, ולכן הוא התרגל לקרוא לצורה הזאת “עיגול”. הסברים אלו יכולים כמובן גם להיות מיושמים על הוויכוח הראשון שהבאתי לגבי הכובע הירוק (כשאחד אומר שהוא ירוק והשני אומר שהוא ורוד).

[10] אבל לא בגלל שאין אמת אלא להיפך: בגלל שיש אמת אובייקטיבית אחת, כפי שהסברתי למעלה.

[11] בשאלת הקונוונציונליזם מול האסנציאליזם הרחבתי בספרי שתי עגלות בשער השני.

[12] לפעמים יש מקום להיפרדות סמנטית כשהוויכוח לא מוכרע, ואז מסכימים לצורך היעילות לאמץ טנטטיבית שני מושגים עם הגדרות שונות וזהו.

[13] ראו על כך בטור 247 הערה 2 (הערתי שם על מאמרו של דוד אנוך לגבי peer agreement).

[14] זה תלוי בתפיסת העולם, האם אתה אפלטוניסט מתמטי או לא. האפטוניזם המתמטי רואה במתימטיקה תיאור של מציאות בעולם האידיאות ולא תחום עיוני מנותק מהמציאות. מבחינתו המתמטיקה מגלה או חושפת דברים ולא יוצרת אותם. לכן מבחינתו יש הגדרה נכונה ולא נכונה. מבחינת החולקים (פורמליסטים לגווניהם) ההגדרות יכולות להיבחן לכל היותר דרך הפוריות שלהן אבל לא דרך אמיתותן.

[15] ונניח לצורך הדיון שאין ילדים, למרות שגם אם צפויה פגיעה בסיכוי גבוה בילדים, זה נכון גם לזוגות אחרים שאף אחד לא מעלה בדעתו למנוע מהם להינשא.

26 מחשבות על “ויכוח על הגדרות – בין סמנטיקה למהות (טור 251)”

  1. לפי הבנתי בויכוחים כדוגמת מיהו יהודי ומיהו נשוי אין מדובר רק על ויכוח סמנטי או ערכי, ישנה הבנה מובלעת שצורת הדיבור והשפה מופיעות על התרבות והתפיסה (כמדומני שויטגנשטיין מדבר על זה לא מעט)
    ולכן יהיה ויכוח מי נחשב נשוי, מחמת שהגדרת נוי לזוג להטבי מכניס זאת למושג בעל הסכמה ‘נשוי’ וזו התודעה שעומדת מאחורי הpc,
    ובדוגמא של מיהו יהודי, מחמת שהגדרה זו משמעותית אצל רבים ואם אסכים למינוח של האחר למרות שההגדרה הלשונית לכאורה לא חשובה אס אני מנתב את המטען הרגשי שבתוכנו לכיוון אחר ולכן הויכוח משמעותי לשני הצדדים

  2. אם אנחנו מתווכחים אם החיה הזו היא כלב או חתול, אנחנו יודעים שאנחנו מתכוונים לעצם מסויים כי כל אחד מאיתנו רואה את האחר מפנה מבט לאותו כיוון.
    אבל למה לחשוב שאנחנו מפנים מבט לאותה אידאה אפלטונית (במקרה של ויכוח על מהם נישואים או מיהו יהודי)?

    1. אנחנו יודעים שמוסר עניינו מה שראוי לעשות. הוויכוח הוא בשאלה מה ראוי. לגבי דמוקרטיה, זהו רעיון שמובן לכולנו וכנראה שכולנו מכוונים אליו. כמובן תמיד תיתכן בעיית הערמון ביחס לזה, כמו ביחס לצבע האדום.

  3. ויכוח מגיע ממקום מהרצון לשלוט. במובן הזה ויכוחים אינם מעניינים.

    כיצד נוצר המושג ומדוע הוא ממשיך להתקיים. אלו השאלות המעניינות.

    יתכן מצב שבו יש ערך להרוס לשני את המושג כי המושג הזה גורם נזק לו או לאחרים, אך זה לא קשור לבירור האמת אלא לתועלתנות ולשליטה.

  4. כתבת:

    “אבל אם אדם טוען טענה מודרניסטית, וכפי שראינו היא יכולה להיות דומה מאד, שלפיה גם בני זוג מאותו מין יכולים ליצור זוגיות של נישואין, או שגם מי שעבר גיור רפורמי הוא יהודי, כאן הדוגמה של עמוד הטלפון או גיל ארבעים לא תועיל. בוויכוח כזה שני הצדדים מכירים בכך שיש למושג תוכן כלשהו, והוויכוח הוא רק בשאלה מהו התוכן הזה ומה גבולו”

    מבחינתי, זה ליבת העניין. כיצד ניתן לשכנע מישהו בוויכוח מהסוג הזה? שני הצדדים חשים שיש תוכן ממשי למושג, והשאלה היא היכן עובר הגבול. נו, כיצד ניתן להכריע עם מי הצדק?

    1. ראשית, מי אמר שניתן לשכנע? אם לא ניתן לשכנע אז זה אומר שאין ויכוח? לא הבמנתי. מעבר לזה, אני טוען שבאמת אפשר לשכנע. בכמה מקומות כבר עמדתי על כך שזה תפקידה של הרטוריקה (להבדיל מהלוגיקה). בעיקר בספרי אמת ולא יציב.

  5. הרב לא חושב שאם נתחיל לשנות את כל המילון שלנו אז מתישהו נגיע לבעיית תקשורת רצינית עם הזולת? זה הייתרון והחיסרון של השפה. ובגלל זה אנשים שמרנים מנסים לשמור על המילון הקודם, בעוד שאנשים מודרניסטיים מנסים לשבור פירצות במילון כל מקום שזה מפריע להם לעשות מה שלבם רוצה.
    סה טו.

  6. לרב מיכי
    אין שום סיבה להניח את קיומם האפלטוני של אידאות המסתתרות מאחורי מילים. וגם אם נניח את קיומם זה לא באמת פותר את הבעיה – מי אמר שהמתווכחים מדברים על אותן האידאות? האחד קורא לאידאה אחת X והשני קורא לאידאה אחרת X והנה הגענו שוב לוויכוח סמנטי “כלפי מה X צריך להיאמר?”
    כמדומני שההסבר לכך שאנשים מתווכחים בלהט על שאלות כמו “מהו יהודי” ו”מהי מחלה” הוא המשמעות הנורמטיבית שהמילים דורשות ממך. הדבר דומה למילה “מוסר” שלצערי לא עסקת בה בפוסט. הרי אם נתווכח על המילה “אדם” – יש לכך משמעויות התנהגותיות. כלפי מה אנחנו אמורים להתייחס בצורה מוסרית וכלפי מה לא. המילה “מחלה” – כלפי מה אנחנו אמורים להתייחס כמחלה, כלומר לראות בסיטואציה הספציפית מצב לא תקין ולנסות “לשפר” אותה. המילה “נישואין” – למי אנחנו צריכים לתת זכויות נישואים וממי אנחנו אמורים לצפות למחויבות שחיי הנישואים מכתיבים וכו’. כמעט לכל מילה יש משמעות נורמטיבית של התייחסות חברתית לסיטואציה כלפיה המילה משמשת ועל זה נסוב הוויכוח.
    בנוסף, אולי אני קטנוני אבל בשביל הדיוק היה צריך להוסיף לוויכוח בין ירוק לוורוד גם את חוש השמיעה (כלומר כשלאחד אומרים “ירוק” הוא שומע “וורוד” ולשני ההפך וכו’)

    1. לכל זה התייחסתי בפוסט. אם הוויכוח על המילה אדם הוא בגלל המשמעויות הנורמטיביות-ערכיות, אז תתווכח עליהן ולא על המושג. וכך לגבי שאר הדוגמאות.
      אכן אפשר היה להוסיף גם שמיעה ואולי אפילו חוש אחר בכלל שאין לנו כבני אדם.

    2. בפוסט התייחסת לשאלה “מה צריך לעשות כדי להיקרא X”. אני מדבר על משהו אחר – הקריאה במילה X לדבר מסוים מצריכה התייחסות מיוחדת לדבר. זה לא אותו דבר ועל זה הוויכוח. למשל ב”מהו יהודי?” יכול להיות שאחד אומר “מי שקורא עמוס עוז הוא יהודי” ואחר אומר “מי שעבר גיור אורתודוקסי או אימו יהודיה הוא יהודי” פה הוויכוח נסוב בעצם על השאלה “כלפי מי אנחנו אמורים להתייחס כיהודי?” במובן של זכות שיבה, ראייתו כחלק מהעם וכו’.
      הרי ברור לך שאין כאן וויכוח על שימוש בצליל. אם אני אומר לבר הפלוגתא שלי שאני משתמש במילה “יהודי” כדי לתאר קוראי עמוס עוז אך אני לא אתייחס אליהם כחלק מהעם, לא אעניק להם זכות שיבה, לא אראה בהם מחויבים לדת וכל הפרטים הקטנים שיוצרים ביחד את המובן של המילה “יהודי” (מושג ה”משפחה” של ויטגנשטיין נכנס פה היטב) אלא רק אשתמש בצליל “יהודי” לתארם – ברור שלבר הפלוגתא שלי לא יהיה אכפת והוויכוח יאבד ממשמעותו. אולי הוא יגיד לי שלא כדאי להשתמש בצליל הזה לתיאור התופעה הזו כי זה עלול להוביל לטעויות ולבלבולים וכו’

    3. זו לשוני:
      גם אם המושגים הללו טעונים במטען ערכי (כמו בדוגמאות שהבאתי למעלה), ולכן יש לוויכוח משמעויות והשלכות ערכיות (שאתה לא דמוקרטי, או לא יהודי, או סוטה), עדיין ברור שהוויכוח אינו נסוב על ההגדרות אלא על המטען הערכי שמתלווה אליהן. לכן גם במקרה כזה נכון יותר להתווכח מה נכון או לא נכון לעשות, ולא מה כלול מילונית במונח זה או אחר.

  7. אבל כדי לזכות בזכות השיבה לית מאן דפליג שצריך להיקרא יהודי. בכה”ג לא שייך שלא להתייחס לעצם המילה. אם שורש המטען ערכי הוא בהגדרה עצמה, אז לא נוכל להתעלם משם הדבר לכשעצמו.

  8. לשון הרב: “גם אם המושגים הללו טעונים במטען ערכי (כמו בדוגמאות שהבאתי למעלה), ולכן יש לוויכוח משמעויות והשלכות ערכיות (שאתה לא דמוקרטי, או לא יהודי, או סוטה), עדיין ברור שהוויכוח אינו נסוב על ההגדרות אלא על המטען הערכי שמתלווה אליהן. לכן גם במקרה כזה נכון יותר להתווכח מה נכון או לא נכון לעשות, ולא מה כלול מילונית במונח זה או אחר”.
    ואני שואל שעדיין ישנם כמה מושגים שההשלכות והמטען הערכי המלווה עימם נגזרים רק מעצם השם של הדבר. ולולי ההגדרה גרידא, לא היה קיום למטען הערכי. למשל: זכות השיבה. הרב מציע להתווכח מה נכון או לא. אבל כדי לזכות בשיבה לארץ ישראל עליך להיות יהודי. ואין מי שחולק על זה. (אני לא מתייחס כאן לתביעה של הפליטים הפלסטינים) זוהי מדינת היהודים. אתה לא יהודי? ביי. אז למשל בעניין זכות השיבה כל הנדון הוא האם אתה יהודי ומהו יהודי. ולא נוכל להתחמק מההגדרה עצמה. מפני שההגדרה עצמה גורמת לזכויות מסוימות.
    בתקוה שהבנתי את הרב והרב הבין אותי.

    1. הבנתי גם קודם. אתה רק חוזר על כך שוב. וכבר עניתי בדבריי שציטטת וגם בתשובות לטוקבקים. פעם אחרונה:
      אם ישראל מוגדרת כמדינת היהודים, ויש ויכוח מיהו יהודי (דובר עברית או יהודי הלכתית), אז עדיף להתווכח של מי המדינה (ויכוח ערכי, גם אם לא בהכרח מוסרי) ולא על הגדרת המושג – מיהו יהודי. זהו.

    2. מה שאתה כותב מתאים לוויכוח מיהו מוסרי או מהו מוסר. שם החובה והאיסור הם עצם הגדרת המושג (כי לומר שמעשה x הוא מוסרי פירושו שיש חובה לעשותו. זו לא תוצאה לוגית אלא עצם ההגדרה).

  9. אני אביא דוגמה לראות אם הבנתי את הרב: רק אקדים הנחת יסוד לצורך הדוגמה שאדם יכול לקבל את רכוש המת רק מכח ירושה (נניח שקיים דבר כזה וזו כל הפואנטה בדוגמה) ולא מכח שום דבר אחר. כאשר משה רבינו נפטר אז רכושו עובר בירושה ליורשים. אבל אז באו דתן ואבירם וטענו שגם להם מגיע לקבל נתח מירושת משה רבינו עקב היותם גם הם יורשים לגיטימיים ולא בגלל שום סיבה אחרת. במקרה שכזה הרב יעדיף לפתור את הפרשיה בהכרעת הוויכוח למי מגיע רכוש משה ולא בהכרעת הוויכוח מיהם יורשי משה רבינו? כיצד נדון למי מגיע הרכוש אם לא על ידי הכרעה מיהו יורש? סורי על החפירה, במיוחד אחרי שהרב כבר כתב לי “זהו”.

    1. אכן גם כאן אין טעם לדון על המושג. בעצם מה שעומד מאחורי הוויכוח מהו יורש (הגדרה) היא השאלה למי מגיעה הירושה (נורמה). גם אם תרצה להתווכח על ההגדרה תשתמש, לפעמים בלי משים, בהנחה הנורמטיבית שלך.
      כמובן כל זה במישור המוסרי. במישור ההלכתי ניתן לומר שהתורה קבעה שהירושה הולכת ליורשים ואז יש טעם לבדוק מה מכונה בתורה יורש. אבל זה ויכוח פרשני וחא נורמטיבי, ולכן כאן אפשר גם לנסות ללבן את ההגדרה.

השאר תגובה