קבלה, מיסטיקה ואינטואיציות רוחניות (טור 267)

בס"ד

לפני כשבוע למדנו קטע בספרו של הרב הנזיר, קול הנבואה, שעורר בי כמה מחשבות שכבר עברו אצלי בעבר. הוא סוקר שם את הפירושים השונים לספר יצירה, אחד מספרי הקבלה הקדומים ביותר (יש מסורות שמייחסות אותו לאברהם אבינו (או אדם הראשון, או רבי עקיבא), שהוא בעל מבנה ותוכן מאד ייחודיים. הרב הנזיר שם סוקר את הדעות והממצאים בעניין, ודן במקומו בתפר שבין קבלה לפילוסופיה יהודית. בין היתר, הוא מביא שם את ספר חכמוני, שחיבר רבי שבתי דונולו הרופא. זהו פירוש לספר יצירה, והוא מופיע במהדורות המקובלות של הספר בין פירושיהם של גדולי הראשונים (פירושים שמיוחסים לראב"ד, רמב"ן ועוד). תוך כדי הלימוד נזכרתי שכשקראתי פעם את הקדמתו של רבי שבתי דונולו לפירושו, ראיתי שם תיאור מאד מעניין, ואני רוצה להתבונן מעט בו ובמשמעותו.

הקדמתו של רבי שבתי דונולו

רבי שבתי (=רש"ד)[1] היה חכם יהודי שחי ופעל באיטליה במאה העשירית. הוא היה משכיל ובקיא בכל מיני חכמות, בעיקר אסטרונומיה ורפואה, וגם פילוסופיה. דומני כי הוא היה נבט מוקדם למסורת הרבנות המשכילה היהודית-איטלקית שנמשכה גם הרבה אחריו (בעצם כמעט עד ימינו. להערכתי, חכמי איטליה הם חריגים ברבגוניותם ורוחב היקף עיסוקיהם). פירושו לספר היצירה מכיל בעיקר מרכיבים אסטרונומיים ואנטומיים, והוא עורך הקבלה ביניהם. הספר שלו לא עוסק בכלל בקבלה במובנה הרווח אלא בפילוסופיה עתיקה על גבול המיסטיקה.

בהקדמתו הוא מתאר כיצד הגיע להבנה של הספר ולכתיבת חיבורו עליו. התיאור מרתק, ולכן אני מביא אותו כאן במלואו:

הוא מתאר שבתחילה לא היה לו כל ידע, ולכן הלך ולמד חכמת הרפואה וחכמת המזלות. אבל הוא לא מצא חכם יהודי שהבין בכתבי המזלות העתיקים, כאשר באותה תקופה לא היה הבדל בין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, פיזיקה ומטפיזיקה. עיקר מטרתו הייתה להבין את ספר המזלות של שמואל (כוונתו כנראה לברייתא דשמואל הקטן, או שמואל ירחינאה). הוא הלך ולמד את חכמת יון ובבל ומוקדון והודו, ומצא שתוכנם דומה לתוכן הספר היהודי. נראה שהוא גם ערך מסעות שונים בעולם, ולא רק קרא ספרים. לבסוף הוא מצא חכם בבלי בשם בגדש שהיה חכם גדול, ואף שדבריו הסכימו לתוכן הברייתא הוא מצא שחכמתו הייתה בהירה ומובנת ומוסברת יותר, ולכן למד אצלו דברים שונים. לבסוף, מתוך הידע שצבר רבי שבתי אצל בגדש הוא כתב את ספר חכמוני שמכיל את כל החכמה הזאת, וכך נוצר חיבורו.

המתאם בין תורות מיסטיות שונות

התיאור הזה מעורר מחשבה. כיצד נוצר המתאם בין הגויות מיסטיות שונות? כיצד קורה שלימוד אצל חכם בבלי מאפשר לחכם יהודי להבין ספר קבלי כמו ספר יצירה? לכאורה הדבר מורה על כך שיש להגויות השונות מקורות משותפים, כלומר שהייתה בעבר השפעה כלשהי בין ההגויות הללו. אפשרות אחרת היא שההוגים השונים ניחנו בכריזמה מיסטית מיוחדת שמאפשרת להם להבחין ברבדי עומק של ההוויה שאחרים לא מבחינים בהם. כולם רואים את אותו דבר ולכן מדברים באותן צורות. אמנם השפות הן שונות, אבל הדמיון רומז לכך שמדובר בתיאורים שונים של אותו דבר.

זוהי תופעה נפוצה בין הגויות מיסטיות שונות. רבות מהן מדברות על שניות זכר-נקבה, יין-יאנג, טוב-רע, חומר-רוח, חסד-דין וכדומה. רבים מהם נתלים בתיאור במונחי ימין-שמאל, ואת זה אפשר להבין דרך המבנה פיזי שלנו שמנביע באופן טבעי את ההתייחסות הזאת.[2] ישנם קווי דמיון ברורים בין הצדדים בצמדים השונים הללו, ולכן גם אם השפה שונה וגם אם יש הבדלים כלשהם, עדיין קשה להימנע מהמסקנה שיש להם מקור משותף באחד משני המובנים שתיארתי קודם.

הדבר מזכיר לי עניין ששמעתי פעם (ראו כאן) על צמח האיווסקה שמקורו בבוליביה, והטענה היא שכל מי שלוקח אותו חווה הלוצינציות דומות מאד. חבר שלי שניסה זאת לפני שנים רבות טוען שכולם רואים את המרכבה (הקבלית), בלי שום קשר לרקע התרבותי והדתי שלהם. בין אלו שהגיעו לכפר בבוליביה וניסו זאת היו איזה מלומד גרמני לפני מאה שנה, חברי שהוא חילוני לגמרי ועוד אחרים. כיום העניין הזה כבר ידוע יותר.

גורדייף

דוגמה נוספת לתופעה כזאת היא חבורתו של המלומד היווני-ארמני גיאורג איוואנוביץ גורדייף (Georges Ivanovich Gurdjieff).[3]

בנעוריי נהניתי מאד לקרוא את ספריו של אוספנסקי, אמריקאי ממוצא רוסי, תלמידו המובהק של גורדייף (שבסוף נפרדו דרכיהם), שדרכם התוודעתי למשנתו המיסטית. הספר הראשון והעיקרי שלו, חיפוש אחר המופלא, השאיר בי רושם עז (ואז טרם הכרתי את העולם והמינוח הקבלי).[4] יש בספר הזה מבנה מיסטי שלם של האדם והעולם, והוא משתמש במינוח ובעקרונות מאד דומים לקבלה שלנו. ככל הזכור לי, יש בו שבע ספירות שמסודרות לאורכה של קרן הבריאה (קו), והעולם כולו הוא הרכבות שונות של האלמנטים הללו. אוספנסקי היה אחד מקבוצה של אינטלקטואלים מכל רחבי העולם שהתקבצו סביב גורדייף כדי ללמוד ממנו את משנתו. היו שם נסיכים, גנרלים, אמנים, מרצים באוניברסיטאות ועוד. כל אלו מצאו כנראה משהו מעניין במשנה המיסטית הזאת.

יתר על כן, ישנו ספר אחד שכתב גורדייף עצמו, ושמו בישראל פגישות עם אנשים מיוחדים. בספר הזה גורדייף מתאר מסעות חקר שערך עם חלק מתלמידיו הנ"ל במדבריות אסיה, פרס, קווקז, מונגוליה, ברחבי המזרח התיכון ועוד. במסעות אלו הוא הגיע לבתי מקדש ומנזרים שונים במקומות נידחים, בהם פגש מיסטיקנים מתבודדים שחלקם חיו במערות במקומות שוממים. הוא הגיע אליהם כדי ללמוד ולדון יחד בענייני מיסטיקה, ושאב מהם מידע שלבסוף סונתז לתוך משנתו של גורדייף עצמו. אני זוכר שבקריאת הספר התרשמתי שהחבר'ה הללו ידעו אחד על השני ומצאו דמיון ומרכיבים משותפים לא מבוטלים בין המשנות ההגותיות השונות שלהם. בלי זה אני מניח שלא היה טעם רב במפגשים כאלה.

משנתו של גורדייף קרויה כיום, בעקבות אוספנסקי, "הדרך הרביעית" (כשם אחד מספריו של אוספנסקי), שכן הוא מחבר בשיטתו את שלוש הדרכים המיסטיות לחיים ולטיפול באדם, שבנויות על שלושת המרכיבים שלו: השכלי (שמטופל עם היוגי באמצעות עיון בכתבים שונים) הרגשי (שמטופל עם הנזיר באמצעות תפילות והתבודדות) והגופני (שמטופל עם הפאקיר, באמצעות כאב וסבל). החיבורים הללו נעשו על ידי למוד והתמחות של כל הטכניקות הללו כל אחת לחוד, בין היתר במפגשים השונים שערך גורדייף.[5]

משמעותה של התמונה הזאת

הדמיון בין התובנות המיסטיות של אנשים שונים ובין החוויות השונות שעוברים אנשים שונים עם צמח האיווסקה, יכול להיות מוסבר באחת משתי צורות. או שיש השפעה הדדית בין ההוגים השונים (מה שלא סביר לגבי השימוש בצמח), או שיש בעולם מרכיבים מיסטיים חבויים, שרק אנשים עם כריזמה רוחנית מיוחדת מצליחים להיחשף אליהם ולהבחין בהם. יש להם יכולת לראות את רבדי העומק הללו בעיני השכל או הדמיון שלהם. טענתי היא שכנראה לא מדובר רק בהלוצינציות אלא בסוג של הכרה, אלא שהמציאות שפוגשים באמצעותה אינה מציאות שנראית לחושים הרגילים. אנשים רגילים לא חווים אותה ולא פוגשים אותה, כנראה מפני שאין להם את הכלים לכך.

אין מניעה עקרונית להניח את קיומה של מציאות כזאת, שהרי כמו שחוש הראיה לא יכול להבחין בקולות וחוש הריח לא יכול להבחין במראות, ייתכן שיש סוג של מציאות שכל החושים שלנו לא יכולים להבחין בה (כמו אור אולטרא סגול או אינפרא אדום). בהנחה שיש מציאות כזאת, ניתן ביתר קלות להבין את המיתאם בין הוגים מיסטיים שונים. אם אלו לא הלוצינציות אלא הכרה של מציאות שקיימת בעולם רוחני אובייקטיבי (לא בתוכנו פנימה), אזי אין פלא שכל מי שפוגש אותה מתאר אותה באותה צורה (או לפחות באופן דומה).

האם גישה רציונלית יכולה לקבל תמונה כזאת?

אצל אנשים שאמונים על חשיבה רציונלית ישנה רתיעה מקבלת תמונה כזאת, ולכן הם נוטים לסווג אותה כהלוצינציה סובייקטיבית. אבל כבר הבחנתי כאן פעם בין רציונליות לבין רציונליזם.[6] רציונליזם נוטה להיצמד בעקשנות רק לצורות החשיבה המוכרות (המדעיות), אבל זו גישה לא רציונלית. רציונליות מקבלת דברים שיש להם בסיס שמתקף אותם (עדויות אמינות), גם אם הם לא מתאימים לצורת החשיבה שלנו.

הבאתי לכך דוגמה מהסיפור על אדם שלמד אצלנו בישיבה והיה חולה בצהבת זמן רב (דומני כחצי שנה), ולמרות אשפוזים חוזרים ונשנים לא נרפא ממנה. חבר משותף שלנו סיפר לי שכשהוא ביקר אותו בבית החולים באה נערה עם יונים והניחה אותן על טבורו. היונים מתו בזו אחר זו עד שהפסיקו למות. הטענה היא שהיונים שאבו את הבילרובין וכך רפאו אותו מהצהבת, וכשנגמר הבילרובין הן הפסיקו למות. באמת אחרי כמה ימים הוא הבריא וחזר לישיבה. הגעתי הביתה וסיפרתי להוריי את הסיפור. הם מיד ספקו כפיים על בנם שנפל ונשבה לבין החשוכים בישיבה (הר עציון!!). בנם שקיבל חינוך מדעי סופג חשיבה לא רציונלית וסיפורי מעשיות כאחרון השוטים. אמרתי להם שבעיניי הם לא רציונליים. אדם רציונלי אמור לקבל עדות מהימנה, גם אם היא לא מתאימה לצורת החשיבה שלו. כך מגיעים גם לתגליות מדעיות חדשות. אם אנשי מדע לא היו מקבלים עדויות מהימנות שמוסרות להם מידע שלא מתאים לתיאוריה העכשווית, היינו תקועים היום במדע של אדם הראשון. אמרתי להם שגישתם היא רציונליסטית אבל לא רציונלית. אדם רציונלי אמור לקבל עובדות מהימנות. מה שמבחין בינו לבין אדם לא רציונלי הוא שאדם רציונלי אמור לחשוב כיצד להסביר את העובדות החדשות הללו, ולא להכריז עליהן כנס ולהסתפק בזה.[7]

אמנם החשד כלפי תיאורים כאלה יש לו בסיס. אנשים לא מעטים נוטים להיכשל בייחוס משמעות ל"עדויות" כאלה, גם כאשר די ברור שמדובר בהלוצינציות או סתם כשלים. בפרט הנטייה הזאת גוברת כאשר ה"עדויות" הללו מחזקות אמונות שכבר קיימות אצלנו (כמו עדויות על חיים אחרי המוות, שאנשים שמראש מאמינים בזה כמובן נוטים יותר לקבל אותן). די קל ליפול בעניין הזה, בפרט לאנשים שלא מיומנים בחשיבה מדעית ושיטתית, לכן היחס החשדני הזה אכן מוצדק. אבל לא הרי יחס חשדני כלפי עדויות כאלה כהרי אי מוכנות עקרונית לקבל אותן. החשד הוא רציונלי, הדחיה האפריורית שלהן היא רציונליזם בלתי סביר ולא מוצדק. גם אני כמי שנוטה לרציונליזם (בשני מובניו), מנסה להקפיד לא לשלול עדויות אמינות על תופעות מיסטיות סתם כך, אם כי אני בהחלט תמיד חושד בהן. מבחינתי, נטל הראיה הוא על מי שמביא את העדויות הללו, ואכן במקרים שבהם יכולתי לבדוק כמעט תמיד מצאתי בהן כשלים.

אם נשוב לענייננו, גישה רציונלית (ולא רציונליסטית) כלפי תופעות ותורות מיסטיות אמורה להיות בעלת מוכנות לקבלן אם אכן יינתן להן תיקוף סביר. למשל, ניתן להעמידן למבחן השוואתי (לשאול את האנשים שאלות ולהצליב את התשובות). גם אם המציאות בה עוסקים אינה מדעית, המבחנים שמתקפים אותה צריכים להיות בעלי תוקף כמו מדעי. במובן הזה, ההצלבה בין הגויות מיסטיות שונות בהחלט מחזקת את האפשרות שיש בהן משהו אובייקטיבי (כלומר שלא מדובר רק בהלוצינציות). אם כי הדבר עדיין טעון בדיקה כמובן.[8] ומעבר לכל, אחרי שמאמצים תורה מיסטית כזאת יש להמשיג ולהגדיר היטב את מונחיה, ולהקפיד שאכן מדובר בטענות שאינן ריקות. במחוזות המיסטיקה יש חשש משמעותי שהשיח לא מבטא תוכן ממשי אלא משחקי מילים שנראים עמוקים אבל בעצם לא מבטאים מאומה. אדם רציונלי לא אמור לקבל אמירות רק בגלל תחושות שהן מעוררות בתוכו. עליו להגדיר את מה שלמד ולהבין היטב מה זה אומר ומהן ההשלכות.

התפתחות של תורות מיסטיות

אם נשוב לענייננו, השפה של ספר חכמוני דומה מאד לשפות שהיו מקובלות במיסטיקות העתיקות. לכאורה זוהי הצלבה שנותנת לתובנות הללו תוקף (בהנחה שלא הייתה השפעה ישירה בין המקורות). אבל כיום המיסטיקנים משתמשים בשפה שונה ומדברים על דברים שונים. אני חושב שמעטים מאד מהם משתמשים במינוחים של ספר חכמוני והספרים העתיקים המקבילים לו. זה יכול להצביע על כך שבכל זאת מדובר על השפעות הדדיות ולא על צפייה במשהו אובייקטיבי, או לפחות על השפעה מרוח הזמן (צייט גייסט).

אבל גם זה אינו הכרחי. ייתכן שהמציאות שבה צופים בכל תקופה היא שונה. או שהאנשים נחשפים לרובד שונה (עמוק יותר או פחות, או סתם שונה), או שהמציאות הרוחנית עצמה מתפתחת, ולכן מי שצופה בה רואה דברים בצורות מעט שונות. סוף דבר, הסוגיא ההשוואתית נותרת מבחינתי בצריך עיון. אבל יש עוד אספקט שצריך לקחת בחשבון בבואנו לדון בתופעות הללו, והוא האינטר-סובייקטיביות שלהן.

מיהו מיסטיקן משמעותי?[9]

עד כאן דיברתי על השוואה בין הגויות של מיסטיקנים שונים. אבל יש עניין דומה למדיי, ובכל זאת שונה, שכדאי לתת עליו את הדעת.

גרשום שלום כותב בכמה מקומות, כשהוא מדבר על הגדרתה של מיסטיקה, שאין היא סתם דבר סובייקטיבי שאין לאף אחד, פרט למיסטיקן עצמו, גישה אליה. מיסטיקה משמעותית, זוהי תורה אשר יש לה משמעות גם לקהל רחב יותר. זה בדיוק מה שמאפיין מיסטיקן בעל שיעור קומה. מיסטיקן הוא מי שמצליח לחשוף, מתוך עצמו וחוויותיו, את האובייקטיבי שבסובייקטיבי, את האמת הפנימית המשותפת לקהל רחב של אנשים. הגדרה זו מניחה כמובן שישנו רובד כזה בתוך כל אדם, וגם בעולם, וכשהמיסטיקן חושף אותו כולנו מבינים שיש כאן משהו אמיתי שגם אנחנו מבחינים בו. היתרון שלו עלינו הוא שהוא מצליח לנסח ולהמשיג אותו, אבל אחרי שהוא עושה זאת – כולנו מוצאים את הדברים בתוכנו ומבינים שיש דברים בגו.

הוא מביא שם מתוך ספר המעשים לעגנון,[10] שם הוא מעיד על עצמו, שכאשר הראו לו כתבים שומרוניים "שהוצעו לו בבית עמקי הוייתו":

קריתי בהם ותמהתי שאני קורא ומבין, ותמהתי שכל מה שכתוב כאן ידוע לי: מהם דברים שאני עצמי כתבתי ונעתקו לכתב שלהם, ומהם דברים  שביקשתי לכתוב ולא כתבתי מפני שהקולמוס לא קלט אותם.

המחבר של אותם כתבים, הוא מיסטיקן, אמן הניסוח וההתבוננות. הוא מצליח להתבונן בתוכו ולנסח כלפי חוץ דברים שגם אחרים רואים, או מרגישים. על אף שהם נשמעים להם מוכרים מאד, הם לא מצליחים להביאם לידי ביטוי מילולי. אבל אחרי שהמיסטיקן מנסח ומתאר אותם, גם השומעים/קוראים מצליחים למצוא אותם בתוך עצמם ולהזדהות עמם.

אסיים את הטור הזה שוב בגורדייף מיודענו. באמצע חייו (1913) הוא התמקם במוסקבה והתקרב למרכז הציוויליזציה המערבית. לאחר מכן הוא עבר לטיביליסי, קונסטטינופול, ברלין, לונדון, ולבסוף הגיע גורדייף למערב, ושכר את החווילה שטו דה פריארה, סמוך לפריז, שם הוא השתכן עם חבורתו המגוונת (שגם התרחבה, בעקבות ההתקרבות אליהם). הוא עסק בביקורת אמנות ושמעו נודע גם לקהל הרחב. מסתבר שהמיסטיקה שלו מצאה בשלב זה הד בלבבם של אנשים רבים יותר, כלומר התברר שהוא אכן היה מיסטיקן משמעותי.

[1] ראו גם במהדורת אברהם דוידוביץ לספר חכמוני בהקדמה. ושם גם כמה הערות והפניות למקורות רלוונטיים ביחס  לדבריו של הרב שבתי דונולו שיובאו להלן.

[2] בטור 220 סביב הערה 3 עסקתי בקצרה בפרדוקס הראי (וביתר פירוט בספרי את אשר ישנו ואשר איננו – ראו הפנייה שם), והסברתי שם ששורשו בהשפעה של מבנה הגוף האנושי (הסימטריה ימין-שמאל) על צורת החשיבה שלנו.

[3] הצילום לקוח מויקיפדיה.

[4] אספר כאן אנקדוטה משעשעת בקשר לספר הזה. יום אחד ראיתי שהגיע לארץ סרט בשם חיפוש אחר המופלא. מכיון שהכרתי את הספר, תהיתי כיצד ייתכן שעושים סרט על ספר הגותי שלא קורה בו כלום. הדבר דומה בעיניי להסרטה של ספרו של קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, או של עץ חיים לאריז"ל. שכנעתי כמה חברים שלי לבוא לראות את הסרט, ואחרי כמה דקות של אורחת גמלים במדבר לאור השקיעה בליווי של מוזיקה נוגה – נרדמתי (כנראה שורש נשמתי לא מתאים לסרטים כאלה). כשהתעוררתי החבר'ה רצו לסקול אותי על ערב משעמם שכפיתי עליהם. עד היום אני תמה מה היה בהמשך הסרט הזה (האם קרה בו משהו או שאורחת הגמלים המשיכה ללכת עד אינסוף).

כעת ראיתי בויקיפדיה על גורדייף, שהסרט מבוסס על הספר פגישות עם אנשים מיוחדים, למרות שבעברית הוא נקרא חיפוש אחר המופלא. זה אולי קצת מסביר את התעלומה. בספר ההוא כן קורים כמה דברים, אם כי גם שם לא הרבה.

[5] הדרך הרביעית נלמדת בבית הספר שהקים אוספנסקי ובפריז בבית הספר של גורדייף עצמו, וגם בישראל יש קבוצות שעוסקות במשנתו של גורדייף, בירושלים, בתל אביב וביודפת שבגליל. הם (חברי החוג לחקר משנתו של גורדייף בישראל) אלו שתרגמו את הספר חיפוש אחר המופלא לעברית.

[6] ראו על כך בספרי את אשר ישנו ואשר איננו, שער ג פרק ג.

[7] כוונתי כאן רק להדגים צורת חשיבה ואת ההבחנה בין רציונליות לרציונליסטיות. לעצם העניין, יש מקום לחשד כלפי עניין היונים והצהבת. זכורני שקראתי פעם כתבה שהרב טאו בדק את העניין באופן יסודי והגיע למסקנה שמדובר בשטות. נדמה לי שהוא נכח לראות שהיונים מתות מחנק כשמצמידים אותן לטבור, והריפוי הוא כנראה ספונטני או תוצאה של פלצבו. לכן אין בכוונתי כאן לטעון שזה ריפוי אפקטיבי. לא בדקתי זאת. אבל אני כן רוצה לטעון שאם בודקים ולא מוצאים כשל, יש לקבל את העדויות הללו ולא לדחות אותן. לאחר מכן מומלץ לחשוב כיצד זה עובד ולמצוא את ההסבר המדעי (או האחר, בהיעדר הסבר מדעי).

[8] יכול להיות שכל אלו הם רבדי עומק בנפש האנושית ולא בעולם. כל האנשים חווים את אותן חוויות לא בגלל שהם פוגשים את אותה מציאות אובייקטיבית, אלא בגלל שהנפש האנושית נוטה להעלות תמונות כאלה. אגב, גם לגבי חלק מהעדויות על חיים שאחר המוות (מוות קליני), ניתן להסביר אותן בצורה דומה.

[9] ראו על כך בספרי שתי עגלות בשער השני פרק ג.

[10] סמוך ונראה, שוקן, תשכב. הקטע מובא על ידי גרשום שלום בסוף חלק א של ספרו דברים בגו.

38 תגובות

  1. למה הגיוני יותר להניח קיום מציאות אובייקטיבית אליה יש לכל בני האדם גישה מאשר להניח שבני האדם מגיבים בצורה דומה הרבה יותר מכפי שהם חושבים על רעיונות מסוימים, נמשכים ונדחים כלפי רעיונות אלה ואחרים בצורה דומה, ובכלל, דומים הרבה יותר ממה שהם חושבים? בעיני, זו התגובה הרציונלית המתבקשת, לנוכח הממצאים.
    גם אם סדנא דארעא חד, זה לא אומר שקיים עוד מישור קיום שלם. גם אם קיימים ארכיטיפים לאומיים, זה לא אומר שהם באמת צריכים להיות קיימים בשום מקום יותר מאשר במרחב התרבותי והחברתי הבדוי שלנו.

    1. העליתי את שתי האפשרויות, ולא בכדי. זה מתקשר לתהיות ספקניות באופן כללי. ניתן הרי לשאול בדומה לזה גם מדוע להעדיף את האופציה שההכרה שלנו משקפת נכון את העולם על האופציה הסוליפסיסטית (שאין עולם והכל אצלנו). שלא לדבר על הכללות מדעיות שממציאות יישים תיאורטיים שאינם נצפים ישירות, או על אפלטוניזם מתמטי.

  2. האם הדברים מתקשרים למה שכתבת כאן?:

    "ככלל, רק אוסיף (יש לי תכנית לכתוב על כך טור) שלפעמים יש לנו הבנה גם בתחומים שאינם מוסר או היגיון פשוט, כמו טומאה וטהרה או קדשים. עובדה היא שגם שם אנחנו אומרים סברות ובוררים בין אפשרויות פרשניות"

    https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8-%d7%95%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-2

    1. בהחלט מתקשרים. אתה מזכיר לי שהשמטתי את מה שהתכוונתי להוסיף לטור הזה. אולי עוד אעשה משהו בעניין. יפה שאתה מחזיק ראש, כי זה בדיוק הטור שהתכוונתי להכניס את הדברים הללו אליו.

    2. תודה. כל הטור ציפתי לחלק הזה – ואין. מקוה שהרב יוסיף משהו

  3. "אמרתי להם שגישתם היא רציונליסטית אבל לא רציונלית."
    כשקראתי את תיאור הדו-שיח בינך לבין הוריך, לא יכולתי שלא להיזכר במערכון "השד" של הגששים. בו גברי, האח הקטן והמלומד, מתעקש בפני שני אחיו הגדולים והדפ"רים המגולמים ע"י שייקה ופולי, כי הוא ראה שד.
    אולי מערכון זה היה ביקורת מוסווה על הרציונליזם דאז? איני יודע……

    בכל אופן – לגבי הקבלה (ק' בשווא) בין שיטות וחזיונות מיסטיות – גרשם שלום מביא ציטוטים המוכיחים על כך במקומות רבים בספריו. לא זה החידוש, כמדומני.

    החידוש היותר גדול, הוא לאן לוקחים את זה. הלא התורה, באופן כללי, היא גם סוג של הוויה מיסטית ועל חושית (בסופו של דבר איננו חווים, לפחות לא אני, התגלות מעמד הר סיני כל יום, גם לא פעם בעשור). עכשיו – לאור האמור שחוויות מיסטיות מצוי הוא שהן נחוות באופנים דומים אצל אישים שונים – האם נאמר כי התורה וההתגלות הוא משהו אלמנטרי, שבמוקדם או במאוחר היה צריך להתגלות בעולם, ורצה האל ונבחר עם ישראל, ולא הנזירים בהודו למשל.
    או שנאמר (וכמו שנזכר בכתבה) – שהחוויות המיסטיות הזהות הינן רובד הנובע מנפש האדם – ומשם נשליך על התורה?

    לכשעצמי – אני גורס כצד הראשון, הן מצד שסוף סוף "לא עשה כן לכל גוי", והן מצד שאני מאמין לדברי המקובלים (שלנו, כמדומני לשון זו מובאת בספר עבודת הקודש לר"מ בן גבאי, וסיפור "ממחיש" קיים בהקדמה לספר המדות של רבי נחמן מברסלב) כי הן אמת שיש "השגות רוחניות" אצל הגויים, אך רובן נותרות ברבדים הנמוכים (יחסית) של התודעה/מציאות/נפש/היסטוריה, המכונים בז'רגון הקבלי "עשיה", או "נגה", או "קליפות" (תלוי לפי חומרת הענין), ואילו ההשגות היהודיות הן ברבדים יותר גבוהים ("אצילות בריאה יצירה", או "מסטרא דקדושה").

    מעניין לשמוע את דעת כבוד קדושתו שליט"א בעניין ההשלכות של הקְבלה זו.

    1. לא מבין למה ומאיפה הגזענות הזאת. יהודים לא יותר טובים בשום צורה מהגויים. גם לא בפוטנציאל קדושה.

    2. גם אני לא מבין למה ומאיפה הגזענות הזאת. תשאל את הרמב"ם שחילק בין מדרגת מרע"ה לשאר הנביאים, ואת רוב המקובלים שמקבלים כמובן מאליו את החילוק בין ישראל לעמים….

    3. לא הייתי מתייחס לתורה כחוויה מיסטית. נכון שיסודה בהתגלות אלוהית, אבל מבחינתי זו הייתה התרחשות במציאות הריאלית. לכן גם כל ההמשך, שלא לגמרי ברור לי, איני רואה לו בסיס ממשי.

    4. בס"ד י' בטבת תש"פ

      אכן ביקש משה 'ונפלינו אני ועמך' שלא תשרה שכינה על אומות העולם, אך כל באי עולם מוזמנים להתגייר ולהצטרף לעם ישראל. הרי דוד המלך בא מתמר ורות המואביה ומלך המשיח מנעמה העמונית, עובדיה הנביא היה גר אדומי, ומרחב יצא הנביא ירמיהו.

      בברכה, ש"צ

    1. אל ייקל בעיניך שרד"מ זכה להירדם בסרט. הרי התרדמה היא תחילת ההתגלות הנבואית, ככתוב: 'בחלום בחזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים'. כאשר האדם ישן הוא משתחרר מכבלי הדיעות הקדומות והמוסכמות ונפתח לקבל רעיונות חדשים מעל ומעבר למה שהורגל בו.

      בברכה, שים שון

  4. (זה מכבר הבאתי ראיה ברורה לדברי חז"ל שאברהם ידע את כל התורה כולה.
    שהרי בספר יצירה המיוחס לאברהם אבינו מצטט פסוק מיחזקאל ככתבו וכלשונו, ומכאן שידע את פסוקי יחקאל בע"פ, ומניין לו כן אם לא שידע את כל התורה כולה?
    מש"ל)

  5. ראה המצ"ב אגרת הרמח"ל לרבי רבי ישעיה בסאן:
    https://drive.google.com/open?id=1ZibPvV0waKxxjfS0qGj-KyXwrgOR1Gyz

    אתה רואה כאן שאנשים שהתעניינו במיסטיקה בכלל לא התחשבו בגבולות בין דתיים.

    בניגוד למושכל הראשון דהאידנא שקבלה זה חכמה שמיועדת רק לקדושים וטהורים ושמי שלא מילא כרסו בשס ופוסקים ומתנהג בחומרות ובהקפדות אין לו סיכוי להבין או שזה יגרום לו רק נזק, לרמח"ל לא היתה שום בעיה להפיץ את החכמה בין נוצרים (ואף להתמרמר על מכחישי הקבלה שהם מפריעים לו במשימה קדושה זו). הוא גם היה מוכן לומר על נסיכה נוצרית שהיא "יודעת באמת כל דברי האר"י זלה"ה מראש ועד סוף" [אם היה חולק לי את הקומפלימנט הזה הייתי יכול לקנות בנחת דירות לכל ילדי ונכדי מהכסף שאעשה ממכירת מים קדושים].

    אם זו היתה הגישה, לא פלא הוא שעקרונות שונים צצים בכל מיני דתות במקביל. זה לא שכל אחד הגיע מהיסטוריה מחשבתית שונה ויש איזה פרלליזם שנובע מסטרוקטורות "ריאליסטיות" שהמחשבה של כל דת משקפת אותן, אלא ממעבר חפשי של רעיונות בין אנשים שכל אחד מהם ראה עצמו כמחזיק בידע שהופך אותו לנעלה לאין שיעור מעל בני דתו שלא נחשפו אליו, ולבן סוגם של בני דתות אחרות שמביעים עניין במיסטיקה הזו. יש אמירות דומות, אפילו הרבה יותר מפורשות, של כל מיני סופים במאה העשירית וכאלו, אם זה מעניין אותך.

    בברכה,

    1. זו הערה מעניינת מאד.
      המגע הזה רווח מאד בקבלה הנוצרית ובאיטליה סביב תקופת הרנסנס (למשל אצל פיקו דה לה מירנדולה ועוד), וזו אכן תופעה קיימת. ובכל זאת, אני חושב שבמקרים רבים לא היה מגע ישיר בין הוגים מיסטיים שונים, ולכן אי הקפדה על גבולות בין דתיים לא מהווה הסבר מספק לדמיון בין ההגויות.

    2. בס"ד ט' בטבת תש"פ

      אין משם ראיה שהרמח"ל היה מוכן ללמד קבלה לגויים. באותה תקופה נדפסו ספרי הקבלה ונפוצו ברבים, וגם נכרים שלמדו עברית וארמית כמקובל אצל כל משכיל רנסאנסי להכיר את 'הלשונות הקלאסיות' יוונית לאטינית ועברית, יכלו לגשת וללמוד הן את ספרי הקבלה והן את ספרי מתנגדיה, ולהפנות את שאלותיהם על אמיתותה, שאלות שהצריכו את תשובת הרמח"ל, כשם שראשונים לפניו הוצרכו להשיב על טענות של נוצרים על דברי התלמוד ומדרשי חז"ל שהגיעו לידיהם.

      בברכה, ש"צ

    3. ניראלי שהמכתב של הרחמ"ל יותר אומר:"אפילו הגוים מאמינים בקבלה! איך היהודים יכולים שלא?!"
      גם קצת קשה. לי לחשוב על הרחמ"ל ספציפית בתור מישהו שיכול לייצג איזשהיא אחווה קבלית כלל עולמית שכן משנתו מאוד נוטה לדיכטומיה בין יהודים לאחרים
      אם כי יכול להיות שהיו מקובלים שראו דברים כך שמעתי דבר כזה בשם בעל הסולם

  6. שלום!
    בהקשר למה שאמרת: "…ייתכן שיש סוג של מציאות שכל החושים שלנו לא יכולים להבחין בה (כמו אור אולטרא סגול או אינפרא אדום). בהנחה שיש מציאות כזאת, ניתן ביתר קלות להבין את המיתאם בין הוגים מיסטיים שונים"
    אמנם אי אפשר לראות קולות כדבריך אבל המידע שנקלט בחושים המוכרים לנו בכל זאת מדיד, לגלי אור יש אורך וחוש הריח קולט מולקולות שניתן באופן עקרוני לאפיין כמותית (מסה וכו'). הייתי מניח שאם יש מידע שמיסטיקנים יכולים לקלוט בחוש מיוחד, אז גם הוא יהיה ניתן למדידה באופן עקרוני (אם כי צריך שהמיסטיקנים יהיו מדענים בהתאם).
    נקודה נוספת היא שבדרך כלל מיסטיקנים מתארים את המידע שהם קולטים שבצורה שהאפיון האיכותי שלו שייך לקטגוריה חושית קיימת, הם רואים דברים מסוימים (חוש הראייה) או שומעים קולות (חוש השמיעה). אם זה היה בחוש מיוחד רק להם הייתי מצפה שלא תהיה להם את היכולת לתאר לנו את זהת כמו שאנו לא יכולים להסביר מה זה אדום לאדם עיוור.

    1. לא רואה שום סיבה להניח שהתמונה צריכה להיות מדידה. יש לא מעט דברים שאנחנו חווים בעולם שלנו והם לא מדידים. כולל גם דברים שמוגדרים אצל רבים כמדע (פסיכולוגיה).
      על שאלתך האחרונה ענית בעצמך. בגלל שאי אפשר להעביר את החוויה שחווה המיסטיקן לאנשים שלא חוו אותה בעצמם, הוא משתמש במינוח חושי ששאוב מעולמם.

  7. מדובר היה בחוש נוסף, במקרה הזה החוויות הן איכותיות אבל המידע שנקלט בחושים הוא בהחלט מדיד. כמובן שיש חוויות שאינן נקלטות בחוש כמו אהבה, פחד, אבל כאמור התייחסתי לנקודה שבה דיברת על מידע שנקלט בחוש מיוחד. כמה שהפסיכולוגיה תחשב מדעית זה רק כאשר יש נסיונות לקורלציה בין החוויה לבין המאורע החיצוני שמוצמד אליה, שאותו שוב, ניתן למדוד.
    לגבי השאלה שטענת שעניתי לעצמי, אני לא בטוח לגמרי. א) הרושם הוא שהם מתארים שהם רואים דברים ממש (חלום או משהו מול עיניהם כמעין הלוסינציה), זה לא טיעון כמובן אלא רק רושם אישי.
    ב) אם ארצה להעביר חוויה של אדום לעיוור שלא ראה מימיו אני חושב שזה יהיה שטות מצדי להסביר לו את זה במונח של חוש אחר למשל לומר לו "הצבע האדום של הפרח לפני יוצר בי חוויה של צליל פעמון מתכת באוזן" זה יהיה נונסנס לעיוור. כך אני חושב שניסיון להעביר מידע מחוש לא ידוע לנו בצורה של מראה לא אמור באמת להצליח לייצר תמונה הגיונית, קשה לי להאמין שהתרגום בין החושים יהיה מובן.

    1. גם מידע חושי אינו מדיד ברוב המקרים (!), וכאן לא מדובר במידע חושי.
      אני לא מתרשם שהם מתארים מידע חושי. כמו שההאנשות בתורה הן מטפורות.
      אם תרצה להעביר מידע חזותי לאדם עיוור הדרך הכי טובה לעשות זאת היא בדיוק להשתמש במינוח שמתאים לו, בדיוק כמו ההאנשות במקרא (יד ה').

  8. אני גם לא מתרשם שהם מתארים מידע חושי אלא שלמטרת הדיון הנוכחי הנחתי ככה. ההאנשות בתורה היא אנלוגיה טובה אני חושב.

    תודה.

  9. בס"ד י' בטבת תש"פ

    אינני מבין גדול לא במיסטיקה ולא בגורדייף, אך על פניו התפיסה שלו המכונה 'הדרך הרביעית' לפיה האדם הוא שכל, רגש וגוף, ולכן הוא צריך להתקדם בכל שלושת המישורים: בשכל – ע"י לימוד ועיון בספרים; ברגש – ע"י תפילה והתבודדות; ובגוף – ע"י מעשים – הרי זה כמעט 'כל התורה על רגל אחת',

    אלא שבניגוד ל'דרך הפאקיר' (עליה מדבר גורדייף) שתיקון הגוף נעשה ע"י גרימת סבל – בתורה בא תיקון הגוף ע"י מעשים של מצווה והתנהגות בריאה המביאה איזון לגוף ולנפש.

    התיקון בשלושת רבדי האדם נעשה כהנחיית שמעון הצדיק ע"י התורה – תיקון השכל; העבודה – תיקון הלב; וע"י גמילות חסדים – תיקון הגוף ועולם המעשה ע"י הטבה לזולת ולא ע"י סיגופים וייסורים.

    בברכה, ש"צ

    1. על הצורך בתיקון לכל רבדי האדם, השכל ע"י לימוד התורה והגוף ע"י המצוות המעשיות, כותב הרב בעל התניא בפ' לה:

      'והנה כשהאדם עוסק בתורה, אזי נשמתו שהיא נפשו האלקית עם שני לבושיה הפנימיים שהם כח הדיבור ומחשבה – נכללות באור ה' א"ס ב"ה ומיוחדות בו בייחוד גמור והיא השראת השכינה על נפשו האלקית…

      אך כדי להמשיך אור והארת השכינה על גופו ונפשו הבהמית, שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש – צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשים ע"י הגוף ממש, שאז כח הגוף ממש שבעשייה זו, נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו בייחוד גמור'.

    2. אפשר ש'שבע הספירות' של גורדייף נובעות משבעת ימי השבוע, שהוטמעו בתודעה הכלל עולמית, הן ע"י התורה שאירגנה את הזמן בתבנית של שבעה ימי השבוע (בניגוד למורשת מצרים העתיקה סין ויפן בהם אורגנו הימים ביחידות של עשרה).

      ימי השבוע הוקבלו בתרבויות אירופה הקדומות (עוד בתקופה האלילית) גם לשבעת כוכבי הלכת, וכך באנגלית (ובגרמנית) היום הראשון הוא 'יום השמש', (sun-day( היום השני הוא 'יום הירח' (mon-day( יום רביעי מוקדש לאליל 'וודן', יום חמישי לאליל 'תור'.

      מהר"ל מסביר את משמעותו של המספר שבע, במבטא את שלושת הממדים – ימין-שמאל קדם-אחור מעלה-מטה- ואת הנקודה האמצעית האלקית המאחדת את כל ההווייה, את השבת המדבקת את כל הבריאה ומקשרת אותה למקורה האלקי.

      בברכה, ש"צ

    3. לא קרוב לשמעון הצדיק ולא קרוב למהר"ל. חוכמתו סובבת יותר קרוב למוסיקה ולריקוד. (חוק ה-7 שלו מקושר לסולם המוסיקאלי -המערבי , חוק ה-3 יותר קרוב לכוחות אקטיבי\פאסיבי\ניטרלי של המזרח, וה"אניאגרם" (9) שילוב של שניהם). עם כל זה, חכמתו של גורדייף קרובה הרבה יותר לגנוסטיקה מודרנית מאשר לדבר אחר.

    4. בס"ד י"א בטבת תש"פ

      לד"ז – שלום רב,

      ייתכן מאד כדבריך שגורדייף שאב את הזיקה לשבע מהסולם המוזיקלי המערבי שבו יש סולם של שבעה שלבים. דומני שהבחירה לחלק את מיגוון הצלילים לשבע נובע ממשמעותו של מספר זה בתרבות העולמית, וכפי שיש גם סולם של חמשה שלבים ויש סולם של שנים עשר שלבים, גם אלה מספרים בעלי משמעות, חמש האצבעות ושנים עשר החודשים וכיו"ב.

      הרי אפשר לחלק את המירווחים המוזיקליים לאינסוף דרגות (כפי שקורה באמת במוזיקה הערבית-טורקית-פרסית שמן הסתם גם אותה הכיר גורדייף), אלא שנוח יותר לעבוד עם מספר מוגדר, וכפי שבצבא מתחלק הכל לשלוש (חוץ מאשר העוף המתחלק ל-8 :).

      לגבי החלוקה של אישיות האדם לשכל רגש וגוף המפורשת בדברי גורדייף – הרי זו אבחנה טבעית המתבקשת מאליה, ומסתבר שהיא קיימת בתרבויות רבות. הבאתי את שמעון הצדיק דווקא כדי לציין את ההבדל בין שיטת גורדייף ליהדות לגבי הרובד שלתיקון הגוף, שאצלו הוא נעשה ב'דרך הפאקיר' על ידי ייסורים, בעוד שביהדות בא הגוף לתיקונו ע"י עשיית המצוות.

      בברכה, ש"צ

    5. מסכים אתך. נראה יותר נכון להגיד שהוא השתמש בסולם המוזיקלי של המערב ע"מ להעביר את חכמתו. כשכתבתי חוק ה-3 של שיטתו(פעיל\פסיבי\ניטרלי),לא התכוונתי לחלוקה שכל-רגש-גוף שהוא משתמש בה כדי להגיעה לדרך הרביעית שלו הכולללת את כולם, אלא לחלק אחר משיטתו.
      בשורה תחתונה, מחיתי על ההשואה (או אפילו לשים אותו ביחד) עם שמעון הצדיק או המהר"ל, הרי הבעייה הגדולה בשיטת גורדייף היא בפן המוסרי. (כמו שניתן לראות בחוכמות אזוטריות אחרות\דומות שהגיעו במאה הקודם מהמזרח למערב: תיאוסופיה – אנתרופוסופיה- וכו')

    6. "סבל מרצון" הוא מושג שכדי להבין אותו במשמעותו המקורית יש לקוראו בספריו של גורדייב פגישות עם אנשים מיוחדים וסיפורי בעל זבוב לנכדו.
      אזכור של סבל בהקשר גופני-מבודד מההקשר הרגשי והשכלי יש בו מן הסתירה.
      "דרך הפאקיר" הוא דרך של אוספנסקי לשווק דווקא את הדרך הרביעית שאינה כלולה בשלושת הדרכים שהוזכרו.
      על פי אוספנסקי לגורדייף הייתה דרך קיצור לעלות מהמצב האנושי הנתון לסיטואציה "גבוהה" יותר, תהיה אשר תהיה.
      אגב, לכל המגיבים שומרי המצוות: על פי גורדייף, מצוות צריכות כוונה.

      באשר לסיפא של דבריך (ש"צ) ראם דאס טוען אותו הדבר (גמילות חסדים), לא ברור מה מקורותיו (שכן למד גם יהדות) מה שעשוי לחזק את טענות שהובאו במאמר על ידי הרב מיכאל.

    7. בס"ד ח"י בטבת תש"פ

      לשמואל – שלום רב,

      המכנה המשותף של שלושת היסודות שקבע שמעון הצדיק – תורה עבודה וגמילות חסדים – היא שבהם האדם לא מתמקד רק בחפירה בנבכי נפשו שמהם רגילים מיסטיקנים שונים לחפש את האמת, אלא הוא נפתח גם למחשבותיהם ורצונותיהם של אחרים..

      בלימוד התורה נפתח האדם למחשבותיו של נותן התורה ולסברותיהם של רבותיו וחבריו; בעבודה – נותן האדם את דעתו על גדולת בוראו ועל גודל שאיפותיו לתיקון העולם והשלמתו; ובחסד – נותן האדם את דעתו על צרכיהם ומחשבותיהם של אנשים אחרים, והוא משתדל להבין מה הם צריכים וכיצד ניתן לסייע בידם.

      אם מיסטיקנים מגיעים ל'חוויית אחדות' עילאית – העוסקים בתורה עבודה וגמ"ח מגיעים ליישומה הפרטני של אחדות זאת בכל הווייתם, ע"י היפתחות והקשבה למצוא 'חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם', ו'עיני זולתנו' ישלימו לנו את 'עיני' עצמנו.

      לא ל'קיצורי דרך' אל הפנימיות (כהצעתו של אוספנסקי בשם גורדייף) זקוקים אנו. אנחנו שואפים ללכת ב'דרך ארוכה וקצרה', למצות את יכולותינו להתבונן בעצמנו וגם להקשיב וללמוד מזולתנו (במפגשינו עם אנשים מיוחדים וגם פשוטים 🙂 ומתוך דיבוק חברים להתקרב מעט אל האמת האלקית.

      בברכה, ש"צ

  10. קראתי פעם ספר שמשמיץ את גורדייף ומציג אותו כראש כת מושחת. זו האשמה חסרת בסיס, או שיש דברים בגו?

  11. גורדייף מחפש גישה למקומות שבאופן טבעי, לאדם טבעי, אין גישה אליהם (התעוררות).
    האם "התעוררות בכלל אפשרית?
    כי גם אם הטענה הרציונאלית תומכת באפשרות הזו אין זה מכריח את האפשרות הזו.
    מכל מקום מכיוון שקיימת האפשרות הזו ואם היא מתקיימת אזי כל ההתנהלות שלנו מתנהלת לפי הטבעי והנורמלי ומכיוון שכך כל חיינו אנו מתנהלים לפי תמונת עולם מעוותת מפני שהמציאות היותר כוללת ואמיתית מוסתרת מאיתנו.
    כאן יש מקום להכניס את "המורה" שהוא בתורו חשוף לרובדים הנסתרים. אבל דבר זה מוביל לכניעה מוחלטת בפניו שמוביל מהר מאוד להיותו ראש כת שאין לערער על דבריו.
    אוספנסקי כותב על ניסוח דומה של הבעיה הזו שכל תלמיד מושך אליו את המורה הראוי לו ורמאי ימשוך אליו את המורה הרמאי שזו טענה דומה לטענה "שמי ששואל שאלות אפיקורסיות מקורן "ביצר" ולא בדעה אמיתית".

    מסתבר שהדיון אודות מה עדיף חכם או נביא הופך להיות קריטי ביהדות למי שאוהב מיסטיקה.

  12. מאמרך מענין מאוד.
    ישנה הקבלה מעניינת מאוד בין הגות מיסטית הודית של המאה ה – 11 וה -12 לבין הקבלה המוקדמת של התקופה בספרד. הדמיון אינו יכול להיות מוסבר ע"י קשר של העברת רעיונות בין תרבותי.
    אגב, התרחשויות רעיוניות מקבילות אינן קורות רק בתחום המיסטיקה. קיימות רבות כאלה בתחומי המדע המדויק, לא פחות מאשר בתחומי מחשבה כלליים. ידועה, למשל, יצירת החשבון האינפיניטיסימלי במקביל אצל שני בני התקופה ניוטון ולייבניץ, בסימולטניות כמעט מדויקת. מהדור האחרון אפשר להביא דוגמה יפה בתחום הפיסיקה התאורטית, במקרה של ניסוח מקביל של מה שכונה "תאוריית השמונה" בתחילת שנות ה – 60 של המאה ה -20 ע"י יובל נאמן (הישראלי, פרסם ראשון, וגם ניבא את קיומו של חלקיק חדש על סמך התאוריה, וניבוי זה אכן אומת כמעט מיידית) וגל מן (האמריקאי, פרסם שני כמה שבועות לאחר הפרסום של נאמן, מבלי שידע על מחקרו של נאמן).
    [קצת פיקנטריה: בשני המקרים נוצרו שערוריות. במקרה הראשון – ניוטון תקף נמרצות את לייבניץ על "גניבה" כביכול של ההישג המדעי שלו, שלא בצדק (ואגב, הניסוח ומערכת המישוג והסימולים של לייבניץ היא זו /שהתקבלה לדורות). במקרה השני בפרס נובל על ניסוח התאוריה זכה רק גל מן, בגלל קוניוקטורה של הממסד האמריקאי מול ועדת הפרס השוודית, ויובל נאמן קופח באופן בוטה וטראגי (האמריקאים כל כך הובכו לאחר שהשערוריה התפוצצה, שהם נאלצו להעניק לנאמן את פרס איינשטיין, והוא היה הלא אמריקאי הראשון שזכה בפרס זה). ]
    לענין תורות מיסטיות שונות: אני עצמי למדתי קבלה יהודית לסוגיה במשך שנים רבות, וגם פרסמתי שנים מספרים שנכתבו בעקבות לימוד זה (היושבת בגנים, זכות לישראל, מצויים בספריה הלאומית בירושלים). במקביל למדתי תורות מיסטיות אחרות. דעתי היא שקיים מכנה משותף מסוים בין תורות מיסטיות מסוימות למרות השוני התרבותי הקיים בין המיסטיקאים, כשם שקיים שוני גדול בין תורות כאלה לקבוצות אחרות (למשל: מיסטיקה יהודית לעומת מיסטיקה טיבטית, שהיא חזקה ומרשימה ביותר מבחינת הפרקטיקות המעשיות שלה). המקור העיקרי לשוני הוא במימד הגובה/העומק, הבולט מעבר לשוני התרבותי הקיים. לדוגמה, אין מה להשוות בין הגובה/עומק של קבלת הזוהר והתורות הקבליות המוקדמות לניסוחו של הזוהר, להישגים של הזרם המיסטי ההודי בתקופות המקבילות, שתפיסותיו ומושגיו גולמיים, ראשוניים וכלליים באופן יחסי. מסתבר שהמיסטיקנים היהודיים היו טובים משמעותית ממקביליהם ההודיים. אלה של "הקבלה הנוצרית" היו עוד הרבה פחות טובים, ודי ברור שתורותיהם היו פיתוחים של העתקות חלקיות ומשובשות של המקור היהודי בתוספת אלמנטים פיתגוראיים ואחרים.
    לתורות מיסטיות מפורטות ומשוכללות במיוחד, קשה למצוא מקבילות. למשל – קבלת האר"י ( ככל שהיא מתיחדת לעומת קבלת הזוהר והרמ"ק) – לה לא מצאתי מקבילה שלמה חיצונית, וקיים בה דמיון לרעיונות מקבילים חיצוניים רק בשתי נקודות: א. תורת הצמצום (הרעיון מובע ע"י לראשונה ע"י ג'ון סקוטוס אריאוגנה, בן המאה ה – 9), ב. תורת שבירת הכלים (הרעיון הכללי מצוי במניכאיזם).
    מקור אחר לשוני הוא בתחום ההתמקדות של התורות. ישנן תורות המתרכזות בצד המאגיה, וישנן תורות המתמקדות בצדדים התאורטיים של המיסטיקה.
    לבסוף, תורות מיסטיות נוצרות גם בימינו. אני מכיר מיסטיקן יוצר (יהודי, חרדי דוקא) שיוצר תורה מיסטית מאז 2012. אצלו לא מדובר בוריאציה קבלית על הזוהר, האריז"ל או כל מקובל אחר, אם כי קיים דמיון בסיסי מסוים בין תורתו לבין הקבלה הזוהרית. המענין הוא שהתורה נוצרת לא מתוך לימוד וניתוח של טקסטים קיימים, אלא בהתוועדות ישירה עם איברים "מגידים" בקומות הלא מטריאליות הגבוהות של הפרסונה, ובמקרים מסוימים גם מחוץ לפרסונה. דבר מענין נוסף – קיימת בתורה טכניקה של "ההתוועדות" (=התקשרות להפקת תובנות), המבוססת על עקרונות התורה הזו. הטכניקה מנוסחת שם כשיטה מוגדרת, וניתנת ללמידה וליישום ע"י כל אדם בקלות יחסית, בודאי לעומת טכניקות התבוננות שנוסחו ע"י מיסטיקאים כגון מהרח"ו (כמו בשערי קדושה, חלק ד'), הרמ"ק, ר' אברהם אבולעפיה או ע"י כמה מגדולי החסידות. ענין נוסף, ומבלי לכנס לשאלות פילוסופיות/יחסותיות אודות מימד הזמן כיווניות הזמן והאירועים, תודעה וקשר סיבתי – לאיש יש יכולות ברורות של ניבוי, המופקות ב"התוועדויות" שלו. בכך הוא דומה למקובל הרב לסרי מבית שאן (נפטר לפני כעשור שנים), שהיה דוקא מיסטיקאי מעשי, בעל מופת יוצא דופן באמת (לא עלה בידי לראות עד כמה היה מצוי בקבלה עיונית, אם כי סביר להניח שגם בתחום זה היו לו מהלכים).

השאר תגובה

Back to top button