במקום קינה: מקומה של הרליגיוזיות באמונה הדתית: ה. הרנסנס החסידי (טור 315)

בס”ד

בטורים האחרונים עסקתי במקומו של הרגש בעבודת ה’ ובכלל. הסדרה התחילה בעקבות תגובות שקיבלתי על הריאיון עם יאיר שלג במקור ראשון (ראו בטור 310). אבל הייתה לכתיבת הסדרה הזאת סיבה נוספת. כמה ימים לפני כן שלח לי גיל טור ובו תיאור בעייתי של החוויות של ארז משה דורון, מורה ברסלבי ידוע, סביב מנהיגותו הרוחנית. הטור ההוא מצטרף כמובן לסנסציות כמו זו של יובל דיין, גם הוא סלב ומנהיג רוחני ברסלבי ידוע וכריזמטי, ש”נגמר לו הסוס” ובשנת 2019 נטש בצורה זו או אחרת את חייו הדתיים. עניתי לו שם בכמה נקודות, וכאן ברצוני להרחיב מעט את הדברים כסיום לסדרת הטורים הזאת.

אין בכוונתי לעסוק באנשים הללו עצמם, ובטח לא בתופעת הנטישה של דיין, שבעיניי יש לה גם צדדים חיוביים (יושר אינטלקטואלי, מוכנות להסיק מסקנות לא פופולריות, שקיפות וויתור על מעמד מנהיגותי קוסם). ענייני כאן בכך שהתופעות הללו משקפות ממד בעייתי בצורת ההתייחסות הדתית שמשדרים האנשים הללו והקבוצות שהם משתייכים אליהן. האקזיסטנציאליזם והפסיכולוגיזם הדתי, החווייתי והרגשי שעליו הם מתבססים ואותו הם מובילים (שכמובן קשור בטבורו לרנסנס החסידי העכשווי), קשור לדעתי לבעייתיות ולחוסר הפרופורציה ביחס של בני הדור שלנו לרגש ולחוויה, שאותם תיארתי בטורים האחרונים. לכן החלטתי לסיים את הסדרה בטור נוסף שיוקדש לתופעות הללו ולמשמעותן.

הקדמה על ההקשר

תחילה, אקדים הערה על הקונוטציה שבה מופיעות התופעות הללו. מדובר בתופעה רחבה הרבה יותר משתי הדמויות שתיארתי כאן, ובחלקה היא מופיעה אצל מנהיגים רוחניים סטנדרטיים יותר. התחדשות דתית (מגמה חיובית כשלעצמה) מופיעה בהרבה מחוזות ובהרבה צורות, אבל בדרך כלל היא מתקשרת בצורה כזו או אחרת לרוחניות וחסידות. לאותם מנהיגים רוחניים (או סלבס רוחניים) יש מעריצים דתיים וחילוניים כאחד (במינונים ותמהילים שונים). חלק מהדתיים שבהם מדובר אינם מסורתיים, וגם לא נערי גבעות משולי החברה הדתית שמחפשים פורקן חווייתי, אלא אנשים רציניים, משכילים ונבונים, ששייכים ממש לליבתה של החברה הדתית. כמה מהם נוהים אחרי ארז משה דורון וחבריו, אחרים אחרי יובל דיין, אבל יש קבוצות יותר מיין סטרימיות שפועלות סביב הרב שג”ר ותלמידיו ובפריפריה שלהם, ובעצם מחפשים דברים די דומים (לא כולם). למיטב שיפוטי, השילוב הזה בין דתיים לחילוניים, שנראה לרבים מבורך ומעיד על התחדשות, בעיניי דווקא מעיד על כך שהדתיות שאותה מובילות הדמויות הללו היא חלק מתופעת הניו אייג’ (מה שאינו צריך לפנים כמובן), ולכן גם פחות קשורה לדתיות במובנה המהותי. זה כמובן קשר לשאלת היחס או הקשר בין דתיות לרוחניות (או רליגיוזיות), שבעיניי ודאי לא תתפלאו לשמוע הוא לא ממש מהותי. מי שרוצה את שניהם, באופן טבעי נוטה לחבר ביניהם, אבל לדעתי אין ביניהם קשר אמיתי (הסברתי בטור 310 שבנצרות כנראה כן קיים קשר כזה, ונראה לי שגם אלינו זה הגיע משם).

כבר כתבתי לא פעם בעבר (למשל בטור 310), שבעיניי עיקרה של הדתיות (היהודית) הוא המחויבות ההלכתית. לא הפשר ולא המשמעות, לא ההשקפה, המוסר, החוויות, הרגשות ועוד, בין אם הם באים ממפרשי התנ”ך או מאגדות התלמוד, מספרי מוסר וחסידות ועוד, ובוודאי לא אלו שמשווקים לנו על ידי כל המנהיגים הללו וחבריהם. למיטב שיפוטי, חוויות ורגשות, מעבר לכך שאיני רואה בהם ערך (ראו בטורים הקודמים), הם גם אינם חלק מהעולם הדתי אלא משהו אוניברסלי (שכנראה יש לא מעט אנשים שזקוקים לו). כפי שחזר וטען לייבוביץ, דתיות (יהודית) לא באה לתת מענה לצרכים, רגשיים או אחרים, אלא לתבוע מחויבות ולדרוש התנהלות מסוימת. לכן לדעתי כל מה שיוצקים בה מעבר לזה, מוסר, תנ”ך, מחשבת ישראל, חסידות והמסתעף, אינו אלא שימוש במקורות ובמדיום הדתי לצרכים אנושיים כלליים. אין בזה שום דבר יהודי באופן מהותי. אלו תובנות, חלקן נכונות וחלקן לא, חלקן (הגדול) טריוויאליות וחלקן לא, חלקן חשובות וחלקן פחות, אבל זו לא יהדות. החלק (הקטן לדעתי) שרלוונטי ומועיל בכל זה, הוא רלוונטי ואקטואלי לכל גוי, בהודו, בישראל, או במערב בכלל, לא פחות מאשר ליהודים. כאמור, יש שרואים בזה את הקסם והחידוש המסעיר של התחדשות היהדות בזמננו, אבל אני רואה בזה מענה (לגיטימי) לצורך, הא ותו לא.

בעיניי זו בדרך כלל אינה דת, אלא ניו אייג’ בגוון דתי. מחפשי רוחניות רבים שמחים למצוא אותה במחוזות הבית שלהם. לא צריך כבר לטוס להודו, לשהות במנזר ולעשות מדיטציות אינסופיות. אפשר לקבל את אותו דבר בזול גם בפאב או מועדון בירושלים או בתל-אביב, בהרצאות של מנהיגים רוחניים ורבנים (עם או בלי מרכאות), תוך לימוד ספרים בכתב רש”י (לא תמיד), שנותנים לכאורה תחושה של חיבור לדת ולדורות הקודמים (מסורת אבותינו). תאמרו, הרי זה ממש רנסנס יהודי. מה יכול להיות רע בזה?! את דעתי על לימוד חסידות (כמו כל שאר הנושאים שפורטו קודם) כלימוד בכלל וכלימוד תורה בפרט, כבר הסברתי לא פעם, ולא אשוב לזה כאן. את המשך דבריי אקדיש לרוחניות היהודית החדשה, ולרנסנס החסידי שמלווה אותה.

כעת אעבור לדון בשני טורים מייצגים לתופעה הזאת. האחד הוא של יובל דיין והאחר של הרב ארז משה דורון. אקדים ואומר שאיני מכיר אותם ולא את כתביהם. אני מכיר את הכריכות של ספריו של דורון, ובדרך כלל נרתע מחיבורים כאלה ומניח שזה לא החומר שאני מחפש (אולי לא בצדק. באמת איני מכיר). אבל אני די מכיר את האווירה שהם משרים על הקורא והשומע ואת סוד הקסם שלהם על אנשים ששייכים לשכבות שתיארתי למעלה. ובעיקר אני רואה בהם הזדמנות לדון בכמה מההשלכות שאותן ארצה להראות כאן. זהו הרקע הנחוץ והגילוי הנאות ביחס לדיון שיבוא כעת.

יובל דיין

את יובל דיין אני מניח שאין צורך להציג (לפחות כבעלה לשעבר של נועה ירון דיין). הוא ידוע בציבור רחב עוד מתקופתו החילונית, ובוודאי אחרי שחזר בתשובה והפך לסוג של גורו ומחזיר בתשובה (כמדומני שאנוכי הקטן והמנותק בכל זאת לא שמעתי עליו עד שנטש ויצא בחזרה). בשנת 2019 דיין סיפר לעולם הרחב, במה שהוא עצמו כינה פוסט דרמטי, מדוע הוא מחליט לנטוש ולצאת בחזרה (בלי להגדיר בדיוק מה זה אומר). אני מציע לקרוא ולהתרשם ואז לשוב לכאן. אקדים שלדעתי הצעד וצורת ההצגה באמת ראויים להערכה רבה, על האומץ והיושר האינטלקטואלי, ולא פחות מכך על המוכנות לצאת עם כל זה החוצה לרשות הרבים (כחלק ממחויבותו למעריציו וחסידיו השונים שהיו כנראה מעורים בחייו גם קודם לכן וראו בו מודל לחיקוי ומורה רוחני).

אבל אחרי דברי ההערכה הללו, אם תעיינו בדבריו לא תמצאו שם הרבה על אמונה, ועוד פחות על טיעונים לטובתה או נגדה (ככל שהבנתי, הוא גם לא בהכרח עזב אותה). יש שם תיאורים של צרכים וחוויות, רגשות ותחושות, מימוש עצמי וציפיות שנכזבו. כל אלו בהתחלה מאד הלהיבו אותו, עד שבסוף נגמר לו הסוס, ואז הוא עזב. כמתבקש. ברגע שהוא הבין שהעולם החדש והמסעיר שהוא גילה לא “מספק את הסחורה”, כלומר לא מאפשר לו להיות מה שהוא רוצה להיות, הוא עזב. אני מתרשם שההחלטה להיכנס בסערה לעולם הזה (בצורה הכי קיצונית, להצטרף לחברה בקצה הפנאטי של הספקטרום, ושוב זה כנראה בגלל יושר וחיפוש אמיתיים), הייתה כנראה מתוך תחושת ואקום וצורך אקוטי במשהו שיספק לו את מה שחסר ויענה לו על חסכים רוחניים.[1] דומני שכך בדיוק נראית גם העזיבה שלו.

יתר על כן, העולם היהודי שאותו החליט לעזוב, מתואר שם בצלמו כדמותו. מבחינתו היהדות היא אוסף האנשים שהוא ראה סביבו. זו לא תפיסת עולם ולא עקרונות, ובוודאי לא אמת או שקר. מדובר בחברה ובצורת התנהלות מאד מסוימות. אם אכן אמונתו הייתה מבוססת על טיעונים ושיקולים של נכון או לא נכון, הייתי מצפה שאם הוא מתאכזב מהעולם הדתי שבתוכו הוא חי, הוא יילך לחפש אלטרנטיבה דתית אחרת (ליטאית, ציונית-דתית, חסידות שפויה ומתונה יותר וכדומה), או ייצור לעצמו אחת כזאת (אני, למשל, מנסה לעשות זאת). הרי יש עולמות יהודיים אפשריים אחרים, שבהם אולי הוא עשוי למצוא שלא נכון:

שכל מה שאלוהים רוצה ממני מתמצה בזה שאהפוך את עצמי לבעל אישיות גבולית עד מחוקה מרוב קדושות וטהרות ודקדוקים וביטול לעליון והשוואת צורה וזה. מה נשאר שם בסוף מתחת לכל השכבות והבגדים והכיסויים וההסתרות והשקרים על שקרים על שקרים שמתחזקים קהילות שלמות. פעם חשבתי שמתחבא שם סוד גנוז גנוז, היום אני יודע שאין שם כלום מלבד כסף וכבוד וכסף וכבוד ותו לא.

אבל מבחינתו ברור שאין עולם יהודי דתי אחר. ברור לו שדתיות היא סיפוק צרכים רוחניים ולא עול מחייב. לכן יהדות פירושה ברסלב החדשה, הא ותו לא. משהתברר לו כי ה’יהדות’ הזאת לא נותנת לו את מה שחיפש הוא עזב.

אגב, דבריי כאן לא נכתבים כביקורת עליו. להיפך, אני מסכים איתו לגמרי. אני רק משתמש בו כדי לתאר דרכו את העולם הרוחני והדתי שהוא היה מצוי בתוכו. על העולם הזה יש לי ביקורת. בעולם כזה באמת אין טעם להישאר. זהו עולם פסאודו דתי שעיקר מטרתו ומגמתו היא סיפוק של צרכים רוחניים, ולכן יובל נמצא בו רק כל עוד הוא עושה את המצופה ממנו. לדידי, אגב, לאור מה שהוא מתאר, נראה שהוא מעולם לא היה אדם דתי (להבדיל ממאמין). גם בפאזה הקודמת שלו, עת קיים את תרי”ג מצוות ותולדותיהן בהתלהבות ובדקדוק רב והחזיר רבים מעוון, הוא מעולם לא עבד את ה’ אלא את עצמו. לכן אני מסכים איתו לגמרי, שראוי לעזוב את החברה שבה הוא חי. ואם לדידו זוהי הדתיות היהודית, אזי יש לעזוב את הדתיות היהודית בכלל.

כדי לחדד את טענתי אטול נקודה מבלבלת אחת ואעשה לגביה השוואה בינו לביני. הוא מתאר את תחושותיו הקיצוניות בתחילת הדרך במילים הבאות: “הייתי מוכן למות על קידוש השם, אבל לרוע מזלי אף אחד לא ביקש את זה ממני”. על כך אומר כי להערכתי המוכנות שלו למסור את נפשו לא הייתה עבור הקב”ה או התורה, אלא עבור תחושת המשמעות שהם נותנים לו. למזלו, בפועל זה לא נדרש ממנו. רק כדי לחדד אציב כאן אנטי תזה משלי. אני, לעומתו, כתבתי בטרילוגיה שלי בסימן קריאה את מה שהעלו רבים בסימן שאלה ביחס למשנתי: לא בטוח שאהיה מוכן למסור את נפשי גם במצבים שההלכה מחייבת אותי לעשות זאת. אני לא מתכוון לחולשה, או יצר, או לכך שלא אצליח לעמוד במשימה, שזה עניין טבעי. איני יודע להעריך כיצד אעמוד במצב כזה גם אם אחשוב שראוי למסור את הנפש. כוונתי הייתה לומר שיש לי ספק ערכי והלכתי אמיתי לגבי חובות כאלה, וכדי לממש אותן עליי להיות משוכנע ברמה שיש לי ספק אם היא מצויה אצלי (ראו מבט על העניין בטור 62, סביב תיאוריו של החסיד יעבץ לגבי ההבדל בין תלמידי החכמים והעמארצים בדורו ביחס למוכנות למסור את הנפש). רבים טוענים נגדי, ולא רק בגלל הנקודה הזאת, שאני עובד את עצמי, או את אלוקים שבראתי במו ידיי. אני כופר בזאת. אני עובד את הקב”ה לפי מיטב הבנתי את רצונו. אני רק לא מוכן לוותר  על השכל וההיגיון בפרשנות שלי לגבי מה שהוא רוצה מאיתנו. זהו הבדל דק וקל לפספס אותו, אבל בעיניי הוא מאד גדול וחשוב.

טענתי היא שלמרות שאצל דיין מסירות הנפש הייתה מלאה וחזקה יותר מזו שלי, לדעתי אני אדם דתי והוא מעולם לא היה כזה. אני מחזיק מעצמי אדם דתי, כי ההיסוסים וההתלבטויות שלי האם למסור נפש נובעים מכך שלא זרקתי את השכל וההיגיון ואת הספיקות הבריאים שלי. למרות שאני מחויב לעבודת ה’ גם כשהיא לא מספקת את צרכיי, מטבע הדברים אני לא שש למסור את נפשי וגם לא בטוח שכל מילה שכתובה בכל ספר (כולל התלמוד) היא נכונה. אין כאן חוסר באמונה או עבודת עצמי במקום עבודת ה’, אלא ספק בריא לגבי תכניה של האמונה, כלומר לגבי השאלה מה הקב”ה מצפה ממני. לכן נדרשת כאן הכרעה, כי יש פה קונפליקט ערכי אמיתי. זה לא בין אינטרס לערך אלא בין ערך לערך.

הרב סולובייצ’יק מתאר בספרו איש ההלכה בצורה נפלאה את אהבת החיים והדבקות הגדולה בהם שתוכלו למצוא אצל איש ההלכה (שכידוע מתאר את סבו, רבי חיים). למרות כניעתו המוחלטת לקב”ה ולתורה ודקדוקו בכל תג בהלכה, למרות ההחמרות וראיית הכל כגזירות הכתוב (בבריסק לא שואלים “למה?”, אלא רק “מה?”), האיש ההלכה אוהב את החיים ודבק בהם, ולכן הוא לא יוותר עליהם כל כך בקלות. החיים גם הם ערך דתי ומוסרי, ואינם כעפרא דארעא גם במקום שעומד מולם ערך דתי (הגמרא ביומא פה ע”ב כבר אומרת: “וחי בהם” ולא שימות בהם). דיין, לעומת זאת, הוא איש החסידות ולא איש ההלכה. הוא הולך עד הסוף (בפאזה הקודמת שלו), ומוכן אפילו למסור את חייו בלי הרבה חשבון. ובכל זאת, לדעתי, בעומק בעומק הוא עושה זאת בשביל עצמו. זה מה שנותן לו תחושת משמעות ומספק את צרכיו הרוחניים, ולכן מבחינתו זה שווה גם מסירת נפש במקום שצריך (והכי טוב, והכי ממוזל, אם לא צריך). כמאמר השיר, עולם שאין בו שום דבר למות למענו הוא עולם חסר טעם ומשמעות. אין פלא שבשביל זה שווה להיות מוכן למסור נפש.

את המסרים הפופולריים (פופוליסטיים) הללו הוא מכר, ועדיין מוכר, להמונים בצורה של יהדות רוחניקית, ורבים ראו זאת (ורואים עד היום) כהתחדשות דתית מבורכת. אין פלא שלא מעט ממעריציו נותרו עדיין חסידים שלו, גם בפאזה החדשה. בסך הכל הוא ממשיך לתת להם את מה שהם חיפשו תמיד, בדיוק כפי שהוא עשה עבורם גם בפאזה הקודמת. מה זה משנה אם זה נעשה באיצטלה דתית או לא?!

כאן אני מגיע לקשר בין העניין הזה לבין סדרת הטורים הנוכחית העוסקת ברגש ובחוויה. אין צורך לומר שהצרכים הרוחניים שהדתיות הרוחניקית מספקת, עיקר עניינם הוא הרגש והחוויה. בעידן מות האלוהים המטריאליסטי שלנו, חסרה מאד לאנשים החוויה הרליגיוזית והקשר לכוחות טרנסצנדנטיים (וגם קהילתיות, מנהיגות כריזמטית ויודעת כל ועוד ערכים מוספים אחרים). משהו שמעל הדמוקרטיה ומעל העולם החומרי שכולנו פוגשים ורואים ביומיום. אין פלא שבכמה עשרות השנים האחרונות חלק מהאנשים ממציאים לעצמם תקשור עם חייזרים, טכניקות מדיטציה מזרחיות או אחרות, גורואים מסוגים שונים (רצוי מאד אוריינטליים עם אשראמים שונים). חלק אחר מהאנשים מעדיף לעשות זאת במסגרות שמאז ומעולם נתפסו כתשתית טבעית לקשר עם הטרנסצנדנטי, כלומר במסגרת הדתות השונות. להערכתי, זה מה שגורם לרנסנס הרוחניקי שעוברות גם הדתות (בעיקר היהדות, שבדרך כלל לא הייתה כזאת בעבר). זה חלק מהניו אייג’ הכללי, שעובר אידיאליזציה תחת הכותרת המלבבת והקוסמת “התחדשות דתית”.

בכמה עשרות השנים האחרונות לא מעט אנשים נוטשים את המטריאליות הריקנית ונוהים אחרי משניות ניו אייג’ רוחניקיות מוזרות שכאלה. אליהם מתחברים דתיים שמאוכזבים מהדתיות נטולת הרוחניות (כפי שקאנט מתייחס ליהדות. ראו על כך בטור 310). בעולם ללא אמונה דתית וללא אמת הכל הולך, אפילו מה שמוצג כאמונה דתית ואמת צרופה. פולחן הקברים, הבבות, רועים רוחניים שונים, פסיכולוגים ומארגני סדנאות מסוגים שונים, רפואה אלטרנטיבית ושאר ירקות הם חלק מהתופעה הזאת. אין שום חובת הוכחה שמשהו מכל זה עובד, שכן הפלצבו יענה את הכל. כל עוד העסקים הללו מציעים ומספקים את הסחורה המבוקשת, ולא תובעים ממני להשתעבד ליעדים ערכיים שמחוצה לי (אלא אולי לעשות עבודה נפשית עצמית, שכשלעצמה היא דבר מבורך כמובן), ובפרט לערכים שכלל אינם מובנים לי.

הרב ארז משה דורון

הרב ארז משה דורון עדיין עמנו ברוך השם. הוא לא עזב, ואפילו כתב תגובה ונזיפה לעמיתו יובל דיין לאחר נטישתו. הרב דורון הוא בעל תשובה, חסיד ברסלב בערך בן גילי (שנתיים צעיר יותר), שמוגדר בוויקיפדיה כ’מורה רוחני’. יש בתחילת הערך שם לינק לערך ‘מורה רוחני’, שקושר זאת לעידן החדש – ניו אייג’. כדאי מאד לקרוא לפחות את ההקדמה לערך הזה כדי להבין במה מדובר. אגב, בלשונו בתחילת הפוסט זה נקרא “משפיע”, מונח חסידי שמקביל למורה רוחני. עוד תרגום חסידי למונח ניו אייג’י. הוא חיבר כשלושים ספרים על משנת ברסלב ומשמעותה לדורנו, שכנראה נקראים על ידי לא מעט אנשים מסוגים שונים. אני רואה שחלק מהספרים תורגמו לאנגלית, רוסית וספרדית, וזה בהחלט מעיד על הרלוונטיות שלהם בעיני אנשים רבים ומגוונים (אני לא מניח שהם מכוונים ליהודים שקוראים רק ספרדית, אלא לדוברי ספרדית בכלל). בין היתר הוא הקים ועמד בראשו של ארגון “לב הדברים”, שעורך ‘סדנאות שקוף’ לתמיכה ובנייה נפשית בדרכו של רבי נחמן מברסלב. שם הצטרף אליו יהודי בעל תשובה בשם גידי דבוש, שהמתח ביניהם הוא נשוא הטור שלו שאליו ארצה להתייחס כאן.

כאמור, לפני כמה שבועות נשלח אליי הפוסט שלו על גידי דבוש, תלמידו וחברו, ו’סדנת שקוף’ שלהם. גיל, ששלח אליי את הדברים, כתב שהפוסט הזה עורר סערות פייסבוק עזות (כמו הפוסט של יובל דיין). הוא העריך שזה עשוי לעניין אותי, והוא צדק בכך כמובן. בעיניי הדברים מבטאים כמה מהנקודות שתיארתי למעלה, ואנסה כעת להסביר זאת. בגלל אורכם של הדברים לא אכנס לפרטים (אני ממליץ לקרוא), אלא אציע מבט כללי על התופעה לאור דבריו.

מבט על הניו אייג’ הדתי

כתבתי לגיל שהפוסט מאד מעניין, אם כי לא ממש מפתיע מבחינתי. הוא מתאר שרלטנות רוחנית ותמימות שהולכת שבי אחריה, וכאן רואים שזה מאפיין את המורה הרוחני, אז למה בכלל ניתן לצפות מתלמידיו-חסידיו-מעריציו?! כמו אצל יובל דיין יש כאן הודאת בעל דין מפיו של אחד ממובילי התנועה והתופעות הללו, ולכן בעיניי יש לה משמעות חשובה מאד.

חשוב לציין שהתופעה הניו אייג’ית הזאת אינה נטולת ממדים אינטלקטואליים. מדובר באנשים שלפחות חלקם חכמים, עמוקים ומשכילים מאד, ויש בדבריהם רעיונות שבהחלט שווים מחשבה ודיון. בחלק האינטלקטואלי של המנהיגות הזאת נמצאים אנשים משכמם ומעלה, כמו הרב שג”ר והרב פרומן ותלמידיהם. אני מתרשם שגם יובל דיין והרב דורון הם אנשים נבונים מאד. עם כל ההבדלים בין כל אלו, לדעתי גם הרבנים שג”ר ופרומן ותלמידיהם מהווים חלק מאותו רנסנס חסידי-אקזיסטנציאליסטי ולכן גם מהווים יעדים לביקורת שלי כלפיו. בטור 313 הסברתי שההבדל בין נפש בהמית לנפש אלוקית אינו במידת החכמה. יש חכמים יותר ופחות בשני הצדדים. מה שמייחד את ההתנהלות של נפש בהמית הוא שהשכל משמש את הרגש והחוויה ולא ההיפך. רעיונות מבריקים ועמוקים שעוסקים בשאלה איך לממש את עצמי, או בשורש המצוקות שחש האדם בעידן שלנו ובדרכים לטפל בהן (לפי רבי נחמן, חב”ד, ר’ צדוק, הרב קוק, מהר”ל, חז”ל, או משה רבנו), הם בדיוק מה שכיניתי שם היגיון ושכל בשירות הרגש והחוויה. הבעיה העיקרית שלי עם התופעות הללו אינה עם העומק של המחשבה והרעיונות שמופיעים בהן (אם כי גם זה בעייתי לא פעם), אלא יותר עם השורש שלהם. עם הרגשיות וחוסר האמון בשכל, עם מעמדה המרכזי של החוויה וההתרשמות האקזיסטנציאלית. בהחלט לא מדובר בטיפשות לעומת חכמה. ברסלב החדשה היא כמובן חלק בלתי נפרד מהתופעה הזאת. יש לה ביטויים נמוכים, נוסח “שובו בנים” וברלנד, ביטויים פופוליסטיים ורוחניקיים, כמו דיין והרב ארז משה דורון, וגם ביטויים אינטלקטואליים כמו אצל הרבנים שג”ר ופרומן. אבל כל תנועות ההתחדשות הללו שייכות להערכתי לאותן אופנות ותנועות ניו אייג’.

לדעתי קשה להכחיש שמשהו ברוחניקיות, גם בחלקים האינטלקטואליים שלה, הוא שרלטני. רעיון נבחן שם דרך השאלה האם אני מתחבר אליו והאם הוא מדבר אליי, ופחות דרך ראיות ונימוקים (זהו סוג של רציונליזם מול אמפיריציזם, אבל רציונליזם שלא בהכרח מתקשר לשכל אלא לתחושה קיומית). מה שעל פניו נשמע עמוק כנראה יתקבל, גם אם במחשבה נוספת מתברר שהוא לא אומר הרבה (ע”ע חסידות). ניתן לראות זאת בצורה מאד חדה בעיניי דווקא בחלק האינטלקטואלי של ברסלב החדשה (הרבנים שג”ר פרומן והמסתעף: הפילוסופים האינטלקטואליים של ר’ נחמן). יש שם משהו שעטוף במחלצות שנראות עמוקות, אבל זהו בעיקר עומק פסיכולוגי (במקרה הטוב), ובמקרים רבים (לא תמיד) אין לו כיסוי פילוסופי. למרות כל ההכחשות שעלו כאן באתר בעבר, ברסלב מציעה לאנשים ניתוק וניכור מהשכל, וזה נכון אפילו ביחס לאנשים המשכילים והנבונים שמובילים את החלק האינטלקטואלי של התנועה הזאת. הם בעצם משתמשים בשכל כדי לנתק אנשים מהשכל. בעיניי, פרט לכך שמדובר בנונסנס באיצטלה אינטלקטואלית, זה גם מאד מסוכן ומהווה מרשם לצרות (ראה טור 311).

כשמתנתקים מהשכל כל האפשרויות נפתחות (בפרט אלו שנשמעות עמוקות ומדברות לחוויה ולרגש). אם אתה הולך אחרי שרלטנים שמוכרים לך רעיונות בלי כיסוי, הצעד הבא הוא שימכרו לך נזקים וינצלו אותך כספית ונפשית. כפי שרואים בפוסט של הרב דורון, מדובר גם באישים ששייכים למנהיגות הרוחנית והאינטלקטואלית של התנועה הזאת ולא רק לצאן מרעיתם. כך בדיוק נוצרת כת. בהתחלה יוצרים הגות אינטלקטואלית שמנסה להחליף את הפילוסופיה בפסיכולוגיה ובחוויה, ואחרי שהפילוסופיה והחשיבה מאבדות את זוהרן, יכול להיכנס הכל. מתחילים ברב דורון, ומסיימים בגידי דבוש (לפחות לפי התיאור שלו. איני מכיר את העובדות שם כמובן). לפעמים מסיימים כמו יובל דיין, שביושרו חש כי הוא מוכר לוקשים ריקים ומתנער בעצמו מהכת שהוא עצמו סייע ליצור. הוא לפחות היה מוכן להודות בזה, ולכן בעיניי הוא איש ישר שראוי להערכה, הרבה יותר מאלו שמשתמשים בכריזמה שיש להם כדי להמשיך למכור את הלוקשים הללו כאילו היה כאן עומק בלתי מושג. יש רבים כאלו שממשיכים להאמין שיובל דיין מכר להם אמיתות עמוקות, גם כשהוא עצמו אומר להם שמדובר בהבלים אינטרסנטיים ומגלומניים. לא  יעזור לו כלום, כי הם מחפשים מענה לצרכים, והוא לא יכול לשכנע אותם שהם לא נענו. הם יודעים שכן.

אני שואל את עצמי, אחרי שתי הודאות בעלי דין כאלה (של דיין והרב דורון), מדוע להניח שאלו שממשיכים בדרכו כן מוכרים רעיונות אמיתיים ועמוקים. אם מובילי התנועה הזאת מודים שלא כך הדבר, כיצד ניתן לתת אמון ברעיונות שהם עצמם מוכרים?! אחרי כל הביקורות שכתבתי על הרנסנס החסידי, כעת מגיעים שניים מבעלי הדבר ומודים בהודאת בעל דין. אבל, כאמור, אני בטוח שזה לא יעזור לשכנע את אלו שממשיכים להיאות לאורם.

על הפסיכולוגיזם

פתאום הבנתי שזה בעיקר מה שכל כך מעצבן אותי בפסיכולוגיזם בכלל, בעיקר זה האינטלקטואלי (נוסח הרבנים פרומן ושג”ר). מעודי חשתי אינטואיטיבית שזה כלי שבסופו של דבר מיועד לספק צרכים ולא ללמד או לדרוש משהו. הוא מוביל אותך לזרוק את השכל לפח, וכך מאפשר לכל שטות להיכנס. קפיצה לחלל הפנוי וחיים באחדות הניגודים יכולים להחביא מתחתם כל מה שאתם רוצים. כשאין בקרה הגיונית ונימוקים (כי הדת, אלוקים והחוויות הרליגיוזיות הן מעל השכל) – נוצר אקזיסטנציאליזם שהוא פתח לכל תועבה וכל רוע. במובן מסוים זה מה שהזהירו מפניו המודרניסטים, שכשנכנס הפוסטמודרניזם וזורקים את השכל, יכול להיכנס לשם רוע ושטויות, שכן אין לגיטימציה לדרוש עקביות וביקורתיות והיגיון מאף אחד. הפוסטמודרניות ניסתה להיפטר מהאמיתות המודרניסטיות הגדולות כדי שכולנו נהיה שווים ולא נתנשא ולא נילחם על האמיתות שלנו. כך ישרור כאן השלום הנצחי. מה שקרה בפועל הוא שכעת אין שם שום דרך להילחם גם נגד רוע ונגד אנשים שעדיין מאמינים באמיתות גדולות אחרות (אלו שראוי להילחם נגדן. ראו על כך בהקדמת ספרי אמת ולא יציב). כשכולם צודקים וכשהכל אלו נרטיבים בעלי מעמד שווה, אין דרך לשלול שום דבר. כולם רוקדים ב”מעגל השונויות” של הרב שג”ר (זהו תיאור ויזואלי לכך שכל העמדות נמצאות במרחק שווה מהמרכז – האמת). כל אחד והנרטיב שלו, כל אחד ומה שמדבר אליו (כלומר גורם לו חוויות, מעורר בו רגשות ומספק לו את צרכיו).

איבדנו כיום את ההערכה לנכון והלא נכון, שבימינו הם במעמד של מילים מגונות (ממש לשון לא נקיה. מי שמך לטעון שאתה צודק והאחר טועה?!). הדתיות, ובעצם הרעיונות בכלל, הם כעת כלי בשירותו של האדם, כלי שמיועד לשיפור מצבו ותפקודו, ומתן מענה למצוקותיו. האדם לא עובד אצל הרעיונות והערכים אלא הם עובדים אצלו. לכן כל אחד יכול לאמץ רעיונות ופרשנויות לפי מידת החיבור שלו אליהם ולא לאור מידת האמת שבהם. זוהי פריחה של גישת הפרשנות (ע’אלק) שמכונה דקונסטרוקציה, כלומר התפיסה שכל אחד יוצר פרשנות משלו ללא קריטריונים של אמת ושקר ובלי קשר הכרחי לטקסט, אם כי לא בהכרח מטעמה.

למרבה האירוניה, הפוסטמודרניסטים כמו החסידים החדשים (והישנים), הניו אייג’ הדתי והאקזיסטנציאליזם הדתי החדש נוהגים להעלות טענות כאלה כלפי הרציונליסטים (הליטווקים הקרים). הם חוזרים וטוענים שההיצמדות לשכל יכולה להכשיר כל רוע, ובלבד שיהיה עקבי ומרשים אינטלקטואלית. הם כמובן מניחים את ההנחה המופרכת שמקורו של המוסר הוא בלב (ע”ע ‘נפש בהמית’, ובטורים הקודמים). אבל מעבר לזה, אני טוען שהם פוסלים במומם. הם חושבים ששכל פירושו רק עקביות לוגית, וזה מה שמוביל אותם למסקנות שהשכל יכול להכשיר הכל. אבל זוהי בדיוק טעותה של הפוסטמודרניות, שבעצמה  מביאה להכשר לכל עמדה. אם זה  מדבר אליי ומעורר בי רגשות ומספק את צרכיי אז זה ראוי ונכון.

בגישה הסינתטית שהצגתי בכמה מספריי הראיתי ששכל הוא הרבה יותר מעקביות לוגית. הוא משתמש באינטואיציה שהיא כלי הכרתי (שהוא חלק מהשכל, ולא רגש. ראו בטורים 31214). אלא שהשכל עוסק באמת ובעולם ולא בעומק הפסיכולוגי-נפשי שבאדם ובמה שמועיל או לא מועיל לו. ערכים באים לדרוש ממני ולא לספק את צרכיי. מה לעשות? אני מיושן, ולכן בעיניי טענות צריכות להיות מנומקות במונחים של אמת ושקר, היגיון וכדומה, ולא במונחים פרגמטיסטיים של כדאי ומועיל, במטבע של מה שמביא נחת וחיבור נפשי, מעורר בי חוויה מרגשת, נותן לי ממד קיומי או תחושת משמעות פסיכולוגית וכדומה. יודעים מה? אפילו אם גישה או מדיניות כלשהי מביאות ליראת שמים זו לא טענה שנוגעת לאמת או השקר שבהם. ייתכנו צעדים שמביאים ליראת שמים ובכל זאת לא בהכרח מבטאים אמת קוגניטיבית (כמו למשל לימוד חסידות), ולהיפך. אחדד, בהחלט ראוי לשאוף ליראת שמים, אבל זה אינו מדד הכרחי לאמת ושקר (בנוסף, עולה השאלה אילו שמים הם יראים שם).

אין פלא שכאשר בא גידי דבוש כזה ומהפנט אותך פסיכולוגית, אתה הולך שבי אחריו ולא בודק האם מה שהוא אומר סביר והגיוני. הרי בברסלב מלמדים אותנו שצריך לזרוק את השכל, לא? הפסיכולוגיה מחליפה את הפילוסופיה, ובפסיכולוגיה יש מניפולציות ולא טיעונים. אם זה מתחבר אליי אז זה נכון (עבורי). וכשזה מפסיק להתחבר, או אז אני מבין שכעת זה כבר לא נכון (עבורי), ממש כמו אצל יובל דיין. כשהאידיאולוגיה היא לזרוק את השכל, אין פלא שזה מה שיוצא. השתמש וזרוק.

אני חייב להדגיש שאני לא טוען כאן שגישה כזאת מביאה לחילון ולעזיבת המחויבות הדתית. אני בכלל לא בטוח שיש שם יותר עוזבים מאשר בגישה הרציונליסטית (להתרשמותי, המצב הוא דווקא הפוך). מה שאני טוען הוא שהעזיבה מעידה על כך שגם כשנשארים זה לא מהסיבות הראויות והנכונות. מי שפועל בתוך העולם הזה אינו עובד את ה’, ולכן גם מי שעוזב את העולם הזה אינו שונה ממנו מהותית. זו רק שאלה מה מספק בצורה המיטבית את צרכיי. כבר אמר מוהרר”ק מרקס, שהדת היא אופיום להמונים. תמיד חשבתי שהוא ראה בעיני רוחו את הניו אייג’ שיתפתח כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר.

לסיום תגובתי, כתבתי לגיל שזה בהחלט שווה טור, אם כי נראה לי קשה קצת להגדיר ולחדד את הדברים, בפרט שהם הולכים חזיתית נגד הזרם בדור האקזיסטנציאליסטי שלנו. כחלק מהייאוש מהשכל,[2] הדור הזה מוצא את סיפוקו בעיקר בלימודי חסידות (שנותנים תחושת עומק, לדעתי בדרך כלל מזויפת, ובעצם מציעים לכל היותר מענים לצרכים פסיכולוגיים שלנו בחוויות ועוד), בלימודי תנ”ך (שנותנים תחושת זהות לאומית והיסטורית, שוב מענה לצורך), או מחשבת ישראל (שבדרך כלל עוסקת בנושאים עמומים ומושגים לא מוגדרים, ובמקרה הטוב מגיירת רעיונות פילוסופיים אוניברסליים ומכריזה עליהם כיהדות). לכן הגמרא והפילוסופיה מונחות היום מיותמות בקרן זווית (למעט משניות פסאודו פילוסופיות שבעצם עוסקות בפסיכולוגיה וקיומיות). גמרא ופילוסופיה הן בסך הכל היגיון ומשפט יבש ומנוכר (הן לא, אבל זה השם שיצא להן). מה זה לעומת תורות של רבי נחמן או שפת אמת, בתרגומם של גורואים כריזמטיים שמראים לנו את הרלוונטיות שלהן, שמחיות את הנפש?! אז הנה, זהו הטור שדיברתי עליו. הוא אשר אמרתי: במקום קינה.

[1] לפני כמה שנים התחלתי לקרוא את הספר מקימי, שכתבה נועה ירון דיין, אשתו דאז, ביחד איתו, ולמרות ההמלצות החמות ההתחלה של הספר ממש הגעילה אותי ולכן עזבתי אותו. התיאור של הוואקום החילוני וההתנשאות הסלבית שניכר כי לא עזבה אותם גם אחרי שחזרו בתשובה, דחו אותי עד כלות (למרות שגם בספר ניכרים יושר ושקיפות שראויים לציון).

[2] ידידי נדב שנרב כתב ביקורת על ספרו של הרב שג”ר, כלים שבורים, ושמה בישראל “מעשה מחכם שנתייאש מהתבונה”).

49 מחשבות על “במקום קינה: מקומה של הרליגיוזיות באמונה הדתית: ה. הרנסנס החסידי (טור 315)”

  1. שבוע טוב.
    אני מודה שנראה לי שהתשוקה בה הרב כותב על הנושא, נראה לי ממקום רגשי….

    על ההבדל בין הרב שג”ר לאחרים, אולי אפשר לנסח שהנושאים שהעלה, לא נושאים כשלהם, והדמיון הוא בטיעונים.
    לבטח לא יספיק זמנך, אבל בהשילוח האחרון או אחד קודם, מאמר ארוך על משנת הרב שג”ר, שאותי עצבן מאד, שאלות כ”כ בסיסיות/מהותיות, ותשובות כ”כ לא לעניין.

  2. אני מרגיש שהרב מתעלם מחוסר האינטלקטואלית השורר בספרות לימוד הגמרא ופסיקת ההלכה, והשרלטנות של הרבה רבנים.
    איך זה שהלימוד האקדמאי של התלמוד כל כך שונה מזה המסורתי?
    שרלטנים והערצה אליהם יש בכל מקום.
    וכן יש קשר של שתיקה שנובע מתוך מערכת סגורה של אליטה אינטלקטואלית או של הערצה עיוורת של ההמונים גם אצל לומדי ההלכה.
    למשל לדעתך יצחק יוסף הוא אידיוט, לדעתי משה פיינשטיין הוא אידיוט אבל המערכת לא תצא נגדם.

    העובדה שיובל דיין יצא בשאלה דווקא מוכיחה שאצל שיטתו יש יותר יושר אינטלקטואלי.

    במילים אחרות, ראוי שקודם כל תבקר את סביבתך ואחר כך תצא לשדות אחרים

  3. טור מציון
    בתור אדם שעבר בכול התחנות
    קוקיזם .ברסלב.נאו חסידות.קבלת בעל הסולם.תנועות מוסר למיניהם תנועות הומניזם אורתדקסים דתי
    וכדומה
    ספרך על תיאולגיה רזה היה כמו מים מרנינים לנפש
    תופעות כמו של יובל דיין הם אופייניות לדור הזה.צפיתי בסדרה עליו באינטרנט שם הוא אמר בפרק אחד לאישתו שהוא לא מאמין באלוהים יותר.ובפרק אחר שלפי דעתו ברגע שיש חברה נחמדה מוסרית אלוהים נמצא איתה.וברגע שהיא הופכת להיות מושחתת אלוהים הולך ממנה.
    מבלבל ?סותר?אכן כך.כנראה בשבילו ובשביל אנשים מסוגו קיום או אי קיום האל.העובדה אם הוא נתן תורה ומצוות או לא.והאם הם מחייבות או לא.לא באמת משנה.אלוהים שם הוא סמל לבניית חברה נחמדה וטובה.-ומשעה שהחברה לא נותנת את הסיפוק הזה-כנראה שהאלוהים שדיברו עליו באותה חברה לא באמת קיים.או הופך להיות קיים במקום אחר(ישמור אותי השם מזה אומר בדיוק).
    תופעה נוספת ומרתקת בעניין הזה הם גרי הצדק הגרמנים והנוצרים אחרי השואה.מעודי לא הצלחתי להבין מה רוצים מהם ומה הם רוצים מאיתנו.
    לדוגמא .אברהם לבני מתאר ש:
    “השואה שמה קץ לנעורי. הייתי בן עשרים… כשנודעה לנו זוועת מחנות ההשמדה… הבושה והגועל שחשו אלה שלא נרדפו כי לא היו יהודים לא היו פחות קשים מאשר עקת-לבם של אלה שהיו קרבנות ישירים… השאלה המוסרית של השואה נוגעת לכלל האדם, גם לצעיר נוצרי, שחש עצמו מותקף ישירות למחרת המלחמה על ידי “המטא-היסטוריה” שנתגלתה באושויץ. התגלות פתע זאת העמידה סימן שאלה על ערכה של התרבות האנושית כולה כולל יסודותיה המטפיזיים. זה הנושא הנידון בשואה, ואין כאן הבדל בין יהודי לבין נוצרי… אושויץ היא התוצר המדהים, אם כי ההגיוני, של ציוויליזציה שלמה בת אלפיים שנה. כל מושגיה וכל תבניות החשיבה של תרבות זו הם העומדים לדין…”

    אוקיי.אז התרבות הנוצרית נכשלה. והביאה לשואה וזה עילה להתגייר כי?כיפור על רגשות השם?בקשת מחילה מהעם היהודי?
    הרי אם אלוהים לא קיים .ולא ניתנה תורה.וההלכה לא מחייבת.איך הצורך.המבורך יש לציין.לבקש מהעם היהודי מחילה.ולהכות על חטאי האבות.משנה בדיוק.בשאלה האם קיים או לא קיים אלוהים?
    למה צריך לעזעזאל לעבור גיור בבית דין רבני.כדאי לתרום צדקה לניצולי שואה.?או כדאי לתמוך במדינת ישראל?
    בסקירה של ספרו “שיבת ציון נס לעמים”
    מתואר במפורש ש:שימו לב ש”לבני לא מחפש את השאלה איך להיות עובד אלוהים.אלא איך להיות אדם מוסרי”?!
    ומה עניין שמיטה להר סיני?זה נראה כי כול הגותו(די מעליב לקרוא לזה הגות ).גם אם מגיעה אמונה באמיתות של היהדות.מבססת את האמונה הזו בתנאי שהיהודים יתגלו כחברה המוסרית ביותר ובתנאי שישפרו את העולם-
    ואם כך שוב.מה עניין עול מצוות פה?איך זה מוכיח את קיום אלוהים?ומדוע אם כך לא להצטרף לתנועה הרפורמית ששמה דגש חזק הרבה יותר על “תיקון העולם”?
    גם הסיפורים על גרי צדק מגרמניה שהתגיירו ככפרה על כך שסבא או סבתא שלהם היו נאצים הוא פתטי לגמרי.רוצים לכפר?תתנדבו.תרמו כסף לבית אבות.תלחמו באנטישמיות בגרמניה.אבל מה קיום או אי קיום אלוהים קשור לכאן בדיוק?
    יש גם את הסיפור המפורסם של הרב טל .שאחרי גירוש קטיף.משעה שההבטחה שניתנה .שהמדינה וכוחתיה היו קדושים ולא יבצעו עוול נגד יהודים בחיים.לא קיומה.הוא החליט לנטוש ביושר את עולם הציונות הדתית ולהפוך לחרדי
    בכללי תופעות שמבססות את קיום אלוהים על סמך הבטחה שאלוהים הוא כלי שיהפוך את מאמיניו למוסריים ביותר נידונה לכישלון.כי היא מראה על אמונה רופפת שמתובלת בתחושות קיומיות נואשות במקרה הטוב ועל אתאיזם מודחק מוסווה במקרה הרע
    ירון ידען יובל דיין נועה ירון ידען.וכדומה.תמיד היו באיזשהוא מקום אתאיסטים מוסווים לדעתי
    כמובן שיש להבדיל בין זה לבין אנשים שמאמינים שאלוהים קיים ובאופן טבעי המצוות משפרות את העולם או את האדם גם מבחינה מוסרית
    הגבול דק לפעמים אבל קיים(בין הוכחה לקיום אלוהים.כלומר עבודתו בתנאי שיקיים את “דרישותיונו” להפוך אותנו למוסריים .לבין האמונה שמצוות מועילות בסופו של דבר לטווח הארוך או הקצר למוסריות האמונה הראשונה תוביל המון פעמים לנטישה)
    אפרופו עומק אינטלקטואלי שלא אומר הרבה ומתבסס על תחושות בטן.קראתי לאחרונה פוסט של שנרב שהוזכר במאמר על הר מור.איך כל השפה שם לעיתים מבוססת על קונספירציות.שהפמניזם .ההצעות לחדש את ההלכה.הקריאה לסובלנות ללהטבי”ם ידידות עם עמותות נוצריות.רעיונות מודרניים כאלו או אחרים.בלי להתייחס הרבה פעמים לעצם הטענות של אותם מגמות.האם יש בהם משהו או לא והאם צודקים או לא.זה לא כי אותם אנשים שמקדמים מהלכים אלו באמת מאמינים בהם.אלא כי בעומק ליבם הם שליחים של הסטרא האחרא.של הקרן החדשה.הרב דוד סתיו/יובל שרלו/הרב בני לאו.ושל אירגונים אנטישמים ופוסט מודרניים שרוצים להחריב אותנו מבפנים.גם אם אכן יש משהו בזה(כמו הטענה שאירגונים נוצרים אכן מנסים להתערב במדיניות ישראל ולהשפיע עליה מבפנים)תיאוריות קונספירציה שלפיה כל מה שיש בתוכו ריח של מודרניות .כמו עזרה לחלש או זכיות לאוכלוסיות להטביו”ת או נכות הרצון להכניס לימודים אקדמאיים.או להקל ולהתיר לחיצת יד לאישה.הכל זה חלק ממגמה של השטן לנצר את היהודים או להעביר אותם על הדעת.היא מגוחכת .גם אם הרבה פעמים .מכוסת במילים אינטלקטואליות גבוהות וטיעונים היסטוריים שנשמעים ברמה גבוה(ראו ערך הפוסט נגד כנפיים של קרמבו של יגאל כנען.מה שהטריד הרבה אנשים זה השפה המגעילה שם.אבל מה שאמור יותר להטריד.זה התיאורטית קונספירציה שיש באותו פוסט)

  4. אפרופו חסידיות ומכבסת מילים
    מנהל בלוג בשם בצלאל החופשית ששיך למען חסידים החדשים.שטוענים לביטול מצוות ולהתעלות גבוה גבוה של רוחניות “אמיתית”.
    מוכיחים פעמים רבות כמה דיבורים על .רוחניות גבוה הם לעיתים חוויות רגשיות בגרוש שלא מוכיחות דבר.כששאלתי אותו מהי רוחניות חסידית אמיתית שלא קשורה לקיום מצוות ובלי קיום מצוות.ואיך דרכה מגיעים לעבודת השם
    זה מה שהוא ענה לי:
    קודם כל , אני אתחיל בזה שאני אצהיר שאין לי מושג מי זה לוינס ואני לא יודע למה אתה מדבר עליו כל כך הרבה, הרי אני לא טענתי לגביו שום דבר.
    הטענות שלך , בלי קשר ללוינס, חוזרות על עצמן, לא רק אצלך , אלא אצל כל דומיך, אותם אלו שחיים ברצף האורתודוקסי ופוזלים מדי פעם אל מה שנמצא מחוץ לגדר , אל הפילוסופיה או משהו בסגנון ואז הם חוזרים את אותן שאלות חסרות טעם.

    התשובה היא כזו, אין שום חשיבות לאורתודוקסיה היהודית, היא סתם מסגרת של כללים טכניים, שאין להם שום חשיבות רוחנית.

    שבתאי צבי , לדוגמא שלא ניצמד אליה בשום אופן, הנהיג עשרות אלפי אורתודוקסים או מאות אלפים, עד שהסולטן התורכי הכריח להתאסלם. ז״א , הפיכתו של הנ״ל ממנהיג אורתודוקסי אדיר , לכופר שנוא, נעוצה בהחלטה שרירותית של איזשהו מנהיג לבנטיני.

    אבל את חוסר התועלת והתוחלת במסגרת האורתודקסית , ניתן לראות בהרבה דוגמאות אחרות. ישנם די והותר יהודים אורתודוקסים שהם אנשים נאלחים ומנוולים או שוטים גסי רוח , כדי להוכיח שאותה מערכת בה ניתלים אנשים שכמוך, היא במקרה הטוב אשליה רוחנית.

    החסידות, כמובן , מוכיחה לנו את ההפך.
    הנה, בשחר התנועה החסידית שולח מנהיג החסידות , המגיד ממזריץ׳ את תלמידו הגדול ביותר, רבי אלימלך מליז׳אנסק למסע של מאות קילומטרים ביערות ובביצות, כדי למצוא ילד יתום, רועה אווזים, שלימים יהפוך להיות החוזה מלובלין, מייסד חסידות פולין, ורבם הנערץ של הרבי מקוצק, רבי נפתלי מרופשיץ, רבי דוד מלעלוב, רבי בונים מפשיחסא ועוד ועוד .

    ונשאלת השאלה , למה יש צורך בחיפוש המפרך אחרי ילד אחד, אנלפבית, נבער ומסריח , כאשר מסביבו של המגיד שורצים במאות אלפיהם, יהודים אחרים שכולם מקיימים מצוותף אוכלים גפילטע פיש ומניחים תפילין?

    התשובה היא שלאורתודוקסיה אין שום חשיבות ואותם מאות אלפי דתיים הם חסרי משמעות, אז והיום.

    והמסע ההירואי, המדהים שתואר, הוא ההוכחה הנדרשת, ההוכחה האמיתית, כי המגיד ממזריץ׳ אינו מפגר, אלא מיסטיקן בקנה מידה אדיר, תלמידו הנבחר של הבעל שם טוב והוא ידע שכל אותם אורתודקסים סביבו לא יצלחו למטרה הרוחנית שרצה להשיג.

    זה שהבעל שם טוב, תלמידו ותלמידיהם היו יהודים אורתודוקסים בעצמם, זה נתון לגמרי חסר חשיבות. זו הייתה התקופה, והיא הסתיימה, היום ברוך השם, הסטנדרטים אחרים.

    לכן נשאלת השאלה האמיתית כאן שהיא באמת שאלה חשובה, מדוע אתה ושנרב וכל היתר חוזרים על אותם הבלים ומספרים את הסיפור העתיק , השטותי והחוזר על עצמו, שכאילו המסגרת של הקהילה וקיום המצוות, היא המפתח להצלחה הרוחנית?

    התשובה היא פשוטה, בגלל שאתם , לא מבינים ברוחניות אמיתית שום דבר, מה שמוכח באופן מיידי מכל מילה שאתם אומרים או כותבים, ועדיין אתם רוצים להרגיש שאתם ״בסדר״ שאתם ״עושים מה שצריך״ ואם אכן אין לכם שום יכולת רוחנית או אלוהית , אזי די לכם בזה שאתה ״יהודים דתיים״ כי ״גם הבעל שם טוב היה וגם האר״י וכן הלאה״. כי אתם כמו רוב היהודים הדתיים והלא דתיים, סובלים מסינדרום מולד וגנטי של אנשים שאבות אבותיהם נרדפו והיו קורבן לאלימות, שהם נמצאים באובססיה של ״להיות בסדר״ כי ״אם הם יהיו בסדר, לא יקרה להם כלום.״

    אני , לא מתעסק בזה. המטרות שלי אחרות. אני בטוח שאתה והוא ״לא בסדר״ אבל זה לא מעניין אותי. אני לא מתווכח לא עם אנשים כמוך ולא עם נוצרים ולא עם ניו אייג׳ים.

    הבלוג הזה מטרתו להשיג את ההפך.
    לענות על השאלות החשובות והאמיתיות.
    השאלות למה רבי נחמן מברסלב חשוב ומאות אלפי יהודים דתיים, חסידים , חרדים לא חשובים.
    למה החוזה מלובלין כן שווה , כן חשוב.
    מה המורשת הרוחנית של ענקי החסידות , לעומת חוסר החשיבות והבנאליות והסתמיות של כל היהודים האורתודקסים האחרים.

    זה הדיון החשוב ובו אני עוסק פה.

    לעניות דעתי הוא מוציא שם רע על הוגי החסידות לדוריהם שכן שמרו מצוות.אבל הוא מציג בצורה מושלמת את הנאו חסידות המודרנית(אף על פי שברובה כן שומרת מצוות או לפחות חלקה הגדול).אלא שהוא מדגים בצורה מדהימה את זה שהרבה פעמים דיבורים על רוחניות מאוד גבוה שהיא מעבר לשאלות למעשה לא אומרת כלום

  5. שבוע הטוב הרב מיכאל
    שמתי לב שאתה כותב פורמן (בעקביות), צ”ל פרומן. הרב מנחם פרומן זצ”ל שהצלחתי לעורר כלפיי הרבה כעס על הביקורות שהשמעתי כלפיו… חברי הכת קנאים לו עד היום. אבל באמת היה צדיק אורגינל.

    אני מסכים איתך על מה שכתבת. אבל יש דברים שאתה מתעלם מהם, מי ששואף להתפתח כתלמיד חכם בעיקר צריך להשקיע שעות רבות במשך שנים בלימוד ” ש”ס ופוסקים” אך עבודת המידות היא משהו שתמיד ליווה את העניין, מי יותר ומי פחות. היא עבודה מנטלית רגשית או/ו התנהגותית מתוך הנחה שתלמיד חכם טוב הוא טיפוס ישר, נוח לבריות הבוחן את מעשיו בקפידה. נראה שבתחום הזה לחסידות יש הרבה מה להציע, בעיניי לפחות טקסטים של הקאמרנע או המטרות המנטליות שמבקש אדמו”ר האמצעי הן כלי טוב כקב חומטין להתפתחות ת”ח ראוי מעבר ליכולותיו הלמדניות.

  6. אינדיקציה נאה לרמת ההיכרות עם מושא ביקורתו 🙂

    כמו השימוש השגור ב”מעגל השונויות” (או “ריקוד השונויות”) שחוזר על עצמו בלא פחות מ-12 פוסטים לאורך השנים ומעורר את התמיהה שמא הביטוי הזה יחד עם רעהו “לזרוק את השכל”* הם תמצית ההיכרות עם הרב שג”ר זצ”ל ומשנתו.

    * חרטא ברטא כמובן. ועוד יותר חרטא ברטא לכרוך יחד את היחס אל השכל בברסלב על שלל נגזרותיה, בין תלמידי הרב שג”ר ובחב”ד. כמה דאמרי אינשי: “כל הדתיים אותו דבר”. הרי באופן הזה ניתן לכרוך יחד את הרב מיכי עצמו עם כל משפיע חב”די או מרצה ברסלבי יען כי לשניהם יש זקן/ שניהם דתיים/ שניהם הומו ספיינס.

    1. הרב מיכאל אברהם מתגאה בכך שלא קרא (כמעט) שום דבר מכתבי הרב שג”ר ולמרות זאת כותב בבטחה על הגותו. ניתן לבקר את הרב שג”ר מכל מיני כיוונים אפשריים. אך לכרוך אותו יחד עם יובל דיין וארז משה דורון זו בורות ופרובוקציה.

      1. דומני שהוא לא אמר שהם אותו דבר.
        אלא שיש בתופעה הנאו חסידית כולה.כמה קווים מאפיינים ונקודות בולטות שהמאפיין שלהם לדידו.הוא הסתמכות על חוויות ורגשות דתיים ולא על טיעונים לוגיים
        גם הרב מיכי ציין גם אם לא בבלוג.אלא הסירטון שהוא העביר ביוטיוב על פוסט מודרניזם דתי שהרב שג”ר גם אם הוא חולק על הגותו לגמרי.היה תלמיד חכם גדול.ולא ניראלי שהוא היה אומר את זה על יובל דיין או ארז משה דורון
        והרב מיכי אכן התייחס לבעל התניא מייסד חסידות חב'”ד בבלוג כלומר להגות בכמה פוסטים.ואפילו מצא בה חיזוק לעניין של חשיבות השכל ולא דיבר עליו בזילזול כלל .
        כך שאני לא מצאתי אצלו הכללה גורפת של כול האנשים מכל החוגים באותה מקשה .רק בגלל שהם שייכים לחסידות או נאו חסידות

  7. אפתח ואומר שאני באופן כללי מתחבר לכתביך. בד”כ גם אני רואה את הדברים בעיני השכל ולא מתחבר ל-“רוחניות”. מה שקשה לי בדבריך על נושא זה (ולא רק כאן) זה הביטחון. השבת תוך קריאת ספרך (בעוונותיי במהלך התפילה) “מהלכים בין העומדים” בעמוד 455 אתה מתייחס לחיבורו של קירקגור על עקידת יצחק. הטוען שאברהם היה צריך לקחת בחשבון את האפשרות שהקול האלוהי אינו אלא קול פנימי שמתעתע בו. ובביקורתך על דבריו אתה כותב – “אלא שהמבקרים הללו לא זכו מעולם לשמוע קול אלוהים פונה אליהם… ובהחלט יתכן שאברהם כנביא שומע את קול האלוהים מדבר אלו, יודע בוודאות שזה אלוהים מדבר אליו. ברור לו שאין להטיל בכך ספק. מי שלא חווה זאת לא יכול להעלות שאלה כזאת ברצינות”.
    אינני יודע מה זה לשמוע קול אלהי מדבר. אבל עובדתית אנשים מעידים על עצמם שחוו חוויה עוצמתית דתית בעולם כולו מקדמת דנא. אמנם מעולם לא חוויתי חוויה מסוג זה ואני רחוק מלהיות “רוחני” אבל אינני יודע בוודאות שזה לא קיים. אני ואנשים רבים ואולי גם אתה כנראה עיוורים לכך. וכפי שכתבת בהמשך “העיוור לא מסוגל להבין את האמון שיש לנו בראייה מפני [ש]הוא מעולם לא חווה ראיה באופן בלתי אמצעי”. אולי פשוט אין לך את איברי החישה והקולטנים המאפשרים לך לחוות מציאות “רוחנית” יותר…

  8. כתב המהר”ל: “שלמות האדם היתה בידיעת ובהשגת הנמצאים, ובראשונה לדעת ולהשיג מהות עצמו. ובאמת השגה זו לא קלה, ולא בשמים הוא להכיר ערך עצמו, אך רוב בני האדם ישיגו השגה זו בחילוף מה שהיא”.

    1. מ80 אתה מומחה גדול מאד בהבאת ציטוטים. אבל חוששני שהדרך הזאת לא ממש עובדת. מי משתכנע מציטוטים כאלה? אפילו ההבנה בהם עמומה. באמת לא ברורה לי המדיניות הזאת שלך.

      1. בדורות האחרונים אנשים כבר לא יודעים לדבר. לכן מעדיף לצטט חכמים כי ידעו מה הם אומרים, לא דיברו על מנת לשכנע או כדי להתפלמס, אלא אמרו אמת לכל מי שחפץ בה. “לעולם הישמר ממלים רבות, במקום בו יש הרבה מלים, חייבת להיות טעות” (פתגם עתיק)

        1. אבל ניסית להתרשם האם הטכניקה הזאת עובדת? האם אנשים מבינים את התוכן בציטוט, הוא מכיל טענה חדשה, שהם ממש שוקלים בשכלם (ואולי ר”ל משתכנעים)? לי יש את הרושם שההעדפה הזאת שלך לצטט היא כמעט כמו עץ שנופל ביער מלפני שהושם אדם עלי ארץ.

            1. ועל אחת כמה וכמה כשהדיון הוא על אמונת התורה, שאי אפשר לקיים דיון שלא ייפתח בקריאה מדוקדקת במקורותיה המוסמכים. היעלה על הדעת לקיים דיון הלכתי ללא דקדוק בדברי הגמרא, רש”י והרמב”ם וכיו”ב? במה גרע חלקם של ‘הלכות יסודי התורה והלכות דיעות’?

              בברכה, ש”צ

  9. למה לטרוח?
    הגישה הליטאית / לוגית הקיצונית – עד לכדי חשש שהיא פרודיה – שההוגים (הכמעט) היחידים שאחזו בה הם לייבוביץ’ ויבדל”א הרב מיכי, משאירה לקונה אחת ענקית בלב כל העסק: למה לטרוח? במיוחד לאור זה שהטירחה היא כל כך גדולה וקשה!
    במקומות קשים אחרים (סיירת…) משקיעים הרבה כדי לתת מוטיבציה, אידיאולוגיה ושאר רוח ללוחמים. אחרת למה שיישארו? ג’ובניק זו אופציה הרבה יותר טובה ורציונלית.
    הדרך של לייבוביץ’ – מיכי מובילה אל האין הבודהיסטי.

    1. השאלה למה לטרוח היא שאלה נכבדה, אבל שונה ב תכלית משאלת האמת. התייחסתי גם אליה בטרילוגיה, אבל כאן לא בה אני עוסק. וכי אתה מצפה שאמציא דברים שאיני מאמין בהם כדי לתת סיבה למה לטרוח?

      1. לפיכך, לטירחה אין סיבה שהיא אמת (=לא המצאת אותה), ולכן הטירחה היא רק לטיפשים ולפריירים שלא מצליחים לראות את האמת והצליחו לעבוד עליהם (מי? למה? – שונאי הדת והדתיים יגידו מייד שזה ניצול כספי ציני של הרבנים והמימסד הדתי, ואכן גדולי ישראל מהרב ליכטנשטיין ועד לרב אלישיב היו ידועים באוסף מכוניות הפרארי והאסטון-מרטין שלהם).

        1. יוסי היקר.
          מתהיות לגבי חשיבותו של השכל עברת להתעלמות ממנו?
          אני כתבתי שיש סיבה לטרחה גם לדעתי, ושאפילו פירטתי אותה ועסקתי בה בספריי. אבל בנוסף, כתבתי שזה לא נוגע לדיון שבכאן. שהדיון שלי כאן אינו בסיבות לטרוח אלא בשאלת האמת. כדי לחדד זאת הוספתי שהערבוב בין הדיונים מניח שאני צריך להמציא דברים שאיני מאמין בהם כדי לתת סיה לטרחה. טענתי הייתה שבגלל זה יש להפריד בין הדיונים ולא שאין באמת סיבה לטרחה (כלומר שבאמת איני מאמין בזה). כתבתי זאת בבירור.
          אז איך הסקת מכאן שאין סיבה לטרוח? או שהטורחים הם רק טיפשים? ואיך לכל הרוחות הגענו למחוזות שנאת הדת והניצול הכספי של הרב ליכטנשטיין?

  10. אפרופו הציטוט המפורסם “אופיום להמונים” מאת מרקס, ובלי קשר כמה זה מדויק או לא, בכל זאת, ישנה תופעה מעניינת ששמתי לב אליה במשך השנים.
    כל אימת שמציגים ציטוט זה בפני אדם דתי, תמיד ללא יוצא מן הכלל (כפשוטו, כולל אני עצמי בזמנו), התגובה שלו היא תמיד שמדובר ב- “דתיות” של אנשים אחרים.
    עבורם, אלו האחרים, זה אכן “אופיום” אבל לנשאל עצמו, אף פעם זה לא המצב. לנשאל תמיד יש סיבות מצוינות מדוע זה לא “אופיום” עבורו. אם זה “אופיום”, זה רק לאחרים.
    שוב, אם באמת הדת היא “אופיום להמונים” או מסקנה מסתברת מהמציאות, זה לא המקום לקבוע, אך זו עדיין תופעה מעניינת ולא מצאתי לה יוצא מן הכלל אף פעם, ולו אחד.
    הרב מיכי יצביע על הניו-אייג’ים, הליטאים יצביעו על החסידים, האשכנזים יצביעו באופן כללי על הפרענקים, וכולם כאחד יצביעו על הנוצרים. ישעיהו לייבוביץ בטח היה מצביע על כל שאר בני האדם חוץ ממנו, אני מניח…

    1. קצת תמוהה בעיניי ההתעלמות מכך שאני לא הפרחתי כאן סיסמא אלא נימקתי היטב את טענתי.
      אגב, ההשוואה הזאת דומה בעיניי לאמירה שאדם תמיד מצביע על טעויות אצל זולתו ולא אצלו עצמו. מה לכם טבעי מזה? אם הוא היה חושב שדבריו טעות הוא לא היה מאמץ אותם. לכן אין כאן שום דבר מפתיע.

      1. הרב, אפשר ללכת עם זה באלף אחת וריאציות, למשל: כל אחד סבור שכל הדתות הם פייק ניוז, חוץ מהדת שלו עצמו, כמובן, אחרת למה שיאמץ אותה? אתה צודק, קשה להרשיע עם טענה כזו, אבל זה עדיין מסריח, לא נשמע טוב בכלל למי שסבור כך.
        בכל מקרה, הנטיה הטבעית שציינת בדבריך, לא משותפת לכולם. אני חולק עליך במקרה זה, זה לא נכון לגבי כל אדם. יש כאלה המודעים לכך שתרבותם היא שקרית (כלומר, פרי הדמיון והנסיבות ההסטוריות) ועדיין אוחזים בה מסיבות שונות. כפאראפרזה על דברי השופט זמורה: אמת ויציב – יציב עדיף (זה כמובן לא הציטוט המקורי שלו).
        אצלי בבית כנסת למשל, יש מספר מכובד של אנשים צעירים יחסית, לא דתיים, שמקיימים אורח חיים דתי ומודים בפה מלא שמדובר באופיום. הם אפילו לא אנוסים, למעשה הם שואפים את האופיום הזה בהנאה מרובה מסיבות פרקטיות, ומוכנים להודות בכך. הילדים שלהם במסגרות דתיות עם חברים, אורח החיים הסרוג לא ממש מלחיץ, הם מתגוררים בקהילה תומכת לכל המסגרת המשפחתית הזו, פעם בשבוע נפגשים בבית כנסת לראות ולהיראות, מחליפים קצת חוויות, וממשיכים הלאה. פורים פה, תשעה באב שם, כיף לא נורמלי. הם יודעים שזו לא האמת, אך מאמצים אותה בחום. באופן פרטי, הם עושים מה שנוח להם, ואין להם בעיה עם זה כלל. נדודי שינה פילוסופים אינה מנת חלקם. לא כל אחד שותף לקשיחות הפילוסופית שאתה מציג. בקיצור, הם מוכנים להודות שכולנו שואפים קצת אופיום פה ושם. לעומת זאת, הביטחון המוחלט בכך שהאופיום הוא רק מנת חלקם של אחרים, את זה מצאתי רק אצל דתיים, עד עכשיו.

        1. האמונה מרגיעה - לפשוטו של מרקס (לשווייק)

          בס”ד ל’ בסיוון תש”פ

          וליוזף [שווייק] אמר –

          מרקס באומרו שהדת היא אופיום להמונים, התכווין דווקא לצד האמונה שהיא חלק מהדת, שהוא לדידו מפריע גדול ל’מלחמת המעמדות’, שכן המאמין שהעולם בשליטה ובהשגחה אלקית, הרבה פחות מוטרד מזה שלאחר יש יותר עושר וכבוד ממנו, ונוטה יותר לשמוח בחלקו

          אכן חשיבותה של האמונה, בהיותה מרגיעה לא רק את העניים שלא יקנאו בעשירים, אלא גם בהיותה מרגיעה גם את העשירים והמצליחנים, שלא יחריבו את העולם ואת עצמם במירוץ מטורף ולטול רסן אחרי עוד עושר ועוד כבוד. גם לעשירים צריך מעט ‘אופיום’ שירגיע אותם מהרדיפה המתמדת אחרי עושר וכבוד.

          לא בכדי, שמים פרג באוזניו של המן. אדם של נרגע אפילו בראותו את ‘כבוד עושרו ורוב בניו’, ואמר ‘וכל זה איננו שווה לי’ בגלל איזה יהודי שלא משתחווה לו. יבוא הפרג ויטפטף לאוזנו של הגאוותן מעט ‘אופיום’ שיביאהו לרגיעה ולשמחה בחלקו 🙂

          בברכה, סם ששון

          1. ומאידך האמונה תובעת מהאדם לפעול

            בס”ד א’ בתמוז תש”פ

            מחד יש באמונה יסוד מרגיע, ומאידך האמונה שה’ הוא שליחו של הקב”ה בעולם – מטילה עליו חובה לפעול במרץ ככל יכולתו למלא את תפקידו בתיקון העולם.

            האמונה תובעת מהאדם ‘לעשות את מלאכתו’ שאין הוא בן חורין להיבטל ממנה, אך האמונה מבהירה לאדם גם ש’לא עליך המלאכה לגמור’, ולכן צריך גם לדעת לעצור באמצע, כדי שחפץ העשיה העז לא יביא לנקיטת אמצעים לא ראויים ולא יביא את האדם להזניח חובות אחרות.

            המאמין בחי נעולמים זורע, אך יודע גם לעצור כדי לשאת וללתת באמונה, ולא ה כל מותר לו; והוא יודע גם לקבוע עתים לתורה ולמלא את חובותיו למשפחתו. וכש’לא הולך לו’ הוא יודע שצריך גם לצפות לישועה, שלא הכל תלוי רק בו.

            בברכה, ש”צ

            1. ויראת ה' מרחיבה את הלב

              ויראת ה’ היא האוצר שלתוכו יכולות להיכנס כל השאיפות הטובות. והיראה באה מתוך שמחה. כשאדם שמח בהישגיו הרוחניים גם אם הם מעטים ודלים – שמחה זו עצמה מרחיבה את ליבו וקוראת לו להגיע ליותר. וכשהשאיפות גדלות – גם היכולות גדלות.

              בברכת חודש טוב, ש”צ

              1. ואולי סיבת הנפילה - תובענות עצמית מופרזת

                בס”ד א’ בתמוז תש”פ

                לגבי נפילתו של יובל דיין וכיו”ב. מדבריו משמע שבאה מהמתח המתמיד שהביאה התובענות העצמית הגדולה לחיי קדושה וטהרה, רוממות רוח ודבקות.

                תובענות עצמית היא טובה כשהיא מלווה גם בהרבה ‘פירגון עצמי’ ושמחה גם ב’עוד’ המעט’, גם בהישגים הקטנים והאפרוריים שיש לאדם. בלי בסיס של אמון ופירגון עצמי – האדם מתחיל לחוש את עצמו ככישלון גמור, ואז מתעורר הכוח הנגדי לפרוק מעליו את העול התובעני המעיק .

                בעיה כזו קיימת בכל שאיפה לגדלות שאינה מצליחה להתגשם במלואה. אחד מתוסכל בגלל שאינו מגיע להישגים עוצמתיים בתחום הרגשי חווייתי, ואחר עלול ליפול משום שאינו מצליח להגיע להישגים השכליים הגדולים שלהם הוא מצפה, ואחרים יהיו ממורמרים בשל אי הגעה לשיא המימוש בשאיפותיהם הכלכליות או החברתיות.

                התיסכול מזה שאדם לא עומד ביעדים הגדולים שהציב לעצמו – לא צריך להביא לנפילה. אדם צריך להיות מודע לכך שבחיים יש ‘רצוא ושוב’, יש עליות וירידות, ‘מוחין דגדלות’ ו’מוחין דקטנות’, כך האדם בנוי. ‘שבע יפול צדיק וקם’ ו’אילולא שנפלתי לא קמתי’.

                לא בכדי נמשלו ישראל ללבנה, העוברת תהליכים תמידיים של החסרה והתמלאות. את ההלל של ראש חודש, הלל שאינו שלם – אומרים דווקא כאשר החיסרון כמעט בשיאו, כאשר רק החל בתהליך ההתמלאות. הלל על הצפיה והתקווה לעתיד.

                בברכת חודש טוב, ש”צ

    2. מרקס?
      משה רבינו הבין 3000 שנים לפניו שהעם צריך אופיום.
      לאחר ששיבר את הלוחות. הוא השקה אותם באופיום שהוא עשה מהעגל: וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
      וזה מה שמסתובב אצלנו עד היום. אותו אופיום של העגל.

  11. רבי נחמן מברסלב:
    איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר. כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח א): “חכמת אדם תאיר פניו”.

    המהר”ל:
    שלמות האדם היתה בידיעת ובהשגת הנמצאים, ובראשונה לדעת ולהשיג מהות עצמו. ובאמת השגה זו לא קלה, ולא בשמים הוא להכיר ערך עצמו, אך רוב בני האדם ישיגו השגה זו בחילוף מה שהיא, כי יערוך עצמו אל הראשונים, ויאמר שגם לו לב, והימים הראשונים לא היו טובים מאלו, כי החכמה שנטע יוצר הכל הלא ממקום אחד באה. אך החכמים הם היודעים ערך עצמם, וכאמרם בעירובין, אמר ר’ יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב סדקית… הרי הודו ולא בושו, ונתנו שיעור לראשונים וגם לאחרונים. ובדורות הראשונים גבר השכל על הגוף עד שהיה להם לב רחב לקבל חכמה, ולא היה להם מונע מהגוף, ומדמה זה לפתח רחב העשוי לקבל. ואמר כפתחו של אולם שהוא כ’ אמה, וזה יותר מהראוי לפתח, כי כשגובר השכל על הגוף, אז הכח המקבל המושכלות דומה לפתח הפתוח יותר מהראוי, והאחרונים כפתחו של היכל, שהשכל שלהם כראוי, וכן היחס בין השכל והגוף, ולא היתה גוברת הקדושה בפרצה יתרה, וכן לא הגוף למעט הקדושה. ואנו כנקב מחט סדקית, כי מדרגת בני אדם עתה היא מדרגת הגוף, שגובר הגוף על השכל, ושיעור קבלת השכל כשיעור פתח מחט סדקית, שהנקב בתכלית הקטנות.

    מאחר שבני האדם בדורות האחרונים במדרגת הגוף שגובר על השכל, והלב מקבל מעט חכמה, לפיכך הדרך אל המושכלות הרבה יותר ארוכה מבדורות ראשונים. הנה רק לפני כמה דורות הגר”א אמר שלימוד של פחות ממאה פעמים ואחד לא נקרא כלל לימוד, ורנ”ק יעץ לכל מי שחפץ לכתוב ספר להניחו במגירה ולהמתין 15 שנה ורק אח”כ להחליט אם יש בכלל טעם להוציאו לאורו. ואם כיום לרבים אין סבלנות לחזור על תלמודם יותר מפעמיים-שלוש, להגות במחשבה אחת במשך יותר משעות ספורות, או לשוב ולקרוא לפחות כמה פעמים את דבריהם בטרם מוציאים אותם לרשות הרבים, אז איך אפשר לדבר בכלל על שכל או על חכמה? רבים רוצים ללמד ולמסור ומעטים לקבל וללמוד. הבעיה אינה מה מקצוע תלמוד התורה: גמרא או חסידות, פילוסופיה או מוסר, הלכה או אגדה, מקרא או משנה, אלא היאך לומדים. אם הלב איננו טהור, אם הלימוד איננו יסודי ומעמיק ומקיף, אחת על כמה וכמה ככל שמקצוע הלימוד דורש דרך ארוכה יותר, לדאבוננו התוצאות תהיינה שטחיות.

    כתב “יין הלבנון:”: “עיקר החכמה הוא לקבל מן מסורת הדורות שעברו… צריך האדם להשפיל רוחו בעניני החכמה ולא ישען על בינתו. ומי שהוא שפל רוח וכובש שכלו ובינתו ומקבל מכל אדם קטן או גדול שקבלם באמת מפי רבו, ונוהג כן, זהו “החכם”. וכמו שאמרנו שאין התואר זה מורה שבעליו איש רב השכל חריף ומפולפל, אלא שלומד החכמה לעשותה ולעבוד את א-להיו.”

  12. תודה לרב מיכי על פוסט הנפלא כמו תמיד אתה צודק שבאמת אלו שמשתמשים עם חוויות וריגושים בלי שכל יכולים לטעות  אבל באותו מידה ויותר האנשים שרק תקועים בראש ואין להם חוויה ורגש דתי לא נקראים עובדי השם.
    חייבים את שניהם בשלמות

    התורה לא מצווה להיות פילוסוף אבל הוא כן אומר “מה השם שואל ממך כי אם ליראה ולאהבה אותו בכל לבבך ובכל נפשך” אין פה אזכור בכלל של לימוד אלא של אהבה ויראה וכך גם הרמבם בהלכות תשובה מתאר את עבודת השם השלימה שזה באהבת השם גמור כמו זה שלא יכול להפסיק לחשוב על אישה, ותהלים מלא בהרגשים הלב פועם בו.

    גם הנביאים שאומרים מוסר זה כל הזמן שזה מצוות אנשים מלומדה בלי לב. כל התנ”ך מלא בלב והרגשים ברור שצריך את השכל ולדעת איך ומתי להשתמש בהרגשים אבל לפסול את החוויה לגמרי לא נכונה והוא נגד התנך וגם הרמבם (עיין בסוף מורה נבוכים כמה מדיטציה חשובה לו ואהבת השם)

    מה מוסיף לדת שלי ללמוד מסכת זבחים.?

    גם היסטורית הקבוצות שנשאר רק ההשכלה לא נשארו בדת למשך הדורות משא”כ אלו שהכניסו משמעות והרגש נשארו בדת גם אחרי הרבה תהפוכות 

    מבחינה פסיכולוגית רוב ההחלטות שלנו אנו עושים מההרגשים ולא מהשכל אע”פ שהשכל גם מכוון באופן כללי אבל הוא לא מחליט יש על זה הרבה מחקריםhttps://bigthink.com/experts-corner/decisions-are-emotional-not-logical-the-neuroscience-behind-decision-making
    מה שאתה מתאר לעשות מצוות לגמרי בלי שום רגש וחוויה הוא בעצם יכולה להיות דרגה מאד גדולה של לשמה שאין לבן אדם שום הנאה בכלל מהמצווה אבל אי אפשר לקפוץ לשמה בלי שיש לבן אדם קשר רגשי חזק לשם ותורתו רק מתוך שלא לשמה בא לשמה אחרת זה סתם מצוות אנשים מלומדה שלא מוסיף כמעט
     השאלה היותר גדולה הוא למה אתה רוצה להגיע בחיים ואז נבין איך הדת נכנסת לתמונה הכללי של החיים. האם לא אמורים להיות מטרה לחיים? 

  13. היום התפרסם הטור השבועי של עפרי אילני במוסף שבת הארץ שעוסק במשבר הלימוד באקדמיה על רקע הקורונה ומתייחס לרכיבים המהותיים שנותרו בלימוד הפיזי בקמפוס על פני לימוד מקוון: הנוכחות הפיזית של מרצה ותלמיד, והחוייה. אורלי בעל הבלוג ימצא זאת מעניין, להלן עיקר הטור (כדאי לקרוא את כולו):

    “מי שעדיין מסורים ללימוד מעמיק יצטרכו כעת לשאול את עצמם מהו בעצם המרכיב המהותי של הלימודים האקדמיים, זה שאין להשיג באמצעות קריאה עצמאית או צפייה בהרצאות. הם יצטרכו לשאול מה ההבדל בין תואר אקדמי לבין קורס הכנה לפסיכומטרי. ייתכן שהתשובה תהיה שמהות הלימודים באוניברסיטה אינה למעשה תוכן הלימוד, אלא דווקא החוויה.

    אשראם במקום קמפוס
    לפני יותר ממאה שנה, במאמרו על “המדע כייעוד”, טען הסוציולוג מקס ובר כי חיפוש אחר חוויות מסעירות אינו רלוונטי לעולם המדע — ובכלל זה מדעי הרוח והחברה. הוא לעג להבטחות שפיזרו באותה תקופה צעירים נלהבים, שקראו להמיר את העבודה המדעית האפורה ב”חוויה” בעלת משמעות קיומית, שאינה מתנכרת לחיים בשם המומחיות האקדמית, אלא מניצה מתוך זרם החיים. במאה השנים האחרונות אימצו לעצמן האוניברסיטאות את האתוס של ובר, והציבו את “המדע” בליבת הפעילות האקדמית. במקרה הגרוע יותר, הן השתעבדו לעיקרון הרווח.

    אבל מה שנדרש בתקופה הנוכחית הוא דווקא תנועה אל עבר החוויה. תנועה זו מתרחשת כבר, במספר רב של מסגרות חוץ־אוניברסיטאיות ללימוד ולקריאה משותפת. העיסוק בפילוסופיה, ואפילו בהיסטוריה ובספרות — אותם מקצועות שממילא אינם מניבים מקצוע “פרקטי” — יוצא מן החומות של המוסדות האקדמיים.

    בטקסט שפירסם ציין אגמבן את חיוניותה של הנוכחות הפיזית לתהליך רכישת הדעת. לדבריו, “סטודנטים שאוהבים באמת את הלימוד יצטרכו לסרב להרשמה לאוניברסיטאות שעברו טרנספורמציה דיגיטלית, וכמו בהתחלה, ייסדו לעצמם מחדש universitates, שרק בהן, כנגד הברבריות הטכנולוגית, תוכל המילה שמקורה בעבר לחיות, ותרבות חדשה תוכל להיוולד — אם אכן תיוולד”. מסגרות אלו עשויות להזכיר דווקא ריטריט יוגה, או אפילו אשראם. זה נשמע אולי רומנטי, אבל רומנטיקה זה מה שאנשים צעירים מחפשים.”

    1. בס”ד ג’ בתמוז תש”פ

      יש באוניברסיטאות גם חווייות בטיול במדשאה ושיחות נפש בקפיטריה, אך גם בעיסוק המדעי יש חוויות מסעירות. כשמתגלה או מתברר דבר חדש הרי זו חווייה נפלאה. על אחת כמה וכמה כאשר הבלאגן שבנתונים הסותרים מתגבש לכלל תיאוריה ברורה ובהירה, שבה מתיישבות\ כל השאילות הקושיות והסתירות – הרי זו חווייה מסעירה. אין שמחה כהתרת הספיקות.

      וכבר חווה אמנו גילתה עד כמה ‘עץ הדעת’ חווייתי ונחמד להשכיל 🙂

      בברכה, ש”צ בר בר חווה

  14. רק לא הבנתי מה ההבדל בינך, מיכי לבינם
    הם טוענים או טועים לומר שהיהדות היא חוויה ולצורך כך משתמשים בטקסטים וטקסים שביהדות
    אתה טוען לומר שהיהדות היא רק שכל ואיננה חוויה ואתה מביא ראיות
    אוקיי מחלוקת ככל המחלוקות
    רק למה אתה מתנשא עליהם

    1. ואולי תרוויהו איתנהו?

      בס”ד ג’ בתמוז תש”פ

      ואולי שניהם צודקים? היהדות היא גם שכל וגם רגש, ו’חוברות היריעות אחת אל אחת’, וכתרגום אונקלוס: ‘מלפפן יריעתא חדא לקבל חדא’ 🙂

      בברכה, ע”ג בניה

  15. “עדן ההכרה השכלית ועדן ההרגשה הנפשית:
    תתצו[עריכה]
    העדן של ההכרה השכלית, יש לו צורה אחרת, והעדן של ההרגשה הנפשית גם כן צורה אחרת. הראשון גדול הוא באיכותו, ואינו כל כך עמוק בפילוש החיים, והשני איננו כל כך בעל איכות גדולה, אבל עמוק וחודר. וכשהנשמה מתעלה, מתרכבים שני העדנים יחד, ואין קץ ושיעור לעשרם ולרוייתם המלאה, לעדנות אצילותם. ולאורם הבהיר והמזוקק.

    ראי”ה קוק שמונה קבצים א

  16. לאחר קריאת רצף הפוסטים עדיין ישנה נקודה שלא הובהרה עבורי. אם אמנם עיקר הטענה מכוונת כנגד הדמויות בטור זה, אז ניחא. הרוב המוחלט (גם אלה שלומדים את דבריהם) לא לוקחים את הדברים לקצוות פוסט מודרניים שכאלה. ה”אדם הסביר” כן הולך לפי השכל אך בכל זאת הרגש הוא גורם מאוד משמעותי בחייו. אפשר אפילו לומר ככלל, שאם אדם סביר לא יפתח את העולם הרגשי שלו, הוא יהיה בבעיה. אי אפשר לחיות במלחמה כל הזמן. וגם עוד יותר, הרגש בודאי משפיע על האינטואיציה – שפחות דורשת היסק לוגי רציף. אחרי כל זאת, בעוד יש קו דק המפריד בין “אינטואיציה” שהיא חלק מהשכל לבין רגש, שהוא נפש חיונית למפגש עם העולם, אדם סביר צריך לפתח את כל הכוחות האלה יחד בכדי לנהל את חייו באופן הרצוי. חוץ מהדוגמא שניתנה על אדם שיעשה תשובה בלי נקיפות מצפון, אין בעצם דבר כזה שכל מנותק מרגש, וגם הדוגמא הזו לא ריאלית. ואם אין דבר כזה, אז מה העניין לדבר על זה? זה נראה כמו ויכוח קצוות בינך לבין הרב שג”ר בעוד כל העולם נמצא באמצע. אני מניח גם שאם הרגש הוא גורם כל כך משמעותי בעבודת האדם – יש לזה ערך גם מבחינת התורה, שעיקרה מכוון לעבודת האדם בעולם. גם חולשה קשה לי לקרוא לזה, כי ההכרח לא יגונה – ואדם מנותק מרגש בצורה כזו נחשב בעולם ללוקה בתסמונת כלשהי.
    מה עוד, שאנו רואים שבתורה יש נבואה, שזו לא נראית תופעה הקשורה רק בחשיבה שכלית גרידא. החכמים לא היו הנביאים. וכבר בפוסט הראשון שאלתי, מה מקום הנבואה לפי דרך זו?

    1. אין כאן טענה נגד אף דמות. הטענה היא שהרגש לא אמור ליטול חלק מהחלטות (אלא לכל היותר לנפק נתונים), ושהרגש מסוכן, ושאין לו ערך. זה הכל. הבהרתי את הדברים עד כמה שידי מגעת, ואם אינך מסכים אז לא.
      אין לכך זה ולו בדל קשר לנבואה כמובן.

      1. כוונתי שיש מקומות שבהם בבירור נותנים מקום גדול יותר לרגש, אבל הם די חריגים. לרובנו, אין הרבה משמעות לאמירה: “רגש לא אמור ליטול חלק מההחלטות”, כי זה הכל מעורבב. זו חבילה אחת, זה האדם. מי הוא זה שיוכל להבחין בין שכל,אינטואיציה ורגש?
        האמירה: ללכת לפי השכל ולא הרגש – בדגש על כך שלרגש אין ערך כלל, שונה לחלוטין מהאמירה לתת לשכל להנהיג את כוחות החיים של האדם – שזה מה שכתב בעל התניא. האמירה השניה אומרת – תמיד תשים לב שהדעת היא שמנתבת לך את החיים באופן כללי, אבל כל הכוחות דורשים שכלול, כי אדם בשמחה יחשוב אחרת מאדם עצוב. וההחלטות שלו יהיו שונות.

השאר תגובה