מבט נוסף על 'הצד השווה' (טור 346)

Loader Loading...
EAD Logo Taking too long?

Reload Reload document
| Open Open in new tab

הורד [562.03 KB]

21 תגובות

  1. בעניין הסוגיה בכתובת, ייתכן שההבדל טמון בין "צד ייחודי" ל"צד חמור". צד ייחודי הוא לא פרכה, כי זו לא תכונה משותפת אמיתית.
    חיוב עוללות או חלה הם מאפייים ייחודיים (אבל הם לא צד חמור), לעומת זאת ענישה חריגה (בעדים זוממים או חובל, גם אם חריגות העונש מתבטאת באופנים שונים) היא מאפיין משותף אמיתי שמעיד על כך שמדובר בפשע מדרגה גבוהה ואי אפשר ללמוד ממנו על פשעים קלים (ולדעת ריב"ז בסוטה ור' יהודה במכות שלא פורכים צד חמור אולי הם סוברים שחומרת העונש לא משקפת חומרת מעשה אלא היא ככל מאפיין ייחודי).

  2. 1. אהבתי את התירוץ של צד חמור שאומרים רק בחומרות הלכתיות. אני חושב שאפשר לבסס את זה גם על כך שמה שהוא לא חומרא הלכתית אלא חילוק של חומר מסברא לא באמת מקבל יחס כאל דבר חמור יותר כמו חומרא הלכתית.
    אפשר לראות את זה בעניין קל וחומר- במצב שיש חומרא מסברא שנאמרת כפירכא לקל וחומר אפשר לומר "כל זה אכניס לקל וחומר", מה גם שלפעמים הדחיות של הלימוד נובעות מסברות שיותר נכון להגדיר אותן כשוני מציאותי ולא כמשהו חמור במציאות של המלמד על הלמד. (מספיק פירכא כל דהו בבניין אב)
    2. אבל לא הבנתי מה עוול מצאת בפירוש הרמב"ן לומר שהוא דוחק (תוספות אני מבין למה דחוק, שנצרכו כל סוגיא להסבר חדש). לדעת הרמב"ן אם מדובר בצד שווה שהוא בעצם דחיה לפירכא של קל וחומר (שיש חומרא בלמד שאין במלמדים, כהגדרתו)- מאוד הגיוני שאי אפשר לומר צד חמור- כי אפשר כמו שאמרתי קודם להכניס את הצד החמור לקל וחומר. אבל אם מדובר בבניין אב- מספיק פירכא כל דהוא (אפילו סתם חילוק שלא ברור שהוא חומרא) ולכן גם תאוריה שיש צד חמור אחר בכל מקום שגורמת את הדין מספיקה לדחות את הלימוד. הרי חובת ההוכחה תמיד על "ממציא" הלימוד וגם אם הוא טוען תאוריה שהיא עדיפה עדיין דבריו לא מוכחים, שכן לא תמיד הפשוט יותר הוא הנכון.
    ובסוגיא בפסחים עז. עושים צד חמור מזה שתמיד הוא תדיר וכליל- ואמנם אפשר לומר שמדובר כאן בהגדרה הלכתית, אבל גם אם זה נכון- מסתבר שהגמרא לא טוענת שהוא תדיר ולכן יש לו מעלה שאולי קשורה בעקיפין למעלתו של פסח שיש בו כרת, אלא שזו גם החומרא המציאותית שבו שגורמת לכך שנאמר שידחה שבת.
    לשון אחר- גם אם תאמר שכליל ותדיר הן הלכות, לא סביר שהן סימן לחומרא אלא הן מיצגות את החומרא עצמה. לכן לענד הסבר הרמבן טוב יותר בסוגיות השס (למרות שהרעיון של התירוץ ממש יפה ותודה רבה על המאמר הזה!)

    1. הבעיה שלפי הרמב"ן אנחנו נזקקים לתירוצי אד הוק. אין קריטריון מתי החומרא שיש בלמד שונה משתי החומרות שיש במלמדים. יתר על כן, כשיש חומרא בלמד זה לא משנה את הלוגיקה, שהרי די בחומרות לשני הכיוונים כדי לפרוך את ההיסק. לא צריך להוכיח שהוא לא נכון אלא די להראות שאין הכרח בכך שהוא נכון.
      אני לא רואה מדוע צד שווה שמבוסס על קו"ח הוא הבנייה מושגית. אני ממש לא חושב כך.

  3. ואוסיף ואומר בהסבר שיטת הרמבן שכאשר מדובר בצד שווה מבוסס קל וחומר הצד השווה אינו אלא הבניה מושגית כהגדרתך שמטרתה להוכיח את אי הרלוונטיות של החומרות שבמלמדים. מקור החומרא בלמד לא נובעת מהשיוויון שלו עם המלמדים אלא מהחומר המקורי שלו, וזה גם מסביר מדוע פירכת צד חמור לא רלוונטית כאן (חוץ מזה שאפשר להכניס את אותו צד חמור משותף לתוך הקל וחומר)

  4. הסבר ההבדל בין צד שווה רגיל- שמבוסס ממש על לימוד מהמקורות לבין צד שווה שהוא בעצם קל וחומר
    אני מנסה לטעון כך:
    נאמר ש
    ל A יש את החומרא X ואין בו את Y וZ והדין לא ידוע
    לB יש את חומרא Y ואין בו את השאר והדין שאסור
    לC יש את חומרא Z ואין בו את השאר והדין שאסור
    לD יש את חומרא Y ואין את האחרות והדין שמותר
    רוצים ללמוד קל וחומר ל A שיהיה אסור בגלל החומרא X
    כמובן נדחה על ידי זה שיש ב B את Y ואולי זה הסיבה לכך שאסור
    כעת יש שתי אפשרויות- אם נביא את D- ממש נוכיח שהחומרא Y לא היא זו שגורמת לאיסור- שהרי בD מותר למרות החומרא Y- ואז ברור שהקל וחומר תקף למרות שיש חומרא בשני הצדדים
    אבל גם בהעדר D אפשר לאשש את הקל וחומר על ידי C: הטענה של הפירכא היא שחומרא Y גורמת לאיסור. המשפט ההפוך הוא שכאשר אין חומרא Y זה מותר. על ידי C אנו מוכיחים שזה לא נכון כי יש מצב שאין את Y ועדיין אסורת מכאן מוכח שY לא רלוונטי לאיסור ואפשר לחזור לעשות קל וחומר (כי אין לנו הוכחה שX לא רלוונטי- אבל אם החומרא X נמצאת באחד המלמדים- כבר לא ניתן לעשות קל וחומר).
    אם כך ההוכחה מC היא רק שהמאפיין Y אינו הגורם של האיסור- לכאורה הבניה מושגית ולא לימוד על בסיס המשותף שאולי לא קיים כלל
    ואז מקור הדין בA הוא לא B, אלא החומרא X שנמצאת בו, ולכן אפשר אפילו ללמוד שיהיה בA חומרא יותר גדולה מאשר בB, כמובן במגבלות דין דיו (אבל כידוע לפעמים דיו נאמר רק באופן חלקי, על נושא אחד ולא על נושא אחר, וכן לא נאמר איפה שנפרך הקל וחומר)

    1. בנית כאן קונסטרוקציה שאינה צד שווה רגיל שמבוסס על קו"ח. הוספת אלמנטים לא נחוצים. צד שווה רגיל שמבוסס על קו"ח הרבה יותר פשוט ואינו הבנייה מושגית.

  5. נכנסתי מאוחר למסיבה ואני כותב על הצד שבשבתך כסולן דהאי טורא קדישא עדיין לא ארזת את המיקרופון. נתקפתי בולמוס הקריאה והיינו דאמרי אינשי בתר קריאה אזלא כתיבותא. הדיון נאדרי בכח ומקסים אבל המסקנות לא מתיישבות אצלי ללא הסבר נוסף ובזאת באתי לבקשו. [אם אני צורך יותר מידי צומי לשבוע וחרגתי חוץ למחיצתי אז נא בטשני גם בטוש ואקבל את הדין באהבה].

    תחילה כמה תיקוני ט"ס כדי שלפחות אביא תועלת כל שהיא.
    1. עמוד 4. כתוב "הגמרא בכתובות מנסה ללמוד שניתן להלקות ולשלם על אותה עבירה". צ"ל שלא ניתן. ידוע שאינו לוקה ומשלם, השאלה רק האם משלם ולא לוקה (עולא) או לוקה ולא משלם (ר' יוחנן). הט"ס הזו חוזרת גם בסוף הטור בפרק 'קושי על ההסבר הזה' (הצד השווה הוא שיש עקרונית חיוב ממון ומלקות ומסיקים שלפי עולא החיוב שנבחר למימוש הוא ממון). ייתכן שאני לא הבנתי נכון.
    2. שם הערה 5. 'הגמרא אומרת'. עדיף לומר 'הגמרא מכות ד: אומרת' (היא מוזכרת רק אחרי ההערה).
    3. עמוד 6. "והמקור השלישי מנזקי בור". צ"ל שור. וכן לקמן ובעמוד 7 (סה"כ 3 פעמים). כך פירש רש"י ד"ה והמת יהיה לו (ובזה הסביר שאינו ממילא. וראה הגהת מהרש"ל), כי הגמרא אומרת 'ליכתוב רחמנא שור תחת השור ולישתוק'. לגופו של עניין אולי יל"ע בזה.
    4. עמוד 6. בקושי השני במבנה הצריכותא כתוב 'ללמוד מהמקור הראשון והשני' צ"ל 'ללמוד מהמקור השני והשלישי'.

    ההסבר על צד חמור.
    חי נפשי שהוא נראה נוצץ כעין הבדולח ולך נאה לך יאה. אבל כשמשפשפים את המרגנית לא בטוח שנשאר יותר מחספא במחכ"ת. ובשלוש פאות אשופנו:

    א. אין שום היגיון בפירכת צד חמור כזאת (לפי חכמים דר' יהודה). כי ברור ש"חובת הראיה שיש לשניהם מאפיין עובדתי משותף" מוטלת על הפורך כמו שכתבת בהערה 6. אם יש לו רעיון למאפיין עובדתי כזה שייכבד ויציג אותו (עם רלוונטיות בסברא כמובן, ולא כל דהו).

    ב. אם באנו לספקולציות כאלה אז בכל צד שווה שבעולם יש צד חמור. אולי גם באבות נזיקין יש מאפיין עובדתי משותף טמיר ונעלם בדיוק לארבעתם ואין ללמוד משם לשום דבר אחר? בוודאי תאמר לי שרק אם יש צד חמור הלכתי אז יש מקום לספקולציה שיש מאפיין עובדתי משותף. אבל אז הסבר בבקשה מדוע הדבר הנלמד עצמו לא יכול לתפקד בתור הצד החמור שיבסס את ההשערה שיש להם מאפיין משותף. מה לאבות נזיקין שכן אנו יודעים בהם שחייב תשלומים ולכן נוכל לשער שיש להם מאפיין עובדתי משותף ומעתה מי לידנו יתקע שהוא קיים גם בתרנגול שמהדס ומשבר את הכלים. כנ"ל בכל צד שווה שבעולם (ודוק בבקשה. ואל תשיבני מדיונך בסוף הטור על הקושי בהסבר זה).

    ג. כדי להסביר מדוע הגמרא לא תמיד פורכת צד חמור (שזה לק"מ לפי ההסבר הדחוק של תוספות שצד חמור משונה) אמרת בהערה 6 שהלכה כר' יהודה שלא פורכים צד חמור. אז לפעמים הגמרא מתחשק לה לסדר גם לחכמים ולפעמים לא? ומניין לה שעולא מסתדר גם כחכמים ולא אליבא דהלכתא כר' יהודה עד שהיא תמציא עבורו גז"ש? וא"כ והגז"ש מופנה (אחרת בוודאי משיבים והיא לא הועילה כלום) אז הגמרא הייתה צריכה להמשיך ועולא לר' יהודה אליבא דהלכתא תחת תחת מאי עביד ליה שהרי לא צריך את הגז"ש (ואז אולי יתרצו טרח וגזר שווה לה קרא). קשה לי לבדוק עכשיו יען אנוכי נטול ספרים זולתי גוגל ולכן אשאל ברשותך כמרא דשמעתתא האם ברור שמחלוקת ר' יהודה ורבנן היא בכל צד שווה שבעולם או אולי נחלקו רק במקרה שמדובר שם (ואילו בשאר המקרים כשרלוונטי אז לכו"ע פורכים צד חמור).

    סוגיית בעלים מטפלים בנבלה.
    ד. את הצריכותא בבעלים מטפלים בנבלה נ"ל שיש לבאר בקל. סיבות עובדתיות והגיוניות להחמיר יכולות להצטבר. פשוט מאד (וזה שונה מההסבר שלך). ב'והמת יהיה לו' יש הצטברות של סיבות להחמיר עליו (גם שכיח וגם לא ממילא) ולכן אולי התורה לא הקלה בו. ורק ב3 המלמדים ביחד רואים שכל זוג סיבות להחמיר לא מצטבר להחמיר (והצטברות של ג' סיבות לא נראית לגמרא מספיק שונה מב' סיבות. אם זאת הבעיה יש לי הסברים). לדעתי זה פשוט וברור. ולכן גם מובן שלא צריך להשלים את הצריכותא. בשבת אגיע למקום ספר ותאנה ורימון ואנסה לבדוק.

    ה. כתבת שבגלל שאלו ג' לימודי בניין אב אז תמיד דרוש לפחות אחד מהמאפיינים כדי להקל. אולי אני פשוט לא יודע דינים מפורסמים – מה הדין באדם המזיק רגיל ששבר שולחן והעצים שווים כסף. זה נזק שכיח ובידיים ובגופו. לשיטתך פחת עצים למזיק? (אני מבין שרק הורג שור חבירו זה לא שכיח אבל מזיק ממון חבירו שכיח ושכיח).

    ו. ההסבר שלך פשוט מוזר לי. ברור כשמש שהצד השווה שבהן שחייב בנזיקין ובעלים מטפלים בנבלה אף כל דבר שחייב בנזיקין בעלים מטפלים בנבלה. זה הצד השווה לשלושת האבות, וההנחה 'לצורך הדיון' שאין להם צד שווה היא פשוט לא נכונה חד וחלק. השאלה למה לומדים שבעלים מטפלים בנבילה מהשלישייה הנ"ל ולא לומדים להיפך מגנב וגזלן היא שאלה בפני עצמה שאני משוכנע שהמפרשים עמדו עליה. וכנראה התשובה הפשוטה היא שלומדים נזקים מנזקים ולא מדבר שיש בו הוצאה מרשותו. הזאת נעמי? אני מתחיל לחשוד בעצמי שפשוט לא הבנתי מה אתה טוען ויה"ר שכך הדבר.

    1. קשה לי בעוונותיי להיכנס שוב לפרטי המסיבה (בעיקר בסוגיית בעלים מטפלים בנבלה). אנסה בקצרה ומלמעלה.
      א. ממש לא. שים לב שהפורך כאן במעמד של מגן ולא מתקיף. הרי הצד השווה מנסה להוכיח משהו, והפורך טוען כנגדו שאין לו הוכחה.
      ב. לא נכון. כשיש לשני המלמדים צד חמור הלכתי ברור שבבסיסו יש צד חמור עובדתי. השאלה האם זה אותו צד חמור או לא. בצד שווה רגיל אין בסיס לחשד שיש צד חמור משותף עובדתי שאין בלמד, שהרי אין לנו אינדיקציה הלכתית לקיומו. זו בדיוק טענתי כאן.
      ג. זה ממש אופייני בסוגיות התלמוד. לפעמים עושים צריכותא ולפעמים לא. לפעמים מביאים את החולק באותה סוגיא ולפעמים לא (זה מה שקורה בכל מצב שבו ראשון כלשהו מדבר על מחלוקת הסוגיות).

      בעלים מטפלים בנבלה:
      ה. זהו דין מיטב שניתן לשלם מטלטלין כשווה כסף.
      ו. הצד השווה הזה אינו צד אלא הדין הנלמד עצמו. אמנם לפעמים מוצאים בתלמוד שמתייחסים לזה כצד שווה (אף כל צו מיד ולדורות), אבל על פניו זה עניין אחר. אב, זהו צד שווה הלכתי ולא עובדתי, ולכן הוא חשוף לפירכת צד חמור.

      1. א',ב' אני צריך להרהר ועדיין אין שתיקתי הודאה. ו' אני לא מבין אבל זה מה יש.

        ה. לא הבנתי וזה כנראה דין מפורסם שאני כנראה לא יודע. אכתוב באריכות כדי שאתה תוכל לענות בקצרה. הגמרא שואלת הרי הניזק תמיד יכול לשלם בנבלות ועונה שמדובר בפחת נבילה (משעת נזק עד שעת תשלום). לכן אני שואל על פחת עצים. אתה כותב שאם אין אף אחת משלוש הקולות (לא שכיחא, ממילא, ממונו) אז אי אפשר ללמוד כי אין כאן בכלל הצד השווה אלא שלושה לימודים בודדים. אז לכאורה אדם המזיק שולחן אין בו דין בעלים מטפלים בנבילה כלומר בעלים מטפלים בעצים והעצים שייכים למזיק משעת היזק ואם פחתו פחתו למזיק.

        1. ה. נכון. וזה מתיישב היטב עם הדין שמזיק משלם ממיטב (=כסף או שווה כסף נייד). לכן הוא יכול לקחת את העצים שלו ולשלם איתם לניזק. ממילא ברור שאם העצים פחתו הם פחתו למזיק (כי השעה שקובעת היא שעת התשלום). לגבי מי מטפל בעצים, לא יודע.
          אגב, כל זאת בהנחה שאדם שמזיק שולחן זה באמת שכיח. ייתכן שכל אדם שמזיק זה לא שכיח.

  6. אני מניח שאדם המזיק זה הכי שכיח שיש. אם אין הצד השווה אלא ג' לימודים נפרדים אז אדם המזיק עצים פחת עצים למזיק (ואילו אדם ההורג שור פחת נבלה לניזק). אם יש הצד השווה אז בכל דבר פחת לניזק. זה נפ"מ רבתי לפירוש המחודש שלך וקרוב לוודאי שיש לגביו ראיות מפורשות. להבא אני צריך ללמוד להגיע בזמן ולא להתחיל לרקוד ברחבה אחרי שהאורות כבר נכבו. [ואם כבר אני מפטפט אגיד שבמיוחד אני נהנה ומחכים מהדיונים שלך על מבנים לוגיים בסוגיות. יען בעיניי באופן כללי כל משנתך צרופה וכו' אלא שארבעה פרשי אפוקליפסה דוהרים בתוכה ותמיד כשאני שומע הלמות פרסותיו של אחד מהם מרחוק אני מכניס את הבטן הרגישה שלי לכוננות, ואלו הם האחד כפירתך בתוצאתנות השני אמונתך בבחירה חופשית השלישי אדיקותך בצו הקטגורי והסייח הרביעי הקטון האוטונומיה בהלכה. כשאתה עוסק בעניינים של מבנים לוגיים בסוגיות אז אין את האבק שמעלה הדאונטולוגיה ואז אני וכרסי מרוצים מאד ואני טופח עליה בהנאה ומגרגר בשביעות רצון]

  7. חזרתי לזה ועדיין אני לא מצליח לסדר לעצמי את ההסבר החדש על צד חמור. מבקש שתסביר לי עוד הפעם כמי השילוח ההולכים לאט.

    א. הסברת שהפורך הוא במעמד של מגן אבל שגם הוא צריך בסיס לחשד. הוא צריך לחשוד שני חשדות: חשד ראשון שהמאפיין העובדתי התיאורטי משותף לשני המלמדים, וחשד שני שהמאפיין העובדתי הזה לא קיים בלמד. לחשד הראשון (השיתוף) יש בסיס מכח התער של אוקאם. האם יש בסיס לחשד השני שהמאפיין הזה לא קיים בלמד?
    אילו בלמד אין אף צד חמור הלכתי משל עצמו אז יש בסיס גם לחשד השני, שכן אם המאפיין הזה היה בלמד אז היינו מצפים שהוא יוליד אצלו איזשהו צד חמור הלכתי. אבל אם בלמד כן יש צד חמור הלכתי משל עצמו אז כבר אין בסיס לחשד השני (אדרבה התער יודיענו שאין לחשוד). והרי פירכת צד חמור קיימת גם אם בלמד יש צד הלכתי חמור משל עצמו (סוטה כט ע"ב דור אחר פריך צד חמור אע"פ שגם לככר שני יש צד חמור שפוסל בחולין). המסקנה היא שלחשד השני לא צריך בסיס ודי באפשרות בעלמא כיון שהפורך הוא במעמד של מגן.
    אולם אם כך אז גם בבניין אב רגיל מכתוב אחד יש אפשרות בעלמא לחשד השני, כלומר יש אפשרות שהסיבה העובדתית לדין אינה קיימת בלמד ולכן לא נוכל ללמוד. ומינה שהפורך צד חמור יפרוך גם כל לימוד ולימוד שבעולם.

    ב. הבהרות בעקבות הערה 6 המשמעותית.
    1. הצעת שהלכה כר' יהודה שלא פורכים צד חמור ולכן סתמא דגמרא הולך לשיטתו. זאת אפשרות בלבד, ואין סיבה לחשוב שהלכה כר' יהודה בזה כנגד חכמים, נכון? להלכה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ודלא כר' יהודה ולפי הסוגיא במכות ד ע"ב שם יוצא שלהלכה כן פורכים צד חמור או שלהלכה סוברים עדים זוממים קנסא (או שניהם).
    2. לפי ההבנה הישנה פירכת צד חמור היא עניין מקומי שתלוי בשיקול דעת בכל לימוד לגופו. ואתה מחדש שהיא פירכא עקרונית אותה ר' יהודה לא פורך וחכמים כן. אז בכל מקום שהש"ס כן עושה צד חמור זה לא כר' יהודה, וכשנעזרים בצד חמור, למשל כדי לעשות צריכותא למה כן נכתב פסוק כמו בפסחים עז ע"ב, אז העניין לא מיושב לר' יהודה. וכל מקום שיש בו צד שווה והפירכות הן הלכתיות (כמעט בכל מקום שהסתכלתי כך ראיתי, לפחות 10) אז הסוגיא היא דלא כחכמים דר' יהודה כי לשיטתם אפשר לפרוך צד חמור, ובמקרה לא אישתמיט הש"ס בשום דוכתא (שראיתי) לומר ולחכמים דר' יהודה מאי איכא למימר (או ולר' יהודה מאי איכא למימר). לכאורה הסיכוי להתעלמות שיטתית כזאת מהמחלוקת הוא נמוך בהינתן שההיפותזה שלך נכונה.

    1. אתה עצמך כותב שבלמד אין חומרא משלו ולכן אין סיבה לחשוד שיש בו את הצד החמור העובדתי של המלמדים. זו סברא פשוטה, וזהו המצב ברוב המקומות שפורכים צד חמור. במקרים שבהם גם בלמד יש צד חמור באמת יש מקום לחשד הזה ולכן אין מקום לפירכת צד חמור. בסוגיית סוטה שהזכרת אין לי זמן כעת להיכנס, אבל לדעתי צריך להיות שם הסבר ספציפי (צריך לראות מהו הצד החמור שבלמד ואולי ברור מסיבה כלשהי שביסודו אין את הצד החמור העובדתי שבמלמדים).

      ב. 1. עובדה שברוב הסוגיות לא פורכים צד חמור. מכאן שכנראה בזה הלכה כרבי יהודה. מה לגבי נדון דידן? אמרת בעצמך אולי סוברים שעדים זוממים קנסא (והרי זוהי ההלכה. ראה רמב"ם עדות פי"ח ה"ח).
      2. הכל נכון. רק לא הבנתי מדוע כשעושים צריכותא (עם מאפיינים הלכתיים) זה סותר את שיטת רבי יהודה. להיפך, כשיש צריכותא ניתן ללמוד משני המלמדים לכל מקום אחר כי להלכה לא פורכים צד חמור. יתר על כן, גם לדעת רבנן זה מיושב, שהרי בצריכותא כזאת יש חומרא בכל אחד שני המקורות לעומת השני, אבל לא בהכרח לעומת שאר ההקשרים. בשאר ההקשרים תיתכן החומרא שיש באחד או בשני. בהקשר שבו באמת לא תהיינה שתי החומרות, אזי באמת לא נוכל ללמוד לשיטה שפורכים צד חמור.

    2. אין לי טענות כעין חכמת התשבורת, אבל אמשיך להציג את הצד. מקסימום תענה "אין הכי נמי".

      א. יוצא שפירכת צד חמור לשיטתך היא פירכא מיוחדת במינה. בפירכות רגילות הרי לא מעניין אף אחד אם בלמד יש גם כן חומרא כלשהי או מאה חומרות (לכן עושים פירכא גם על קל וחומר). אבל לדבריך בפירכת צד חמור זה כן נהיה מעניין. ומי אמר ש"זה המצב ברוב המקומות שפורכים צד חמור"? אף אחד לא בדק שאי אפשר למצוא איזה דין מיוחד בלמד (כי כאמור בדרך כלל זה לא מעניין). אתה בעצם אומר שאם מתחילים מקל וחומר ואז עושים צד שווה (כמו בסוטה כט:) אז אי אפשר לפרוך צד חמור.

      ב.
      1. אכן עובדה שבד"כ לא פורכים צד חמור, והפשטות היא שהסיבה היא ששם לא שייך צד חמור. כי הפשטות היא שהלכה כחכמים נגד ר' יהודה. ולכן הפשטות היא שאין מחלוקת כללית כזאת האם כן או לא פורכים צד חמור, אלא כל לימוד לגופו. ייתכן שר' יהודה במקום אחר כן יפרוך צד חמור ובאותו מקום עצמו חכמים דר' יהודה לא יפרכו. לכן לא רואים (עד כמה שהצלחתי למצוא בחיפוש 'וחזר הדין' או 'צד חמור') שהש"ס שואל על שיטה כזאת "ולמאן דפריך צד חמור מאי איכא למימר" או "ולמאן דלא פריך צד חמור מאי איכא למימר". רואים בגמרא חוסר שיטתיות פורמלית ולכן אם מניחים שיש שיטתיות אז צריך להסביר כל אחת מהחריגות (לשני הכיוונים, כפי שהצגתי אותם למעלה). לכאורה הסבר שיטתי כאן הוא לא יתרון אלא חיסרון.
      2. התכוונתי למקרים שבהם הגמרא מסבירה שפסוק מסוים הוא 'צריכא' כי בלעדיו לא היינו יכולים ללמוד (עליו) משני מלמדים אחרים כי יש עליהם פירכת צד חמור, ולכן הפסוק כן נכתב. יוצא שלדבריך לר' יהודה כן היינו יכולים ללמוד ולכן הפסוק עדיין מיותר (וצריך להגיד מילתא דאתיא וכו' ואז כל המאמץ של הגמרא לעשות שם צריכותות היה לחינם). זה מה שקורה בפסחים עז ע"א (בטעות כתבתי למעלה עמוד ב).

      1. א. אכן. אבל בין כה וכה זו פירכא מיוחדת ולכן יש לגביה מחלוקת.
        ב. 1. אמרתי מה שהיה לי לומר.
        2. אין לי זמן כעת לעיין בפסחים.

  8. היה קושי על הגמרא של בעלים מטפלים בנבלה, ששם לא התייחסו לצד שווה של שני מלמדים (אדם שהזיק שור ואדם שפשע בשמירתו), וכדי לענות עליו ענית ״בגלל שאין להם צד שווה״ ואף הסברת של גמרא ג״כ לא ידועה לה צד שווה, ולכן פורכת פירכת צד חמור.
    מה שקשה לי הוא, שדוקא גופא בלוגיקה הזאת של האינדוקציה והסינטטיות והצד השווה, אמנם אנו לא מזהים את הפרמטרים המיקרוסקופיים, כלומר אמנם אנו לא מזהים מהו הצד השווה, אבל בכל זאת אנו מניחים שיש אחד (בגלל תערו של אוקהם) ואז מסיקים מכוח האינדוקציה.
    כלומר אנו צריכים סיבה פוזיטיבית לומר שאין צד שווה, ולא סתם ״לא ידוע לנו צד שווה״ כי אע״פ שלא ידוע מ״מ מניחים שיש.
    ולכן התשובה שלך נופלת. אמנם מגנב וגזלן רואים שהצד השווה ״קרה נזק ויש נבלה״ הוא לא נכון, אבל בכ״ז יש להניח שיש צד שווה אחר !
    ניסית להסביר שצד ״קרה נזק ויש נבלה״ לא נחשב שצד שווה כי הוא גופא נושא ביגון ודאי שהוא יהיה בכל הדיונים והאובייקטים כי עליו אנו מדברים. הוא לא צד שווה מיוחד.
    נ״ל לגמרי אמת ומובן. אז לא מובן שאר הגמרות שמביאות כצד השווה את נושא הדיון גופא (כגון קמה וכרם שניהם להנאה. ודאי ששניהם להנאה כי זה הדיון. לכאורה צריך לחפש משהו אחר)

  9. תיקון:
    שורה שנייה: שלגמרא* ג״כ לא ידוע* לה צד שווה וכו

    שורה רביעית מהסוף: לא נחשב כצד* שווה כי הוא גופא נושא הדיון* אז ודאי*

    1. אכן מעודי תמהתי על הגמרות שמביאות את נושא הדיון בתור צד שווה. כך למשל בדוגמה שמובאת בברייתא דדוגמאות: כל צו מיד ולדורות. צריך להיות מאחורי זה כנראה צד שווה כלשהו.
      לגבי שאלתך, אולי לחכמים הייתה תחושה שיש צד שווה או שהם אפילו ידעו מהו, ורק אני כשאני מנתח את ההיסקים שלהם איני יודע מהו ורק מכנה אותו אלפא וביתא. ומכאן שאם יש מקרה שבו הם מגיעים למסקנה שאין צד שווה אז אין לעשות היסק כזה.
      חשוב על הדוגמה שמובאת אצל כמה מבעלי הכללים ללמוד לחייב משקוף בציצית: ומה בגד של ארבע כנפות שפטור ממזוזה חייב בציצית, משקוף שחייב במזוזה אינו דין שיהיה חייב בציצית?! למה זה לא נכון? מפני שברור לנו שאין שום דבר שווה בין בגד ד כנפות למשקוף (בעצם בין הפרמטר שמחייב במזוזה לזה שמחייב בציצית) ולכן אין ללמוד מזה לזה. הרי לך שחכמים יכולים להגיע למסקנה שאין צד שווה.

השאר תגובה

Back to top button