נטיותיו הפרדוקסליות של שלום חנוך, או: מבט פואטי על פרדוקסים (טור 365)

בס"ד

לאשתי היקרה דפנה

בעקבות שני הטורים הקודמים שעסקו בהסקת מסקנות מסתירות והתייחסות עצמית, חשבתי שכדאי לקשור לכאן דיון פואטי על הנושא הזה. לא מעט מהפרדוקסים והסתירות בפילוסופיה מתעוררות עקב התייחסות עצמית (self reference. ראו בטור 157 ועוד). רציתי כאן להוסיף התייחסות פואטית לדיון הזה.

פרדוקס השקרן והתייחסות עצמית

הדוגמה הבולטת והידועה ביותר להתייחסות עצמית היא פרדוקס השקרן, שבו עסקתי כבר כמה וכמה פעמים בעבר (ראו למשל בטורים 9, 81, 157-8, 195, 200 ו-319). הצגה אחת שלו היא הבאה:

משפט א: משפט א הוא שקרי.

זהו משפט שמתייחס לעצמו ויוצר כך לולאה פרדוקסלית: אם הוא אמיתי – הוא שקרי, אבל אם הוא שקרי – הוא אמיתי, וחוזר חלילה. תוכלו לראות כאן שני אספקטים של המשפט הזה: המשפט שנכתב ואותו משפט עצמו שמשמש כנושא המשפט הזה עצמו. בדיוק כמו שבקוגיטו אדם חושב על מחשבתו שלו, גם המשפט הזה עוסק בו עצמו. המבנה הזה יוצר מבנה פרדוקסלי שכן לא ניתן לייחס לו ערך אמת מוגדר (אמת או שקר), והסתירה הזאת היא גם שעומדת בבסיס מסקנתו של הקוגיטו. הזכרתי שרון אהרוני רואה בזיהוי בין האדם כסובייקט וכאובייקט את  הכשל היסודי שעליו מבוססת כל הפילוסופיה.

בטור 81 עסקתי בביטוי שירי לפרדוקס הזה, דרך שירו של שלום חנוך, "אדם בתוך עצמו הוא גר".  הראיתי שם שיש בשיר הזה התייחסות כפולה לאדם (הבחנתי שם בין שני המונחים, 'אני' ו'עצמי'), כאשר האדם הוא האובייקט שגר בתוך עצמו כסובייקט. המגורים כאן הם משל לתפיסה או הכרה של אדם את עצמו (כשאני מכיר משהו הוא שוכן בתוכי, כלומר בתוך הכרתי. ראו למשל בספר התניא פרק ג-ה). הדבר מתקשר באופן טבעי לדיון שערכתי בטיעון הקוגיטו ובזיהוי הבעייתי שיש בו בין האדם כאובייקט וכסובייקט.

שיר ללא שם

והנה, לפני כמה ימים שאלה אותי אשתי לגבי שמו של עוד שיר נפלא שכתב והלחין שלום חנוך (לביצוע יפה שלו, ראו כאן) שהולך באותו כיוון, "שיר ללא שם", והרי מילותיו לפניכם:

כי שירי הוא עלה ברוח
הנידף, השכוח
הוא האור הרך הנפקח
בלילותי
הוא אתה ההולך אלי.איי עלטה סביב
הלוואי שאתה מקשיב
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אלי.

בדרכי הולכים איתי
נופים וניגונים
ופנים, פנים
אתה בא והולך אלי.

בנדודי חולפות עלי
תמונות ונשמות
ושמות שמות
אתה בא והולך אלי.

יה

דומיה סביב
והיה אם אתה מקשיב
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אלי
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אלי.

כי שירי הוא משב הרוח
חלוני הפתוח
מעין כוחי, צחוק ובכי
קץ ייסורי
אתה בא והולך אלי.

אשתי שאלה את כולנו מה פשר שמו של השיר הזה: מדוע הוא נקרא "שיר ללא שם"? טוב, זו ממש הרמה להנחתה, אז הנה התשובה שלי.

שיר ללא שם

הנושא של השיר הזה הוא השיר עצמו. האובייקט שבו הוא עוסק זה הוא עצמו. השיר מתאר את עצמו כאילו הוא בת קול ברוח ומעיל פתוח, מעין כוחי, צחוק ובכי וכו' וכו'. מחד, לא ברור מי/מה זה השיר? לכאורה השיר הוא מה שמופיע בשורות שלמעלה, אבל השורות הללו מתארות משהו שקיים מחוצה להן. אז אם השיר הוא בת קול ברוח וצחוק ובכי, אז הוא לא השורות הכתובות הללו, שהרי השורות הללו מתארות אותו ועוסקות בו, אבל הן לא הוא עצמו. השורות הללו הן גם לא צחוק ובכי, לא בת קול ולא מעיל פתוח, אלא מילים (שמתארות את כל אלו). יש כאן הוראה עצמית ממש כמו בפרדוקס השקרן שהוזכר למעלה.

אז בעצם אין כאן שיר. החיים (מסילת חייו) הם השיר, אבל מה שמתאר אותם גם הוא השיר. זו ממש רצועת מביוס שנקלעת לתוך עצמה (ראו על כך בטור 174). אבל התיאור של החיים שמוצג כאן הוא הוא השיר. אז יש שיר או אין? כך גם ניתן לתהות לגבי המשפט שהובא למעלה כפרדוקס השקרן: המשפט הזה באמת אומר משהו? לכאורה כן, אבל בפועל נראה שלא. איזה משפט בדיוק אמור להיות אמיתי? איזה מצב עניינים בעולם הוא מתאר? מה עליי לבדוק כדי לקבוע האם הוא אמיתי או לא? גם בשיר ניתן לשאול האם הוא מתאר משהו? הוא מתאר שיר, אבל השיר הוא אוסף החוויות והאירועים שמתוארים במילותיו. אז השיר הוא החוויות הללו או המילים שמתארות אותן?

נראה שהמחבר מזהה בינו עצמו (החווה) לבין החוויות שעוברות עליו, ומה שמבטא את זה הוא הזיהוי בין השיר לבין הדברים שהוא מתאר. השיר הוא ייצוג של הכותב, וחוויותיו של הכותב מופיעות במילותיו. ממש אדם בתוך עצמו הוא גר. אני חושב ששלום חנוך קרא לשיר הזה "שיר בלי שם", אבל בעצם הוא היה צריך לומר שיר בלי שיר. זהו שיר שלא קיים, ולכן אין לו שם.

אסוציאציה: פילוסופיה של הקולנוע

פעם הייתה לי תכתובת עם חוקר קולנוע ופילוסופיה (גבי ברזל), ששלח לי ספר שכתב בנושא קולנוע אופציונלי. קראתי את הספר והתחלנו לדון במשמעויות פילוסופיות של הקולנוע. הוא טען שיש סוגיות פילוסופיות (בעיקר פרדוקסים, אם אני זוכר נכון), שניתן להציג אותן רק במדיום קולנועי. אני טענתי כנגדו שזה נראה לי לא אפשרי, ואתגרתי אותו להביא לי דוגמה. במהלך הדיון, הצעתי לו לחשוב על פרויקט שבו ניצור סרט מהסוג הזה. לטענתי הקולנוע לא יכול להיות מדיום יחידאי לשום סוג של בעיה. לכל היותר ניתן להמחיש בעיה פילוסופית באמצעות קולנוע, אבל אין מצב שאני מצליח לחשוב עליו שבו לא ניתן יהיה להציג את הבעיה בפרוזה פילוסופית רגילה ובוודאי לדון בה במסגרת כזאת.

אפריורי, אם ישנה סוגיא כזאת, היא חייבת להיות סוגיא שהייצוג המילולי-פרוזאי שלה (בטקסט כתוב, במאמר או ספר) לא יכול להיות מלא ומדויק, ואז אולי רק סרט קולנוע יוכל להציג אותה במדויק. ודוקו היטב, אין כוונתי לומר שהסרט ממחיש את הבעיה או מחדד אותה. זה ודאי יכול להיות. כוונתי לבעיה שלא ניתן בכלל להציג אותה במדיום אחר, אלא אך ורק בקולנוע. בסופו של דבר לא שוכנעתי שקיימת בעיה כזאת, והפרויקט לא יצא אל הפועל.

מה לזה ולשיר של שלום חנוך

אני נזכר בדיון הישן ההוא, בגלל שהשיר של שלום חנוך עושה משהו שספק האם טקסט פילוסופי רגיל יכול לעשות אותו. זה מעורר אצלי אפשרות לקימומו של אותו פרויקט ז"ל.

ההנחה המקובלת היא שפרדוקסים לא באמת קיימים במציאות. פילוסופים אנליטיים גורסים כי פרדוקסים הם תוצר של שפה לא מדויקת, ולכן פתרונם אמור להתבצע דרך ניתוח לשוני ומושגי (זיקוק וטיהור השפה). אבל גם אלו הסוברים שלא כל פרדוקס יכול להיפתר על ידי השפה (אני עצמי מתלבט בזה), מסכימים בדרך כלל שהבעייתיות אמנם אינה תמיד בשפה,[1] אבל גם אינה במציאות עצמה אלא בחשיבה שלנו אודותיה. במציאות לא יכול להיות פרדוקס, כי במציאות עצמה או שטענה כלשהי היא נכונה או שלא. שימו לב שזו בדיוק ההנחה בבסיס טיעונים אונטולוגיים מכוח סתירות (טענות אי קיום) שנדונו בטורים הקודמים.

אם מאמצים את ההנחה שהפרדוקסים אינם רק תוצאה של שפה לא מדויקת אלא קיימים במחשבה (אבל לא במציאות), אזי עקרונית ייתכנו פרדוקסים שהצגתם המדויקת לא תוכל להתבצע על המציאות כשלעצמה אלא על תיאורים או ייצוגים שלה (שיש בהם מרכיב מחשבתי, כלומר משהו משלנו). טלו כדוגמה את המשפט הנ"ל של פרדוקס השקרן. הוא לא מתאר שום דבר במציאות עצמה ולא טוען מאומה לגבי המציאות. ובכל זאת, יש מקום לראות אותו כבעיה שקיימת במחשבה שלנו ולא רק בשפה. התייחסות עצמית היא אקט הכרתי ומחשבתי שלנו, שאינו תלוי בשפה (שפה שלא תאפשר זאת פשוט לא תצליח לבטא משהו מהמחשבות שלנו) ולא משהו במציאות עצמה. במציאות אין התייחסויות של משהו למשהו. במציאות קיימים דברים ואירועים. ההתייחסויות אליהם, עצמיות או לא עצמיות, נעשות רק במחשבתנו שלנו.

אם כן, פרדוקס השקרן הוא דוגמה לבעיה פילוסופית שיהיה קשה לטפל בה בטקסט פרוזאי פשוט. אתה צריך להציג בטקסט את האובייקט שמעורר את הבעיה, והאובייקט הזה אינו משפט שמתאר עובדות כלשהן אלא יצור לשוני פיקטיבי-סובייקטיבי (כלומר יצור שקיים רק במחשבתנו ולא במציאות עצמה). אם כן, יש כאן בעיה פילוסופית שהנושא שלה הוא צורת חשיבה או משפט בשפה שמייצג אותה, ולא המציאות עצמה. בה במידה, ייתכן אולי מצב שניתן לתאר אותו רק בסרט או במדיום אנושי מלאכותי אחר.[2]

אם נחזור לשירו של שלום חנוך, הוא יוצר אובייקט שלא יכול להיות קיים במציאות עצמה. אם השיר היה אובייקט כלשהו, גם אם אובייקט מופשט, או אידאה, הרי שהוא היה חף מפרדוקסליות. גם אידאה שכוללת מרכיב פרדוקסלי לא יכולה להיות קיימת. אבל השיר יוצר מבנה פרדוקסלי של התייחסות עצמית, למרות שאין לו הצבע במציאות (גם לא בזו המופשטת). ובכל זאת, השיר הזה אומר לנו משהו, כלומר הוא מייצג אלמנט מחשבתי כלשהו. לכן אולי יש כאן ייצוג של התייחסות עצמית שלא ניתן לבטא אותו בטקסט פילוסופי. המשפט שהובא למעלה כייצוג לפרדוקס השקרן גם הוא שיר במובן הזה, שהרי אין כאן טענה לשונית רגילה. אמנם אין בו חרוזים וכנראה לא הלחינו אותו עדיין (אני מזמין את הציבור לנסות), ועדיין זהו טקסט שירי (ראו בסדרת הטורים 107-113, שמגדירה מהי שירה ומהו שיר).

הבדל בין שני סוגי התייחסות עצמית

ישנן התייחסויות עצמיות שלא יוצרות לולאה פרדוקסלית. למשל, חשבו על המשפט הבא: בכל משפט יש מילים. משפט זה עוסק גם בו עצמו (גם הוא מכיל מילים). אבל על פניו למרות שמדובר בהתייחסות עצמית נראה שאין כאן פרדוקס. למדנו מכאן שלא כל התייחסות עצמית היא פרדוקס.[3] לכן נראה שעקרונית ייתכן מצב כזה גם במציאות עצמה (אם כי איני מצליח לחשוב על דוגמה שקיימת במציאות ולא רק במחשבה שלנו על המציאות). בכל אופן, התייחסות עצמית כזאת יכולה להופיע בטקסט פרוזאי רגיל, ולהידון במסגרת פילוסופית פשוטה.

לעומת זאת, התייחסות עצמית לולאתית, כמו פרדוקס השקרן, כנראה לא יכולה להיות מתוארת בטקסט פרוזאי (פילוסופי), אלא רק בטקסט פואטי (כמו שיר). זה אולי מאתגר את הטענה שטענתי כלפי גבי ברזל. עקרונית, ייתכנו מצבים לולאתיים כאלה שניתנים לייצוג רק בקולנוע (או בספרות בדיונית, fiction), ובמובן הזה אולי ייתכנו גם בעיות פילוסופיות שיכולות להיות מיוצגות רק בקולנוע. למשל, אם ההתייחסות העצמית היא ויזואלית, זה לא ניתן להיעשות אפילו בספר אלא רק בקולנוע (כמו למשל בתמונות הידועות של מראות שמשקפות את עצמן לאינסוף)[4], אם כי אני מניח שהדיון הלוגי-פילוסופי בפרדוקס ויזואלי כזה לא יהיה שונה מהדיון שעוסק בפרדוקסים שמתוארים בספר או בפרדוקס השקרן שתואר למעלה. הוא כן ייעשה במסגרת טקסט פילוסופי.[5] במובן הזה, גם בסרטים שמציגים אופציות למציאות (ייצוג לשאלת "מה היה אילו?"), שבהם עוסק ספרו של גבי ברזל, אמנם יש משהו שלא יכול להתקיים במציאות עצמה, אבל בהחלט יכול להיות מתואר בטקסט פרוזאי. ובוודאי שדיון פילוסופי בשאלות הללו יכול וצריך להיעשות בטקסט פילוסופי, ולא בספרות או בקולנוע. סרטים לכל היותר יכולים להציג את הבעיה (וגם את זה, ספק אם באופן יחידאי), אבל דיון פילוסופי אמור להיעשות בטקסטים וכלים פילוסופיים. השאלה האם ייתכן דיון שיכול להיערך רק בקולנוע (או בספרות) היא אתגר שנותר פתוח מבחינתי.

[1] אין ויכוח שיש פרדוקסים שיסודם בשימוש לא מדויק בשפה, או באי דיוק של השפה עצמה. השאלה שבוויכוח היא האם כל הפרדוקסים הם כאלה.

[2] אמנם גם שפה היא מדיום מלאכותי שהאדם יצר.

[3] זו אחת מטענותיי נגד הפתרון של ברטרנד ראסל לפרדוקסי הוראה עצמית. הוא מציע את תורת הטיפים (type theory) שלו, כלומר היררכיה של משפטים (types) והגדרה מחדש של שפה מדויקת שבה מתאפשרות התייחסויות של משפטים רק למשפטים ששייכים לדרגה נמוכה יותר מזו שלהם עצמם. יש לי כמה ביקורות על הצעה זו (שלדעתי לא פותרת מאומה. ראו בטור 195), אבל בראש ובראשונה יש לשים לב שהיא אוסרת גם משפטים, כמו זה שמובא כאן למעלה, שלא  מובילים לשום פרדוקס. הוא שופך הרבה תינוקות עם המים המלוכלכים שהוא רוצה להיפטר מהם.

[4] נדמה לי שהבאתי פעם כאן באתר תמונה כזאת, אבל כעת איני מוצא.

[5] חשבו על סרט שמתאר את המאמץ ליצור סרט שבו תוצג בעיה פילוסופית שיכולה להיות מוצגת רק בסרט. הסרט הזה יהיה ייצוג של בעיה פילוסופית אבל לא דיון בה וניתוח שלה. זה ייעשה בטקסט פרוזאי-פילוסופי, כמו הטור הזה.