מבט על חקיקה פרסונלית ועל חוק בכלל (טור 375)

בס"ד

לפני זמן מה ראיתי מאמר של הרב שרלו על חקיקה פרסונלית, וחשבתי שמן הראוי לדון בנושא הזה ולתת עליו את הדעת. במובן מסוים, נושא זה מתקשר לטור הקודם שעסק בממדים סובייקטיביים בהלכה, שכן חקיקה פרסונלית בעצם יוצרת חוק סובייקטיבי, כלומר חוק שמתייחס אחרת לאנשים שונים רק בגלל מי שהם ולא לפי נסיבות אובייקטיביות. אמנם הדמיון בין הנושאים הוא חיצוני בלבד, שכן חקיקה פרסונלית במובן הסובייקטיבי הזה לא קיימת גם בהלכה. הממדים הסובייקטיביים שראינו שם עושים הבחנה בין האדם שהוא מקור המידע לבין אנשים אחרים, ובמובן הזה מדובר בחוק, או כלל, שוויוניים לגמרי. כל אדם שיודה הודאת בע"ד או יחלום יחולו עליו אותם כללים, אלא שהם יחולו עליו ולא על אחרים. ההבדלים בין האנשים נובעים מהבדלים רלוונטיים ולא משמם או זהותם. לעומת זאת, חקיקה פרסונלית היא חקיקה שמכוונת לאדם מסוים, לפי שם או זהות, כלומר שאם יהיה אדם אחר שיימצא באותן נסיבות החוק האמור לא יחול עליו.

בין חקיקה פרסונלית לחקיקה רטרואקטיבית ומהירה

הרב שרלו מקדיש את מאמרו לחקיקה פרסונלית, אבל בעצם בעיקר דבריו הוא עוסק בחקיקה רטרואקטיבית ובחקיקה מהירה מדיי (שנעשית ללא דיון מספיק לפניה). אמנם יש קשר בין שתי אלו לבין חקיקה פרסונלית, אבל חשוב להבין שאלו ממש לא אותן בעיות (הוא עצמו רומז לכך, בפסקה על "מסך הבערות").

חקיקה מהירה

חקיקה מהירה יכולה להתבצע גם כשמדובר בחוקים שלחלוטין אינם פרסונליים, ולכן זוהי בעיה אחרת לגמרי. זו בעיה של פזיזות בחקיקה בלי קשר לפרסונליות שלה. גם אם יחוקקו את חוק יסוד הממשלה בלי מחשבה מספקת, זו לא תהיה חקיקה פרסונלית, אלא סתם חקיקה מהירה מדיי. נכון שחקיקה פרסונלית מתבצעת במקרים רבים באופן מהיר, משתי סיבות: היא מיועדת לנטרל אדם מסוים ולכן יש דחיפות בחקיקה. וגם אין צורך אמיתי בדיון לפניה, שהרי אין לחוק הזה בסיס עמוק ומטרות מורכבות שדורשות ליבון. זהו סתם סיכול ממוקד. לכן ניתן אולי לומר שאחת הבעיות בחקיקה פרסונלית היא המהירות, אבל זה עניין טכני ושולי. ניתן לבצע חקיקה פרסונלית באופן איטי ושקול, וזה עדיין יהיה בעייתי. ובה במידה ניתן לבצע חקיקה לא פרסונלית בצורה מהירה מדיי, וזה אמנם בעייתי אבל בהחלט לא הופך אותה לפרסונלית.

חקיקה רטרואקטיבית

הוא הדין לחקיקה רטרואקטיבית. בהגות המשפטית מקובל שחוק צריך לחול מעת שהוא מחוקק ולא קודם לכן (הרב שרלו מביא לכך סימוכין הלכתיים מיבמות צח ע"א וע"ז ע"א ובשו"ע יו"ד), ויש לכך סיבות טובות. אבל, שוב, הבעיה הזאת לא מיוחדת דווקא לחקיקה פרסונלית. תיתכן חקיקה רטרואקטיבית שאינה פרסונלית וחקיקה פרסונלית שאינה רטרואקטיבית. אני יכול לחוקק בשנת 2021 חוק שקובע כי כל אזרח בישראל חייב במס הכנסה כפול על כל הכנסותיו משנת 1994 ואילך. זו חקיקה רטרואקטיבית שאינה פרסונלית. בה במידה, חשבו על החוק הבא: מי ששמו מתחיל באותיות ב ונ' (כמו בנימין, למשל) לא יכול להיבחר לראשות ממשלה משנת 2025 והלאה. זו חקיקה פרסונלית שאינה רטרואקטיבית. היא כמובן יכולה גם לעבור דיון ציבורי ארוך ומקיף (שבמסגרתו כולם ישתכנעו שנתניהו לא יכול להיות ראש ממשלה), ועדיין יש כאן חקיקה פרסונלית. ושוב אומר, נכון שחקיקה פרסונלית בדרך כלל מכילה מרכיבים של חקיקה רטרואקטיבית, שכן מטרתה לפגוע במישהו שמסומן כבר מראש. ועדיין, פירוש הדבר הוא לכל היותר שאחת הבעיות בחקיקה פרסונלית היא הרטרואקטיביות שלה, אבל זה בעיקרו עניין טכני ושולי.

שתי הבעיות אינן גורפות

הבעיות של חקיקה מהירה ושל חקיקה רטרואקטיבית אינן מנדטוריות, כלומר ישנם מקרים שבהם ניתן להצדיק סוגי חקיקה כאלה. לדוגמה, כשיש מצב דחוף ואין מנוס מחקיקת חוק כדי לפתור את הבעיה (כמו בשאלות של התמודדות עם הקורונה), יש מקום לחקיקה מהירה על אף הסיכונים והבעייתיות שבכך. כך גם לגבי חקיקה רטרואקטיבית. החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם חוקק במדינת ישראל שקמה כשלוש שנים לאחר שהנאצים הובסו במלחמה. זו חקיקה רטרואקטיבית, ובכל זאת רבים יאמרו שיש לה הצדקה. הרי לא ניתן לחוקק חוק נגד הנאצים לפני שהם החלו לפעול, גם מפני שלא חשבנו שתיתכן סיטואציה כזאת וגם מפני שעדיין לא היינו קיימים.[1]

בעיה בהגדרת הרטרואקטיביות

לאור מה שראינו כעת, אעיר שישנה בעיה מסוימת בהגדרת הרטרואקטיביות. ניתן למשל לומר שהחוק לעשיית דין בנאצים שחוקק שנים אחרי שהמעשים הללו התבצעו, אינו באמת חוק רטרואקטיבי. הרי הוא מורה להעניש את העושים מכאן והלאה, אלא שהמעשים שבהם מדובר נעשו לפני חקיקת החוק. זוהי חקיקה פרוספקטיבית ולא ממש רטרואקטיבית. כך גם לגבי חיוב אזרחי ישראל במס משנת 1994. התשלום נגבה כעת ולא קודם, ובמובן הזה מדובר בחקיקה פרוספקטיבית ולא לגמרי רטרואקטיבית. אלא שאם מאמצים את הקריטריון הזה אז אין באמת מצב של חקיקה רטרואקטיבית. לעולם יישומיו של החוק יופיעו אחרי חקיקתו. הרטרואקטיביות שעליה מדובר היא בהכרח הנסיבות שלגביהן החוק מתייחס (כמו מעשיהם של הנאצים) ולא יישום החוק.

מהי חקיקה פרסונלית?

בכל אופן, ראינו שגם לחקיקה מהירה וגם לחקיקה רטרואקטיבית יכולות להיות הצדקות במקרים מסוימים. האם לחקיקה פרסונלית גם יכולה להיות הצדקה במצבים מיוחדים? אקדים ואומר שלדעתי לא. אבל כדי להסביר זאת, עלינו לבחון קודם את המושג חקיקה פרסונלית: מה בדיוק כלול בו, ומהן הבעיות שכרוכות בחקיקה כזאת (כלומר מה יש בה מעבר לבעיית המהירות והרטרואקטיביות).

ראשית, עלינו לשאול: מהו בדיוק חוק פרסונלי? בהגדרה הפורמלית זהו חוק שאחד המשתנים לתחולתו הוא שמו או זהותו של אדם, ולא מעשים או נסיבות שמוגדרים באופן אובייקטיבי וכללי. למשל, חוק שקובע שמשה זוכמיר לא יכול לכהן כראש ממשלה, הוא חוק פרסונלי. לעומת זאת, אם היינו מגדירים שמי שניחן בתכונות X,Y,Z (שהן בדיוק תכונותיו של זוכמיר דנן, ורק שלו) לא יכול לכהן כראש ממשלה אינו חוק פרסונלי (ראו הסתייגויות להלן). הוא הדין לחוק שקובע משהו לגבי קבוצה של כמה אנשים, כל עוד הפרמטר הקובע הוא זהותם ושמותיהם ולא נסיבות ומעשים. באופן רחב יותר, ניתן לומר שאם יש חוק שמוחל על אדם א ולא חל על אדם ב, כאשר בין א לב' אין שום הבדל רלוונטי לתכליותיו של החוק, זהו חוק פרסונלי. כפי שהרב שרלו הזכיר בדבריו בהסתמכו על ג'ון רולס, חוק אמור להיחקק מאחורי מסך הבערות. אתה לא אמור לדעת מאומה על שמו וזהותו של האדם כדי לקבוע את תחולת החוק לגביו. מה שקובע הוא רק הנסיבות והמעשים שלו.

אבל כעת תוכלו לראות שגם הגדרה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. ההגדרה הזאת תולה את הדברים בתכליותיו של החוק. אם תכלית החוק היא למנוע ממשה זוכמיר להיות ראש ממשלה, אזי הזיהוי האישי שלו הוא מאד רלוונטי. אלא שכאן מתבקש לומר שהתכלית עצמה אינה ראויה כי היא פרסונלית. אם כך, לא החוק כאן הוא פרסונלי אלא תכליתו. אלא שכאן אנחנו כבר נכנסים להערכת מוטיבציות ותכליות של חוק, ואלו משימות לא פשוטות כלל ועיקר.

לסיכום, כדי לקבוע שחוק מסוים הוא פרסונלי, עלינו לבחון שלושה דברים: 1. מה תכליתו. 2. האם התכלית עצמה היא פרסונלית. 3. לאור התכלית האם הוא מיושם באופן שרלוונטי לתכלית הזאת, ואם לא – אז הוא פרסונלי. אתם כבר יכולים לראות עד כמה המושג 'חוק פרסונלי' אינו מוגדר היטב ועד כמה הוא נתון לוויכוחים ותלוי בהשקפות עולם ובאג'נדה פוליטית.

לעצם הבעיה: אינדיבידואציה ותיאור

אחת הדוגמאות שנתקלתי בהן פעם היא כלל של משרד ממשלתי כלשהו (דומני משרד החינוך), שהתנה מתן תמיכה לעמותה שעוסקת בשימור טבע, במשהו מעין הדרישות הבאות (אני משחזר סכימה דומה מהזיכרון): העמותה תעסוק בשימור הטבע ותוציא טיולים מודרכים, תחזיק שמורות טבע, תעסיק לפחות מאתיים עובדים ותהיה קיימת לפחות 23 שנה. במילים אחרות, זו תמיכה שמיועדת לחברה להגנת הטבע ואין בלתה (אין עמותה אחרת שעומדת בקריטריונים הללו. אגב, הגיל בדרישות הללו היה מסונכרן בדיוק עם גילה של החברה להגנת הטבע באותה עת). סביר להניח שהמשרד הגדיר זאת כך מראש מפני שרצה להעביר תקציב לחברה להגנת הטבע, אבל חשש מחקיקה פרסונלית ולכן החביא זאת מאחורי "מסך הבערות". התקציב לא מיועד דווקא לחברה להגנת הטבע אלא לכל חברה שעומדת באוסף הקריטריונים הללו, אלא ש"במקרה" יש רק עמותה אחת כזאת. כשאוסף הקריטריונים מייחד רק גורם אחד או כמה גורמים מסוימים שמסומנים מראש יש נטייה לחשוב שזהו עדיין חוק פרסונלי בתחפושת.

העניין הזה קשור להבחנה בין אינדיבידואציה לתיאור, שנדונה בשער השני של ספרי שתי עגלות. עמדתי שם על כך שתיאור של אובייקט לעולם אינו שקול לאינדיבידואציה שלו. כשאני אומר 'מיכאל אברהם בן נחמן מנדל' (בהנחה שיש רק אדם אחד שקרוי כך), ייחדתי אדם מסוים, במקרה זה את עצמי. זוהי אינדיבידואציה של אובייקט (אדם, במקרה זה). אבל בה במידה אני יכול גם לדבר על האדם שמלמד במכון הגבוה לתורה בבר אילן במשך מעל 14 שנים וגר ברמת אלישיב בלוד ושם אשתו דפנה. ככל הידוע לי, לתיאור הזה מתאים רק אובייקט אחד ואין בלתו (אני). ברטרנד ראסל במאמרו הידוע משנת 1905 על ההצבעה, כמו גם עוד פילוסופים אנליטיים אחריו, עמדו על כך שאין כאן אינדיבידואציה. זהו תיאור, וככזה ייתכן ברמה העקרונית שיתאימו לו כמה אובייקטים. באופן תיאורטי ייתכן עוד מישהו שמקיים את כל התכונות הללו. לכן שם של אדם או גוף כלשהו עושה אינדיבידואציה, בעוד שתיאור שלהם לא עושה זאת (גם אם במקרה מתאים לו רק אובייקט אחד).[2] במינוח הזה ניתן לומר שאותו משרד הגדיר את העמותות הזכאיות לתמיכה דרך תיאור וכך נמנע מאינדיבידואציה של עמותה מסוימת. התוצאה בשורה התחתונה היא אותה תוצאה, אבל לא הייתה כאן חקיקה פרסונלית במובן המופשט והטהור של המילה כי החוק לא מכיל אינדיבידואציה.

כיצד בכל זאת מאתרים חוק פרסונלי?

אז מה בעצם הבעיה? למה אנחנו בכל זאת מתייחסים לחוק כזה כחוק פרסונלי? נראה שזה מפני שהקריטריונים שהוגדרו בדרישות לתמיכה אינם רלוונטיים. למה לתמוך דווקא בחברה שמעסיקה מעל מאתיים עובדים? ומדוע דווקא כזאת שקיימת 23 שנה? כלומר הפרסונליות כאן מתחבאת בתוצאות החקיקה ולא בניסוח שלה. הניסוח הוא כללי אבל התוצאה מייחדת פרסונה אחת בלבד. אגב, זהו בדרך כלל המצב. אני לא חושב שתוכלו למצוא חוק שמוזכר בו שם של איש או גורם ספציפי (כשזה לא רלוונטי לתכלית החוק)[3]. חקיקה פרסונלית תמיד מתחבאת מאחורי תיאור יחידני מסוג זה, ובכך עוקפת את הצורך להשתמש בשם בנוסח החוק. לכן הדרך לאתר את הפרסונליות של חוק אינה באמצעות חיפוש שמות ספציפיים בנוסח החוק אלא באיתור הקבוצה שלגביה הוא מוחל, ובבחינת הרלוונטיות של הקריטריונים שמוזכרים בחוק.

והנה הבעיה

אבל כאן כבר יש מקום לוויכוחים: אולי באמת רק לעמותות ותיקות מגיעה תמיכה? מי יקבע מהו הגיל הרלוונטי? ואם כבר יש גיל, אז למה לא 23 שנים? גם גודל העמותה הוא פרמטר שיכול להיות רלוונטי (ראוי לתמוך יותר בעמותות שמעסיקות הרבה אנשים), אז קובעים קו של מאתיים מועסקים. מה רע בזה? אנחנו רואים שכל הגדרה כזאת, כל עוד אין בה אינדיבידואציה מפורשת, יכולה לקבל הצדקות כלשהן, ובכל זאת יש מקרים שבהם לכולנו ברור שמדובר בחקיקה פרסונלית. בדרך כלל, לפחות במקרים המעניינים, נראה מיד שהדבר יהיה תלוי בתפיסת העולם שלנו.

דוגמאות נוספות

טלו כדוגמה את החוק שהוצע נגד כהונת ראש ממשלה שעומד נגדו כתב אישום. מחד, רבים יאמרו שאין חוק ראוי מזה. ניתן להעלות התנגדויות (תנו לעם להחליט), אבל זה בוודאי לא חוק מופרך. מצד שני, העיתוי של החוק בוודאי אינו מקרי. אף אחד לא יכחיש זאת. לכולנו ברור שהחוק עולה כדי למנוע מביבי את הכהונה וכדי ליצור עליו לחצים פוליטיים. במובן הזה, נראה בעליל שמדובר בחוק פרסונלי. אבל כשבוחנים את החוק עצמו, כולל הקריטריונים, אין בו שום דבר פרסונלי. אני בטוח שכל תומכי ביבי שמזדעקים נגד החוק היו תומכים בו במרץ (או במרצ) אם היה מדובר על מועמד מהצד השני של המפה. אז זה פרסונלי או לא?

יתר על כן, אנשים רבים יצדיקו את החוק בטענה שהמטרה למנוע את כהונתו של ביבי היא ראויה (כי הוא באמת לא צריך לכהן כראש ממשלה), ולכן הפרסונליות של החוק לא מבהילה אותם. החוק אכן מתאים לתכליותיו ובמובן הזה הוא אינו פרסונלי. להלן אדון בשאלת הלגיטימיות של חקיקה פרסונלית כתרגיל פרלמנטרי למען מטרות פוליטיות. אחרים יאמרו שזה גופא הנושא שאמור להיות מוכרע בבחירות (האם ראוי או לא ראוי שביבי יכהן), ובמובן הזה זהו חוק פרסונלי ותכליותיו הן פוליטיות ולא ראויות (ראו למשל את הוויכוח כאן).

ומה על חוק יגאל עמיר? גם הוא עוסק ברוצח ראש ממשלה, אבל לכולם ברור שהחוק עוסק באדם מאד מסוים, יגאל עמיר. לכן גם אם לא מוזכר בחוק שמו המפורש, מכל הצדדים הוא מכונה 'חוק יגאל עמיר', ובכך כולם מכירים בהיותו חוק פרסונלי מובהק. היו כוונות להעביר עוד חוקים שנוגעים אליו, כמו חוק שאוסר עליו להינשא, שמחייב להחזיקו בבידוד, שאוסר עליו לקבל מבקרים ועוד. כל אלו הם חוקים פרסונליים מובהקים, אבל שמו של יגאל עמיר לא מוזכר בהם. יתר על כן, מהתבוננות על נוסח החוק זה נראה חוק לגיטימי לחלוטין. לכאורה מדובר בסנקציות שמוטלות על כל מי שרוצח ראש ממשלה. כלומר גם אם ניתן להתווכח עליו (למה דמו של ראש ממשלה אדום יותר), ברור שתכליותיו של החוק אינן פרסונליות. אלא ש"במקרה", נכון לעכשיו, יש רק אדם אחד שמתאים לקריטריונים הללו. זהו ייחוד באמצעות תיאור (שאינו אינדיבידואציה), ולכן זה די דומה למקרה של החברה להגנת הטבע שהוצג למעלה. אלא שכאן תכליות החוק רלוונטיות לגמרי והעובדה שיש רק גורם אחד שמתאים לקריטריונים היא באמת מקרית ולא מכוונת. סביר להניח שאם יהיה רוצח נוסף של ראש ממשלה לאף אחד לא תהיה בעיה ליישם את החוק גם ביחס אליו (שלא כמו במקרה של החברה להגנת הטבע).

את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם כבר הזכרתי (שלא לדבר על החוק שהצעתי לעשיית דין בפילוסופים הצרפתיים ועוזריהם). מדובר כאן בחקיקה רטרואקטיבית ופרסונלית למהדרין (ובמקרה זה בחוק אפילו מוזכר השם המפורש, נאצים). אני אישית באמת חושב שזהו חוק פסול. אסור היה להזכיר את הנאצים בחוק, והיה על המחוקק להתייחס למבצעי רצח שיטתי ויחס אכזרי במיוחד לאוכלוסיות כלשהן או הגדרה דומה. אפשר היה כמובן להזכיר את הנאצים כדוגמה, אבל לא כנושא החוק. אני מניח שהמגמה של ניסוח החוק הייתה לחדד את הייחודיות של התופעה הנאצית, אבל לדעתי זהו אקט פסול ברובד המשפטי. להבנתי, במצב המשפטי כיום לא ניתן יהיה ליישם את החוק הזה על קבוצה גזענית אכזרית אחרת שנוהגת בדיוק כמו הנאצים, שכן החוק עוסק ספציפית בנאצים ובעוזריהם. במובן הזה מדובר בחקיקה פרסונלית פסולה.

כאן אנחנו רואים את ההבדל בין רטרואקטיביות לבין פרסונליות. לרטרואקטיביות (לפחות כשמדובר בפרוספקטיביות) יכולות להיות הצדקות, אבל לפרסונליות לא. "מסך הבערות" חייב להישמר בכל מקרה. וזה מחדד את הבעייתיות שקיימת בחקיקה פרסונלית מעצם היותה כזאת, בלי קשר למהירות ולרטרואקטיביות.

במה זה שונה כל תרגיל פוליטי אחר?

ניתן לתהות במה שונה חקיקה פרסונלית, למשל כזאת שמיועדת לחסל חיסול ממוקד אישיות או גורם פוליטי מסוים, מכל תרגיל פוליטי אחר? הרי מעשים שבכל יום שח"כים נעדרים מהמליאה בכוונה, לא מתקזזים עם ח"כים שדוגלים בעמדה המנוגדת, עושים תרגילים פרלמנטריים ומחטפים שמטרתם ליצור רוב מזדמן בכנסת, מטילים משמעת קואליציונית בלי הצדקה של ממש ושאר מרעין בישין. כל אלו בעצם מייצרים חוקים והסדרים משפטיים שלא בהכרח משקפים את דעת הציבור, אבל הם נחשבים כתרגילים פוליטיים סמי-לגיטימיים במגרש הפוליטי.[4] אז מדוע ניסיון להשיג הישג פוליטי שימנע מביבי להיות ראש ממשלה דרך חקיקה פרסונלית הוא פסול?

למען האמת, איני בטוח שזה תרגיל שונה במהותו מכל תרגיל פוליטי אחר. התחושה הלא נוחה ביחס לחקיקה פרסונלית נובעת מכך שחקיקה כזאת שומטת את הקרקע מתחת לשלטון החוק בכלל. ברגע שהחוק משמש ככלי שרת לתרגילים במגרש הפוליטי, החוק עצמו מתרועע ותפקודה של החברה נמצא בסכנה. תוכלו לשאול עדיין מה ההבדל בין חוקים שונים שמועברים לצרכים פוליטיים (בעד או נגד גיוס חרדים וכדומה), ואין לי תשובה מושלמת לזה. התחושה היא ששימוש בחוק כתרגיל הוא בעייתי, וחקיקה פרסונלית אינה חריגה בעניין.

אומר יותר מכך. העובדה שקשה לנמק ולבסס את הבעייתיות בחקיקה פרסונלית משקפת מצב שכשלעצמו הוא מאד בעייתי. במדינת ישראל כיום אין באמת חוק מינהלי וציבורי, לפחות לא ביחס למוסדות השלטון. החוק הציבורי והמנהלי הוא כלי שרת בידי הפוליטיקאים. יש חוקים לא מעטים, כולל חוקי יסוד, שמשך חייהם הוא פחות מקדנציה. החוק חוקק ברוב מזדמן וכחלק מקוניוקטורה פוליטית מסוימת, וכשתיווצר קוניוקטורה אחרת הוא יבוטל. כשרוצים ממשלה פריטטית עם ראש ממשלה חליפי, מחוקקים בשניות חוק יסוד (!) שיכשיר זאת. אין בעיה, הסכם של כמה מפלגות תוך שבוע הופך את סדרי השלטון הכי יסודיים במדינה, פשוט מפני שהתעורר צורך או אינטרס פוליטי של מפלגה כזו או אחרת בכך. בצורה כזאת, ממשלה שרוצה לעשות משהו שהחוק אוסר, יכולה פשוט לשנות את החוק. כך יוצא שהחוק מיועד לאזרחים אבל לא לפוליטיקאים. הם מעל החוק, ובעצם משתמשים בו לצרכיהם. אם משהו אסור להם, הם ישנו את החוק וזה יהיה מותר.

במובן מסוים, נוצר כאן, לפחות דה פקטו, מצב שעקרון החוקיות התהפך. עקרון החוקיות קובע שלגבי האזרח הכל מותר אלא אם החוק אוסר זאת.[5] ואילו לגבי גורמי השלטון המצב הוא הפוך: להם הכל אסור אלא אם החוק התיר להם זאת. ההיגיון שבבסיס העיקרון הזה מאד ברור. גורמי שלטון מפעילים כוח וסמכות כלפי האזרחים, ולכן הם יכולים לעשות זאת רק במקום שהחוק מאפשר להם את זה. אזרחים פועלים במישור האישי שלהם, ולכן כדי לאסור עליהם משהו נדרש חוק שאוסר זאת. אבל אצלנו המצב שנוצר הוא שונה, וכמעט הפוך: האזרחים נתונים למרות החוק שמגביל אותם, ואילו אנשי הציבור והמוסדות השלטוניים – ממש לא. אם משהו מגביל אותם הם משנים זאת. דה פקטו יש בידי הרוב כוח בלתי מוגבל להשתמש בו לטובת עצמו והאינטרסים שלו ואין עליו מגבלות חוקיות.

זהו מצב בלתי נסבל, שעושה את שלטון החוק פלסתר. במצבנו כיום החוק אינו מסגרת יציבה שמנהלת ומבקרת את התנהלות החברה, אלא כלי בידי השלטון לצבור כוח ולדאוג לאינטרסים שלו. זהו המחיר שכרוך בעשיית תרגילים פוליטיים בשדה החוקי, להבדיל מתרגילים בשדה הפרלמנטרי. הגבול הוא דק, וכשתרגילים פרלמנטריים נעשים לגבי חקיקה, באמת קשה לבוא בטענות למי שרוצה לחוקק חוק פרסונלי. אבל, כפי שהזכרתי קודם, המצב שבו קשה לנמק מה רע בחוק פרסונלי, הוא עצמו משקף משבר קשה של החברה שלנו. אי אפשר לנהל חברה כאשר החוקים משתנים חדשות לבקרים לפי אינטרסים. מעבר לכך שהחוק משמש את השלטון למען האינטרסים שלו, האמון של הציבור בחוק מתדרדר, והציות לחוק יורד פלאים. למה שאציית לחוק שברור לי שתהליך חקיקתו היה גחמה או תרגיל פוליטי של אוסף ציניקנים שאין לי בהם שום אמון?

מערכת משפטית לא יכולה לתפקד כאשר הציבור רואה בה כוח בלבד. כששומרים את החוק רק כדי לא להיתפס. במצב כזה מי שלא נתפס הרוויח וכל אחד ינסה לפחות לעבור על החוק. חברה יכולה לתפקד רק במקום שלציבור יש אמון בסיסי בחוק ובמוסדות השלטון. הפעלת כוח וענישה הם נספחים, אבל הם כשלעצמם לא יכולים להשיג את מה שמשיגה מחויבות ערכית לחוק. ימי הקורונה יוכיחו את המחיר של אבדן האמון בחוק ובמוסדות השלטון. הם קנו זאת ביושר, ובשלו את הדייסה הזאת בעשר אצבעותיהם. אבל באווירה כזאת באמת קשה לדבר על הבעייתיות המיוחדת בחקיקה פרסונלית.

במצב מתוקן החוק, כל חוק (לא רק חוקי יסוד) אמור להיות יציב וקשה לשינוי. הוא ודאי לא אמור לשקף מצב פוליטי זמני אלא ערכים ואמונות עומק של החברה. המחיר לטווח הארוך של ניצול החוק לצורך אינטרס קצר טווח הוא עצום. אנשים מצדדים בחקיקה פרסונלית או תרגילי חקיקה אינטרסנטיים אחרים, בגלל רווח פוליטי בטווח הקרוב, אבל הם לא מבינים את המחיר האדיר שנשלם כולנו בטווח הרחוק. אני תמיד נזכר בהקשר הזה בתקופת אובמה העליזה, כאשר אחת מאבני היסוד של האג'נדה שלו, שעליה ובשבילה בין היתר הוא נבחר, הייתה רפורמת הבריאות שלו (Obamacare). זכור לי שבשלב כלשהו במהלך נשיאותו היה רוב דחוק של 51 סנטורים (מתוך 100) לטובת החוק, ואובמה התעקש לא להעביר אותו ברוב כל כך דחוק. הוא חיכה עד שיהיה רוב מיוחס מספיק (דומני 60 סנטורים), כי הנוהג המקובל היה שלא מעבירים חוק כל כך יסודי ברוב מזדמן. הוא ויתר על ההצלחה הפוליטית הכי גדולה שלו בגלל נוהג פוליטי. בעיניי זו דוגמה מופתית לכוחו של היחס המכבד לחוק ולחשיבותה של היציבות שלו. חוק אמור לבטא זרמי עומק של החברה ולא קוניוקטורה פוליטית מזדמנת, וכך בדיוק טיפל בזה אובמה שליט"א.

אצלנו זה לא יכול היה לקרות כמובן. האינטרס וההזדמנות מכתיבים את החוק. כמובן שלפעמים בג"ץ מתערב, גם הוא לעתים בחוסר סמכות, ואומר שהנוהג במקרה כזה הוא מחייב, וכך מחליט לבטל את החוק. חשוב להבין שהמעורבות של בג"ץ היא תמונת ראי של התנהלותה של הממשלה (ראו אמירתו של השופט בדימוס יורם דנציגר שהובאה בהערה 4 למעלה). אם הגוף המחוקק עושה לנו תרגילים עם מערכת החוק, אל לנו להתלונן על הגוף השופט שעושה תרגילים הפוכים בכדי לאזן את התמונה.

כל אחד מבין שאין כאן צדיקים ורשעים, יש רק לנו או לצרינו. התלונות לכיוון הפוליטי (משמאל) או לכיוון המשפטי (מימין) משקפות כמעט אך ורק אג'נדה פוליטית ולא טיעון מהותי. הימין מתלונן על מעורבות בג"ץ, לכאורה בצדק, אבל הוא מצדד בתרגילי הכנסת והשלטון, כי זה מתאים לו. ואילו השמאל מתקומם נגד זה, כי זה לא מתאים לו, אבל תומך נלהב בתעלולי הבג"ץ כאשר הם מתאימים לו. ברור שאם המצב היה הפוך, התמונה הייתה מתהפכת (הימין היה מתלונן על השלטון והשמאל על מערכת המשפט). כלומר אנחנו עצמנו שותפים לשיח המגמתי והלא ענייני, שרואה בחוק ובמערכות השלטון (והמשפט) כלים לתרגילים ציניים על המגרש הפוליטי.

אם איננו מתייחסים בצורה מכבדת וראויה לחוק, אל לנו להתפלא מהתוצאות שאותן אנחנו עצמנו יוצרים במו ידינו. אם הפוליטיקאים עושים תרגילים שהחוק לא מאפשר באיצטלות מלאכותיות שונות, אז גם לבג"ץ מותר ולהיפך. בטור 300 תיארתי את הלימבו שבו מצויה החברה שלנו. כאן אני מרחיב את היריעה ומראה מדוע הלימבו הזה עוד יותר רחב ועמוק ממה שתואר שם. זה לא רק לימבו של מוסדות השלטון אלא של החברה כולה. הלימבו השלטוני-פוליטי משקף לימבו חברתי.

אני יודע שכל זה נשמע קצת מנותק. כאילו אני חושב שמישהו יכול לשנות את המצב הזה שנראה לנו גזירת גורל. וחוצמזה, הרי אנחנו צודקים ורק האחרים עושים לנו תרגילים לא הגונים ולא ראויים. לכן אני גם משער שמיד אחרי הטור יגיעו התגובות הצפויות שיסבירו שאני נכנע כאן שוב לשטיפת המוח של השמאל (או הימין), ולכן אינני מבין שהשלטון מתנהג מצוין ורק בג"ץ הוא פושע (ראו דבריי בטור 258). תגובות שיסבירו לנו שוב מדוע אנחנו צודקים והאחרים (פרעה ועמו) הם הרשעים. אנשים לא מבינים שבצורת השיח המגמתית והלא עניינית הזאת אנחנו יוצרים במו ידינו את המצב שנגדו אנחנו מוחים.

מה לכל זה ולהלכה?

הזכרתי שהרב שרלו הביא כמה מקורות הלכתיים כבסיס לבעייתיות בחקיקה פרסונלית ורטרואקטיבית. ניתן גם לצרף לזה מקורות לגבי דינא דמלכותא, שגם שם ישנם סייגים על חוק לא שוויוני ומפלה (ראו כאן, בסעיף "דינא דגזלנותא", על כך שדין מלכות לא שוויוני אינו מחייב). אני בטוח שכל מאמר או ספר תורני שיעסקו בחקיקה פרסונלית או רטרואקטיבית יכבירו עלינו מקורות כתובים באותיות רש"י וכרוכים באותיות זהב שמסבירים שאסור לעשות זאת ושחוק כזה אינו מחייב כי הרי כך מפורש בדברי השואל בשו"ת צנצנת המן, ובתשובת הרשב"א והחת"ס ועוד.

אבל להבנתי הבעיה ההלכתית אינה חשובה ואינה רלוונטית כאן. אני לא צריך מקור הלכתי כדי להבין שיש כאן בעיה, שהרי השכל הישר אומר זאת. יתר על כן, המקורות ההלכתיים לא מוסיפים לי מאומה מעבר לתובנה החברתית-מוסרית. אלו לא מקורות מחייבים, אלא שיקוף של אותה סברת שכל ישר. יתר על כן, אם תשימו לב תראו שגם במקורות ההלכה שמובאים בהקשר זה (כמו לגבי דינא דמלכותא), הפוסקים לומדים את הכללים הללו מסברא, שהרי אין פסוק שממנו לומדים שדין מלך לא שוויוני אינו מחייב. אז כמו שהפוסקים אמרו זאת מסברא לגבי דינא דמלכותא אצלם אנחנו יכולים לומר זאת מסברא לגבי החוק אצלנו. אין שום סיבה להיזקק כאן לדיון הלכתי. סביר יותר ללכת ישירות לסברא ולדלג על מקורות ההלכה. את הבעייתיות של השכל הישר כל אדם יכול להבין לבד.

בשורה התחתונה, קשה לי להאמין שיש פוסק שיאמר שאם הכנסת מחוקקת חוק פרסונלי היא עברה על ההלכה. חוק כזה אינו מחייב כי מבחינת ההגות המשפטית-דמוקרטית (השכל הישר) זה לא מחייב, ממילא לא חל על זה הכלל של דינא דמלכותא.

[1] אפשר היה כמובן לחוקק חוק נגדי מעשי זוועה ולא להזכיר את הנאצים בשמם. עדיין היה מקום לומר שזו חקיקה פרסונלית בתחפושת. ראו על כך להלן.

[2] ראו שם ובמאמר מידה טובה לפרשת וארא, תשס"ז, שבו עמדתי על השלכות של ההבחנה הזאת לגבי הלכות שנוגעות לשמות ה' וכינוייו.

[3] החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם הוא אולי חריג בעניין זה (כמו גם ברטרואקטיביות שלו).

[4] בעניין זה מעניין לשמוע את הערתו של השופט העליון לשעבר יורם דנציגר, בסדרה טלוויזיונית, על חוקים שמתקבלים בכנסת ברוב מזדמן (הציטוט לקוח מכתבת ביקורת של קלמן ליבסקינד על הסדרה הזאת):

 "בכנסת מתקבלים חוקים ברוב אקראי, בנוכחות דלילה", מסביר השופט יורם דנציגר. "לבוא ולהגיד שכל מעשה חקיקה הוא בעצם מייצג את ההשקפה של הציבור במלואו, ולכן רק בגלל זה – אל לכם השופטים להתערב? זה ממש לא עושה עליי רושם".

אמירה זו משמשת אותו להצדיק את מעורבותו של בג"ץ. אין צורך לציין שמדובר באמירה מאד בעייתית בעיניי.

[5] כך גם בהלכה: הכל מותר אלא אם יש הלכה שאוסרת. נטל הראיה הוא לעולם על האוסר. יש לא מעט אנשים, ובהם גם פוסקים, ששוכחים זאת.

42 תגובות

  1. התיאור על הרפתקאותיו של אובמה קר אינו מדויק. למיטב זכרוני אובמה היה צריך 60 כדי לחוקק את החוק במסלול עוקף פיליבסטר. הדמוקרטים גם עשו איזה תרגיל בגלל שהם איבדו את הרוב של 60 בסוף 2009 (דמוקרטי נפטר ורפובליקני נבחר במקומו). התרגיל כמדומני היה שהקונגרס הצביע על החוק כפי שעבר לפני כן בסנאט (ללא השינויים שביקש אובמה להכניס) ושאר השינויים עברו במתכונת שאינה מצריכה 60 כדי לחסום פיליבסטרים. כך שבמקרה הזה אני לא בטוח שהכבוד לחוק עמד מאחורי זה.
    אבל הטיעון עצמו נראה לי נכון. כך למשל, עד 1940 אף נשיא לא הציע את עצמו לבחירה שלישית למרות שלא היה שום חוק שאוסר על כך.

  2. עדיין יש הבדל בין התרגילים של בג"ץ לתרגילים של הפוליטיקאים. הם נבחרו ע"י העם. והתרגילים שהם עושים הם על דעת העם.בג"ץ לא נבחר. הוא בוחר את עצמו. זה הבדל עצום

  3. חומץ לשיניים כל הטור הזה מהודו ועד כוש. את הדברים ההגיוניים אתה מעלה ושולל כלאחר יד ואילו הדברים המוזרים נידונים ברצינות ובכבוד. אין לי טענות חדשות אבל איזיל כי רוכלא לציין את האמיתות שגירשת מהסתפח בנחלת ה'. אני כותב קצת בחיפזון כי הקדיחה הקריאה עשן באפי, יסלח נא לדבר הזה.

    א. אי העברת חוק שקולה לחלוטין להעברת חוק הפוך. לכן אין שום היגיון להימנע מלסמוך על רוב דחוק ומקרי. וכי עדיף מיעוט שוחק מרוב עצב אתמהה. אם יש אינדיקציות שהרוב עלול להתהפך בעתיד הקרוב אז זה עניין אחר, ועל החלק ששוקל להתהפך לחשוב אם הוא מוכן לתמוך כיום ולהתחרט אחר כך. נתינת זכות ווטו למיעוט היא דבר הגיוני במקרים מסוימים מאד בלבד שצריך לחשוב כדי לפרמל אותו (זכור לי שבעבר היה לי כאן דיון איתך ועם שנרב ובו טענתי בעד לקיחת זכות ווטו אבל לא מצאתי כעת).
    ב. אכן כפי שהצעת מבחינה מושגית אין דבר כזה חוק רטרואקטיבי. החוק פונה לרשויות ומנחה אותם מה לעשות מכאן והלאה. משום מה נפנפת את העמדה הזאת על הסף בלי נימוק וכל הדיון מתמיה.
    ג. אין שום בעיה עקרונית בחקיקה פרסונלית, זה הוא סה"כ הסכם הדדי בין מחנות בדמוקרטיה – אתם לא תפסלו את שלי כשתוכלו ואנחנו לא נפסול את שלכם כשנוכל. כמו ההסכם ההדדי להחריג במידת האפשר אזרחים ממלחמות בין מדינות. כמו שבמקום לערוך מלחמה של צבאות אפשר שכל צד ישלח אביר מייצג, כך במקום לערוך מלחמה בין עמים כל צד שולח צבא מייצג. הסכם כזה יש טעם לקיים רק אם הוא משתלם, ולא צריך להפריז בחשיבות העקרונית שלו. גם את העמדה המתבקשת הזאת אתה שולל כלאחר יד. בנוסף זה הוא כלל אצבע כדי שהרוב לא יידרדר לנקמה אמוציונלית באדם מסוים בלי יכולת לנמק את זה שיטתית, אבל כללי אצבע הם לא תורה מסיני.
    ד. לא כתבת שמץ הסבר מה רע בחוק של הנאצים. אתה מתנגד לעשיית דין בנאצים? לא. אז החוק מצוין. ואם יש לך הצעה לחוק נוסף כנגד קבוצה נוספת אז תפרסם הצעה בתקשורת. הטהרנות הזאת בלתי מובנת לי.
    ה. זרוק חוטרא לאווירא אעיקריה קאי. מה הבעיה בשיח מגמתי??!! מאין אמורה להיות לי דעה עקרונית האם עדיף בגצ מרוסן או לא? למשל אנוכי הצעיר תובב"א, באופן "עקרוני" אני מקבל את טענות הימין שבגצ-ברק דרס ורמס את החוק הפשוט ושדד לעצמו סמכויות לא לו. אבל במבט כללי אני מרוצה עד מאד מהאימפריאליזם הבגצי הזה ולכן מתנגד לכירסום בכוחו. מובן שאם הרכב בגצ ישתנה אז אני אתמוך בהתלהבות בריסון שיפוטי מופלג. מה הטעם לדון בכל נושא "לגופו" ולא לפי המטרות היסודיות שלו? פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה.
    ו. ממעוף הציפור כל הטור הזה הוא טיעון מדרון חלקלק אחד גדול. אמנם אני עצמי חסיד של טיעוני מדרון כאלה, אבל דומני שאתה לא רוחש להם חיבה גדולה במיוחד.

    ואם אמנם שגיתי איתי תלין משוגתי ולעת"ל אעיין הכל מתון מתון ואשקול שוב.

    1. 1. לא כתבתי שלא לסמוך על חוק שהתקבל ברוב מקרי. כתבתי שמטבע הדברים יחס האזרחים לחוק כזה הוא מפקפק והם נוטים לא לקחת אותו ברצינות. אבל איני מסכים לסימטריה שאתה עושה. היעדר חוק אינו חוק. אם היו עושים חקיקה רק כשהדבר יציב ועתיד להחזיק מעמד זמן רב זה מצב הרבה יותר טוב מאשר חקיקה מזדמנת. זו ממש לא נתינת זכות ווטו למיעוט. במצב בו אין עמדה מוגדרת אין חוק. כמובן שצריך לדון בדוגמאות ויהיו דוגמאות שבהן זה לא המצב. אבל כמדיניות לדעתי אתה לא צודק.
      2. נפנפתי אותה ובצדק. חוק שקובע סנקציה על מעשה שכבר נעשה, ובעת שנעשה לא ידעו שהוא אסור, הוא חוק רטרואקטיבי, וככזה הוא פסול. זה לא עניין להגדרות פורמליות שאותן נפנפתי ובצדק.
      3. כאן זה ויכוח עתיק שלנו. אני לא מקבל שהכל רק כוח וכוחניות. יש גם ראוי ולא ראוי.
      4. אני מתנגד לחוק שעוסק בנאצים. החוק צריך לעסוק ברשעים בכלל, והנאצים הם רק דוגמה. מצב שבו עונשים נאצים ולא עונשים אנשים אחרים שעושים אותו דבר אינו מצב ראוי. איני רואה מה רע בנימוק המובן מאליו הזה, ומה לא הוסבר. אתה כותב שאם אני רוצה להעניש עוד אנשים עלי להציע חוק בהתאם. זה בדיוק מה שעשיתי כאן. רק שאין צורך לחכות שיהיו עוד אנשים כאלה. צריך לקבוע זאת כבר עכשיו.
      5. שוב כוחניות, ושוב הוויכוח העתיק שלנו. בעיניי יש ראוי ולא ראוי.
      6. איני רואה קשר מהותי למדרון חלקלק. עיקר הטיעונים הם לגופם. טיעון מדרון חלקלק הוא טיעון נגד טענה X שטובה כשלעצמה בגלל שהיא תביא ל-Y. אבל טענה שהגעה ל-Y היא גרועה אינה טענת מדרון חלקלק. לשון אחר: החוק וצורת השלטון מיועדות להשיג מטרות. הן לא מורכבות מטוב ולא טוב כשלעצמו. וחכן לגביהם בהחלט רלוונטי לדון האם הן משיגות את המטרות הנכונות או לא.

      1. ואגב, אין לי שום דבר עקרוני נגד טיעוני מדרון חלקלק. הם בהחלט טיעונים רלוונטיים. יש לי נגד הגזמה בטיעונים הללו, כשבאים לפסול טענה נכונה בגלל שהיא תביא לבעיות עתידיות. אבל אם הטענה כשלעצמה אינה נכונה או לפחות לא בעלת ערך חיובי (אלא נייטרלית, אפשרית), אין סיבה לא לפסול אותה בגלל מדרונות חלקלקים.

      2. אני מסכים לגמרי שלא הכל זה כוח וכוחניות ולדעתי בהחלט יש ראוי ולא ראוי. מאיפה הגיע הקיטלוג הזה? אבל יש מעט דברים עקרוניים וכל השאר צריכים להימדד לפי המטרה שהם משרתים. ראוי מאד לפעול במעשה או במחדל להגברת האושר ולא ראוי בכלל לפעול במעשה או במחדל להגברת הסבל. זה ראוי ולא-ראוי פר אקסלנס.
        על הקשר הכללי שאני רואה בין דאונטולוגיה למדרוניות חלקלקה אכתוב בעז"ה בקרוב אולי בשו"ת. אני זוכר שיש מאמר נחמד מאד של דוד אנוך וכשאתפנה למצוא אותו אכתוב שאלה על גביו.

        1. [שאר הדברים בעוונותיי איני מסכים כלל וכלל ואין שתיקתי הודאה אלא שלא להטריח יתור נפיש וקדמא בדברים שאינם של עיקר].

      3. יחד עם 'החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם', נחקק בשנת תש"י 'החוק למניעת וענישת פשע השמדת עם', הקובע ענישה לכל מעשה של השמדת עם. כנראה, שהחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם נועד להצהיר מעשית על כוונת המדינה לפעוד במיוחד כלפי פשעי הנאצים ועוזריהם, שלגביהם יש לנו חובה מיוחדת לטפל.

        בברכה, יפאו"ר

        1. כדאי לציין שסעיף 1א'4 של החוק למניעת 'השמדת עם' אוסר גם 'קביעת אמצעים למניעת הילודה של קיבוץ'. וד"ל…

          בברכה, יפאו"ר

          1. בתגובה 'יש במקביל גם חוק כללי', שורה 3
            … על כוונת המדינה לפעול במיוחד…

        2. עוד יש להעיר שפשעי המלחמה הם פשעים חמורים גם ללא הגדרתם כ'פשעי מלחמה' או 'פשעים נגד האנושות'. הרי מדובר במעשי רצח, חבלה חמורה, גזל ושוד וכליאה לא חוקית וכיו"ב. עשייתם בהקשר לתכנית ל'השמדת עם' רק מביאה להחמרה ברף העונש המוטל עליהם.

          בברכה, יפאו"ר

  4. בס"ד כ"ו באדר תש"פא

    אם חברי הכנסת עושים תרגילים, הרי הציבור עלול לא לבחור בהם שנית, ואם הציבור לא הדיחם – יש להניח דניחא להו במעשי שולחיהם. מה שלא ניתן לומר על שופטים הנוטלים לעצמם סמכות לבטל חוקים של הכנסת, ביודעם שאין על גביהם שום ביקורת ציבורית אפקטיבית.

    יהודים הם 'עם קשה עורף', ולכן לא פשוט 'לסבן' אותם. הם בוחרים את נציגיהם מתוך שיקול דעת שיש בו אחריות רבה, ואין שום סיבה שיחידים שמחזיקים את עצמם ל'ציבור הנאור', יבואו לחנכם ולסנדל את בחירת ואת מעשי נציגיהם.

    מה שקיים הוא המיגבלות שהטילה התורה על כוחם של 'דינא דמלכותא' ושל תקנות הקהל. אחת מהם היא המיגבלה על חוק המפלה בין אדם לאדם, שלגביו קבע הרמב"ם בהלכות גזילה פרק יא שאינו 'דינא דמלכא' אלא 'חמסנותא'.

    מיגבלה זו לא מבטלת בהכרח חוק שסיבתו פרסונלית, שהרי גם אם סיבת קיומו היתה להדיח את פלוני – הרי הוא יחול גם על כל מי שיתמנה אחר כך לתפקיד, והרי הוא 'בסופו של יום' צו קטגורי החל על כולם

    מה שכן יש לדון הוא האם ההגבלה לכהונת ראש ממשלה ראויה. לענ"ד הפסילה עקב כהונה של שתי קדנציות – אינה נכונה, שהרי משרת ראש ממשלה אינה תפקיד ייצוגי שכל אחד יכול למלאו. ראש ממשלה צריך להיות המומחה הגדול לניהול מדינה, ואם יש אדם שהצליח לחזק את מעמדה המדיני הבטחוני והכלכלי של המדינה תוך עמידה בלחצים בלתי-אפשריים מבית ומחוץ – לא במהרה ניתן להחליפו.

    גם הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה אינה סיבה להשעייתו. הדברים ידועים שהגשת כתבי אישום מופרכים נגד פוליטיקאים היא מנגנון ידוע לסילוקם. ידועים המקרים שלרובי ריבלין, יעקב נאמן, רפול וקהלני שהוגשו כלפיהם כתבי אישום כדי לסלקם, אישומים שבסופו של דבר נדחו כליל ע"י בתי המשפט, אך את הנזק לקריירה הפוליטית כבר לא היה ניתן לתקן.

    רק השבוע פירסם נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה השופט בדימוס דוד רוזן ש'ענן כבד' מעיב על התנהלותם של חלק מאנשי הפרקליטות. להעיד על העיסה הוא העיד, אך סמכויות לשנות את המצב העגום לא ניתנו לו. על פרקליטים כאלה צריכה להיות ביקורת ציבורית 'עם שיניים' ורק אז יהיה ניתן לתת אמון כלשהו בחשדותיהם.

    בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

    מה שהיה כדאי לעשות כדי להגדיל את הביקורת הציבורית על הממשלה, הוא להקים מועצה מבקרת הנבחרת ע"י הציבור ואינה נוטלת חלק בעשיה הפוליטית. למשל מועצה בת 60 חברים הנבחרים כל אחד ל-18 שנים, שכל שש שנים נבחרים שליש מחבריה – הרי יש כאן גוף נבחר ע"י הציבור, האחראי כלפי הציבור אך לא תלוי בפוליטיקאים שעליהם הוא מפקח.

    1. זה הטיעון הצפוי והנדוש ואיני מקבל אותו. לשיטתך אין צורך בבתי משפט. יקבעו המוסדות מה שירצו ואם זה לא מוצא חן בעינינו נדיח אותם בבחירות הבאות. זו הסתכלות לא ריאלית ולא הגיונית. צריכה להיות בקרה שיפוטית על השלטון. אפשר להציע שייטה שבה גם הרשות השופטת נבחרת בבחירות דמוקרטיות, וזה בסדר. אבל כל עוד היא לא כזו, אין לנו מישהו אחר שיעשה את הביקורת על השלטון, ובלי ביקורת כזאת אזל ליה האיזון הקדוש.
      בקיצור, אם היית מציע לקבוע בחירות את השופטים הייתי מוכן לשקול. אבל אם אתה מציע שבגלל שהם לא נבחרים אל להם לאזן את השלטון זהו מרשם בדוק לאסון. בטח בשלטונות כמו שיש לנו (שנבחרים על ידי היהודים מאורי הגולה שיודעים היטב לבחור את אוסף הדגנרטים שנבחר כאן שוב ושוב).

      1. הסוגריים שבסוף דבריך ממחישים בדיוק את ההתנשאות והגאווה, שלא לומר הבוז העמוק, שרוחשים המשפטנים (כלומר אנשים שלא תורמים לחברה שום ערך אמיתי, אלא רק מדברים) לאותם "יהודים מאורי הגולה…" קלאסי

      2. בס"ד כ"ו באדר תשא"ף

        רשות שופטת אמורה לאכוף השלטון , כמו את היחידים, לנהוג כחוק. מכך מתבקשת שחברי הרשות השופטת יהיו נאמנים לחוק, ולנאמנות זאת הם מצהירים אמונים. כשהשופטים קמים נגד החוק ויוצרים 'חקיקה שיפוטית' – הרי הם מבטלים את הצהרת האמונים ל'מדינת ישראל ולחוקיה'

        כדי שתהיה ביקורת על החקיקה וכן ביקורת מינהלית על הסבירות והמידתיות של פעולות הרשות המחוקקת והמבצעת, – הצעתי להקים 'מועצה מבקרת' שחבריה יהיו נבחרים, אך לתקופת זמן ארוכה יותר, ולא יהיו מעורבים בעשייה הפוליטית. מועצה שתתפקד ב'בית העליון' שעל גבי 'בית הנבחרים'. כך שבסופו של דבר גם המחוקקים והנבצעים וגם מבקריהם יהיו אחראים בפני הציבור.

        לא יכול להיות מצב ששופטים שאמורים להיות א-פוליטיים, ינכסו לידיהם את סמכויות השלטון הנבחר.

        בברכה, יפאו"ר

        1. מינוי שופטים לבתי משפט לחוקה - מחקר השוואתי (של 'פורום קהלת') הגיב:

          בס"ד כ"ן באדר פ"א

          במחקר השוואתי שערכו חוקרי 'פורום קהלת' (שי-ניצן כהן, שמעון נטף ואביעד בקשי) התברר כי ב31 מתוך 36 מדינות ה-OECD מסורה בחירת שופטי בתי המשפט לחוקה בידי נבחרי הציבור – אם ע"י הרשות המחוקקת או ע" הרשות המבצעת או בשילוב של שתיהן. בבריטניה ובלוקסמבורג בהן יש כוח דומיננטי לאנשי הרשות השופטת – אין לבית המשפט העליון כלל סמכות לפסול חוקים, כך שישראל נמצאת יחד עם יוון וטורקיה בלבד במצב 'המזהיר' שבו מערכת המשפט משכפלת את עצמה לפסול חוקים. כבוד גדול 🙂

          בברכה, יפאו"ר

          כדאי לציין שבחוק הישראלי לא ניתנה לבג"ץ סמכות לפסול חוקים. את הסמכויות לכך ניכסו לעצמם שופטי בג"ץ עצמם. לקחנו מהשיטה הבריטית את הדומיננטיות של השופטים בקביעת ממשיכיהם, אך השלכנו דה-פקטו את אי סמכותם לפסול חוקים…

      3. הדברים שלך הרב מיכי פה הם פשוט חוסר הבנה של היסודות עליהם בנויה החברה. כל חברה אנושית. הגישה מלכתחילה שהיא חסרת אמון בשלטונות ומקדשת איזון בינם לבין בתי המשפט חותרת תחת האמונה הבסיסית בבני אדם שעליה עומדת כל חברה אנושית. בתי המשפט – בהיותם לא נבחרים – לא אמורים להיות במעמד שווה של שלטון שהוא נבחר. זה הרי בדיוק מה שכתבת בטור – א"א להחליף חוסר כבוד לחוק (או חוסר אמון בחוק) באכיפה. כמו שגם א"א להחליף חינוך בחקיקה ובאכיפה של החוק (יש לך טור על זה). התפיסה היסודית שלנו היא אמון במערכת ביחד עם מנגנוני אכיפה שנועדה לנפות יחידים סוררים.

        זה הרי העקרון שעומד מאחורי ההלכה שמשרבו רוצחים בטלה עגלה ערופה ומשרבו נואפים בטלה השקאת מי סוטה, ובכלל כל המושג של עונשי בי"ד ובכלל עצם קיום הבי"ד עצמו . הרעיון הוא שאנחנו חברה שבחרה לחיות חיי קדושה וצדק וצריך לנקות את הסיגים ( הפושעים היחידים הבודדים) ע"מ שיהיה כסף צרוף. אבל אם הכסף מסואב כולו בסיגים אין טעם לצרוף אותו. ולכן בתקופת בית ראשון כשהחברה כולה הפכה לחברת פושעים ( מה שגרם גם לדיינים להיות פושעים) לא היה טעם בשום מנגנון צריפה שכזה. הגישה שלנו צריכה וולא יכולה להיות אחרת מאשר שיהיה לנו אמון בסיס בשלטונות הנבחרים לא משנה מי הם. כי הם זה אנחנו ואם זה לא טוב לך ואתה חושב שהם מושחתים וטיפשים אז זה אומר שהעם מושחת וטיפש ואז אתה צריך לעזוב למדבר ולא לנסות לכפות על הציבור מנגנון חיצוני שאינו נבחר בשביל לחנך אותו ( מילא היו נבחרים ע"י הקב"ה כמו הנביאים שבאו להוכיח את העם. אבל גם זה לא עזר כשהרשע הגיע לנקודה קריטית ואז גם תוכחה ( שהיא סוג של צריפה) לא שייכת ובסוף הגיע אובדנו של העם). הגישה שלך ושל השמאל שמקדשת איזון של בתי משפט שאינם נבחרים בשביל להציל אותנו מהפוליטיקאים המושחתים לא תעזור בסופו של דבר, כי זו בעצם גישה שמנסה להציל את עצמנו מעצמנו המושחת. וזה לא יעזור . כי במקרה כזה גם השופטים יהיו מושחתים רק מעצם זה שהם מושפעים מהסביבה בה הם חיים. מי שחושב שהעם מושחת צריך ללכת לגור במדבר אחרת ייספה בעוון העם. יש גבול כמה א"א לתת אמון במנגנוני השלטון ועדיין לחיות בחברה שבחרה אותו.

        למעשה מה שכתבתי זה משהוא שהרב מיכי הישן היה קולט בקלות, ורק מראה כמה השוחד שלך מעוור את עיניך. מה הקטע הזה לקדש את האיזון בין שמאל לימין ? אני אכן מסכים ש (רוב כ)כל בני האדם פועלים מתוך אגו, ובמובן הזה אין רשעים וצדיקים, אבל יש גם חיצוניות ובה בפעם הזו השמאל הם רשעים. הם פשוט דיקטטורים ( דיקטטורה של האריסטוקרטיה בעיני עצמה ) תחת מסווה של דמוקרטיה. (הדיקטטורה אגב של בית המשפט עולה עשרות מונים על הדיקטטורה הדומה של הרבנות הראשית שגם בוחרת עצמה באותה מידה). ולמעשה העקשנות והעיוורון שלך בנושא הזה גם מגיעה ממקום כלשהוא של רשע. קבל (באהבה ) את דבריי כתוכחה ( שאמנם לא מגיעה מאהבה).

        1. בס"ד כ"ו באדר תשא"ף

          לעמנואל – שלום רב,

          בניגול ל'ועדת המינויים לשופטים', שבה – עקב הצורך ברוב של 7 מתוך 9, מובטחת זכות וטו מוחלטת לשלושת נציגי ביהמ"ש העליון המצביעים כ'איש אחד' – הגוף הבוחר לרבנות הראשית לישראל מונה 80 רבנים ו70 אנשי ציבור, שרובם הגדול נבחרים בידי הרשויות המוניציפליות.

          בגוף הבוחר המונה 150 חברים יש רק 10 הנבחרים ע"י הרבנים הראשיים, ו-10 דיינים ותיקים, הרב הצבאי וסגנו, וכנגדם 2 נציגי הממשלה, 5 נציגים של הכנסת ו-10 הממונים ע"י השר לשירותי דת

          יותר מ-70% מחברי הגוף הבוחר, הם רבנים ואנשי ציבור המייצגים את ערי הארץ ויישוביה: 30 רבני הערים הגדולות; 14 רבני המועצות המקומיות הגדולות; 2 רבנים מהמועצות האיזוריות הגדולות, 8 רבני יישובים גדולים ו-4 רבני שכונות ותיקים מהערים הגדולות. כל הרבנים הנזכרים – נבחרים ע"י גופים בוחרים מקומיים המשלבים את נציגי הרשות המוניציפליות והקהילות.

          גם נבחרי הציבור באים ברובם 'מהשטח': 25 ראשי הערים הגדולות; 6 ראשי המועצות המקומיות הגדולות; 4 ראשי המועצות האיזוריות הגדולות, 14 ראשי המועצות הדתיות של הערים הגדולות
          ו-14 ראשי המועצות הדתיות הגדולות.

          ובקיצור: יותר מ-70% מחברי הגוף הבוחר מייצגים את 'השטח', את ערי ישראל וכפריה.

          בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

          1. בפיסקה 1, שורה 1
            … בניגוד ל'ועדת…

            בפיסקה 4, שורה 4
            … ראשי המועצות הדתיות של המועצות המקומיות הגדולות.

          2. טוב לדעת. אבל עדיין לאור כל המלחמות בשנים האחרונות שהיו יש תחושה שזהאיכשהוא מועדון סגור של ש"ס. אבל זה עדיין אולי רק נדמה לי

            1. בס":ד ז"ך אדר תשא"ף

              לעמנואל – שלום רב,

              חברי מועצת הרבנות הראשית הם:

              הרבנים הראשיים לישראל
              הראש"ל הרב יצחק יוסף (מחבר ספרי 'ילקוט יוסף)
              הרב דוד לאו (רבה של מודיעין ורס"ן מיל. בחיל המודיעין')

              ולפי סדר א-ב:
              הרב שמואל אליהו (רבה של צפת, בוגר ישיבת מרכז הרב)
              הרב שמעון אליטוב (רב המועצה האיזורית מטה בנימין, חסיד חב"ד)
              הרב יצחק דוד גרוסמן (חסיד לעלוב, רבה של מגדל העמק)
              הרב יהודה דרעי (רבה של באר שבע)
              הרב אליעזר שמחה וייס (מלפנים רבו של כפר הרא"ה, בוגר ישיבת מרכז הרב)
              הרב יצחק לוי (רבה של נשר)
              הרב ד"ר רצון ערוסי (רבה של קרית אונו וראש 'מכון משנת הרמב"ם')
              הרב אייל קרים (הרב הצבאי הראש"י)
              הרב יעקב רוז'ה (רב שכונה [ומלפנים ראש יב"ע אדר"ת]בבת-ים והחברה-קדישא בת"א, מגדולי המומחים בזיהוי חללים)
              הרב יצחק רלב"ג (רב שכונת מעלות דפנה)
              הרב אריה שטרן (רבה של ירושלים ור"מ בישיבת מרכז הרב)
              הרב יעקב שפירא (ראש ישיבת מרכז הרב)

              נמצאת למד, שרק כ-20% מחברי מועצת הרה"ר הם ממקורבי ש"ס (הרבנים יוסף, דרעי ולוי) ויתרם או משתייכים לציונות הדתית או מקובלים מאד על הציבור הציוני-דתי בעריהם ובקהילותיהם.

              מובן שכל חברי מועצת הרבנות הראשית בקיאים בש"ס ובדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. מי שאינו בקי בש"ס ומחוייב להוראותיו, אכן לא מתקבל ל'מועדון הסגור' 🙂

              בברכה, יפאו"ר

              1. קרוב לוודאי שאף אחד מחברי מועצת הרבנות הראשית לא בקיא בש"ס וגם לא בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים

  5. החוק בסך הכל בא להגן על השולטים במדינה. וכך יש לראות אותו.
    התפיסה הנאיבית לא מחזיקה מים.

  6. הערת תיקון
    אמנם יש קשר בין שתי אלו לבין חקיקה רטרואקטיבית (במקום רטרואקטיבית צ"ל פרסונלית), אבל חשוב להבין שאלו ממש לא אותן בעיות (הוא עצמו רומז לכך, בפסקה על “מסך הבערות”).

      1. משה התכוון לסוגיה שעוסקת במישהו שאכל חלב בשיעור שלא מחייב קרבן, ואומרת שירשום לפניו שאכל חלב בשיעור כזה כי אולי יקום בית דין שיגיד שהכזית הוא גדול יותר ויחייב אותו

        1. לבניה – שלום רב,

          אם יבוא בי"ד עתידי ויברר שה'כזית' קטן יותר, הרי אין כאן 'חקיקה למפרע' שהרי איסור אכילת חלב קיים ועומד מעת מתן תורה. יש כאן רק בירור של המציאות ושל העובדות, שזה בדיוק תפקידו של בית דין – לברר למפרע את העובדות או את ההלכה ממקורותיה..

          בברכה, ע"ג בניה

          1. בפשטות כפרה על שוגג איננה עונש ולכן זה שונה מחקיקה רטרואקטיבית. הרי בלאו הכי הוא לא ידע שאסור לו ואעפ"כ מביא קרבן. והעניין הוא שנוצר איזה עניין רוחני שהקרבן מנקה. ודלא כמי שחושב שכל התביעה בשוגג היא שהיה לו ללמוד ולא למד והיה לו לברר ולא בירר.
            אולי הבעיה בחקיקה רטרואקטיבית קשורה ל"שיפוט לשיטתו" שהתבאר בטורים קודמים (ושם התבאר שהוא עניין דק מאד מדקות הנפש ולית מחשבה תפיסא ביה כלל)

            1. לא הבנתי מה יפה. לעניין עונש מה ההבדל בין חקיקה לגילוי? אם יש בעיה בחקיקה רטרואקטיבית היא שלעובר עליה לא היה צ'אנס לציית לחוק ועשה בתמימות רבה.

              1. אם הוא לא הותרה הוא גם לא ייענש. אבל אם הוא הותרה שייתכן שלעתיד ישתנה השיעור היה עליו להיזהר מעיקרא (וכבר דנו מדוע זו לא התראת ספק).

              2. א. חשבתי שמדובר רק על שוגג ולא על מזיד.
                ב. האם השיקול הזה תקף בעיניך גם בחקיקה מדינית (מספיק שמחנה פוליטי יכריז מראש על כל החוקים שהוא מעוניין בהם ואז הוא יוכל בניחותא להעניש עליהם רטרואקטיבית כשיעלה לשלטון). או שבגלל שחקיקה זה לא גילוי אז לא. אני לא מבין את זה.

              3. בס"ד כ"ו באדר פ"א

                לט"ג – שלום רב,

                זהירות וביקורתיות יתירה איננה תכונה פסולה, ומי שנזהר ובוחן שבעתיים גם דבר שמקובל להיתר – יכול להינצל מהסתבכויות מיותרות, כך שאינו יכול לומר שלא היה לו צ'אנס להימנע מאיסור. ובמונחים רמדאיי"ם: 'גם אין לו אשמה – הרי שיש לו מידה של אחריות'.

                יתירה מזו, כאן שאכל חצי-שיעור האסור מהתורה – קשה להגדיר את התנהגותו כ'תום לב'. הנוהג בתום לב לא יאכל גם' משהו' ואין לו להלין אלא על עצמו.

                בברכה, ע"ג בניה

              4. לא אמרתי שזהירות היא תכונה פסולה. אמרתי ששוגג הוא גם לאחד שלא יכל לדעת או שהיה מותר לו (ספיקא דאורייתא לקולא פירושו שמדאורייתא מותר לגמרי לאכול את החתיכה הזאת, ואעפ"כ אם יתברר שהיא טריפה חייב חטאת). [ומחוץ להלכה, אני לא מקבל את ההבחנה בין אשמה לאחריות וגם לא עוסק בעניינים מעורפלים כמו אשמה].

  7. הבעיה הזו שורשה בצרה אחת: חוסר בהפרדת רשויות. בממשל תקין הממשלה לא הייתה יכולה לשנות חוקי יסוד בפזיזות, ובית המשפט לא היה שולח ידו בחקיקה. כשהכנסת בוחרת את הממשלה מתוך עצמה, ושתיהן בוחרות את מערכת המשפט, הגענו לבושה הזאת.

    1. לאבי – שלום רב,

      מה שטענת שבג"ץ החל 'לשלוח יד בחקיקה' משום שהממשלה 'שינתה חוקי יסוד בפזיזות' הוא היפוך הסיבה והמסובב.

      בג"ץ החל ב'חקיקה שיפוטים' לפני כארבעים שנה בעת שאהרון ברק נתמנה לנשיא ביהמ"ש העליון, בעוד שינוי מהיר של חוק יסוד נעשה בכנסת ה-23 כדי לאפשר קיום ממשלת רוטציה' שנועדה לאפשר איחוד כוחות לשעת חירום של המאבק בקורונה וכן כדי לצאת מהתקיעות של ה'תיקו' הפוליטי המתמשך.

      את תורת 'החקיקה השיפוטית' פרש ברק במאמר בנושא בשנת תשמ"ע. מספר שנים אחרי ה'מהפך' של 1977 שלראשונה הוריד מהשלטון את השמאל והמליך את ה'ימין'. משראו אנשי השמאל שבמערכת המשפט שהעם החל לנטות לימין – מינו הם את עצמם ל'אפוטרופסים' על העם לבל 'יילך חשכים' בחוקקו חוקים שאין דעת ה'ציבור הנאור' (נאור בלשון 'סגי נהור' 🙂 מסכמת להם, ואז החלו לבטל חוקים של הכנסת.

      בשנים האחרונות גברה תעוזתם של שופטי בג"ץ והחליטו שגם 'חוקי היסוד' עצמם יעמדו לביקורתם השיפוטית, וסרתם ונימוקם שהעם שכבר עשרות בשנים מעדיף את הימין זקוק להגברת האפוטרופסות הנאורה.. הרי 'דמוקרטיה' היא יקרה מדי מכדי להפקיד את ה'קראטיה' בידי ה'דמוס' הנבער. 🙂

      בברכה,שגיא נאור

      1. פיסקה 3, שורה 1
        … בשנת תשמ"ג, מספר שנים אחרי…

        פיסקה 4, שורה 2

        … וסברתם ונימוקם שהעם…

השאר תגובה

Back to top button