על פולמוס הרב מלמד (טור 410)

בס"ד

בשבועות האחרונים ישנה סערה זוטא אצל הדוסים בענייני הרב אליעזר מלמד. הרב מתניה אריאל פרסם טור ובו הוא מבקר את הרב מלמד על שינוי עמדות יסוד שלו בנושאים ציבוריים, ובעיקר על התדרדרות לכיוונים ליברליים רחמנא ליצלן. אחרי כמה ימים הוא פרסם טור נוסף ובו הוא מסביר את מניעי הפרסום ומוסיף עוד דלק אישי למדורה. העניין הזה הגיע גם לאתר כאן, כשנשאלתי לדעתי לגבי הרב מלמד ועמדותיו. כפי שכתבתי שם, כבר מזה שנים רבות אני מוצא את עצמי מעריך מאד את הרב מלמד, למרות שחלק ניכר מעמדותיו (בפרט בעבר) מנוגד לעמדותיי שלי. הרבה לפני ה"התדרדרות" שלו בעת האחרונה, ראיתי בו אדם אמיץ שמגבש עמדות לגבי סוגיות שונות באופן ישר ובלתי תלוי (האינדיקציה היא שקשה לצפות מראש מה הוא יאמר). אוסיף עוד שאיני מכיר אותו אישית וגם לא את התנהלותו בתחומים שונים (זאת בניגוד לרב מתניה, שהכרנו בעת שבני למד אצלו בישיבה), אלא ניזון מפי כתבו. לכן דבריי עוסקים בעיקר במשנתו ולא בו עצמו (הביקורות עסקו בשני המישורים).

על מה מדובר?

דברי הרב מתניה נסובים על כמה פסיקות וצעדים שעשה ועושה הרב מלמד בשנים האחרונות. לא עברתי על כל החומר ולא אעשה כאן סקירה כי זה לא ענייני (ניתן לראות בכתבה כאן), ולכן רק אזכיר בקצרה שהוא פרסם חוות דעת (רובן אינן פסיקות הלכה) ליברליות בנושאים ציבוריים שונים, כמו תפילת נשים ורפורמים בכותל, מעמד האישה, יחס ללהט"בים, הפסקת ההחרמות על רפורמים וקונסרבטיבים, מפגשים ושיתופי פעולה עמם, שוויון בתקצוב ועוד. הרב מלמד לא נסוג מעמדותיו גם בעקבות הביקורת, והוא ממשיך להיפגש עם קבוצות דתיות אחרות למורת רוחם של המבקרים השמרניים ולשמחתם של הליברלים.

פרסומים אלו מתקבלים בעולם החרד"לי ביתר זעזוע על רקע עברו השמרני. מעבר להיותו בנו של הרב זלמן מלמד (ראש ישיבת בית אל והמקים של ערוץ 7, שאשתו, אמו של הרב אליעזר מלמד, עומדת בראשו), כבר בצעירותו הוא היה ממקימי תנועת הנוער הנפרדת 'אריאל'. הוא דגל באופן עקבי ותקיף בסירובי פקודה ובהתנגדות לשמיעת שירת נשים בצבא, בלי לחשוש מסנקציות (כזכור, אהוד ברק, כשר ביטחון, סגר את הישיבה שלו בעקבות עמדותיו אלו). הוסיפו לכך את סדרת ספרי ההלכה שלו, "פניני הלכה", שהתפשטה מאד בציבור והפכה אותו לפוסק הציוני-דתי הבולט והמשפיע ביותר כיום (להערכתי).[1] ניתן להתרשם שהוא בהחלט נתפס אצל החרד"לים כחלק מאנ"ש, ואין פלא שאנשיהם לא בדיוק מצליחים לעכל את מה שקורה לו בשנים האחרונות. אחד ממוקדי הביקורת, מעבר לביקורת על העמדות עצמן הוא על הדינמיות והשינויים הקיצוניים שחלו בהן.

עצמאות מחשבתית

נדמה לי שהם קצת מפספסים את מה שניתן היה לראות בו כבר מזמן. הפסיקה האוטונומית והעצמאות המחשבתית שלו ניכרות כבר מזה זמן רב, לא תמיד לכיוון הליברלי וה'מקל' (ביטוי לא מוצלח, כי אין כאן קולא וחומרא). לכן, למרות שהכיוונים שלו שונים, במובן הזה אני מוצא בתוכי הרבה קרבה אליו. הוא כתב לא פעם שרב אמור להביע את עמדותיו כפי שהן, יהיו אשר יהיו, ולא לגור מפני המלעיגים והמתנגדים, גם אם הם רבנים חשובים. יפה כתב שלמה פיוטרקובסקי בתגובתו מלפני כמה ימים, שהרב מתניה אריאל בביקורתו לא הביא אפילו דוגמה אחת לשינוי עמדה של הרב מלמד. הוא הצביע על פסיקות וגישות שמרניות בעבר, ועל פסיקות וגישות ליברליות ופתוחות יותר בהווה, אבל זה לא בהכרח באותם נושאים. הוא כנראה לא מצליח לעכל את משמעותה של עצמאות מחשבתית. כעת אנסה לפזר קצת את הערפל, כשירות לציבור.

כתבתי לא פעם שאפיונים כמו שמרן, חדשן, מקל, מחמיר, פתוח או סגור, עמוק או שטחי, הם עניינו הבלעדי של החוקר. הרב והפוסק עצמו לא אמור לפסוק או להביע עמדה כי הוא החליט שעליו להיות מיקל או מחמיר, שמרן או חדשן. פוסק שניחן בעצמאות מחשבתית לא אמור להקפיד לתאם ולכוון את פסיקותיו וחוות הדעת שלו לכיוון אידאולוגי מסוים (אפילו זה שהוא עצמו מאמין בו), אלא מכריע בכל נושא לפי מה שנראה לו. לפעמים זה יכול לצאת שמרני ולפעמים פתוח וליברלי, הכל לפי העניין. אחר כך יכולים לבוא חוקרי משנתו ולדון או לקבוע האם הוא היה שמרן או ליברלי, אם בכלל.

חשוב מאד להוציא את העצמאות המחשבתית מכלל רשימת המאפיינים הנ"ל. להבדיל משמרנות, חדשנות, הקלה, או החמרה, העצמאות היא תכונה שכן אמורה להנחות גם את הפוסק עצמו (ולא רק את חוקרי משנתו). בלעדיה הוא אינו פוסק אלא מאגר מידע הלכתי. שמירה על העצמאות המחשבתית והיושר היא שיקול בדרך הפסיקה עצמה, שלא כמו חדשנות, שמרנות, הקלה או החמרה.

השלכות לגבי ביטויי תמיכה וביקורת

מסיבה זו אני גם לא מאד מתלהב או מתרשם מביטויי תמיכה שמקבל הרב מלמד מגורמים ליברליים או חילוניים (וכך גם לגבי ביטויי אהדה דומים שאני עצמי מקבל לפעמים מגורמים כאלה). תמיכה כזאת לא שווה כלום ולא אומרת הרבה, שכן היא מגיעה מתוך אהדה לשורה התחתונה. הם שמחים מפסק ההלכה או חוות הדעת הליברלית שלו, מפני שזה מתאים להם. אמירה כמו "פלוני הוא פוסק 'אמיץ'", פירושה כמעט תמיד שהוא פוסק בכיוון שאני (=הליברל) אוהב. לא ראיתי ביטויי אהדה מאותם כיוונים לאומץ שלו לבטא עמדה מחמירה או שמרנית (כמו סירובי הפקודה, שירת נשים, או הקמת תנועת הנוער 'אריאל').

האהדה והתמיכה שלי ברב מלמד לא באות משם. אני חלוק עליו בלא מעט נושאים לגופם. נכון שבשנים האחרונות הוא מתקרב לדרך האמת (לדעתי בגלל שהוא איש אמת ופוסק ישר), אבל אני מביע תמיכה בו בגלל העצמאות המחשבתית שלו, בלי קשר לשורה התחתונה. גם כשהעצמאות שלו מביאה אותו לעמדות ופסיקות שמנוגדות חזיתית לכיוונים שלי אעריך אותו על העצמאות שלו (במידה ואכן הפסיקה הנדונה מבטאת עצמאות) ואתנגד לפסיקתו או לדעתו. זו תמיכה שאינה תלויה בדבר, שכן היא נוגעת לאופן פעילותו כפוסק ולא לשורות התחתונות שהוא מוציא תחת ידיו.

נראה שהרב מתניה, משום מה, ממליץ לרב או פוסק להחליט מראש מה האג'נדה וההשתייכות ה'מפלגתית' מחייבות אותו לומר, ורק מתוך זה לפסוק או לחוות דעה. במובן הזה, הביקורת שלו דומה מאד לביטויי התמיכה של ארגונים רפורמיים וליברליים, למרות שלכאורה הם שייכים לשני צדדים מנוגדים של המתרס. הצד השווה לשני הצדדים הללו, שהם תומכים או מבקרים את השורה התחתונה, לפי השאלה האם היא מתאימה או לא מתאימה לדרכם והשקפתם.

גם אותי האשימו לא פעם בעבר בכך שאני רפורמי, שמרן, ציוני, חרדי, כופר, ליברלי, חשוך, פמיניסט, שוביניסט וכדומה. לא פעם שאלו אותי האם אני שמרן או חדשן, ולאיזה זרם אידאולוגי אני שייך. אני מנסה להסביר לשואל כזה שהשתייכות לזרם או תפיסה כלשהי צריכה, אם בכלל, להיקבע רק בדיעבד. היא לא אמורה להיות שיקול שעליו הפוסק עצמו מסתמך בבואו לגבש ולהביע עמדה בנושא כלשהו. כשיבואו החוקרים שלי (הקורצוויילים), חלק מתפקידם יהיה לאפיין אותי ואת פסיקותיי.

שלא תהיינה אי הבנות, ברור לי שתפיסת העולם של הפוסק נוטלת חלק בפסיקותיו. טענתי היא שזה לא אמור להיות מודע, ולא אמור לשנות את עמדותיו ופסיקותיו במקום שבו נראה לו שיש להביע עמדה אחרת מהמצופה. פוסק ציוני ודאי יפסוק בהתאם להשקפת עולמו, וכך גם פוסק חרדי, חסידי או מתנגד, וכל זה בסדר גמור. הרי זו עמדתם. אבל כאשר הוא לא מרשה לעצמו לומר את מה שהוא חושב כי זה לא ציוני, או לא חרדי, או אז אנחנו בבעיה. כשתפיסותיו אלו מודעות אצלו, הוא מועד להתחשב בהן בתהליך הפסיקה ואז צפויה להופיע הבעייתיות הזאת.

אני נזכר באנקדוטה מהתקופה בה הייתי חבר במועצת ההנהלה של מדרשיית 'נועם' (בפרדס חנה, ולאחר מכן בכפר סבא). הייתה תקופה, לאחר פרישתו של הרב יגל זצ"ל, שבה התחלף ראש ישיבה כמעט כל שנה. מועצת ההנהלה התכנסה בכל פעם כדי לבחור ראש ישיבה, ולאחר שהוא פרש או הופרש התכנסנו שוב לבחור ראש ישיבה חדש, וחוזר חלילה. בשלב כלשהו החלה פעילות אינטנסיבית של חלק מחברי המועצה ושל גורמים שונים מסביב (כולל ההורים) למען בחירת רב ציוני-דתי. תחושתם הייתה שהיעדר הצבע הברור של המדרשיה הוא שעומד בעוכריה. במסגרת זו פנו גם אליי לנסות ולשכנע אותי להצטרף למאמץ המלחמתי. אמרתי להם שאני רואה את המצב בדיוק הפוך מהם. מוסדות שיש להם צבע אידאולוגי ברור קיימים בשטח, ולצערי הם רבים כחול אשר על שפת הים. המדרשיה מאופיינת דווקא בזה שלא עושים עניין מאידאולוגיה פוליטית, ושמלמדים בה מורים ורבנים מכל הגוונים, והם אפילו מתכתשים ביניהם לעיני התלמידים (ובעידודם כמובן). זהו מצב מבורך וייחודי בעיניי, ואמרתי להם שהייתי מאד רוצה לשמר אותו. הוספתי ואמרתי שבעיניי זו זכות הקיום העיקרית של המדרשיה בנוף החינוכי בימינו. למרבה האירוניה, ההורים שלא הורשו להשתתף בתהליך הבחירה ולהיות חברים במועצת ההנהלה, ביקשו באותה פעם להביע את עמדתם בפני חברי המועצה. כאשר נכנסו שני נציגים של ההורים לדבר, אחת מהם, אישה שנראתה מאד לא 'דוסית', הביעה את עמדתם הנחרצת של ההורים בעד בחירה במועמד ה… חרדי. זה היה מחזה נהדר בעיניי, וחיזוק רב לעמדה בה צידדתי.

קביעת עמדה לפי מה שצפוי מהכיוון האידאולוגי זו רעה חולה שנפוצה מאד במחוזותינו, אבל עדיין מוזר בעיניי שדווקא אדם שלא נוהג כך מוצא עצמו תחת ביקורת חריפה. במקום שהביקורת תופנה כלפי אלו שמגבשים עמדה לפי מה שמצופה מהם ולפי מה שמכתיבה האידאולוגיה, כלומר כלפי אלו שכל מה שהם אומרים צפוי וידוע מראש (ולכן אין בכלל צורך שיפתחו את פיהם), דווקא מי שמגלה עצמאות מחשבתית זוכה לקיתונות ביקורת על כך. בעצם מבקרים אותו על כך שהוא מעז להיות פוסק במקום להיות מאגר מידע הלכתי ואידאולוגי (צינור חלול ש"דולה ומשקה מתורת רבותיו") כמצופה ממנו מטעם ה'שלטונות'. אתמהה!

עד כאן הקדמה כללית. כעת אכנס לכמה נקודות ספציפיות יותר בביקורותיו של הרב מתניה.

על שינוי בעמדותיו של רב

הרב מתניה פותח את הטור הראשון שלו בכך שבעת האחרונה חלו שינויים בעמדותיו של הרב מלמד, ואז כותב על כך את הדברים הבאים:

בקרב רבני הציבור הליברלי וה"לייטי", הדברים מעוררים שמחה, וביטויי סיפוק ולפעמים אף התרגשות. לעומת זאת, לטעמי הדברים אמורים לעורר זעזוע ותחושת בוז למי שנטש את ערכיו. לתחושתי אלו תחושותיהם של רבנים רבים בציבור הדתי לאומי. על אף התגובות הקוטביות הללו, אני חש שישנה הסכמה רחבה: הרב אליעזר מלמד עבר, או עובר, שינוי משמעותי מאוד, קיצוני ומרחיק לכת. תופעה שכמעט ואין לה תקדים בעולם הרבנות.

כאן מתואר היטב הקונצנזוס שתיארתי למעלה, שלפיו שני הצדדים מתייחסים לעמדותיו של הרב מלמד באופן לא ענייני. אכן, כפי שהסברתי, לגבי זה יש הסכמה רחבה בשני צדי המתרס, אלא שבעיניי זה עניין לגנאי ולא לשבח.

לאחר מכן הוא עובר לגעת בנקודת השינוי בעמדות. הוא מסביר שלגיטימי שרב ישנה את עמדותיו, בעקבות הגיל ושינוי הנסיבות, אבל כאן השינויים קיצוניים מדיי לטעמו. הוא שואל (?):

אני מציע לקורא לא ללכת שולל אחר הסברים פתלתלים שינסו לרבע את המעגל ולהסביר למה אין פה כל שינוי בדעותיו. גם משיחות עם כמה מתלמידיו ומתושבי הר ברכה, עולה כי זה אכן "לא הרב מלמד שהכרנו". ולכן עולה השאלה המתבקשת – מה קרה לרב מלמד? איפה הטעות? במה שחשב בעבר, או במה שהוא חושב היום?

על כל שינוי קטן בדעות ניתן כמובן להעלות את התהייה הזאת. איני רואה מדוע העניין הכמותי (שינוי גדול) רלוונטי לטיעון המוזר הזה. יש שתי אפשרויות: או שכיום הרב מלמד חושב שהוא טעה בעבר, או שהשתנו הנסיבות ולכן הוא סובר שכיום יש לפעול אחרת גם בלי לשנות עמדות עקרוניות. איני רואה בעיה בשני המצבים הללו. גם אם הוא טעה בעבר, וכי זה לא קורה לכל חכם, כולל חז"ל? וכי חכמים לא חזרו בהם מעמדתם? האם יושר אינטלקטואלי ומוכנות להודות בטעות זו אמירה לגנותו של חכם או פוסק? מוזר מאד.

אמנם ניתן להעלות כאן טיעון אחר, והוא שאם אותו אדם משנה עמדות אז אולי לא נכון לסמוך עליו. וכך כותב הרב מתניה בהמשך דבריו:

ואם כל כך הרבה שנים הרב מלמד היה חשוך, אז למה שנסמוך עליו כיום? ואולי עוד כמה שנים הוא יגלה אור חדש, או שמא יחזור לחושך הקודם? אז אולי פשוט נחכה שיחליט סופית ורק אז נשמע את דעתו? כי אמנם זכותו של אדם לעבור בינו לבין עצמו שינויים ותופעות מרחיקי לכת, אבל אין שום הצדקה לכך שתהליכים כאלה ישפיעו על כלל הציבור.

הרב מלמד לא בהכרח חושב שבעבר הוא היה חשוך. כפי שהסברתי, או שבעבר הוא טעה או שבעבר המצב היה שונה. כך או כך, לא מדובר בחושך ואור אלא בשינוי עמדה לגיטימי לגמרי, והרב מתניה מנסה כאן להכניס מילים לפיו.

אמנם השאלה כיצד ניתן לסמוך על אדם בעל עמדה לא מגובשת היא אכן שאלה טובה וחזקה יותר. לכאורה, עדיף שנחכה עד שתתגבש עמדתו ואז נוכל לסמוך עליו ולקבל את הוראותיו. גם אנוכי הקטן כתבתי לא פעם (ראו למשל כאן) שהאינדיקציה לכך שאדם מגיע להוראה היא כאשר הוא רואה שעמדותיו מגובשות (כשהוא חוזר לאותה סוגיא במרווח של כמה שנים וברוב המקרים מגיע לאותן מסקנות), אמנם זה בלי קשר הכרחי להתאמה לדעת רוב הפוסקים, בניגוד למה שכותב רב מתניה בתחילת אותה פסקה (במשפט שיידון בסעיף הבא). ובכל זאת, גם על הטענה הזאת עליי להעיר כמה הערות חשובות.

ראשית, הסברתי שלא בטוח שהרב מלמד שינה עמדות. ייתכן שהפסיקות/העמדות השתנו בגלל שהמצב העובדתי והחברתי השתנה.

שנית, כפי שכתבתי בהקדמה, הרב מתניה לא הראה בדבריו שום שינוי עמדות של הרב מלמד. הוא הראה שבעבר היו לו פסיקות ועמדות חרד"ליות בסוגיות מסוימות, וכעת הוא מביע עמדות ליברליות יותר בסוגיות אחרות. אולי הוא תמיד חשב שכך יש לנהוג כלפי הרפורמים או הלהט"בים? במה זה סותר את עמדותיו מהעבר לטובת תנועת נוער נפרדת או איסור על שירת נשים בצבא? שוב נראה שלדעת הרב מתניה האג'נדה הכללית אמורה להכתיב את הפסיקות הפרטניות, ולא היא.

שלישית, גם אם עמדותיו של הרב מלמד בסוגיות מסוימות השתנו, מהו המינון שממנו והלאה כבר לא ראוי לסמוך עליו? הרי גם הרב מתניה כותב שכל פוסק יכול מדי פעם לשנות עמדות. ובכלל, מי קבע שדווקא אלו הן הסוגיות החשובות (ולכן המינון והעוצמה של השינוי בעמדותיו הוא גבוה)? האם סוגיות בהלכות שבת לא חשובות יותר?! (איסורי שבת הם איסורי סקילה, והמומר  לשבת הוא כמומר לכל התורה כולה.) לרבני החרד"ל יש נטייה לראות בסוגיות פוליטיות, ובעיקר כאלו ששנויות במחלוקת, את עיקר התורה. בעיניי אלו שאלות שחשיבותן שולית בדרך כלל. יש להן חשיבות חברתית, אבל הרבה פחות במישור ההלכתי-תורני.

רביעית, מדוע מישהו צריך לסמוך על הרב מלמד ועמדותיו? הוא מביע עמדות כהבנתו ומנמק אותן. מי שרוצה ומשתכנע – מקבל אותן, ומי שלא – לא. אף אחד לא צריך לסמוך על מה שפוסק כלשהו אומר. אם כבר, הייתי מצטרף לקריאתו של הרב מתניה לא לסמוך על שום רב (ובטח לא על רב שאינו משנה עמדות). אני מרשה לעצמי לשער שלקריאה הזאת הוא לא ממש יצטרף.

חמישית, יש בדבריו כאן הנחה שהפוסק אמור להיות הדרך האולטימטיבית לאמת ההלכתית היחידה, ורק בגלל זה אנשים סומכים עליו. אבל תיתכן עמדה של אדם שרוצה כתף להישען עליה, כלומר הוא רוצה לוודא שהעמדה הזאת היא לגיטימית (לא שטות גמורה), גם אם אינה האמת ההלכתית הצרופה. לצורך זה די לו בכך שהרב מלמד מביע את העמדה הזאת, גם אם לאחר מכן הוא חוזר בו. אולי זו לא הייתה האמת, אבל כדאי הוא הרב מלמד לסמוך עליו בשעת הדחק (כשאדם לא יודע כיצד לנהוג). את זה אני אומר כמוניסט הלכתי מובהק (מי שמאמין באמת הלכתית אחת).

משמעותו של רוב

בתחילת הפסקה שציטטתי כעת, הרב מתניה מעלה טענה מכוח רוב:

מה קרה שפתאום הרב אליעזר גילה את האור? ומה גרם לשאר הרבנים לא לגלות את האור, ולהישאר בחושך?

הדמגוגיה בטיעון הזה בוטה. וכי אסור לאדם להחזיק בעמדות שונות, כולל עמדות מיעוט? וכי תנא, אמורא, או כל פוסק לאורך הדורות, שנמצא במיעוט היה תמיד מוותר על עמדתו?

הרב סולובייצ'יק בספרו חמש דרשות, במאמרו על "יוסף של תרס"ו", דן בדיוק בשאלה הזאת. כיצד הוא, שהיה סגן נשיא אגודת ישראל בארה"ב, חוצה את הקווים ונעמד בראש המזרחי. האם זו לא סוגיא מרכזית (היחס לציונות)? בטח יותר מאשר סדר התפילה בכותל או פגישות עם רפורמים, לא? הרב סולובייצ'יק שינה עמדה מן הקצה לקצה, ואף הסביר באופן מנומק שזה מה שמוטל על רב ומנהיג רוחני לעשות אם אכן הוא מגיע למסקנה שהמצב השתנה או שעמדותיו השתנו. הוא  יוצא נגד הרוב, כמו שיוסף יצא נגד רוב אחיו.

אבל עזבו את הרב סולובייצ'יק (הרי גם הוא מוקצה בעיני החרד"לים, למעט מקומות שבהם הוא מתאים להם, כמו דבריו על חזקת טב למיתב). רבנים שתמכו בתנועה הציונית היו ועדיין הינם מיעוט קטן (גם באיכות, לפחות לדעת החרד"לים שמתבטלים כלפי החרדים, ובצדק. לפחות לפי הפרמטרים שלהם לגדולה בתורה אין להשוות את העוצמות). כיצד הרשו לעצמם הראי"ה קוק ותלמידיו לצאת נגד רוב ככל גדולי הדור? כיצד מרשים לעצמם חרד"לי ימינו לעשות זאת? בלשונו של הרב מתניה: מה הם ראו שכל גדולי הדור האחרים (כולל החפץ חיים, ר' חיים עוזר, ר' מאיר שמחה, ר' אלחנן וסרמן, ר' חיים מבריסק ובנו, החזו"א, וכן הרבנים אלישיב ואויערבאך, ווזנר, ניסים קרליץ ועוד ועוד), שחלקם היו רבותיו של הרב קוק עצמו, לא ראו? וכאמור, זה נעשה בסוגיא מרכזית מאד (לא בשאלה האם להיפגש עם רבה רפורמית). ודוקו, כאן איני מדבר כאן על שינוי בעמדות (כמו אצל הרב סולובייצ'יק. שכן זה נדון בסעיף הקודם), אלא על עצם הטענה שרב ופוסק אמור להתאים את עמדותיו לדעת רוב גדולי הפוסקים/רבנים. ואולי הרב מתניה עצמו גם עומד לנטוש את תמיכתו בציונות. כדאי שיעדכן אותנו לפני השינוי הדרמטי הזה בעמדותיו, אחרת תלמידיו (ובהם בני) סמכו עליו ועל הוראותיו עד כה בטעות.

מיהם גדולי הרבנים ומנהיגי הדור?

הרב מתניה גם מניח, בעיקר בטור ההמשך שלו, זהות מאד מסוימת של "גדולי הרבנים" שעמם הרב מלמד אמור היה להתייעץ. במקרה אלו בדיוק החרד"לים ומקורביהם (כולל הרב דרוקמן שנכנס תמיד, ולגביו כבר אמרתי מה שאמרתי לא פעם. ראו למשל טור 271). זוהי הנחת המבוקש חרד"לית טיפוסית, שלפיה מי שלא מחזיק בעמדות הללו אינו רב גדול, ולכן מי שהולך נגד העמדות הללו פועל נגד דעת גדולי הדור. מכוח הנחת המבוקש הזאת, קבוצת הרבנים הזאת גם ממנה את עצמה למנהיגי הציבור הציוני-דתי. יתר על כן, בניגוד לרב מלמד, הם מכתירים את עצמם באופן פוזיטיבי בתואר הזה, או לפחות מאפשרים לתקשורת לחזור על השטות הזאת שוב ושוב.

הרב מתניה מוחה על כך שהרב מלמד ממנה את עצמו למנהיג הדור ומורה הוראות בענייני ציבור. אבל לפחות ככל שאני ראיתי הוא לא מינה את עצמו לכך, והוא גם לא מורה הוראות אלא מביע דעות. הוא לא אמר לאף אחד לקבל את דעתו. וכי אסור לרב, קטנטן ככל שיהיה, להביע עמדה בנושאים ציבוריים? אני לא רואה שום סיבה לכך. להיפך, החשש של הרב מתניה הוא בגלל המשקל הגדול שניתן לדעותיו של הרב מלמד, למרות שכאן המשקל הזה לא נובע מזה שהוא מינה את עצמו למנהיג אלא מהעובדה שהציבור רואה בו מנהיג רוחני ואחד מגדולי הדור, בצדק או שלא בצדק. כלומר בניגוד לאלו שמינו את עצמם על לא עוול בכפם למנהיגי הדור, הוא באמת נחשב על ידי רבים ככזה, וזאת על ידי ציבור רחב, מגוון וגדול (יותר גדול לדעתי מהציבור שעומד מאחורי אלו שמחזיקים מאותם שהרב מתניה מדבר עליהם. אבל זו רק התרשמות שלי). אבל כאמור כל הדיון הזה מגוחך בעיניי, ואני עורך אותו רק לשיטתו של הרב מתניה.

באשר להימלכות באחרים, כאן אני כבר באמת לא יודע אם לצחוק או לבכות. אותם רבנים שהרב מתניה מדבר עליהם לא שומעים ולא מתייעצים עם אחרים, אלא מדברים ומפרסמים עמדות וחוות דעת בשם כלל הציבור ובשם התורה, בלי כחל ושרק ובלי להתבלבל כאילו יש להם ישיבה כל בוקר עם הקב"ה בגיבוי כלל הציבור הציוני-דתי. אז להפנות ביקורת כזאת דווקא כלפי הרב מלמד, זה אפילו לא ממש מצחיק.

הרב מתניה מרגיע את הקוראים בסוף טור ההמשך בטענה שהוא לא  נמנה על רבני הקו. אלא שזה לא באמת משנה משתי סיבות עיקריות: ראשית, יש לדון בדברים לגופם וממש לא משנה מי הדובר. שנית, אם כבר הוא טורח לומר זאת, יש לציין שזוהי זריית חול בעיניים. הרי השאלות הנדונות כאן אינן קשורות בשום צורה לקו אלא לחרד"ל. כידוע, הקו הוא רק חלק מהחרד"ל (החלק המשיחי שלו). הדיון כאן אינו עוסק בהיותה של מדינת ישראל הגשמת הגאולה ופעמי משיח, או ביחס הראוי לראש הממשלה, הדגל והנשיא (שאלת הממלכתיות, במילעיל), אלא בשאלות שנוגעות ליחס כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה. אם כן, האפיון הרלוונטי לדיון כאן הוא דווקא השתייכות לחרד"ל ולא לקו.

קצת על הצורה

בטור ההמשך שלו הרב מתניה פותח בתיאור ההתלבטות האם לצאת עם הביקורת לרשות הרבים. הוא משתמש לכאורה במינוח מאד מנומס ומכבד, ונסמך על רבנים גדולים שעמם התייעץ (החרד"לים במקרים רבים נוהגים מנהג גביהה בן פסיסא, לשלוח את הביקורת ביד תלמידים. "לא עבר את ביקורת הרב", מכירים?). אבל מיד אחר כך הוא עובר להשמצות אישיות קשות על מידותיו של הרב מלמד והתנהלותו האישית. שחצנות, אטימות, שתלטנות, חוסר מוכנות לשמוע דעות אחרות, חוסר מוכנות לקבל אנשים לשיחה,[2] כולל של גדולים ממנו ועוד.

כאמור, אין לי היכרות עם הרב מלמד ולכן אין לי יכולת להתמודד עם הטענות הללו. אולי הן נכונות ואולי לא, אבל לדעתי הן אינן ממין העניין. חשוב לי להדגיש, שגם כאן כמו במקרים רבים אחרים אני חושב שאנשים מקפידים יותר על הנימוס והסגנון מאשר על התוכן. בעיניי זה סולם עדיפויות הפוך. לא פעם אני מלגלג על אנשים ועמדות, אבל אני משתדל להקפיד על כך שזו תהיה רק צורת הדברים, אבל התוכן אמור להכיל טיעונים ענייניים. המוחים נגד סגנוני קיבלו ממני לא פעם את ההסבר לכך. אין לי שום בעיה שיצחקו עליי, שידברו באירוניה וילגלגו, אבל שזו תהיה רק צורת הביטוי והבעת תוכן הטיעונים שהוא ענייני (ולא אישי ובלתי רלוונטי). טיעונים אישיים באצטלה  מנומסת היא צביעות והתחסדות בעיניי. אגב, אני גם לא רואה שום בעיה בהוצאת הדברים לרשות הרבים, כולל ביקורת קשה, ואפילו בלי להפנותה קודם לנשוא הביקורת (אלא אם מדובר בבירור עובדתי). לכן לדעתי אין שום צורך להתנצל על כך. אבל אם כבר הרב מתניה כן חושב שיש להקפיד על כך, דומני שהוא עשה זאת בצורה מאד בעייתית.

ולסיום, משום מה, הביקורות האישיות על הרב מלמד ועל התנהלותו של ערוץ 7 (שמנוהל על ידי אמו) יוצאות בדיוק בעיתוי שבו עמדותיו לא מתאימות לטעמו של הרב מתניה. בכל השנים לפני כן, נראה שהרב מתניה ועמיתיו לדעה הסתדרו היטב עם התנהלותו ומידותיו של הרב מלמד ואפילו אם מדיניותו של ערוץ 7. ייתכן שהשינוי במידותיו של הרב ובדרכי ההתנהלות של ערוץ 7 חל סימולטנית עם השינוי בעמדותיו, אבל קצת קשה לי להאמין בזה. בכל אופן, לי זה נראה כמו מתקפה אישית מגמתית.

[1] בעיניי הסדרה הזאת היא ממש יצירת מופת. יש בה שילוב של הסבר הרקע המחשבתי עם מקורות ראשוניים וגם הוראות מעשיות עדכניות לימינו. יש בספרים הכרעות מסברתו שלו בנושאים השונים (ולא רק סיכומים, כדרכם של ספרים כאלה), מתוך הבנה של המציאות העכשווית ויישום נכון של עקרונות ההלכה לגביה. למרות שהסדרה פונה לקהל הרחב (ואפילו לתלמידים ולילדים), מוצגת שם תמונה מצוינת וממצה של הנושאים ברמה טובה מאד, והוא מכסה את רוב ככל תחומי ההלכה הרלוונטיים. זהו מפעל כביר ובהחלט יש בו גם ממד של חידוש.

[2] ראיתי מי שהפנה לטור של הרב עמיחי אליהו כראיה לכך שאלו לא מידותיו של הרב מלמד. שם מתואר שממש כעת (בעקבות הביקורת) הוא קיבל בקלות רבה לשיחה קבוצת רבנים שמתנגדים לעמדותיו. לא השתכנעתי, כי הדברים קרו אחרי הביקורת של הרב מתניה, וייתכן שזה חלק מיחסי ציבור ולא שינוי התנהלות אמיתי.

אבל לעצם העניין, בהחלט ייתכן שהרב מלמד הוא אדם עסוק ולא יכול לקבל לשיחה כל מי שרוצה לבוא. ייתכן גם שהוא חשב שהשיחה לא תהיה מועילה כי מדובר באנשים לא קשובים שחולקים על עמדותיו באופן נחרץ ולא יהיו מוכנים להקשיב. אני לא יודע, ולא בטוח שהרב מתניה יודע, האם זו מדיניות כללית שלו לגבי מפגשים עם אנשים. בכל אופן, אדם בוחר לעצמו עם מי להיפגש, כמה ומתי. קשה לי לראות מה יכול להוות בסיס עובדתי מספיק לביקורת כה נחרצת על מידותיו של הרב מלמד.

68 תגובות

  1. גם אני הדל מעריך את הרב מלמד כבר הרבה שנים, וחלק מהמאמרים שלו הם ממש בית ספר לפסיקת הלכה בעיניי (למען הסר ספק – הערכתי נשארה כתמיד). ובכל זאת, יש משהו בביקורת, גם אם חלק מהמבקרים לא שמו את האצבע על הנקודה הנכונה.

    כמו שכתבת, ההערכה אם פוסק הוא שמרן או ליברלי נעשית מבחוץ. אבל אחרי שהיא נעשתה, יש בה בהחלט נפק"מ. יש אנשים שהקשיבו לרב מלמד בהנחה שהוא חולק איתם אותו עולם ערכים. ההנחה הייתה שבכל פסיקה שלו, עולם הערכים הזה הוא הנחת יסוד. התחושה שלהם היא שלאחרונה הצטברה מסה קריטית של פסיקות, שאי אפשר להסביר אותם על ידי פסיקה עניינית על בסיס אותו עולם ערכים, אלא רק על בסיס שינוי משמעותי בו. משהו כמו דחיית השערה בסטטיסטיקה: יש כאן תצפיות כל כך קיצוניות, שכנראה לדחות את H0. ואם חל שינוי כזה, בהחלט ייתכן שדרכו של התלמיד והרב נפרדו.

    באופן אישי, אני בכלל לא בטוח שיש מסה קריטית כזו של פסיקות. אבל ימים יגידו.

    1. אין בעיה. אז שלא ישמעו לו. אבל האם יש מקום לקריאה לא לשמוע לו בגלל זה? לדעתי ממש לא.

  2. זו תגובה שפרסמתי למאמר השני של הרב מתניה שהתפרסמה בערוץ 20 :

    https://www.20il.co.il/%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8-%D7%9E%D7%9C%D7%9E%D7%93-%D7%90%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%90%D7%AA%D7%94-%D7%97%D7%96%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%9A-%D7%93%D7%A2%D7%94/

    המאמר הזה הוא בלוף.
    קודם כל אין כזה דבר פוסק בענייני כלל ישראל ומנהיג הדור. זו מנטליות חרדית שהחרדלים מנסים לחקות אבל היא מזויפת מתוכה. אין כזה דבר היום "הנהגת הדור" . הרבנים הללו הם מנהיגים של מי שהולך אחריהם ותו לא. כמו שגדולי הציבור החרדי הם מנהיגיו ותו לא . הם לא גדולי הדור ( במובן של מנהיגי עם ישראל). הרב מלמד כותב את דעתו בעניינים שונים ומי שרוצה להקשיב לו שיקשיב ומי שלא לא והבוחר יבחר. כל הנושאים הללו של רפורמים וכשרות הם לא נושאים הלכתיים מובהקים ( פסיקה בענייני כלל ישראל) ולכן כל ההלכות שהכותב מביא פה מהשו"ע לא שייכות. אין סנהדרין היום ואא בכוח לייצר אחת מלאכותית שכזו.

    כמו כן מושגי הגדלות של הכותב לא מחייבים אף אחד. עם כל הכבוד זה שמישהוא יושב במועצת הרבנות הראשית לא אומר עליו כלום. גם הרב מצגר היה רב ראשי ובטח שהרב מלמד בכלל לא היה חייב להתייחס אליו. הנסיון לכפות את אמות המידה החרדיות והמנטליות החרדית על מי שלא הוא מגוחך וצדקני. לכן גם מובן למה הרב מלמד לא התייעץ עם אף אחד .פשוט אין טעם להתייעץ עם מישהוא שאתה יודע מראש מה הוא יגיד. הנמושא של הפרטת הכשרות הוא נושא מסובך אבל הוא לא שייך לפסיקת הלכה כי הוא נושא של מדיניות הלכתית. לא הייתה כשרות ממלכתית בכל התקופות מאז ומעולם. כנ" הנושא של היחס לרפורמים. החרמות של גדולי הדורות לא מייבים מבחינה הלכתית אף אחד. זה לא היה חרם ונידוי אמיתיים והלכתיים. הרב מלמד כמו הרב סתיו הם פשוט אנשים במקומות שאין בהם איש. הגדלות התורנית לא משחקת פה תפקיד מכריע מהרגע שיש לאדם כתפיים מספיק רחבות ( הגיע לעצמאות הלכתית). פה חשובה גם הכרת המציאות. ומה לעשות המנטליות החרדית ( שמאםפיינת גם את רוב הרבנים החרדליים) מנותקת מהמציאות הישראלית.

  3. אפשר להזכיר את המאמר של היריב האידיאולוגי בלי לתאר את התגובה שלו כ״רחמנא ליצלן״. ההגחכה הזאת קלישאתית ולא הוגנת. מה היה קורה אם רחמנא ליצלן היית מוותר עליה?

  4. שאלת שוליים
    לא ברור לי מה עמדות מגובשות ויציבות תורמות. מה הן תורמות כאינדיקציה לאדם עצמו ולמה הן רלוונטיות כלפי האחרים. כאינדיקציה לאדם – האם היציבות אומרת שהאני האמיתי שלו אכן חושב ככה? במה עדיפה דעה יציבה לאורך זמן על פני דעה יציבה רגעית. וכלפי האחרים – מי אמר שהאני האמיתי שלו יותר מוצלח בתורה מהאני העוד לא מושלם הקודם שלו? זה שמשהו משקף יותר את מכלול ההנחות השלם של פלוני (ועד כה שיקף בחלקו הנחות של אלמוני שהשפיע עליו) לכאורה לא אומר שום דבר על האיכות של המשהו הזה.
    אני אולי מבין מדבריך טענה שאחוז הטעויות בדעות יציבות נמוך יותר מאחוז הטעויות בדעות לא יציבות. איך מקבלים רושם שהטענה הזאת נכונה?
    כשאני תקוע באותן עמדות הרבה שנים אני תמיד תוהה לעצמי האם אכן הגעתי לסוף מבחינתי או שפשוט התקבעתי מחשבתית. אגב, וזה נראה לי דומה וקשור, אני חוכך מאד לגבי אדם שהגיע למסקנה וכעת שכח את הנימוקים, מה ההצדקה שלו ללכת לפי המסקנה ההיא. אולי זאת המסקנה של האני הפנימי שלו, אבל זאת כבר לא המסקנה שלו. בעבר ענית לי שזהו פלפול ודעתו בעבר היא המוחזקת להיות גם דעתו בהווה אם אין לו סיבה לחשוב שיש שינוי.

    1. אני חושב שיש תהליך גיבוש של האדם עד שהוא מגיע לעמדותיו שלו. גם אז הוא משנה עמדות מדי פעם, אבל עקרונית הוא כבר יציב. כמובן שיציבות אינה בהכרח גיבוש. לפעמים זו סתם עצלות קיבעון או שמרנות. אין כלל חד בזה.

      1. קצת לא מוגדר המושג הזה "עמדותיו שלו", גם לפני הגיבוש והייצוב היו לו עמדות שהוא היה משוכנע בהן באותו רגע. העמדות שאחרי הגיבוש יותר תואמות למה? לגרעין ההנחות היסודיות הכי מוצק שלו? למה הגרעין הזה מעניין.

        1. מתאים לאמת כפי שהיא נתפסת על ידי אישיות כשלו.גם לילד בור יכולה להיות עמדה, אך זו עדיין לא עמדתו.

          1. והתפיסה על ידי האישיות היא אינדיקציה לאמת או שהיא פשוט ההגדרה של דעתו האמיתית וזה רלוונטי רק לעניין אוטונומיה?

              1. ההרמוניסטית. בפנומנה יש תיאורים שונים תלויי פוסק, אבל ההלכה היא אמת מופשטת מוניסטית אחת

              2. האם זה לא עומד בסתירה למה שהסברת במאמרים שלך על תפיסות הלכה 'אריסטוטלית' ו'אפלטונית', ונטייתך לטובת האחרונה, בשם התפיסה שהפוסק לא צריך רק לחתור לגילוי ההלכה בכל מצב נתון, ואלמלא ידע מה ההלכה לא היה צריך ליצור?

              3. פשוט.
                אם ההלכה היא אמת מופשטת מוניסטית אחת, לרבות כל העולה מדיונך עם טירגיץ, ז"א שהפואנטה היא המסקנה, ועל הפוסק מוטלת אך המשימה לחתור לגילויה של האמת הקיימת כבר.
                לעומת זאת אם נניח שהפואנטה היא בעיקר המתודולוגיה ופחות המסקנה הנגזרת ממנה, זה יעלה בקנה אחד עם גישתך ה'לא אריסטוטלית' להלכה, אך פחות עם דבריך כאן

              4. אני מתכוון לדבריך בטור השלישי על אפלטוניות:
                כבר כתבתי ואמרתי לא פעם בעבר שוויכוח דומה מתנהל ביחס ללימוד תורה. הרב עובדיה ותלמידיו/בניו מחזיקים בדעה שהסברות הלמדניות (=התיאוריות) משמשות את ההלכה, כלומר הן לכל היותר בגדר אמצעים לארגן ולייעל את השימוש בנתונים ההלכתיים כדי לפסוק הלכה לכל מצב נתון. משנדע את הפסק הראוי לכל מצב, עבודתנו הלימודית הסתיימה. לדעתם, ללמדנות אין ערך מצד עצמה, והיא לכל היותר משרתת את איסוף המידע ההלכתי. זהו אינסטרומנטליזם למדני-הלכתי. לעומת זאת, הלמדנות הישיבתית מניחה (לעתים בלא מודע) שמטרת הלימוד הוא התיאוריה הלמדנית והסברות הלמדניות. ה’עובדות’, כלומר פסקי ההלכה במקרים הספציפיים, רק משרתות את המטרה הזאת ולא מהוות את היעד של הפעילות הלימודית. זהו הריאליזם הלמדני.
                עד כאן לשונך.
                בהמשך שם אתה טוען להצדיק את שיטת הלמדנות הישיבתית.
                ולשאלתי.
                אם העיקר הוא המתודה – כדבריך שם, הרי שהמסקנות הן אך נגזרות שלה, ואין לטעון כי 'ההלכה היא אמת מופשטת מוניסטית אחת', כדבריך פה.
                אם העיקר הוא המסקנה, כי אז אכן ההלכה היא אמת מופשטת מוניסטית אחת, אלא שמטרתו של הפוסק היא בסך הכל לחשוף את האמת הקיימת כבר: 'משנדע את הפסק הראוי לכל מצב, עבודתנו הלימודית הסתיימה', כלשונך שם.

              5. אני לא מצליח להבין את הקושי (ושוב, איני חולק על כלום מדבריך. פשוט לא מבין אותם. לא מצליח לראות כאן שום קושי).
                כתבתי שהעיקר בלימוד תורה הוא המתודה וצורת ההסתכלות. זו אמירה על מהו בעל הערך העיקרי בפעולת הלימוד, ולא על השאלה האם המסקנות נכונות או לא, והאם הן יחידות או לא.
                באיזה מובן זה סותר את הקביעה שההלכה היא אמת מוניסטית מופשטת אחת? (אגב, 'ההלכה' גם במשפט זה אינה רק השורות התחתונות אלא כל המכלול).
                ואפילו אם האמירה הנ"ל הייתה על לגבי התוכן ולא הערך, ואפילו אם כוונתי במילה 'הלכה' כאן בדיון הייתה לשורות תחתונות עדיין איני מבין איזו סתירה יש כאן. זה לא תירוץ או מחלוקת. אני פשוט לא מצליח לראות מה הבעיה.
                אולי תביא דוגמה ספציפית ונדון לגביה.

  5. שלום הרב. כתבת . "הרב והפוסק עצמו לא אמור לפסוק או להביע עמדה כי הוא החליט שעליו להיות מיקל או מחמיר, שמרן או חדשן" אז לדעתך כשהרב עובדיה היה אומר שצריך לחפש את הדרך המיקילה, ואת דברי המתירין הוא שגה או שזה שונה? אשמח להסבר.
    יוסף, חו"ל

    1. צריך לראות באיזה הקשר הוא כותב זאת. לפעמים יש מצב שמחייב הקלה (כמו התרת עגונה, או שעת הדחק). התחשבות בנסיבות היא ששיקול הלכתי לגיטימי לגמרי. זאת להבדיל מפוסק שאומר לעצמו: בגלל שאני מיקל/מחמיר לכן עליי לפסוק כך וכך.

      1. יכולה להיות מחלוקת כללית האם במקום ספק רציני צריך לחוש לכל השיטות לחומרא או לבחור בדעה שהכי נראית לפוסק. לכאורה פוסקים שיחלקו במחלוקת כללית כזאת יכולים בצורה סבירה לתאר את המחלוקת שלהם כמחמירנות מול מקילנות. לא?

        1. נכון, אבל לא לזה התכוונתי. מעבר לזה, אני אישית לא מקבל את הגישה להסתמך על פוסקים או ללכת לחומרא. פוסק צריך להכריע לפי מה שנראה לו.

  6. רק לי הפריע המשפט הזה??
    "נכון שבשנים האחרונות הוא מתקרב לדרך האמת"
    לא מתאים לכת"ר להתנסח כך…

    1. לכבוד תורתי לא מתאים לחשוב שדרכי אמיתית? אתה, למשל, סבור שבדרך כלל אינך צודק?

      1. מתאים גם מתאים.
        הערתי הייתה רק על הניסוח שהזכיר לי משפט כמו
        "בשנים האחרונות הוא זכה להתקרב לצדיק/לרבנו"

  7. כשאני ספון בחדרי עם שני חולי קורונה מאומתים בבית – מה כבר נשאר לי חוץ מלהתפלמס עמך? (ואיך אגיע לימי הדין הממשמשים ובאים בלי הכנה ראויה גם במצות הוכח תוכיח והמסתעף?)

    לא אתייחס כאן לטור של הרב מתניה, כיון שגם אני איני מקבל את הטענה שהרב מלמד צריך להכפיף את עצמו לאיזו מועצת גדולים. מאידך, אני גם דוחה את "דוקטרינת העצמאות" שלך בהלכה. אלא שזה וגם זה לא הנושא כאן ואכמ"ל.

    הביקורת (שלי, אבל נראה לי גם של אחרים) נגד הרב מלמד נובעת ממקום אחר לחלוטין. הרב מלמד, כנראה מתמימות אבל איני קובע מסמרות – נמנע מלראות בתנועה הרפורמית את מה שהיא באמת, לא "זרם" ביהדות אלא דת סוררת שפרשה ממנה, כמו הנוצרים לפני 2000 שנים ושלל כתות שונות ומשונות מאז ועד היום. כלוגיקן מדופלם, ודאי תסכים שלא ניתן לסווג את מי שמאמין באלוהים ובמתן תורה ואת מי שכופר בכך כמאמינים באותה דת. די בכך כדי לקבוע שהאורתודוקסיה והרפורמה הן שתי דתות שונות, גם אם כל אחת מהן טוענת שהיא הייצוג הנאמן והאותנטי של ה"יהדות" (אגב, גם הנצרות טוענת זאת). ברם, אם הרב מלמד יהודי אורתודוקסי, הוא אמור להבין שמי שכופר באלוהים ובתורה מן השמים, לא יכול להיות בן שיח לגיטימי בענייני יהדות.

    העניין שגילו הרפורמים בירושלים ובכותל אינו דתי. הרי הרפורמה קמה מתוך כפירה בשיבת ציון תוך מחיקת כל אזכור של ירושלים והמקדש מהסידורים והדברים עתיקים. ההתעוררות הפסאודו-ציונית של הרפורמים נובעת ממצוקה פיננסית נוכח היכליהם המתרוקנים בגלל ההתבוללות שאוכלת בהם בכל פה (שהם עצמם מטפחים בהתלהבות), ואמרו דורשי רשומות שההבדל בין יהודי רפורמי לדונלד טראמפ הוא שלטראמפ יש נכדים יהודים. הרפורמים מייחלים שבהר ציון תהיה פליטה למשכורות כמריהם ושמשיהם. הא ותו לאו! למרבה האירוניה, הממשל ה"נאור" של ארה"ב לא מממן את היכליהם כמו שויקטור אורבן "האנטישמי" מממן בנדיבות את ההיכל הניאולוגי בבודפשט (שגם הוא ריק, תרתי משמע)…

    בגולה נאלצו יהודים להתווכח עם נוצרים ומומרים בצו המלכות, אבל מה מכריח את הרב מלמד לתת להם לגיטימציה כיום? נכון, חלקם (כיום קשה לאמוד את שיעורם במדויק) יהודים על פי ההלכה, אבל ברור שדינם כמשומדים לכל דבריהם, גם אם הם "תנוקות שנשבו" וכו'. ייתכן שצריך לקרב אותם כפרטים, אבל מכאן ועד "שיח" עם כמרים רפורמים והכרה בהם כ"זרם ביהדות" הדרך רחוקה. (בעצם, אין סופית).

    מכאן שלפחות הביקורת שלי על הרב מלמד אינה ממוקדת ב"עצמאותו", אלא בהבנתו הלקויה את התהליכים ההיסטוריים ב-150 השנים האחרונות, ואת הנזק העצום שמתן לגיטימציה לתנועה הרפורמית כ"זרם ביהדות" עלול להמיט על היהדות בארץ ישראל. כאמור, כנראה שמדובר בתמימות, אבל עדיין סכנתה ונזקה מרובים.

    1. יה"ר שתיוושעו לרפואה שלימה, מהירה וקלה, בזכות מצוות הוכח תוכיח.
      כפי שכתבת, זה דיון אחר לגמרי שלא נכנסתי אליו בטור. אבל אם העלית אותו אומר שלדעתי אינך צודק, מכמה סיבות. הנה כמה מהן:
      1. היהדות הרפורמית היא קבוצה גדולה של אנשים שונים ומגוונים, ולא נכון לכלול את כולם בחדא מחתא.
      2. הסיבות והאידאולוגיות שליוו את הקמתה של התנועה הרפורמית לא בהכרח רלוונטיות כיום. גם בחסידות היו שראו תנועה מורדת נגד ההלכה ומרכזיות לימוד תורה. כיום זה לא המצב ולכן גם אם יש צדק בתיאור הראשוני זה לא משנה לימינו. התנועה הרפורמית כתנועה שינתה כבר מזמן את טעמה בעניינים אלו. אגב, גם התנועה החרדית הוקמה נגד הציונות והחזרה לארץ במסגרתה. האם גם אותה יש להחרים בגלל זה?
      3. גם אם כל זה נכון, עדיין אין זה אומר שלא נכון להיפגש עמם. כיום מדובר בתופעה קיימת (שאמנם בארץ היא מעוטת כוח ושותפים), ובהחלט יש מקום לתפיסה שבהדרך הנכונה להתמודד היא מפגש והקשבה. וזה לא תלוי בשאלה האם רואים אותם כשותפים לדרך. די בזה שהם באותו מגרש כמונו, והשאלה כיצד נכון יותר לקדם את ערכיך.
      4. אני מכיר לא מעט רפורמים ואני חושב שתיאורך חוטא להם מאד. הם באמת ובתמים חושבים כפי שהם חושבים, והם לא קמו נגד אף אחד אלא בעד דעתם שלהם. זה שהאורתודוקסיה רגילה לראות בעצמה חזות הכל, ומתוך מגלומניה לחשוב שכל מי שחושב אחרת אין לו דעה וכל עניינו הוא רק להרוס אותה, זו בעיה שלה. בה במידה, הם יכולים לתאר אותך כמי שאין לו עמדה וכל עניינו לדכא ולהדיר אותם.
      אגב, מתוך מה שכתבתי כאן תוכל להבין שגם התיאור למה שקרה עם הקמתה של הרפורמה אינו מדויק. האורתודוקסיה הייתה רגילה למונופול ולכן כל מי שחשב אחרת וניסה להתארגן נתפס כחתרן שכל עניינו הוא לפגוע בה. אבל הם פשוט חשבו אחרת ומיאנו לקבל את הדיכוי שהופעל נגדם על ידי האורתודוקסיה (שלדעתי פעלה נגדם ביתר עוצמה ושפלות מאשר הם נגדה. כמו גם הציונות והחרדיות). האם אסור להם לפעול למען מה שהם חושבים ונגד מתנגדיהם? לגיטימי לגמרי. התיאור המגמתי של ההיסטוריה הוא רעה חולה.

      1. ומעל הכל, אני כמי שמאמין בערכי הדמוקרטיה חושב שגם אם הם פועלים נגדי זו זכותם והמדינה אמורה לתת להם יחס שוויוני. אני אלחם על זכותם להילחם נגדי.

      2. תודה, וכן למר בריאות וכט"ס.

        אשתדל לענות על פי הסעיפים בתגובתך:

        1) גם הנצרות הקתולית היא קבוצה גדולה (עוד יותר). בתגובתי דנתי בדת הרפורמית, לא ברפורמים כיחידים, שיכולים להיות נחמדים והגונים יותר מהרבה יהודים אורתודוקסים שאני מכיר. יש לי חברים נפלאים, זוג קתולים איטלקים, שיכולים להוות מופת להגינות, יושר ואמונה תמימה. זה לא מנקה את הכנסייה ממה שעשתה לסבא-רבא שלי במשפט טיסא-אסלר (ע"ע). כמדומה לי שגם אתה לא תחלוק שיש להפריד בין היחס לדת לבין היחס לפרטים המאמינים בה.

        2) ההשוואה בין הרפורמה לחסידות נשגבה מהבנתי. החסידות עוררה בזמנו חשדות אבל כיום ברור שהיא לא כפרה לא באלוהים, לא בתורה מן השמיים ולא בשאר יסודי הדת המקובלים על כל היהודים האורתודוקסיים. (קראתי פעם שהצמח צדק תלה בגר"א את העובדה שהחסידות לא התדרדרה לכך, אינני זוכר את המקור אבל אם הצ"צ באמת אמר זאת זו אצילות נפש מעוררת התפעלות כלפי מי שהחרים את סבו וסירב להיפגש עמו).
        אם התנועה הרפורמית שנתה את טעמה, השינוי הוא אך לרעה. כיום התנועה הרפורמית אינה מתנה הסמכה ל"רבנות" באמונה באלוהים או בכל תנאי אחר. איך אפשר לראות בה זרם ביהדות?

        ודו"ק, אני מתייחס כאן רק לפן התיאולוגי של הרפורמה ומתעלם כליל מהרעל האנטישמי שהיא מפיצה בעולם. (תנועה זו היא אחת מראשי החץ האנטישמיים הרעילים ביותר הפעילים כיום). על כך אולי בהזדמנות אחרת.

        3) הם ממש לא באותו מגרש כמונו. ציינתי לעיל שזו תנועה אנטישמית ואנטי ישראלית מהארסיות הקיימות כיום בעולם. (כמדומני שרק הניאו נאצים רעילים ממנה). יש בהחלט מקום להקשבה ושיח עם אחים תועים, אבל כפרטים ולא כתנועה. עם התנועה אין לנו שום מכנה משותף.

        4) שוב, אני מפריד בין פרטים לתנועה, ובין יחידים תמימים למנהיגיהם (ועי' מלבי"ם על שמות י"ג י"ד ותמצא נחת).

        אני מזהה בדבריך חוסר הבנה של דבריי ועל כן אחדד שוב. ה"מגלומניה" אינה עניין לכאן כלל. השאלה אינה מהו הייצוג ה"אותנטי" של היהדות הנאמנה מאבותינו נ"ע. השאלה היא האם דת שרואה באמונה באלוהים ובמתן תורה את יסודה ודת שאינה מחייבת אמונה זו יכולות להיחשב כשני "זרמים" של אותה דת. להבנתי המוגבלת – לא! זו לא "מחשבה אחרת". זו דת אחרת.

        התיאור המגמתי של ההיסטוריה אכן בעייתי. אבל היכן יש תיאור שאינו מגמתי? (כבר ציין סטאלין שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים). התחרות ההיסטורית "מי היה נבל יותר" אינה מענייני כאן, וגם לא ברור לי איזה דיכוי הופעל נגדם ע"י האורתודוקסים. למיטב ידיעתי הם היו בעלי הדעה, המאה והכח מיום היווסדם, ודיכאו את האורתודוקסים. למותר להזכיר שהם לחמו גם בציונות ובגללם נאלץ הרצל להעביר את הקונגרס הראשון ממינכן לבאזל. אבל כל זה, כאמור, לא רלוונטי. דבריי לא כוונו כלל לפולמוס היסטורי אלא תיאולוגי. הנקודה העיקרית בדבריי היא שהרפורמה אינה "זרם ביהדות" אלא דת שפרשה ממנה ומאז נלחמת בה. העניין ה"פתאומי" שלהם בכותל אינו מבטא כמיהה לבניין המקדש והחזרת עבודת הקרבנות, אלא גימיק פרסומי שיווקי מבחיל.

        1. 1. אני כן חולק. אני לא חושב שדבריך נכונים גם לגבי הרפורמים כקבוצה. ההתפלגות הפנימית שלהם רק מעידה על כך. ואכן הייתי אומר אותו דבר על הנוצרים.
          2. לא אמרתי שהיא זרם ביהדות. היא זרם של יהודים וככזו היא פלג ביהדות. בדיוק כמו החילוניות. הרי כתבתי לא פעם את עמדתי שיהדות היא הלכה. זה ואין בלתו. אתה דיברת על כך שהרפורמיות שללה את הציונות ומתנגדת למדינה. אז ציינתי שגם החרדיות כך.
          3. שוב איני מסכים איתך. אכן יש ביניהם כאלה, אבל אתה מתעלם מהרדיפות שמדינת ישראל והאורתודוקסיה מפעילה עליהם. אין פלא גדול שהם לא אוהבים אותנו. האם לדעתך צריך גם להחרים את יהדות ארה"ב כי רבים מביניהם הם מתנגדי ישראל? או יהודים מצביעי הדמוקרטים?

          על כל השאר עניתי ב-2. הדיון שלי לא עוסק בשאלה האם רפורמיות היא יהדות. זה לא נוגע לדבריי.
          דיאגנוזות לגבי מניעיהם מסורות ללב. אין טעם להתווכח על כך. בטח כשמדובר בהכללה גסה גם לדבריך. אומר רק שזכותם להתפלל בכותל בלי קשר לשאלה למה הם רוצים זאת. בדיוק כמו שזכותם של יהודים לעלות להר הבית בלי קשר לשאלה האם הם עושים זאת כמחאה פוליטית או מרצון דתי אותנטי.

          1. 1) לא דיברתי על הרפורמים כקבוצה, אלא על הרפורמה כדת שפרשה מהיהדות. (אמירה תיאולוגית ולא אתנית או סוציולוגית).

            2) והנה, גם אתה מסכים שהם לא זרם ביהדות אלא "זרם של יהודים וככזו פלג ביהדות". אני מודה שאינני יורד לסוף דעתך. האם גם "יהודים למען יש"ו" או "יהודים משיחיים" הם "פלג ביהדות"? האם הקומוניזם (שנוסד בעיקר ע"י יהודים) הוא "פלג ביהדות"? מה מגדיר "פלג ביהדות"? העובדה שרוב חבריו יהודים אתנים? (זה אולי מגדיר קבוצה בעם היהודי מבחינה סוציולוגית כנ"ל, אבל מה לזה ול"פלג ביהדות"? אתמהה).

            3) אינני מתעלם משום רדיפות, פשוט משום שלא היו ולא נבראו. מדינת ישראל נוסדה כמדינת העם היהודי ואין לדתות אחרות שום זכויות מוקנות בה, פרט לדתות שהיו פעילות בארץ טרם הקמת המדינה (זו התחייבות של התנועה הציונית לבריטניה). הם לא מקבלים תקציבים מהמדינה (הן כי לא מגיע להם והן כי הם עדיין, ב"ה, קבוצה קטנה), ולא רשאים להשיא זוגות יהודים. זה "רדיפות"? נראה זילות של המונח. אף אחד לא מפריע להם להתכנס ולנהל את פולחניהם כרצונם.

            התייחסותי להתנגדותם לציונות ולמדינה הייתה בתגובה על דבריך בעניין שהם "באותו מגרש כמונו". אז לא. הם במגרש של אויבינו ונגדנו. ה"התעוררות" הפסאודו-ציונית שלהם היא אינטרסנטית. בדיוק כמו הקמת גופי הכשרות הרפורמים בארה"ב. מה לרפורמים ולכשרות? שאלה טובה ותודה ששאלת. הם גילו את הדולרים הרבים בשוק ה"חאלאל" המוסלמי בארה"ב. (המוסלמים אינם יודעים להבחין בין כשרות אמתית לכשרות רפורמית ובולעים את הלוקשים הללו).

            דיאגנוזות מסורות ללב. נכון. אבל גם אתה לא תחתום על עסקה עם שותף שלבך אומר לך שהוא רמאי ושקרן. ק"ו כאשר מדובר בדת סוררת ופורשת שלמעלה מ-150 שנים נלחמת נגד כל הקדוש והיקר לשנינו. אחדד שוב: אין לי בעיה לשבת לשיחה רצינית עם רפורמי, כשם שעשיתי זאת בעבר גם עם נוצרים (ממגוון סוגים וצבעים) ומוסלמים. ההתנגדות שלי היא למתן דריסת רגל לרפורמה כתנועה וכ"זרם" יהודי לגיטימי. כי הם לא!

            הערה בעניין "זכותם להתפלל בכותל". בבקשה, אבל לפי מנהגי המקום ובלי פרובוקציות!

            ציינתי לעיל את חבריי הקתולים האיטלקים. מדובר בפרופ' מריו ד'אליו ורעייתו פרופ' אלזה פורנרו-ד'אליו (לשעבר שרת העבודה והרווחה של איטליה). לפני כמה שנים ליוויתי את הזוג המיוחד הזה לכותל המערבי (בליווי רעייתי, שגייסתי לאירוע כילידת איטליה ששפת אימה איטלקית). בכניסה נפרדנו, רעייתי לוותה את אלזה לעזרת הנשים ואני את מריו לעזרת הגברים. הם שאלו מדוע ההפרדה, וכשנענו שכך מקובל במקום תפילה יהודי קיבלו זאת בהבנה מלאה. אלזה כיסתה את ראשה ומריו חבש לראשו כיפה. כשהתקרבנו, שאל אותי מריו האם מותר גם לגויים להתפלל כאן, ועניתי אינסטינקטיבית בציטוט הפסוק המפורסם מישעיה "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". (כמובן, שאחרי רגע התחרטתי כי נזכרתי למי הוא מתפלל, אבל זה היה מאוחר מדי…). הנקודה היא ששני הקתולים האדוקים האלה הבינו שהם במקום תפילה יהודי, וקיבלו על עצמם את כל המשתמע מכך בלי ציוץ ומחאה. כך גם אמורים גם הרפורמים לנהוג אם רצונם להתפלל בכותל. לא שונה מכל אדם אחר על פני האדמה.
            אגב, אם יותר לי "להשוויץ" שאני גם נאה מקיים. כשנדרשתי להסיר את הכיפה בכניסה לקפלה הסיסטינית ברומא ויתרתי על הביקור ולא נכנסתי למרות אהבתי הלוהטת לאומנות וחלומי לראות את ציוריו הנפלאים של מיכאלאנג'לו. (חשבתי להיכנס כי לא ידעתי שהמקום עדיין משמש כנסיה פעילה). ברומא התנהג כרומאי…
            לעומת זאת, כשנדרשתי בליסבון להסיר את הכיפה בכנס אקדמי כי הוא מתקיים "באוניברסיטה קתולית" – סירבתי והסברתי לחצוף ההוא שזו אוניברסיטה ולא כנסיה. הצבעתי על תמונת האפיפיור (בגודל על טבעי) שהייתה תלויה שם על הקיר והוספתי "תבוא אלי כשהוא יסיר את הכיפה מראשו"…

            1. 1-2. אני מזכיר שוב שהדיון עוסק בשאלה האם להיפגש עמם ולהכיר בהם (בלי לגיטימציה), או להחרים אותם. לכן השאלה האם הם זרם ביהדות אינה רלוונטית. הם קבוצת יהודים.
              3. אכן אלו רדיפות לכל דבר ועניין. מה היית אומר על מדינה שלא מאפשרת ליהודים להינשא כתפיסתם? או להתפלל כהבנתם (בכותל)? לא כל רדיפה פירושה לנסות להרוג מישהו. גם היוונים לא רדפו אותנו? הרי הם רק אסרו עלינו לקיים מילה, חודש ושבת.
              אכן לא אחתום על עסקה עם אדם שליבי אומר לי שהוא זומם עליי מזימות. אלא שכאן לדעתי זה לא המצב. ולכן כתבתי שהדיאגנוזות מסורות ללב.
              טוב, אז באמת לא הייתי אמור לבוא בטענות לתושבי מדרשת שדה בוקר שלא רצו לאפשר ליהודים דתיים לגור שם. זה מנהג המקום. אם בכותל היו מצפים ממך לבוא עם חליפה ולבוש חסידי או ליטאי, היית מקבל כי זה מנהג המקום? וכי כשאתה נכנס לבית כנסת ודורשים ממך חליפה לא תתרגז? זה מנהג המקום. אני כן.
              וכמובן יש הבדל גדול בין גוי שבא למקום תפילה יהודי לבין יהודי שרוצה להתפלל אחרת.

              1. לא הבנתי את המשל משדה בוקר. לאזרחי המדינה זכות לרכוש נדל"ן ולגור בכל מקום. מה זה קשור למנהגים דתיים באתר פולחן מקודש לדת מסוימת? חידותיך עמוקות מדי עבורי.

                אם לבוש מסוים היה אכן מנהג מקובל בכותל מדורי דורות, בהחלט ייתכן שהייתי מכבד אותו ודורש מכל מבקר (יהודי או לא יהודי) לכבדו. אני בהחלט מכבד בתי כנסת שדרשו ממני חליפה וכובע כתנאי לש"ץ ביארצייט של אבי ז"ל. מלכתחילה אעדיף כמובן ללכת לבית כנסת אחר. אבל אם זה מנהג המקום – יש לכבדו (גם אם אני סבור שאין למנהג זה שום בסיס הלכתי). מה כל כך מרגיז בזה?

                אין שום הבדל בין יהודי לגוי. יהודי המבקש להיכנס לכנסייה נדרש לגלות את ראשו ובמסגד נדרש לחלוץ נעליים. כשדרשו ממני בקפלה הסיסטינית לגלות את ראשי, כמסופר לעיל, לא "עמדתי על זכותי" ליהנות מהאומנות הנפלאה המוצגת בה למרות ששילמתי טבין ותקילין עבור כרטיס הכניסה למוזיאון הווטיקן. (הקפלה היא חלק מהמוזיאון, ולכן סברתי בתחילה שהיא כבר לא כנסייה פעילה). זה מנהג המקום, ולא באתי להרגיז נוצרים מאמינים ולכן ויתרתי על הביקור (ולא דרשתי את כספי בחזרה כמנהג גוברין ישראלין, היה עלי לברר מראש). ככה פשוט!

                אגב, בביקוריי במדינות רבות נוספות הוזמנתי לא פעם ע"י קולגות וידידים לסיורים במקומות פולחן (נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים ועוד), ודחיתי בנימוס כדי להימנע מלייקר ע"ז. (אגב, דחיתי גם הזמנה לסיור על קברו של הרבי מלובביץ' מסיבה דומה…).

                כך בדיוק אני מצפה מכל אדם המבקר בבתי תפילה יהודים. כבד את מנהגי המקום ורגשות המאמינים, (כאותם קתולים אדוקים שבאו עמי לכותל) או וותר על הביקור במקום. זו דרישה בסיסית מבן תרבות.

                ועוד פעם, הנקודה שממנה אתה בורח – לא מדובר ב"יהודי שרוצה להתפלל אחרת". אף אחד לא מגביל נוסחי תפילה יהודים בכותל המערבי. מדובר ביהודים משומדים, שקיבלו על עצמם דת אחרת שפרשה מהיהדות ורוצים לכפות עלינו פולחן זר במקום קדשינו. (לצורך העניין לא משנה אם הם משומדים להכעיס, תינוקות שנשבו או כל הגדרה אחרת). יש להתנגד להם, כשם שיש להתנגד לקתולי שיבקש לערוך מיסה במקום. שיילך הוא לכנסייה שלו והם לטמפל שלהם. הכותל הוא מקום תפילה יהודי מזה מאות שנים.

              2. שמע מורדכי, נהנתי לקרוא אותך וכמובן רפואה שלימה!

    2. יש פה שאלה מה נמצא בלב של הרפורמים. אם הם רואים את עצמם כחלק מהעם היהודי ושותפים לגורלו ומאמינים בזכותו למדינה משל עצמו ולעצמאות מדינית אז הם לא שונים מהחילונים הרגילים והם תינוקות שנשבו והשאלה אם לשתף איתם פעולה היא אותה מחלוקת שבין הציונות הדתית לחרדיות בשיתוף פעולןה עם חילונים. אבל אם הם לא מאמינים בעם היהודי כמו אותם יהודים פרוגרסיבים שבארה"ב שמשתייכים למפלגה הדמוקרטית שנלחמים במדינת ישראל ומאמצים את פוליטיקת הזהויות אז הם בהחלט משומדים ומומרים ויש להחרים אותם( עיקר החטא במשומדות ובמומרות הייתה העזיבה של עם ישראל ואי ההשתתפות בגורלו. כך ע"פ הרמב"ם בהלכות יסודי התורה. וגם הרב עובדיה הסתמך על זה בהיתרו להעלות לתורה מחללי שבת בפרהסיא (נדמה לי. או מחללי שבת שלא בפרהסיא דווקא. לא זוכר))

      חזקה על הרב מלמד שהוא נפגש עם הרפורמים מהסוג השני.

      1. למרות כל זאת מה שכתבת על כך שהם פתאום אוהדים את מדינת ישראל הציונות והכותל בגלל עניין תקציבי דווקא מאוד מסתבר. אני אכן חושד מאוד בכל רפורמי. היה יותר מסתבר שיסחפו אחרי אחיהם הפרוגרסיבים בטרנד הזה ששוטף את ארה"ב בעשור האחרון. מה פתאום הם נזכרו ביהדותם ? נראה שזה אכן משרת את את רבניהם ( כמריהם) שנמצאים מחוסרי עבודה. אבל הרב מלמד נפגש עם רבה רפורמית מצרפת שיש לה קהילה ודן איתה על הצלת יהודים (משל היינו בתקופת השואה. הרי האנטישמיות בצרפת מאוד גבוהה היום)

  8. דברים כדורבנות. דבר בעיתו מה טוב. דומני שימים אלו, ימי התשובה, הם ימים שכולנו צריכים לחזור בתשובה על החטא הנפוץ מאוד של הבעות דיעה אוטומטיות, סכמתיות ועל היצמדות לקו באשר הוא, ללא יכולת הקשבה אמיתית לדיעה שונה ולאחר. הצד השני של המטבע הוא פחד מפני הבעת דיעה שונה והביקורת שתגיע בעקבותיה.

  9. א. כשהרב שרלו ניסה להתכתב עם הרב בלייכר בנושא דרך לימוד התנ"ך הוא קיבל תגובה מאחד האברכים של שבי חברון. כשהרב ליכטנשטיין (!) ניסה להתכתב עם הרב אברהם שפירא בעניין הריסת בתי הכנסת בגוש קטיף הוא קיבל תגובה מאחד הנכדים. זאת נראית פרקטיקה מאוד מצויה להפנות דמות שאתה לא רוצה להגיב לה לאחד התלמידים
    ב. בכללי יש תסכול ממלמדי העיון על ספרי קיצורי הלכות. אני זוכר את התגובות בישיבה שלי על כך שערוך השולחן איבד את הבכורה למשנה ברורה

  10. בס"ד ט"ז באלול תשא"ף

    הביקורת של הרב מתניה אריאל פחות מטלטלת אותי. מטבע הדברים, מי שעומד בראש יישוב גדול ובראש ישיבה ומכון, הנזקק יום יום להשיב לשואלים רבים ולכתוב ספרים ומאמרים בהלכה ובהשקפה – הרי הוא עמוס ביותר. מי שרוצה להשיג על דבריו, ובפרט אדם גדול, עדיף על פניו שיפרסם את השגותיו ברבים, וכך יהיה הדיון יעיל יותר.

    מה שתמוה בעיניי הוא הקמפיין שבו עושה הרב מלמד 'פרזנטציה' לרפורמה. קבוצה העוקרת את כל תוקפה של ההלכה, ומעודדת נישואי תערובת – לשם מה לעודד אותה ולדרוש לתת לה להקים בית כנסת ברחבת הכותל? שם יקיימו גם טקסי נישואין מעורבים וטקסי 'בר מצוה' לילדי גויות? לשם מה?

    בברכה, T. Mahon

    1. ואולי יש ללמד זכות על ר"א מלמד, שהוא דואג לעתיד ההתיישבות ביו"ש תחת מימשלו של ביידן הנוטה יותר לטובת 'קידום תהליך השלום' ו'זכויות הפלשתינים', ולכן הוא סובר שכדאי להתקרב לזרמים המקורבים יותר לדמוקרטים, כגון הרפורמים והקונסרבטיבים, בתקווה שזה ישפיע לטובה על יחסם להתיישבות. וצ"ע.

      בברכה, יפאו"ר

      1. בס"ד ו באד"ב פ"ב

        כפי ששיערתי, אחת ממטרותיו של ר"א מלמד במפגשיו עם הרבות הלא אורתודוקסיות, היא לקרבן, ודרכן את קהילותיהן, להתיישבות ביו"ש.

        הרב מלמד השתתף במיזם שאורגן ע"י קרן ג'נסיס ('בראשית') שקיבצה מנהיגים ואנשי רוח מזרמים שונים בארץ ובתפוצות, במטרה ליצור את 'מגילת הייעוד המשותף, שתהווה 'חזון' משותף שילכד סביבו את כל היהודים בארץ ובתפוצות. ראו בכתבתו של צביקה קליין, 'המגילה המהפכנית שאתם חייבים לשמוע עליה', באתר 'מקור ראשון'.

        בין השאר שוחח הרב מלמד עם הרבה הקונסרבטיבית שרון בראוז, שדיעותיה הפוליטיות נמצאות עמוק בשמאל. בין השאר נבחרה לברך את אובמה בעת הכתרתו ודרשה עליו את מה שנאמר על אברהם ש'ראה בירה דולקת' והסיק שצריך שיקום 'מנהיג לבירה'. ראו בערכה ב'ויקיפדיה', ובכתבתו של יאיר שלג, 'יהדות במסלולים שונים', באתר 'מוסף שבת – מקור ראשון'.

        בשיחתו איתה שנמשכה שעות, ביקש הרב מלמד להראות לה עד כמה שניהם לא מכירים זה את זה, והזמין אותה לבוא בביקורה בישראל ליישוב 'הר ברכה', הזמנה שברבה בראוז נענתה לך אך לא יצאה לפועל בשל הקורונה.

        קצת יש מקום לסקפטיות לגבי הסיכוי לקרב את הרבה בראוז ואת מקבילתה הצרפתיה דלפין הורווילר, שכן עניינן במסורת היהודית הוא לקחת ממנה את מה שמתאים ומחזק את הערכים הליברליים, וכדבריה של בראוז (בכתבתו של יאיר שלג: 'המוקד שלנו הוא לא "מה אני צריך לעשות כדי להתאים את עצמי למסורת" אלא: מה יש למסורת היהודית לומר לי במקום שבו אני נמצא'.

        ועוד יותר בעייתי הקשר עם הרבה הצרפתית דלפין הורווילר, שקהילתה הליברלית קטנה מאד, השפעתה הגדולה היא ע"י ספריה בצרפתית המציגים את היהדות בזווית ליברלית, ויש לחוש שהדיאלוג עם הרב מלמד לא יביא להתקרבותה אלא לחיזוק השפעתה הציבורית.

        וכפי שכתבתי להלן, במקום להידבר עם מנהיגים שאינם מעוניינים להתקרב – עדיף לנסותת למצוא מסילות את ה'עמך', וספרים כגון ספרו של הרב מלמד 'המסורת היהודית' המסכם בשפה בהירה את עקרונות היהדות ואורחותיה – עשויים אם יתורגמו ללועזית לההשפיע על הציבור הרחב הצמא להכיר את היהדות.

        בברכה, יפאו"ר

        1. 'מגילת הייעוד המשותף' המנסה לחבר סביבה את כל זרמי היהדות ניתנת לצפיה באתר של 'קרן ג'נסיס' מיסודו של מיכאיל פרידמן, שהוא גם מחבריו הקרובים של פוטין.

          מגילהא מדברת על עקרונות משותפים של דאגה לקיום הפיזי של עם ישראל בארץ ובתפוצת, לכידות וקשר בין המדינה לציבור בתפוצות, הקמת 'חברת מופת' שתהיה 'אור לעולם', טיפוח המדע והקידמה, וחיזוק 'הזהות היהודית' מתוך הכרה הדדית של הזרמים השונים כ'פרשנויות שונות של היהדות'.

          מחוייבות לאמונת היהדות ולמצוותיה, ומאבק בהתבוללות ובנישואי תערובת – אין שם. אלה הרי רק חלק מה'פרשנויות הלגיטימיות', במסגרת ה'פלורליזם' 🙂

          ואנן בדידן נחזיק במגילתנו הנושנה, הפותחת באי היכולת 'לעשות כרצון איש ואיש', ומסיימת במוגבלות של 'רצוי לרוב אחיו', ואף שלא יכול מרדכי להיות רצוי לכ-ו-ל-ם – בכל זאת נשאר 'דורש טוב לעמו לדובר שלום לכל זרעו'

          בברכה, רעואל חייא שפסיל ציגלר

  11. הרב מהי התרשמותך בנוגע לרב מתניה אריאל על סמך נסיונך האישי?

  12. רק חבל שמתעלמים מהוראתם המפורשת של הגר"ע יוסף והרב אלישיב 2 זצ"ל. לתת לרפורמים חלק מהכותל. אמנם יש שמתרצים שלא ממש מנימוקיו של הרב מלמד, אבל כנראה זה לא נכון. ולפחות הטעם שהם מצמצמים את ההתבוללות וכתל ולהביא לכתל בני ובנות מצווה זה מחזק תודעה וזהות יהודית ומצמצם התבוללות הייתה לנגד אותם גדולים, לפחות בחלקים בדיונים שהיו אצלם בוזי הרצוג ואביחי מנדלבליט [אז היה מזכיר הממשלה] הובן היטיב הצורך שלהם [לא תקציבים וקומבינות חסר להם, זה פשוט מגוחך] וכן לא לגיטימציה מהאורתודוכסיה מעניין אותם [ואיזהו חכם המכיר את מקומו] ואכן בתחילה העסקנים הניעו את זה לאישור, עד שקפץ עליהם רוגזם של כמה קיצונים עם כיפות סרוגות ענקיות.
    מותר לרב מלמד לחשוב כמו הרב אלישיב והגר"ע יוסף בטח אחרי שירדו לעומקו של עניין, ולא חייב לחשוב כמו אחרים שבכל בוקר רואים כיצד השמש וכל היקום כולו משת"פ עם הקרן החדשה ומשרד החינוך ושאר טירלולים…

    1. בס"ד טו"ב באלול תשא"ף

      ל'כן' – שלום רב,

      אינני יודע מאין הוצאת תמיכה של הגr"ע יוסף והגרי"ש אלישיב זצ"ל ב'מיתווה הכותל' עליו החליטה הממשלה בתחילת 2016, כמה שbים אחר הסתלקותם של הגרg"י והגריש"א לגנזי מרומים.

      מה שהיה לפני 'מיתווה הכותל' היתה רחבה בכותל הדרומי, שיועדה ע"פ פסיקת בג"ץ ל'תפילה שוויונית'. אלא שלרפורמים לא היה די בזה, ו'נשי הכותל' המשיכו בתפילותיהן הפrובוקטיביות בעזרת הנשים', ולכן הוצע 'מיתווה הכותל', שבו ניתן לנציגי הרפורמים והקונסרבטיבים ייצוג רשמי במועצה שתנהל את 'הרחבה השוויונית' וכניסה לאותה 'רחבה' מהכניסה הראשית לכותל., ובתמורה יפסיקו הרפורמים ו'נשות הכותל' את 'תפילותיהם' בעזרת הנשים של הכותל המערבי, שימשיך להתנהל על פי מסורת היהדות הרבנית.

      להסכם פשרה זה, שמטרתו היחידה היתה להוציא את 'נשות הכותל והרפורמים ' מ'עזרת הנשים של רחבת הכותל המערבי , הוא בעייתי מאד, משום שהוא כולל הסכמה רשמית להפיכת הכותל הדרומי למקום תפילה רפורמי וקונסרבטיבי,

      הרי לימדונו חכמי ספרד במאה ה-15, שחטא קל הנעשה בהסכמה ציבורית חמור מחטא חמור של היחיד מדעת עצמו אלא שהעסקנים החרדים סברו בתחילת 2016 שהסתפקות בהתנגדות רפה לרחבה הרפורמית אינה כ'הסכמה' ויש להסתפק בהתנגדות רפה כדי להרוויח את סילוק הרפורמים מרחבת הכותל המערבי., אך בהמשך הורו הרבנים להתנגד בתוקף, מן הטעם המבואר.

      עכ"פ גם ה'הוה אמינא' להסתפק בהתנגדות רפה, היתה אך ורק כדי להביא לסילוק נשות הכותל והרפורמים מרחבת הכותל המערבי. כיום בכלל שכחו מזה ואוחזים את החבל בשתי הקצוות

      מה הקשר בין זה למעשיו של הרב אליעזר מלמד, השר שירי הלל' לרפורמים כ'שומרי הזהות היהודית'? הרי הידועים בתמיכתם בנישואי תערובת, חלק מרבניהם גם משתתפים בטקסי נישואין מעורבים, ורובם ככולם מקבלים את הזוגות המעורבים וילדיהם לקהילותיהם. אין לך עידוד נישואי תערובת והתבוללות יותר מזה? מה פשר התהילות והשבחים והמיפגשים המתוקשרים של הרב מלמד עם נציגי הרפורמים והקונסרבטיבים?

      ופלא על פלא, הוא הולך ונפגש עם רפורמים שהם מיעוט מבוטל בארצותיהם. כך ה'רבה' דלפין הורוויילר מצרפת, שם הרפורמים מהוים אחוז או שנים מכלל היהודים, וכנ"ל הרפורמים והקונסרבטיבים בארץ המהווים אחוז מבוטל באוכלוסיה, לא מצא הרב מלמד למי לתת 'פרזנטציה'?

      בשנות החמישים התנגדו הרבנים הראשיים הגר"י הרצוג והגר"י נסים זצ"ל, אפילו להקמת מניין רפורמי בסניף ה'היברו יוניו קולג' (ראה 'לדור ולדורות' ח"ב: בקומה זקופה, עמ' …) ונימקו זאת בחתירתם של הרפורמים נגד ההלכה ובסיועם להתבוללות, וכיום שהרפורמים הקצינו בתמיכתם בנישואי תערובת – הנבוא לתמוך בנתינת מקום להם סמוך למקום המקדש?

      בברכה, T. Mahon

      1. פיסקה 1, שורה 1
        … מאין הוצאת תמיכה של הגר"ע יוסף…

        פיסקה 6, שורה 2
        … הרי הרפורמים ידועים בתמיכתם בנישואי…

      2. על תמיכתם של הרפורמים בנישואי תערובת – ראו בריאיון של צביקה קליין עם ריק ג'ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות רפורמית בצפון אמריקה, "נישואי תערובת? זו הזדמנות לחבר יותר אנשים", באתר 'מקור ראשון', ובכתבה של חנן גרינווד, "84% מהרבנים הרפורמים: נערוך נישואי תערובת", באתר 'ישראל היום'. (בין הקונסרבטיבים האחוז קטן יותר, אך לא מבוטל – 8 מתוך 59). אכן אלה שומרי "הזהות היהודית" 🙂 מה יש לרב מלמד לחפש אצלם?

        בברכה, T. Mahon

        אגב, ריק ג'ייקובס הוא מאנשי 'ג'יי סטריט' המתנגד ל"כיבוש".הכותל באמת מעניין אותו או ההזדמנות לנגח את האורתוקסים?

        1. למרות שבד"כ אני לא מסכים עם הנקודות שאתה מעלה .בהקשר לנקודה הזו של נישואי תערובת אני מסכים עם כול מילה .בלי להתייחס לפולמוס עצמו. ולכל המסתעף ממנו .ביהדות ארצות הברית לדוגמא רוב חברי הקהילה הרפורמית הם גוים .הלכתית .הרב מלמד משיב גם לטענה זו באתרו רביבים וטוען שזה תלוי באיזה קהילות מדובר. אך גם אם זה נכון לקהילות מסיומות. יש חובת אהבת ישראל וקירוב גם כלפי יהודי שהתחתן עם גיוה. ואף מרחיב לכת וטוען שלדעתו המצווה הזו מתרחבת גם לבן הנכרית.ואפילו לנכרית עצמה משום שהם מרגישים הזדהות עם עם ישראל וגורלו ויש לקרב אותם ולהסביר להם פנים .

          טענה משונה בעייני מאוד .אני לא מכיר הלכה שטוענת שיש מצווה לאהוב אדם שהתחתן עם גויה ויצא מכלל ישראל. (אהע"פ שאני מניח שאם רואים אותו כתינוק שנשבה או שוגג ממש כמו החילוני הממוצע יש מקום לטעון את זה ..).אבל בטח שאין שום מצווה לאהוב את בנו .או את בת זוגתו .והטענה שהם מרגישים הזדהות עם העם היהודי כבר ממש תמוהה בעייני רוב אותם בנים ונכדים .לא רואים ביהדות מרכיב לזהות שלהם .

          1. הוא לא אמר שיש מצווה לאהוב את האישה הגויה או הבן שלה. הוא אמר שיש לאהוב גם אותם. לא שיש מצווה. זה לא אותו דבר. אני מניח שאין איסור בזה

            1. טוענים: כיוון שרפורמים מקבלים גויים בלא גיור כהלכה ומחתנים יהודים עם גויים, בפועל רובם כיום גויים, ואין מצווה לאהוב אותם כאחים יהודים.

              תשובה: גם אם כך הדבר, חובה לאהוב את כל היהודים שבתנועה הרפורמית, וגם אם בעקבות רוח הזמן הוא נשוי לאינו יהודי, הוא עדיין אחינו ונקרא בנו של ה'. וגם את בני זוגם או ילדיהם שאינם יהודים מצווה לאהוב, שכן הם קשורים בקשר עמוק עם אחינו, ובמיוחד כשהם חשים הזדהות עם העם היהודי. וה' יעזור שנזכה להגדיל את אורה של התורה עד שכולם ירצו להצטרף כהלכה לחזון הגדול של תיקון העולם כהדרכת התורה על כל פרטי הלכותיה.

              מתוך אתרו

              אכן אתה צודק .כנראה וסביר להניח שכוונתו לא אהבה במובן של מצווה כתובה .נתפסתי פה לסמנטיקה .פשוט כי הטענה שלו מעוררת בי פליאה מסיבה מסיומת -אם היה כתוב שיש מקום לאהוב כמצווה או לא כמצווה .צאצאים לאב יהודי .מסברה אישית או לא אישית שלו משום נימוקים של סגולת ישראל שטבועה לדעתו גם בהם .משום קירוב היהודי שנשוי לנכריה בדרכי נועם בגלל שהוא כתינוק שנשבה ממש כמו החילוני ואולי אפשר היה לקרב אותם אפילו ממש בקצת לדת האמת או לפחות לתת להם דלת על מנת לצאת ידי חובה או לגרום לכך שלא ישנאו אותה לפחות .הטענה שלו תמוהה בעייני משום האופטימיות הקוסמית משהו שלו בנוגע לרפורמים כפי שהם .המציאות בשטח מראה שרוב ההוגים הרפורמים הם סה"כ חילונים ליברלים מערביים קלאסים שמלבשים את האמירות שלהם ב"לבוש יהודי"(כלומר מטיפים לחיים ומערכת ערכים זהה שיש לכול אדם ליברלי חילוני/רוחניק כליל שבא לבית תפילה פעם בשבוע ממוצע בדנמרק או בשוויץ .ואז טוענים לאסמכתא של דרך החיים הזו ממדרש מסיום בחז"ל או פסוק כולשהוא בתנך .שהם נותנים לו פרשנות יצירתית).חלקם גם אתאיסטים גמורים .טוענים בגלוי שאין ביניהם לבין תפיסות ליברליות .ואפילו פרוגרסיביות קלאסיות -שום הבדל .ומודים בזה שהחגים התפילות שלהם וכדומה .הם סה"כ ביטוי לשימור מנהגים אתניים מסיומים ותו לא .

              כל הסערה המוגזמת מהסיפור הזה נובעת לדעתי בדיוק ממה שנתפס לרבים בתור קרקס .הרי שיתוף פעולה בין המגזר הסרוג לציבור החילוני והמסורתי שלא מחיוב למצוות -ואפילו שיתוף פעולה עם דמיות וגורמים אנטי דתיים .ביום יום בפולטיקה .בכלכלה .באקדמיה .בצבא ובשאר תחומים -הם דבר שבשגרה .שגם כולנו .וגם רבנים ודמיות דתיות עושות .וכן דיאלוג או סתם שיחה פילוספית עם גורמים כאלה הוא לא דבר חדש .שום סערה לא התעוררה מכך שחיים נבון אירח את יאיר לפיד לתוכנית רדיו .או משום שהרב שרקי נפגש כול שבוע עם פסיכולוג שהוא אולטרא פרוגרסיבי ואולטרא אתאיסט .

              המחמאות והקסם שהרב מלמד מעניק לרפורמים הם כמובן זכותו המלאה .אך הם מנוגדים למציאות .האמירה שלו שהמרחק בין אורתדקסים לרפורמים הוא ענקי .אבל שיש גם מכנה דתי משותף נרחב וקרוב הם טעות.

              דומני שאם המפגש היה תוך כדאי אמירה שהוא בא לשוחח איתם ולקיים איתם סוג של ויכוח על מהות הדת או מטרת התורה .תוך כדאי הדגשה שהוא לא רואה בהם כזרם או תנועה שקרובה לאורתדקסיה .ושהוא כמובן בפגישה לא מעניק שום לגיטימציה אלא רק מנסה למצוא דרך לשתף איתם פעולה בתחומים ניטרליים מסיומים שבהם יש הסכמה של שני הצדדים -לא הייתה נוצרת סערה כזו

              למרות שמצד שני זה גם זכותו להתנסח באופן הזה .וגם זכותו לחשוב שהם כן זרם ביהדות וכן קרובים לאורתדקסים כי הם לפחות כן מאמינים באל אחד ומקיימים מצוות בין אדם לחברו או לפחות שוללים עבודה זרה -וגם אלו שמתחילים להזות מלחמות עולם היסטריה פניקה לחץ רק בגלל שהרב מלמד נפגש עם מישהי שנקראת רבה ..או רק כי התנסח שונה -הבעיה בו

              1. אני ס"ה מסכים איתך. ורק אוסיף שמבחינתי הדבר היחיד שמספיק לי בשביל לשתף פעולה עם יהודי זה אם הוא שותף עמי לתחושת שיתוף הגורל והעדפה של יהודים על
                פני לא יהודים לעניין זה ( כמו העדפה ודאגה של בני משפחה קודם כל לבני המשפחה) . מי שלא שותף מבחינתי הוא מחוץ לגדר ( הוא זה שהוציא את עצמו). מה שמאוד מחשיד בעניין הרפורמים הסטנדרטיים שנראה שבליבם הם פרוגרסיבים שעובדים לאל השוויון. או שהרב מלמד מאמין בנקודה היהודית שלהם . אבל אני בעניין זה אין לי אלא מה שעיניי רואות. אבל זו בעייה גם בארץ. למרות שכפרטים רוב מחנה השמאל בנוי מאנשים פרטיים שהם ציונים ,כמחנה וכקולקטיב הוא פרוגרסיבי ולא ציוני. מה שמבחינתי בכלל פוסל שיתוף פעולה עם השמאל בארץ עד כדי דרישה שאנשיו יעזבו את הארץ עם רכושם ( היות שהם לא מאמינים בארץ ובעם היהודי . הלאום אצלם זה מושג גזעני ומי שלא מאמין בלאום היהודי אין לו זכות כלשהיא פה בארץ והוא צריך לעזוב . הוא בטח לא יכול לשלוט בי ( במקרה כזה הוא פולש וכובש זר) ואף אני לא מעוניין לשלוט בו. וא"א לפצל את המדינה לשתי מדינות. זה לא מעשי). השאלה האם ייש רפורמים לא פרוגרסיבים לפי מה שנראה הרבה ההיא מצרפת שהוא נפגש איתה היא כזאת

  13. כל הפלפול חטא רבים או חטא יחיד הוא ממש נפלא.
    אלא שלא נוגע לעניין.
    יש פה את אחינו ואחיותינו שצריכים בשביל העמקת הזהות היהודית חלק ונחלה בכתל כדי לצמצם את ההתבוללות והחלטה של הרבנים הייתה לתת להם. ואין לנו את הרשות לדחותם מהיהדות. זו לא הכרה בשיטתם, וזה ממש לא מטריד אותם אם האורתודוכסיה מכירה בהם או לא. [ואף עלול להזיק לחלקים השמרניים שם, ילעגו להם הקבוצות היותר ליברליות, תראו מי תומך בכם ובכתל שהישגתם…]
    מתווה הכתל עבדו עליו שנים רבות, בין הייתר זה בוז'י ומנדלבליט וההתוויה הייתה עוד בחיי הגרי"ש והרב עבדיה.אין ענייין להתווכח. קצת תלמד על הפשרה ומעצביה ועל דעת מי הייתה וכל השאלות ייפלו לך מאליו.
    כמובן שיבל"ח הרבנים שתמכו בזה כשהביאו את זה בפועל לממשלה הרב נבנצל, הגר,ח קנייבסקי [כי כך הורה חמיו] הרב אריה שטרן הרב רבינוביץ' וכמעט כל מי שעסק שנים ברצינות בנושא.
    מי שהכשילו זה הרב ש.מ. עמר [וזכה אז לקיתונות של לעג ובוז על כך בעיתונות החרדית] הרב טאו [ואלו שבעקבותיו/תלמידיו] ומתי דן. אלה הצליחו לשנות את התמונה לעת עתה. אתה יכול לחשוב שהם צודקים ויכול לחשוב שהם טועים ומסוכנים, אבל חשוב לדעת את העובדות.
    הרב מלמד לא חייב להיצמד לקוו הכי קיצוני, זכותו להיצמד לצד הכי הגיוני.

    1. אני לא יודע על מה אתה אומר אחינו ואחיותינו. משום מה נדמה לי שכל אותם רפורמים מתנגדים למדינת ישראל כמדינת העם היהודי. ראה ערך קריב . והלוואי שאני טועה. החסרים אנחנו משוגעים (השמאל) שצריך להביא לפה עוד יהודים שיחתרו תחת עצמאותינו ?

    2. בס"ד י"ו באלול תשא"ף

      הגר"א נבנצל תמך בתחילה בפשרת 'מיתווה הכותל',מתוך אילוץ בשל איום הבג"ץ להתיר את תפילת הרפורמים ו'נשות הכותל" . בראיון ל'בחדרי חרדים', מיום 22/2/16, מבהיר הרב נבנצל חד משמעית, שהוא מתנגד לכל דריסת רגל לרפורמים ולקונסרבטיבים ליד הכותל, אך החשש מפני הבג"ץ מחייב לקבל את 'הרע במיעוטו'.

      הוא מציין שהעיקרון של 'הרע במיעוטו' מבוסס על פסיקת הגרי"ש אלישיב 15 שנים לפני כן, אף שיש הבדל בין המיתווה הישן למיתווה העכשוי (וכפי שהסברתי לעיל, במיתווה של 'עזרת ישראל', מדובר על כניסה צדדית וללא מעמד רשמי לרפורמים. ש"צ(. כן, אין הרב נבנצל מסתיר את דאגתו מהחשש שהפשרה תנוצל ע"י הרפורמים לפרצות נוספות.

      זמן קצר אחר כך, ב3/3/16, מדווחת הכתבה 'עכשיו זה רשמי: אין תמיכה רבנית לכותל הרפורמי', שהר"א נבנצל העביר מסר לרבנות הראשית (באמצעות תלמידו הרב יהושע כ"ץ) שהוא מבקש שיעשו הכל כדי לבטל את המיתווה.. כמה חודשים אחר כך מדווח ארי קלמן, בכתבתו "הרבנים הראשיים וראשי המפלגות החרדיות החליטו: לדרוש ביטול מתווה הכותל", ובפגישה עם הרבנים הראשיים בדרישה זו השתתף גם הגר"א נבהצל.

      ההתנגדות למיתווה הכותל הובלה לא רק ע"י הר"ש עמאר, אף הגר"מ מאזוז, הגר"ש כהן, והרבנים הראשיים הגר"י יוסף והגר"ד לאו יצאו נגד מיתווה זה בתקיפות, ואמרו שכלל לא התייעצו איתם בקביעת ה'מיתווה'.

      בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

    3. תוכל להסביר כיצד תחזק את הזהות היהודית של הרפורמים (בהנחה שהם יהודים עפ"י ההלכה ואכמ"ל) כשאתה מביא אותם לכותל ומאפשר להם לנהל ברחבה את טקסי דתם?
      נניח שמשלחת יהודים למען יש"ו תבקש לערוך ברחבת הכותל מיסה נוצרית – האם תתמוך גם בזה "כדי לחזק את הזהות היהודית" שלהם? הרי זו חוכא ואיטלולא. הרפורמים אינם שונים במאומה. הרפורמה אינה "זרם ביהדות" אלא דת שפרשה ממנה ונלחמת בה. עריכת טקסים רפורמיים ברחבת הכותל תוך שימוש בתשמישי קדושה יהודיים היא בבחינת "לכבוש את המלכה עמי בבית". פרובוקציה שפלה שאין בה שום חיזוק לשום זהות יהודית.
      אם אתה באמת רוצה לחזק את הזהות היהודית של הרפורמים, הזמן אותם לכותל כדי שיראו תפילה יהודית אמתית (באיזה נוסח שתחפוץ). אבל בשום אופן אין לאפשר להם לחלל את קדושת הכותל (שכיום קדושתו כשל בית כנסת) בעריכת טקסי דתם. גם אם הם מאוד יכעסו! (אוי, אוי, אוי).

      1. בס"ד טו"ב באלול תשא"ף

        למרדכי – שלום רב,

        הכרה במימסד הדתי של הרפורמים כ'רבנים' היא כמובן סכנה גדולה, שיטעו את ההמון אחריהם להתיר כל מה שאסור ע"פ ההלכה עד לנישואי תערובת רח"ל.

        מאידך, חשוב לשמור על קשר עם ה'עמך' שבתפוצות, שובם ככולם 'תינוקות שנשבו' שהידע שלהם ביהדות קרוב לאפס, שלא יינתק 'קצה החוט' הדק שעדיין מחבר אותם ליהדות. יש כאלה שקריאה ולימוד ב'ארון הספרים היהודי' מקרבת אותם, יש כאלה שמאכלים או אמנות, פולקלור ומנהגים משמרים אצלם את ה'ניצוץ'.

        ויש גם לא מעט שכניסה לאתר היסורי בעל משמעות תרבותית לאומית ו/או דתית, ותפילה ובקששה לאךקים, בדרך האישית המוכרת לאותו אדם – היא שתפיח ותעצים באותו אדם את ה'ניצוץ היהודי', 'המאור שבמקום' אולי לא יחזירם מיד למוטב, אבל יעורר ויחזק בהם את רגש החיבה למורשת היהדות.

        כך שהרעיון שהגו בזמנו והקימו ליד הכותל הדרומי את 'עזרת ישראל' שבה יכול לגשת גם מי ש'הפרדה מיגדרית' היא 'מוקצה' מחמת החינוך הליברלי שקיבל, ולהתייחד בתפילה עם קונו בדרכו האישית – אינו דבר מופרך על פניו..

        הבעיה היא שהמימסד הרפורמי לא מוכן להסתפק ברחבה כזו שבה הם יכולים להתפלל כדרכם כאנשים פרטיים. המימסד הרפורמי מעוניין בהכרה רשמית כזרם שווה-ערך ביהדות. והם לא מעוניינים להידחק לרחבה צדדית, ולכן הם דרשו לכתחילה לקבל מעמד שווה בכותל המערבי, ורק בדיעבד ניאותו לקבל את 'עזרת ישראל' שבכותל הדרומי, ובתנאי שהכניסה לשם תיעשה דרך הכניסה הראשית לכותל, ושיינתן להם ייצוג רשמי במועצה המנהלת את 'עזרת ישראל' ראה באורך בויקיפדיה בערכים 'עזרת ישראל' ו'מתווה הכותל'

        זו המורכבות בפרשה זו: איך ניתן לשמור את הזיקה של ה'עמך' בתפוצות אל הכותל כאתר מורשת לאומי ודתי, אך ללא הכרה רשמית בזרמים וב'רבנים' השוללים את ההלכה.

        בברכה, אליעם פיש"ל וורקהיימר

        1. פיסקה 2,שורה 1
          … שרובם ככולם בבחינת 'תינוקות שנשבו', …

          פיסקה 3, שורה 1
          … שכניסה לאתר היסטורי בעל משמעות…

          שם, שורה 2
          … ותפילה או בקשה לאלקים בדרך האישית…

        2. בס"ד כ"ג באלול תשא"ף

          בהתאם להבחנה שהצעתי בין ה'עמך' היהודי הנוהה מחוסר ידיעה אחרי 'רבנים רפורמים וקונסרבטיבים, שאותם יש לקרב בהסברה ודרכי נועם, לבין אותם 'רבנים' שמכירים את התורה אך מפרשים אותה בצורה שמרוקנת אותה מכוונתה.

          הרי שכשם שיש לבקר את הרב מלמד על מפגשיו עם רבני הרפורמים והקונסרבטיבים, והצעותיו לקדם הקמת מקום תפילה רפורמי ליד הכותל – יש לציין לשבח את ספרו 'המסורת היהודית' שהוא מבאר בתמציתיות את עקרונות היהדות ואורחותיה, בלשון בהירה ונגישה, המובנת גם לאדם מודרני שאין לו 'גירסא דינקותא' תורנית.

          ראוי לתרגם את הספר לאנגלית וספרדית, לצרפתית ולרוסית, למען יוכלו יהודים חסרי ידע ביהדות לקבל מושגים ברורים של ערכי היהדות הרבנית הנאמנה להלכה, ואולי ישפיעו הדברים גם על משכיליהם ומנהיגיהם הרוחניים, להתקרב ולו במעט למסורת עמם.

          בברכה, אפו"ר

  14. לירון פיש"ל.
    אתה שוב מפשל ובגדול.
    אבא אומר לילד תוך כדי טיול בקמות שבשדה. תתבונן בחיטים היפות מהם יעשו לחם ועוגיות.
    אחרי כמה ימים הילד בא לאבא, למה רימתני ?
    ראיתי בעיני איך אמא מכינה עוגיות מבצק, לא מחיטים…

    שנים של דיונים ובהסכמת הרבנים הביאו מתווה מתאים. קם רב 1 או 2 וצעקו נגד [מתי דן, הרב טאו ובהמשך כנראה הרב עמר] כל השאר רצו חיכו ושמחו שזה יעבור.
    הנ"ל הצליחו לעורר אווירת נגד [זה לא ממש קשה בפרט אצל אנשים מסוג מאוד מסוים עם הרגלי חשיבה מסוג מאוד מסוים] וכעת עוד כמה רבנים מצטרפים לאווירת נגד.
    כעת הגד לי ותאמר לי. האבא שיקר ? לחם ועוגיות זה מחיטים או מבצק ?

  15. עפר אני תחת כפות רגלי אדונינו מו"ר הגר"א נבנצל. פשוטו כמשמעו וכמדרשו.
    ועדיין יש מה לדון טובא.
    1. הגר"א טוען שתמיכת הרב אלישיב [והרב עובדיה] זצ"ל הייתה רק בגלל הבג"ץ. יש הרבה שחושבים שדווקא סיבות טובות אחרות גרמו להם להחליט כך, ובניהם שיקולים שהעלה [לעין כל, ובלא מורא. וזה בעיקר ההבדל בין הרב מלמד לרב עובדיה והגרי"ש] הרב מלמד. שמא אכן היו את אותם שיקולים ? מה עוד שלא הביא ראיה מאלה שהשתתפו בדיונים אצל הגר"ע והגרי"ש. שאכן כהשערתו. [ורגלים לדבר בפרט מהכיוון של בוזי' ומנדלבליט שאכן העלו בפני הגדולים את מצב הקהילות הרפורמיות בחו"ל ותרומתם לצמצום ההתבוללות וחיזוק הזהות והזיקה לעמישראל,והסיבה והצורך לתת להם חלק מהכתל. וכמדומה שבוז'י אמר זאת מפורש ברדיו באותם ימים…]
    2. הגדולים הנ"ל חששו מבג"ץ ומאווירת מחלוקת וחילול ה' שתהיה בהיעדר פתרון. נניח שכדברי הרב חששו רק מזה. נו והם לא צדקו ? החשש הוסר ? עינינו הרואות…

  16. הפגישה עם הרב עמיחי אליהו נערכה לפני פרסום הטור של הרב מתניה. (הפרסום היה אחרי)

השאר תגובה

Back to top button