היחס הראוי למקדש בימינו (טור 412)

בס"ד

התופעה של עלייה להר הבית והתקווה לכינון המקדש (כולל פעולות מעשיות לקידום העניין) תופסת תאוצה בשנים האחרונות. בחלק מהמקרים מדובר על פעולות שמטרתן פוליטית בלי קשר למקדש עצמו (להראות ריבונות ישראלית בהר כחלק מהמאבק בפלסטינאים ובמוסלמים), אבל אני מתרשם שיותר ויותר אנשים חותרים להקמת מקדש מסיבות דתיות. לכאורה מדובר במצווה דאורייתא שמוטלת עלינו ומחייבת כל יהודי שמחויב למצוות ולהלכה. ובכל זאת, לא מעט מהציבור, כולל רוב ככל ההנהגה הרוחנית שלו, וכולל גם את עבדכם הנאמן, מוצא עצמו אדיש לנושא ולא נוטל חלק במאמץ המלחמתי הזה. כאמור, גם חלק מבין אלו שכן משתתפים בו לא בהכרח מונעים מרצון לקיים את מצוות בניית המקדש ומההלכה.

אני שואל את עצמי האם זו רק אדישות וחיפוף מצדי. אולי. אבל תחושתי הלא אובייקטיבית בעליל היא שיש כאן משהו מעבר לזה. לפני כמה שבועות נשאלתי לגבי היחס הראוי למקדש בזמן הזה ובכלל, והתפתח דיון קצר בנושא. נתבקשתי שם לתאר את עמדתי ולהסביר אותה. עשיתי זאת שם בקצרה, וכאן ארחיב ואפרט מעט יותר.

הערה מקדימה: שיקולים דמוקרטיים

הדיון כאן יעסוק בשאלה האם יש ערך דתי או אחר בפעילויות הללו, והאם יש חובה ליטול בהן חלק. אבל לפני כן עליי לסלק מן השולחן את העניין הדמוקרטי. לא פעם הבעתי את עמדתי הנחרצת שהמדינה חייבת לאפשר חופש פולחן לכל מי שחפץ בכך, בהר הבית או בכל מקום אחר, וזו שערורייה שהיא אינה מאפשרת זאת. אבל טענה זו אינה  מבוססת על תפיסה שיש מצווה או ערך דתי בזה, אלא על שיקולים של חופש פולחן כמתחייב במדינה דמוקרטית.

בדיוק כך גם בלתי נסבל בעיניי שהמדינה אינה מאפשרת מעשים שאני לא מסכים להם, כמו תפילה בכותל לרפורמים או לנשות הכותל כהבנתם, טבילת פנויות במקוואות שהקימה ומחזיקה המדינה או מוסדותיה, נישואין של אנשים לפי הבנתם ואמונתם, אימוץ או פונדקאות לזוגות חד-מיניים וכדומה. רוב המעשים הללו לא ממש מתאימים לתפיסותיי (בחלקם יש אפילו איסור הלכתי, או לפחות סיוע לו), אבל בלי שום קשר לזה אני חושב שהמדינה לא אמורה לנקוט עמדה לגבי הערך שבהם אלא לאפשר לכל אחד לפעול כהבנתו. להבנתי, ערכי הדמוקרטיה והחירות יכולים לדור בכפיפה אחת עם מחויבות דתית מלאה. מדובר בשתי מערכות ערכים מקבילות שאני מחויב לשתיהן, וגם אם יש ביניהן קונפליקט אין זה אומר שאחת מהן גוברת אוטומטית על השנייה, או שאיני מחויב לשנייה. הרחבתי בזה בספר השלישי בטרילוגיה שלי, ולא אכנס לזה כאן.

כמובן שהדברים כאן אמורים רק כל עוד אין מישהו אחר שנפגע מזה במישרין. אין לאדם חופש לפגוע באדם אחר. לדוגמה, החופש של אנשים לא להתחסן ודאי לא מתיר להם לפגוע בזולתם שמנסה להיזהר מהידבקות בקורונה. בלי להיכנס לשאלה מי כאן צודק, המדינה יכולה לקבל החלטה ולחייב את אחד הצדדים לוותר או לשלם מחיר. אבל חשוב להבהיר שהמונח 'פגיעה' כאן אין פירושו שיש מישהו שנעלב ממעשיי או דואג לעבירות שלי. אלו שנעלבים בשם הכותל או הקב"ה, או שנפגעים מזה שהאחר לא שומר שבת למענו, שייקחו כדור ויירגעו.[1] כוונתי כאן רק לפגיעה באינטרסים של האחר עצמו ולא בפטרנליזם שלו על זולתו.

בדיוק כמו שאני רוצה שיאפשרו לכולם לעלות להר הבית ולהתפלל שם, אני גם רוצה שהמדינה לא תנקוט עמדה בשאלות של השקפה דתית, ובוודאי לא תכפה את עמדתה על מי שאינו מסכים לה (גם במקרים שזו דעת הרוב. לפחות בחלק מהמקרים שתיארתי, זו כנראה אינה דעת הרוב, והמדינה כופה על הרוב את דעת המיעוט). כמו שלא הייתי רוצה שיכפו עליי משהו שמנוגד לעמדותיי, אני מצפה שלא יכפו על אחרים משהו שמתאים לעמדותיי. ולא, זו לא טענה פרקטית (כלומר מתוך חשש שיכפו עליי) אלא מוסרית: הצו המוסרי אומר שלא ראוי לכפות על אנשים (וכפי שאומר הצו הקטגורי, זה שלא הייתי רוצה שיכפו עליי זו רק האינדיקציה לכך. ראו על כך בטור 122 ועוד הרבה).

נשוב כעת לשאלת היחס הדתי למקדש ולהר הבית כשלעצמם, בלי קשר לשיקולי דמוקרטיה. לכאורה מדובר במצווה ובערך דתי ברור. אין פלא שמתעוררת השאלה כיצד (והאם) ניתן להישאר אדיש ולא לפעול אקטיבית לטובת העניין.

תחושות ראשוניות ושברן

ראשית, האמוציות. כבר כתבתי בעבר שהתמונה של מקדש פעיל, מקום מפואר שבו מוקרבות עשרות ומאות בהמות מדי יום ביומו, וכהנים לבושי בגדי כהונה הולכים שם שקועים עד ארכובותיהם בדם (ראו פסחים סה ע"ב), זהו בעצם בית מטבחיים המוני, או אושוויץ לבעלי חיים, לא מאד מרנינה את ליבי. זו אינה תמונה מלבבת ונכספת מבחינתי. קשה לי מאד להזדהות עמה, ובטח לכמוה אליה ולנקוט פעולות אקטיביות לקימומה. במבט נוסף, אלו לא רק תחושות ואמוציות, אלא ערכים. אני מתנגד לטבח בהמות סתם כך, ובוודאי כאשר הדברים כרוכים בסבל גדול שנגרם להן. ובכלל, תמונה כזאת לא נראית לי פסגה חינוכית ורוחנית.

מעבר לכל זה, האם באמת עולמי הרוחני אמור להיות תלוי בטבח ההמוני הזה? מה חסר לי בעולם הדתי שלי היום, בלי כל הבלגן המדמם הזה? האם לא די לי בקיום מצוות, קידום ערכי מוסר, חשיבה רציונלית ואמונה דתית, לימוד תורה וגמילות חסד (וגם קצת הנאות "חילוניות" כמו צפייה ב-NBA, קריאת ספר, או סרט טוב)? מה בדיוק אמור להוסיף בית המקדש לתמונה הפסטורלית הזאת? הוא כנראה יכניס לתוכה הרבה רעש ומהומה, וגם הרבה אקסטזה המונית ועדריות שאני לא ממש כמיה אליהן. אולי תהיינה שם חוויות רליגיוזיות נשגבות, אבל גם הן לא מאד חסרות לי (ליטווק שכמוני). להיפך, לתפיסתי עבודה במישור החווייתי שייכת לצד הנמוך שלנו (הרחק במורד הסולם האבולוציוני, אי שם עמוק בשכבות הקמאיות שלנו). אז למה אני צריך את זה? לולא דמיסתפינא הייתי אומר שעליי להודות לקב"ה על כך שמנע את כל זה מאיתנו (אולי אפילו שווה להוסיף איזה מזמור הודיה לקינות בתשעה באב על החורבן. כעת חשבתי שזהו פשר אפשרי למנגינה המפתיעה שמצטרפת לפיוט "אלי ציון ועריה" לקראת סוף הקינות… ).

אבל כל זה לא אמור לעמוד מול עשרות מצוות מפורשות בתורה שמוסכמות על הכל. חלק ניכר מההלכה וממה שאנחנו לומדים יום יום מוקדש לענייני הקרבת קרבנות ולהלכות שקשורות לכך. האם לא מוטל עליי, כמי שמחויב להלכה, לבלוע את הרוק ולאכוף את האמת על הרגש (וגם על הערכים המוסריים)? התורה אומרת כאן את דברה בקול צלול וברור, וקשה מאד להכניס לתוכה תפיסה שמסתייגת מקרבנות. אפילו הנביאים שצווחים "למה לי רוב זבחיכם" ושמים במוקד את המוסר ולכאורה דוחקים את הפולחן וההקרבה במקדש לשוליים, לא באמת מבטלים את ערכה של העבודה. הם רק מוחים כנגד מי שרואה בה חזות הכל, או תחליף לשאר המצוות. חז"ל מלמדים אותנו ש"על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה (=עבודת הקרבנות כמובן) ועל גמילות חסדים". האם כל זה לא דורש ממני להתגבר על התחושות שתיארתי, ואפילו על הערכים שביסודן, ולפעול למען השבת המקדש וחידוש העבודה בו?

יתר על כן, לא פעם אמרתי לעצמי שהניכור וחוסר ההזדהות שלי עם כל ענייני הקרבנות והמקדש נובע מנקודת המבט שלי היום. כיום לא סביר בעיניי שבית המקדש אמור להוסיף לי משהו, בפרט שאני מנוכר לגמרי לחוויות דתיות ולערכן הרוחני. ייתכן שכאשר אמצא בעולם שבו יש מקדש פעיל אחוש במשמעות ובתועלת הרוחנית של קיומו ושל העבודה שמתנהלת בו, ואז אבין מדוע הוא כה חשוב ומרכזי בהלכה ובכלל. נקודת המבט שלי היום היא נגזרת של תבנית נוף מולדתי, ולא בהכרח נכון להסיק ממנה מסקנות על מציאויות ומצבים שאינם מוכרים לי. גם בהקשר ההלכתי כתבתי לא פעם שקשה ולא נכון לשפוט אנשים ופעולות שמתרחשות במציאות שאינה מוכרת לי (ראו על כך למשל כאן). אז אולי לא נכון לשפוט את מקומו ומשמעותו של המקדש בחיינו הדתיים מתוך נקודת מבט עכשווית שנוצרת ומתגבשת בעולם שונה לחלוטין?

התייחסויות מטא הלכתיות

הראי"ה קוק כתב את חזון הצמחונות שלו, ובו הוא טוען, או אולי מקווה ומעריך, שלעתיד לבוא גם כשייבנה המקדש לא יובאו בו קרבנות מן החי אלא מן הצומח בלבד. די ברור שגם הוא היה מונע מאותן תחושות שתיארתי למעלה. נראה שהתחושות המסויגות כלפי עבודת המקדש והדם אינן מיוחדות רק לי. אני בחברה טובה.

דומני שהוא מניח שלעתים ישנה התקדמות של העולם לעומת מה ששרר בו בעבר, כלומר שבניגוד לתפיסה המקובלת לא תמיד המצב העכשווי הוא בהכרח מדורדר ביחס לאוטופיה שהייתה בעבר (בניגוד לקלסיציזם של ירידת הדורות). גם אם בעבר היה צורך בעבודת קרבנות וזו לא הייתה פגיעה אנושה מדיי במוסר ובאמונה, ייתכן שכיום התקדמנו והדבר כבר אינו נחוץ, ואולי אף אסור. מן המפורסמות הוא שרעיון דומה כבר נמצא ברמב"ם בסוף הל' מעילה, שם הוא מסביר שהצורך בקרבנות היה כדי להוציא מעובדי עבודה זרה, ומשמע שבעולם מתוקן יותר לא יהיה בזה צורך.

ההנחה של הראי"ה היא שלפעמים הקב"ה מגלגל את המציאות (או שהיא סתם מתגלגלת בעצמה) למצב טוב יותר, והעבר אינו תמיד אידאלי. כך, למשל, היעלמות העבדות בהחלט יכולה להיחשב כשיפור של מצבנו ולא הידרדרות שלו. אני לא נוהג להסתמך על דעות של חכמים קודמים, גדולים ככל שיהיו, אבל אם החשש שמקנן בי הוא לכך שתפיסות כאלה משקפות חוסר יראת שמים, אז יש כאן אינדיקציות לא רעות לכך שהדבר אינו בהכרח כך. אין צורך לציין שרוב מניין ובניין של חכמי ישראל מכל הגוונים לא שותפים למאמצים לכונן מקדש ולעלות להר הבית. ושוב, איני רואה בהם מקור סמכות, אבל דומני שזוהי אינדיקציה לכך שהתחושות הללו אינן רק שלי. גם אם עוטפים את זה בנימוקים של לא איכשר דרא, ידינו לא תקיפה, חששות מטומאה במקום הקודש וכדומה, החידלון וחוסר שיתוף הפעולה עם האיתערותא דלתתא של הדור הזה אומר דרשני. לכן להבנתי סביר שיש בו גם מן התחושות שתיארתי.

יתר על כן, השיפור הרוחני הזה יכול להתחולל גם בדרכים עקומות. פירוש הדבר, שגם אם מצב כלשהו התחולל בגלל סיבות שנראות לנו בעייתיות אין בכך כדי לומר שהוא אינו מצב טוב, ואפילו טוב מקודמיו. רבות כבר נכתב על היווצרותה הפתלתלה של המלכות בישראל (דוד שבא מרות שיחסיה עם בועז וכמובן גם מוצאה היו מפוקפקים מאד), ויש שהפליגו שכך גם ראוי שיהיה (נגד עין הרע). יש לכך דוגמאות נוספות. למשל, התלמוד והרמב"ם בעקבותיו כותבים שהמחלוקת נוצרה בישראל מפני תלמידי הלל ושמאי שלא שימשו כל צרכן. ובספר פחד יצחק – חנוכה, הרב הוטנר כותב שלמרות שהמחלוקות נוצרו בדרך בעייתית, התוצאה היא מבורכת (ראו חגיגה ג ע"א-ע"ב ועוד הרבה בשבח המחלוקת). כך הוא גם כותב על המפגש עם יוון שפילס את הדרך לתורה שבעל פה (ההיגיון והשכל היווני שימש את חכמים בבניית המו"מ התלמודי בתורה שבעל פה. בבחינת "יפיותו של יפת תהא באהלי שם"). הציונות הוקמה בגלל פוגרומים ועלילות דם ושאר צרות בגלות. הקמת המדינה התרחשה במידה רבה בעקבות השואה. האם זה פוסל אותה? המדינה והציונות התחוללו על ידי תנועה חילונית מובהקת. האם זה בהכרח פוסל אותן? רבים מהחרדים טוענים שכן, אבל הם מניחים שאם הדרך בעייתית הדבר פוסל גם את התוצאה, ולא היא. אפילו בהלכה יש איסורם לא מעטים שתוצאתם לא נאסרת (כמו כלאי פירות).

הוא הדין לנדון דידן. גם אם היעלמות המקדש והקרבנות קרתה בדרכים שנראות לנו עקומות, חורבן וגלות שנגזרו עלינו כעונש על חטאינו, בדרך זו יכולות להגיע אלינו גם תוצאות חיוביות. המצב שבו אין קרבנות ואין מקדש אינו בהכרח מצב רע יותר ממה שהיה בעבר, גם אם הוא נוצר מתוך חורבן שניחת עלינו כעונש על חטאינו. בעקבות החורבן מצאנו תחליפים, כמו תפילה, לימוד תורה, פיתוח ההלכה ותורה שבעל פה ועוד, שספק אם היו יכולים להתרחש בעולם שבו יש מקדש ונבואה והעם יושב בארצו. התחליפים הללו אולי מייתרים את המקדש (לפחות במתכונתו הקודמת). האם פירוש הדבר שהתחליפים הללו הם בהכרח פחות טובים? בקיצור, סיבות גרועות לא בהכרח יוצרות תוצאות גרועות.

בשולי דבריי אציין כי הרמב"ם והראי"ה כנראה גם לא ממש התרגשו מהטענה שהעליתי למעלה, שלפיה עמדותיהם התגבשו בעידן שבו אין מקדש ואין הקרבה. זה לא הפריע להם לסבור שהקרבנות הם עניין שצריך להשתנות. האם הם לא העלו בדעתם שאולי כשיהיה מקדש דעתם תשתנה? אולי אז הם יחוו ויבינו מה הערך החשוב והתרומה הגדולה שיש בהקרבת הקרבנות, מה שכעת לא ברור להם? מסתבר שאם כרגע נראה להם שהדברים אינם תורמים אז זוהי עמדתם העכשווית. ייתכן שלעתיד לבוא היא תשתנה, אבל בינתיים אנחנו אמורים לפעול על בסיס העמדה העכשווית שלנו. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

הקרבה מן הצומח

כל מה שכתבתי כאן אינו טיעון הלכתי, אלא תיאור מטא הלכתי ורעיוני. אך כפי שהזכרתי, במישור ההלכתי יש מצווה לבנות מקדש וכמובן גם מצוות הקרבה רבות. כיצד ניתן להתמודד עם התהליכים הללו במישור ההלכתי? לכאורה, גם אם לדעתנו המצב ללא מקדש הוא טוב יותר ומצוות הקרבנות וההקרבה נועדו לדורות ירודים יותר, עדיין אין מכניזם הלכתי שפוטר אותנו ממצוות דאורייתא רבות כל כך. ניתן לתהות מה יאמר על כך הראי"ה שכתב שלעתיד לבוא יקריבו מן הצומח?[2] להיכן הלכו עשרות המצוות שעוסקות בקרבנות מן החי?

ראשית, חז"ל כבר אומרים לנו שמצוות בטלות לעתיד לבוא. נצחיות התורה לא בהכרח מדברת על שלבי הגאולה אלא אולי רק על העולם כפי שהוא כיום. בשלב הגאולה דברים יכולים להשתנות. מעבר לזה, חז"ל שינו לא מעט פסוקים בדרשות והוציאו אותם מפשוטם, ואין מניעה עקרונית שגם לעתיד לבוא ייעשה דבר דומה, וכך יוחלט שהקרבנות יובאו מן הצומח. אם "עין תחת עין" יכול להיות ממון, אז הקרבת קרבן יכולה להיות מן הצומח. אם בן סורר ומורה נעשה רק כשמתקיימים תנאים בלתי אפשריים (שגובה הוריו שווה וקולם זהה), אז הקרבה מן החי יכולה להיעשות רק כאשר השמיים יהיו בצבע צהוב. סנהדרין שתוקם בעתיד תוכל לדרוש את התורה כפי שעשו קודמותיה בזמן התלמוד, ואין גבול ליכולתם לשנות את ההלכה. מעבר לזה, ישנה מחלוקת תנאים האם דורשים טעמא דקרא או לא. להלכה אנחנו פוסקים שלא דורשים טעמא דקרא, אבל כשתקום סנהדרין היא יכולה לחלוק על קודמותיה ולדרוש טעמא דקרא. למעשה, כפי שכותב הראי"ה בספרו לנבוכי הדור, היא יכולה לבטל את ההלכה שלא דורשים טעמא דקרא. שימו לב, כאשר נדרוש טעמא דקרא טעמיו הנ"ל של הרמב"ם למצוות הקרבנות יכולים להפוך לעוגן הלכתי שיקבע שהקרבנות באים רק מן הצומח.

כל זה אולי יקרה לעתיד לבוא, כשיהיה משיח וסנהדרין. ומה כעת? אמנם אין לנו מקדש ולכן אין דילמה של קרבנות, אבל החתירה לבניית מקדש רלוונטית גם לימינו. המצווה לבנות מקדש עודנה קיימת, והיא רלוונטית גם היום. אין לנו סנהדרין שישנו את המצווה הזאת, וכל עוד היא לא שונתה לכאורה מוטל עלינו לפעול לקיומה גם אם חסרה לנו ההזדהות עמה. האם פירוש הדבר שכל אחד  מאיתנו אמור לפעול אקטיבית לקימום המקדש?

מצוות בניית המקדש

יש מדרשים שקובעים כי בית המקדש העתידי יירד מן השמיים ולא ייבנה על ידינו. ידועים דברי רש"י, תוס' והריטב"א בסוכה מא ע"א (ד"ה 'אי נמי'), שכתבו כולם שבית המקדש העתידי יירד בנוי ומשוכלל מן השמים ולא ייבנה בידי אדם. ראו גם מה שהעיר עליהם הערוך לנר שם. כל זה נאמר למרות שיש מצווה הלכתית של בניית מקדש שמוטלת עלינו (ורבו הפלפולים ליישב את עמדתם).

רבים עד היום רואים בזה עילה לא לפעול באופן אקטיבי להקמת מקדש, למרות המצוות. לאור דבריי למעלה ייתכן שמשמעות הדבר היא שאנחנו מותירים את ההחלטה הזאת בידי שמים. אם יחליטו להוריד לנו מקדש אזי כנראה העמדה העכשווית שלנו שגויה. אם וכאשר יהיה מקדש, נבין שעמדתנו העכשווית התבססה על נקודת מוצא לא נכונה ועל מידע חלקי. אבל ייתכן שיחליטו מן השמיים לא להוריד אותו, ואז יהיה בכך אישור דה-פקטו לנכונותה של העמדה העכשווית שלנו.

היבט נוסף הוא הגוף שעליו מוטלת החובה לבנות מקדש. בפשטות זו מצווה שמוטלת על המלך, כלומר על הציבור. המצב כיום הוא שהציבור היהודי לא ממש מעוניין בכך. במצב כזה לא נכון שיחידים יעשו זאת ביוזמתם במקומו, שכן לא הם אלו שמצווים במצווה (אם יעשו זאת, הם יצטרכו לשלם לציבור קנס עשרה זהובים על גזל מצווה).

אמנם במאמרי לפרשת ניצבים-וילך, מידה טובה תשסז, עמדתי על כך שבמצוות שמוטלות על הציבור ישנה אחריות על היחידים. הבאתי שם מהחינוך (מצווה תרי"ב) שכתב שהמצווה מוטלת על הציבור ובכל זאת אם אדם כלשהו נשאר בביתו ולא עלה לירושלים הוא ביטל את העשה הזה. תהיתי שם כיצד ייתכן שהעשה מקוים על ידי מי שמחויב בו (רוב הציבור שהגיע וקיים את מעמד הקהל), ובכל זאת יהיה אדם שיתחייב כמי שביטל את העשה הזה. אם העשה קוים, איך אפשר לבוא בטענות על ביטולו? הסברתי שם שאמנם המצווה מוטלת על הציבור והוא זה שמקיים אותה, אבל האחריות לכך שהמצווה תקוים מוטלת על כל יחיד. לכן יחיד שנותר בביתו לא קיים את אחריותו, ואז גם אם המצווה קוימה על ידי הציבור הוא נחשב כמבטל עשה. המסקנה היא שגם אם הציבור לא מקיים את המצווה היחידים לא פטורים מאחריותם לדאוג לכך שהיא תתבצע. אם כן, גם ביחס לבניית המקדש ניתן לטעון גם אם הציבור הוא שמצווה בזה, יש אחריות על היחידים לדאוג לכך שהציבור יקיים את חובותיו.

כעת רצוני לטעון יותר מכך. טענתי היא שכיום אין בכלל ציבור שיכול להיחשב ככלל ישראל. ישנם יהודים מכל מיני סוגים, אבל רובם לא מחויבים לתורה ולכן קשה להתייחס אליהם כקולקטיב יהודי וכציבור יהודי שמחויב במצוות הציבוריות שלנו. במצב שבו אין ציבור יהודי (כלל ישראל עלה למרום והפך לאידאה), אזי התיאור שהציבור לא רוצה לקיים את חובתו אינו ממצה. התיאור המדויק יותר הוא שאין בכלל ציבור שמחויב בדבר. במצב כזה, ספק עד כמה בכלל שייכות המצוות הציבוריות, ומתוך כך ספק רב עד כמה קיימת אחריות על היחידים לכך שהציבור יבצע את חובותיו (הלא קיימות).

אגב, לדעתי הוא הדין לכיבוש הארץ. גם לפי הרמב"ן בעשה ד בהוספותיו לספר המצוות, שם הוא קובע שיש מצווה לכבוש את הארץ, ייתכן שכיום אין מצווה כזאת. לא רק מפני שהציבור אינו מעוניין בה, אלא גם מפני שהגוף שמצווה בה (=הציבור) אינו קיים.

סיכום למעשה

נקודת המוצא שלי היא שאין לי געגוע רב למצב שבו יש מקדש פעיל. בעיניי זה גם לא מצב רצוי מבחינה אתית ורוחנית. ייתכן שאני טועה כי לא חוויתי זאת, אבל כל עוד לא נוכחתי בכך עמדתי במקומה עומדת (בעקבות הרמב"ם והראי"ה). אמנם זהו רק המישור המטא הלכתי. באשר להלכה שמחייבת אותנו לבנות מקדש, ראינו כמה נימוקים מדוע היא לא בהכרח רלוונטית לגבינו כיום. אלו כמובן לא נימוקים הכרחיים, וניתן די בקלות לערער ולחלוק עליהם. בסך הכל מדובר במצוות דאורייתא מוסכמות על הכל, וקשה מכוח סברא בעלמא לבטלן.

אלא שכאן חוזר אלינו חוסר הרצון היסודי. כאמור, החשיבה שלי בנושא מושתתת על ההנחה שאיני רואה בזה חוסר גדול, ואיני רואה במקדש ובקרבנות ערך מוסף לעבודת ה' ולרוחניות שלנו. במצב כזה, גם אם איני יכול מכוח סברא בעלמא לבטל מצוות דאורייתא, עדיין סביר במסגרת הדיון ההלכתי לבחור את הדרך הפרשנית שפוטרת אותי מפעילות אקטיבית למען המצוות הללו (הקמת מקדש והקרבת קרבנות). אם הקב"ה ירצה – זה יקרה, אבל אני לא אפעל להביא זאת, בבחינת "ייתי ולא אחמיניה". אומר זאת בסגנון הראשונים בסוכה שהובאו למעלה: אני מותיר את העניין לשמים. אם הקב"ה מכריע שזה ראוי גם בימינו שיוריד מקדש מן השמיים. ובכלל, כל אדם בוחר לעצמו את המשימות שאליהן הוא מקדיש את מאמציו (הרי אי אפשר לעשות הכל). אז מי שחש כמוני, אך טבעי הוא שהמשימה של קידום בניית המקדש והקרבת הקרבנות לא תהיה זו שבה הוא יבחר להתמקד, גם אם לא הייתה לו שום דרך לערער עליה.

ייתכן שאחרי שיוקם מקדש ואחווה את משמעותו באופן בלתי אמצעי, איווכח שאני טועה. אולי אראה אז שתרומתם של מקדש וקרבנות לעבודת ה' היא חיונית ואין מושלה. במצב כזה כנראה אשנה את עמדתי (אני מקווה), אבל כל עוד זוהי נקודת מבטי כיום, יחסי לסוגיא נגזר ממנה ולא ממה שאולי ישתנה בה אם וכאשר המצב ישתנה. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

[1] אגב, בוויכוח עם מרדכי בטוקבקים שאחרי טור 410, עלה הטיעון שמנהג המקום בכותל הוא להתפלל בנפרד ובנוסח אורתודוקסי, ולכן לגיטימי לא לאפשר לרפורמים להתפלל שם כהבנתם. לפי ההיגיון הזה, מנהג המקום בהר הבית, קבר רחל, מערת המכפלה וכדומה, הוא תפילה מוסלמית בלבד, ולכן לגיטימי לא לאפשר ליהודים לעלות לשם ובוודאי להתפלל שם. איני רואה שום הבדל (כן כן, אני יודע: מדינה יהודית. ודמוקרטית…).

[2] אגב, יש גם מדרש חז"ל כזה.

72 תגובות

  1. שלום הרב, ותודה.
    מחל לי על האריכות,
    אבל אני רוצה להעיר –

    1. למה אתה יוצא מנקודת הנחה שיש תלות מכרעת בין מקדש וקרבנות? זה הרי לא נכון, לשני הצדדים: קרבנות קרבים גם מבלי מקדש, והמקדש משמש מרכז רוחני לעוד דברים חוץ מקרבנות (במיוחד סנהדרין).

    2. כמות הקרבנות *באמת* מוכרחה להיות כזו שהכהנים שוקעים בה עד ארכובותיהם בדם? בכלל, ​אני חש שאחת התחושות המלוות את המאמר, לכל ארכו, היא שבמצב הקלאסי / ה'נורמלי' של המקדש מתבצע הרג בהמות כאידיאל. זה, כמובן, לא נכון. קרבנות עולה, בסך הכל, אינם כל כך מרובים, במיוחד אם נניח כרגע לקרבנות יחיד (שמן הסתם אכן לא יקרו בזמן הקרוב), מה יישאר? שני תמידים בבוקר ובערב ועוד אי-אלו מוספים לעת מועד? לגבי כל שאר הקרבנות, אינני מבין – אני אישית נמנע זה זמן רב מלאכול בשר, ואני חושב שגם השפעתי לא פעם על אנשים (במיוחד דתיים…) לשנות את יחסם לצמחונות. אבל כל עוד בני אדם כן אוכלים לתיאבון בשר, מה יקרה אם הם גם יעשו זאת במסגרת מקדשית? בגלל כמה איברים (המובחרים), אותם הם יעלו על המזבח, הפכה הפעולה להיות פחות מוסרית? אדרבה, במקרה כזה לפחות הבהמה הלכה לצורך גבוה (או לפחות אנחנו יכולים לתרץ כך לעצמנו…), ולא *רק* להנעים לנו את הגרון. ניתן, כמובן, לטעון, שבמקדש הרמה המוסרית צריכה להיות גבוהה, אך לא נדמה שהאינטואיציה הזו מניעה הרבה אנשים.

    3. לרעיון של דבר חיובי המתגלגל בדרכים פתלתלות מצאתי מקבילה הרבה יותר מרשימה – תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סנהדרין פרק א הלכה א: תני קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות ובימי שמעון בן שטח ניטלו דיני ממונות. אמר ר"ש בן יוחי בריך רחמנא דלינא חכים מידון.

    4. אני מתקשה להבין את דבריך ביחס לציבור. אמנם אתה אדם בעל מזג פילוסופי, והמחוייבות למחשבה אצלך היא גדולה. אבל אצל האדם המצוי יש מרחק לא מבוטל בין המוח לבין המעשה, ובכלל רוב האנשים לא מתחילים לטרוח לגבש דעה כלפי דברים שהם רואים, ולא כל מה שהם נתקלים בו הופך אצלם לדילמה אתית / לוגית. למה אתה מניח שאין ציבור? רוב הציבור בישראל הוא לא של דתיים ולא של חילוניים אלא של "לא-דתיים-אבל-שומרי-מצוות-בפוטנציאל". צא וראה: נפטרה סבתתו של אדם, והוא מתחיל לשמור שבת. וכי מה קרה? הוא החכים פתאום? שקד על התורה ועל העבודה? או שזה סתם נתן לו את ה"פוש"?

    5. אולי כדאי לציין, סתם לשם ההגינות, שנדמה שבזקנותו הרב קוק לא שלל את הקרבנות, אם כי כנראה חשב שיבוא יום וגם הם יפסקו.

    6. למרות כל זה אני חושב שאני חייב לציין שבהחלט נהניתי מן הטור, וכדי לפייס את רגשותיי הצמחוניים אני מוסיף פה ברשותך לתועלת הקוראים קישור לטור החשוב שלך בנושא, על אדישות והכחשה – היחס שלנו לבעלי חיים (טור 45): https://mikyab.net/posts/2357

    1. 1. אתה צודק עקרונית, אבל דה פקטו יש קשר. עובדה היא שבפועל לא מקריבים ללא בית. מעבר לזה, מקדש ללא קרבנות הוא אידאה יפה אבל איני יודע מה יהיה טיבו, והאם הוא חייב להיות ממוקם באותו מקום. זה משנה לגמרי את השאלה שבה עסקתי (האם להקים מרכז רוחני בכפר סבא? מה יעשו בו: דיונים בין אנשי רוח והופעות מוזיקה?)
      ידועה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשאלה האם המקדש הוא אמצעי לקרבנות (בית הקרבה) או שהקרבנות הם אמצעי להשרות בו שכינה. כך או כך, בעינן שם לקרבנות (ע"ע בית תרבות בכפר סבא).
      2. כשאתה עושה את זה במסגרת ציבורית ממוסדת זה אחרת לגמרי. חוץ מזה, אני לא מבחין בין קרבנות יחיד לציבור. מבחינתי אם המקדש חוזר חוזרים גם כל הקרבנות (ע"ע כפר סבא).
      3. שם זו דוגמה לא מאד מוצלחת. המצב שנוצר אינו אידאלי אלא שבגלל מצבנו זה הכי טוב שיש. אבל ברור שיש תקווה לחזרת המצב האידאלי. אני מדבר על שינוי לטובה ממש. אגב, אין לי ספק שהעוסקים באגדות למיניהן יכולים למצוא כהנה וכהנה דוגמאות טובות לעניין.
      4. זו תרבות ולא דת. אין שם מחויבות שהיא תמצית הדתיות היהודית. אין כיום קולקטיב שפועל כקולקטיב הלכתי והולך בדרך ההלכה. לדעתי אבסורד לראות מצב כזה כקולקטיב יהודי. כבר ובר עמד על סקולריזציה של רעיונות דתיים (לא הרי חילוני פרוטסטנטי כהרי חילוני קתולי או יהודי או מוסלמי). 'התזה הפרוטסטנטית' שלו היא דוגמה מובהקת לכך.
      5. לא הכרתי, אבל זה לא ממש משנה. איני מומחה לגישותיו והבאתי אותו רק כתנא דמסייע (כפי שגם הסברתי בטור). בכל אופן, אתה כותב שעדיין הוא חשב שהם ייפסקו בסוף.
      6. חן חן.

      1. 1. נכון שדה פקטו יש קשר, אבל אני חושב שמוטלת עלינו המשימה לבטלו. א. כי זו האמת. ב. כי זה יותר יעיל מבחינה טקטית. אני לא יודע אם התכוונת או שיצא לך, אבל זה *בדיוק* מה שעושים בבית המקדש חוץ מלהקריב: יש שם מושב רבנים, קונגרס (ביוונית: סנהדרין…) ולהקת משוררים. שני אלה שייכים בהגדרה לבית המקדש. גם שירת הלויים, וגם הסנהדרין – והרי שנינו לגבי זקן ממרא, שאם מצאן חוץ למקומן אינו נהרג. לכן, אם אנחנו רוצים להחזיר את אלו מוטלת עלינו המשימה להנדס את תודעת הציבור ולנתק את ההתניה הלא נכונה בין המקדש והקרבנות, גם כי זו האמת וגם כי זה יעיל.
        2. אינני מבין. אם נשכיל להקים את המקדש כשלעצמו, נוכל אחר כך בהחלט להבין, שאולי לא הכל מתאים. והרי גם אם עקרונית ממש נעודד הקרבת קרבנות, יכול להיות שזה לא ממש יתאפשר מידית. ולאמיתו של דבר, אם לא נשקר לעצמנו – אין שום הבדל בין מצב בו יש מקדש למצב בו אין מקדש מצד השאלה הזו. אם אתה סבור שתנאי המציאות הם סיבה מספיק טובה בשביל לא להקריב קרבנות, שאלת קיומו של מקדש היא טריוויאלית לחלוטין. אינני רואה סיבה שלא לשאוף להקמת מקדש בהקשר הזה.
        3. אינני יודע… יכול מאוד להיות שרבי שמעון, תלמידו של רבי עקיבא שמצהיר ש"אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם" (מכות ז.), ושהוא עצמו מצהיר ש"יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה" (סוכה מה:) לא בדיוק ראה את המצב של דין כמצב אידיאלי במיוחד (גם אם ידע שיבוא יום והדין יחזור. מה לגבי צמצום אפשרי של הדינים? לא יודע)
        4. א. מחילה, פה נכשלת במה שהתרעת עליו לא אחת. סיפורי העבר הטוב והמקסים והנפלא. וכי מתי היה עם ישראל כולו ציבור גדול האדוק על שמירת המצוות? אולי, היו איזה דור או שניים לפי אגדות חז"ל, חזקיהו שנעץ חרב בבית המדרש, דורו של רשב"י, ועוד אי אלו דורות שכאלו. אבל ככלל, תמיד תמיד היו עמי-הארץ, שהם כמעט זהים לחילוני המצוי בימינו (ואולי גם יותר גרועים). אני חושב שהקריטריון מוכרח להיות אחר, כלומר כל מי שלא שולל עקרונית קשר לדת, מאמין באלוהים, גם אם הוא חושב שהוא "יסלח לו ויבין" (או שהוא בכלל לא חושב / מעדיף להדחיק. וכאלה יש לא מעט, אם לא רוב רובו של הציבור). זו אולי לא אמונה הכי מושלמת שיש, ועדיין. ב. נניח שאתה צודק; אז מה? גם אם אתה היחיד שחש מחויבות לדת, והקריטריון שלך נכון – אתה זה הציבור והציבור זה אתה. הלא כן?

  2. בס"ד כ"ו באלול תשא"ף

    לכאורה אין אנחנו זקוקים לדון בשאלה למה לנו מקדש וקרבנות?' כשם שחז"ל תמהו על השאלה 'למה תוקעין?' שהרי התשובה היא 'רחמנא אמר תקעו', ועל אותה דרך נאמר 'למה מקדש וקרבנות? – רחמנא אמר…' ותו לא מידי.

    אמנם, גם בשופר ביקשו חכמי הדורות טעמים שיטעימו לנו את המצווה. אם כאמצעי לאזעקה ולהתעוררות לתשובה ושיפור, אם כזכר לשופר של מתן תורה, זכרון המביא לקבלת תורה מחודשת; ואם כזכר לשופר של הגאולה העתידה, זכרון המעורר את הצפיה לגאולה.

    לגבי המקדש נאמרו במקראות עצמם טעמים שונים. בתורה נצטווינו 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', המקדש מעמים את השראת השכינה בעם ישראל. מביא מפנים בלב האומה ויחידיה את הקשר ההדוק עם בורא העולם, קשר המחייב אותנו לחיי התעלות וקדושה.

    איסור הבמות וריכוז העבודה 'במקום אשר יבחר ה', מפנימים בלב האומה ויחידיה את הצורך להתאחד, לעמוד מול ה' 'כאיש אחד בלב אחד', ולא כיחידים מפורדים ש'איש הישר בעיניו יעשה. בבית המקדש עובדים את ה' יחד, ומשם תצא תורה והוראה לעם כולו, ובאחרית הימים – לעולם כולו.

    פן אחר הדגיש דוד, שהביע את אי הנוחות בכך שהוא כמלך שוכן בבית ארזים מפואר בעוד 'ארון ה' בתוך היריעה'. כשם שלמלך בשר ודם יש ארמון המבטא את 'כבוד מלכותו' – כך צריך שיהיה בית שיבטא בהדרו את כבודו ועליונותו של מלך מלכי המלכים.

    שלמה בפנייתו לחורם מלך צור (דהי"ב ב') מדגיש את ייעודו של הבית: 'לשם ה' אלקי להקדיש לו' בניין הבית יבטא את קדושתו של האלקים, ומטרה נוספת: 'להקטיר לפניו קטרת סמים ומערכת תמיד ועלות לבקר ולערב לשבתות ולמועדי ה' אלקינו לעולם זאת על ישראל', והדגש כאן על קרבנות הציבור הקרבים כחובה, דבר יום ביומו, בשבתות ובמועדים

    בתפילתו בעת חנוכת המקדש מציג שלמה פן נוסף של המקדש כמקום שאליו מתפללים הציבור והיחידים (ואף הנכרי אשר לא מבני ישראל) בעת צרה ומצוקה, כאשר בקשת העזרה כרוכה בכניעה ובתשובה. וכן מסכים עימו (דהי"ב ז'). מחד 'ובחרתי במקום הזה לי לבית זבח', ומאידך ההצלה מהצרה מותנית גם בעבודה רוחנית: ויכנעו עמי… ויתפללו ויבקשו פני וישבו מדרכיהם הרעים – ואני אשמע מן השמים, ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם'.

    ישעיהו רואה במקדש גם מקום אליו נוהרים כל הגויים כדי ללמוד מאורחות אלקי יעקב 'כי מציוןתצא תורה', קבלת תורה 'מלמעלה למטה', ומאידך מקום לתפילה ועבודת ה' של עם ישראל והאנושות כולה: 'והביאתים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, עלותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים', עבודת הקרבנות הפיזית – קשורה בקשר בל יינתן בעבודה הרוחנית של התפילה.

    גם בעת חורבן המקדש הפיזי – ממשיכה עבודת המקדש הרוחנית, כדברי שלמה (דהי"ב ב'): 'לעולם זאת על ישראל', שהדרש במנחות קי על 'מיכאל השר הגדול העומד ומקריב לפני ה' קרבן', והביאו תוס' (שם) שני הסברים שבמדרשות. לאחד המדרשים מקריב מיכאל 'נשמותיהם של צדיקים' ואילו למדרש האחר מקררעב מיכאל 'כבשים של אש'.

    אולי הרעיון הטמון במדרשים אלה הוא שעבודתו הרוחנית של המקדש יכולה להיות: (א) התמסרות נשמותיהם של הצדיקים. (ב) 'כבשים של אש' מבטאים במחשבה את התאחדות האומה כולה בעבודת ה', כמו שביטאו קרבנות הציבור התמידיים את היותנו לא רק יחידים העובדים את ה', אלא אומה שלימה המאוחדת בנאמנותה לאלקיך.

    למיכאל השר הגדול די בעבודה הרוחנית של המקדש, אם בהתמסרות נפשות היחידים ואם ב'כבש של אש' המבטא את עבודת ה' הלאומית – לאנשים קרוצי חומר, יש ערך גם בביטוי הפיזי של האידיאה הרוחנית, בפעולה הסמלית של הבאת קרבנות לה', המסמלת כדברי בעל ספר החינוך את ההתמסרות לה' של 'הנפש הבהמית' שבאדם, ו'אחרי המעשים – יימשכו הלבבות'.

    בברכה, נהוראי שרגא אגמי-פסיסוביץ

    1. פיסקה 3, שורה 2
      … המקדש מעצים את השראת השנינה בעם ישראל, מפנים בלב האומה ויחידיה את הקשר…

    2. בס"ד ערב ראש שנת תשפ"ב

      השופר מקביל למקדש, בהיות שניהם מסמלים ומעצימים את הקשר בין עם ישראל לאלקיו. אף ההיבטים השונים שישנם בשופר, מקבילים להיבטים השונים שבמקדש.

      השופר הוא מחד ביטוי לבקשת רחמים מה', כאמור: 'שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, וכך המקדש הוא מקום תפילה לה'; ומאידך, השופר קורא לאדם להקשיב לדבר ה' ורצונו, והמקדש הוא מקום שממנו יוצאת תורה והוראה.

      השופר מזכיר מחד את שיאי העבר – עקידת יצחק ומתן תורה – ומאידך את השאיפה לגאולה, שבה יתקיים 'תקע בשופר גדול לחרותנו'.

      וכך המקדש,הוא המשך העקידה (ובמקום העקידה), הקרבן מזכיר לנו את חובתנו להקדיש לה' את עצמנו, ולהקריב לו את עצמנו ע"י ביטול רצוננו מפני רצונו; המקדש הוא גם המשכו של הר סיני ואהל מועד, שבהם נועד ה' עמנו ומשמיענו את דברו.

      והמקדש ישמש בתפקיד מרכזי בעת הגאולה העתידה, הן בהיותו 'בית תפילה לכל העמים', והן ביותו המקום אליו ינהרו כל הגויים ויבקשו את הנחייתו של אלקי יעקב, המקום שמשם תצא תורת השלום והצדק לאנושות כולה. כשם שתקיעת השופר מקבצת את העם אל המרכז – כך לעתיד לבוא 'יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם'.

      בברכת 'תהא שנת פדות במהרה', נשא"ף

  3. יישר כח.
    הערה – נכתב כנראה בשוגג שהרמב"ם בהלכות מעילה כותב כן. הכוונה כנראה לרמב"ם במו"נ, כי בהל' מעילה הוא מעמיד את הקרבנות על חוק ולא כותב שהם ישתנו.

    ועוד הערה: גם היחס לציונות נידון באותה צורה. הווי אומר, הרבנים לאורך הדורות הרגישו שא"י היא אולי מצווה ומקור למצוות בתורה, אבל היא לא נחוצה וכו' ולפי הרגשתם אין בה צורך ואם הקב"ה יחליט להביאה, מה טוב, ואם לא, אולי גם נפרש את התורה שהמקום אשר יבחר ה' וירושלים הכוונה לארוזה ואינטרלקן ושם ציווה ה' את הברכה עד עולם (איך לא?). אני באמת חושב שגם הטענות האנכרוניסטיות נגד מתנגדי הציונות יכולות להידחות באותם טיעונים שהעלית, אבל איכשהו, יש ציפייה קיומית בחיים היומיומיים, שאדם יקח את עצמו בידיים לכיוון מסוים. אין לי פה כל טענה פילוסופית כנגד המאמר, אבל הוא מביא למצב של דמדומים שבשטחים אחרים אנחנו לא חיים ככה.

    וכמו שאמרו כבר קודם, המקדש אינו רק קרבנות אלא סמכות סנהדרין למשל ועוד. כך שההירתעות צריכה הייתה להיות לכאורה רק מחלק הקרבנות.

    1. אכן נכון. התבלבלתי.
      אכן עסקתי כאן רק בהיבט של הקרבנות. ההיבטים שהעלית שקשורים לחזרת הסנהדרין, כתבתי עליהם בעבר. זו שאלה שונה. אגב, ניתן להקים סנהדרין בלי קשר למקדש. לשכת הגזית לא מאד מהותית לתפקודה. לכן זו שאלה לגמרי שונה.
      כפי שכתבתי בתגובתי ליהונתן למעלה, אני יודע שתיאורטית מדברים על מקדש בלי קרבנות, אבל זו אידאה ריקה בעיניי (עד שתגיד לי מה יעשו שם), וזה גם משנה לגמרי את השאלה שבדיון (ע"ע בית תרבות בכפר סבא, בתגובתי שם).

      1. ניתן להקים סנהדרין בלי קשר למקדש?? לשכת הגזית לא מאד מהותית לתפקודה??
        וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים – שתשים סנהדרין אצל המקדש
        גלתה סנהדרין וישבה בחנות – נפק"מ לדיני נפשות
        "ועשית על פי הדבר.. מן המקום ההוא" – מלמד שהמקום גורם (ע"ז ח ב ותוס')
        ועוד רבים

        1. אלו פגמים מקומיים וטכניים בתפקוד שלה. סנהדרין גלתה לאושא ויבנה ועדיין תפקדה כסנהדרין. כבר כתבו על היכולת לחדש סמכות מרכזית אפילו בימינו. אז לכל היותר בטלים דיני נפשות (וגם את זה אפשר לעשות שלא מן הדין) ועוד פרט כזה או אחר.

  4. לא לגמרי הבנתי, לשיטת הרב, מדוע עלינו להזדהות על מלא ולצום בלב שלם בצומות החורבן ובתשעה באב בימינו? על מה בדיוק עלינו לבכות ולהתאבל על החורבן שלא כמצוות אנשים מלומדה, ועל מה עלינו לשמוח שזכינו להיגאל (באותם דברים שבהם נראה שחלה עליית הדורות)?

    תודה רבה על ההבהרה החשובה!

    בברכת שנה טובה ובשורות טובות

    1. אני עוסק בהשבת הסנהדרין וההלכה והריבונות היהודית (להבדיל מהריבונות שיש היום). הקרבנות לא חסרים לי.

  5. כתבת ״ מעבר לכל זה, האם באמת עולמי הרוחני אמור להיות תלוי בטבח ההמוני הזה? מה חסר לי בעולם הדתי שלי היום, בלי כל הבלגן המדמם הזה?״.
    לא נראה לי שזה טיעון טוב, כי בודאי שאתה לא יודע מה אתה מפסיד כאשר עדיין אין לך, וכמו שאומרים עם האכילה יגדל התיאבון, כאשר עדיין לא טעמת אתה כמובן לא יודע מה חסר לך..

    1. אני מצטער, נא להתעלם מהתגובה דלעיל, אתה בעצמך כתבת את זה בהמשך. אשמה שלי

  6. שלום רבנו.
    בגעגוע לבית המקדש יש אלמנט שלא הזכרת, כתבת שאתה רואה בחוויות רלגיוזיות מקום נמוך וקמאי. בצד מסוים אני מסכים איתך, אע"פ שיש הבדל בין האקסטזה באומן ובמשחק של בית"ר(הייתי בשניהם). ישנו במציאות מימד רוחני שגם אנשים סופר אינטלגנטיים ורציונליים מכירים בו. הזכרת את הראי"ה, כמובן הרב הנזיר, שניהם מדברים עליו.
    העריגה לבית המקדש היא ל"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך…..ולא יראה את פני הוי'ה ריקם". אני לא חושב שמדובר במשל. לא מדובר כאן על זריקת השכל אלא על פיתוח חוש מנטלי שהיה ואבד, וכנראה דגם גס ומוקטן שלו מצוי בחוויות רגשיות דתיות ,אבל הוא לא הן.
    התורה אומרת שאנחנו עם חכם וגם אומרת שאנחנו יכולים לראות. כשקוראים לצורך הענין ספר כמו המידות לחקר ההלכה, אכן זו ראיה טובה לחכמתינו. אני ועוד רבים מתגעגעים ליכולת לראות את ה'.

    1. מסכים לכל מילה. לכן כתבתי שאולי כשאחווה את זה אבין יותר. השאלה האם בגלל זה עליי לנקוט כעת צעדים מעשיים להחזרת ההקרבה. לדעתי לא.

  7. שלום הרב.
    קשה לי שהמאמר לגמרי מתעלם מהסיבה לקרבנות, אפילו הייתי אומר שהוא מונע מהנחת יסוד שהקרבנות הם מתנה לקב"ה, הנחה שכמעט מייתרת אותם מוסרית. אך נראה לי סברא פשוטה וברורה שיש תועלת מוסרית גדולה בכך שכאשר האדם חוטא זה יעלה לו ממון. אדם שיברור בשבת מתוך חוסר זהירות ושימת לב יצטרך להוציא אחכ כך מכספו. וכן, יש תועלת בכך שאדם שניצל ממיתה יעשה מעשה ויביא ממון לבית המקדש וכן יולדת וכו'.
    ומה בקשר לבעלי החיים המסכנים? פה אענה ואומר: מדוע צורך נפשי, מוסרי פחות מערך גופני? מדוע לאכול בהמה כדי להברות את גופנו זה בסדר ולשוחטה כדי לתקן את דרכינו זה לא בסדר?

    1. אם הצורך הוא שיעלה לו ממון אז שייתן צדקה. מעבר לזה, יש הרבה קרבנות שאינם באים על חטא.

      1. רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הה"ד (ירמיה לג, יא): "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו'" זו הודאה "ומביאין תודה בית ה'" זה קרבן תודה וכן דוד אומר (תהלים נו, יג): "עלי אלהים נדריך אשלם תּוֹדֹת לך" תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה

        ויקרא רבה ט,ז

      1. לא כתוב שם שיקריבו רק מן הצומח. אכן בקרבן תודה יש תוספת של לחמים ומצות, אבל הקרבן עצמו הוא בהמה.
        הנקודה המבוארת במדרש היא שמה שיישאר זה רק מה שקשור להודאה לקב"ה, ולכן קרבן תודה אינו בטל, ולא בגלל שהוא מן הצומח. ממילא אין סיבה להעמיד אוקימתא שהכוונה שרק לחמי התודה יישארו.

        1. התקלה באתר עדין נמשכת ואני לא רואה תגובות. שוב פספסתי את זאת.
          לעצם השאלה, זכור לי שפעם ראיתי. אבל כעת ניסיתי לחפש ומצאתי רק את זה.
          בכל אופן, זה באמת כתוב כאן. ראיתי שמתווכחים ומוכיחים מכאן שביטול הקרבנות כאן אינו תוצאה של צער בעלי חיים. אני בכלל לא בטוח בזה. אבל בכל אופן רואים במדרש הזה שבפועל יישאר קרבן אחד בלבד, כלומר מבטלים את רוב ככל הקרבנות (אפשרי שגם או רק בגלל צעבע"ח). קרבן תודה אדם מחליט מתי ואם להביא.
          ולענייננו, אם זה סותר את נצחיות התורה, אז המדרש הזה הוא בהחלט מקור רלוונטי. מדוע זה שמבטלים את שאר הקרבנות לא סותר את נצחיות התורה? כמו מצוות שבטלות לעתיד לבוא.
          בכל אופן, אם חז"ל יכלו לדרוש את ביטול קרבנות מסיבות שלהם, איני רואה מדוע לא ניתן לדרוש את ביטול הקרבנות מטעם צעבע"ח.

          1. בס"ד עש"ק כי לא תשכח מפי זרעו תשפ"ב

            לא ניתן לומר שהקרבנות ייבטלו לעתיד לבוא כמשמעו, שהרי ישעיהו הנביא מבשר: 'והביאתים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עלותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים'. הרי שגם לעתיד לבוא יהיו עולות וזבחים.

            והרי אפילו בימי אדם הראשון, שנאסרה לבני האדם אכילת בעלי חיים – חידש הבל שניתן להקריב בעלי חיים. ואולי משום זה הרגו קין, בטוענו ששחיטת בכורות צאנו היא כרצח, אבל בורא העולם הסכים עם חידושו של הבל ושעה אל מנחתו.

            ואולי כוונת המדרש על קרבנות היחיד, אם אלה הבאים על חטא ואם אלה הבאים כנדבה, שבהם לא יהיה צורך, שכן בעולם המתוקן אנשים לא יחטאו (או כמעט לא יחטאו), גם בעולות הנדבה יש יסוד של כפרה, שהרי העולה באה לכפר על הרהור הלב, וכשלים בזה לא יהיו (או כמעט ולא יהיו) במציאות של 'ומל ה' את לבבך…'

            יישארו רק קרבנות הציבור, קרבנות התמיד השבתות והמועדים, וכדברי שלמה למלך צור (דהי"ב ב') על קרבנות אלה 'לעולם זאת על ישראל'. במציאות מתוקנת זאת, שבה אין חטאים המצריכים כפרה – יישארו רק קרבנות התודה.

            בברכה, נהוראי שרגא אגמי-פסיסוביץ

            1. בס"ד ד' לאיתנים פ"ב

              ל'מדרשיה' – שלום רב,

              בבית שני היה 'אתחלתא' של התגשמות הנבואה על קיבוץ נדחי ישראל ותחילת השפעה של היהדות על אומות העולם, אך עדיין רוב ישראל נשארו בגלות ורוב העולם נותר אלילי.

              התגשמותה המליאה של נבואת ישעיהו תהיה כאשר 'נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים… ונהרו אליו כל הגויים' ללמוד מאורחותיו של אלקי ישראל, ואז 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמ דו עוד מלחמה'.

              אז יהיה קיבוץ הגלויות השלם, ואז יתקיים במלואו גם הייעוד: 'עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים'.

              בברכת שבתא טבא, נשא"ף

  8. בפשטות ההימנעות מעסק המקדש לא מנומקת בגלל אופיו המיוחד של המקדש אלא היא הימנעות גורפת מחידושים וזעזועים. רוב מניין ובניין גם נמנע מתכלת אף שהזיהוי כנראה משכנע למדיי. הצד השווה שבהן שב ואל תעשה ומצווה נעקרת מאליה, וקל וחומר לשינוי כביר כמו חידוש המקדש בדורנו אנן יתמי דיתמי דאזילנא בתר שבקיינא וכו'.

  9. לדעתי יש תועלת גדולה בהקמת בית המקדש היום, דווקא על פי דברי הרמב"ם במו"נ. נכון שהיום לא מקריבים על במות ולשדים, אבל הרבה מהציבור נוהר לאומן, מירון, ליז'נסק וכו' ומתקרבים ל'דורש אל המתים'. לא עדיף שבמקום זה, יעלו לרגל שלוש פעמים בשנה לבית המקדש, ששם לפחות יהיה ברור שעובדים את השם (גם אם זה לא עבודה ברמה הכי גבוהה)?
    אני יודע שתיאורטית יתכן שיעשו גם וגם, אבל אני מתאר לעצמי שאם עלייה לרגל תהיה כמו שהייתה פעם, תרד הכמיה לחפש מקומות אחרים. כתבתי באריכות יותר באנגלית, כאן: https://torahclarity.blogspot.com/2016/09/he-has-no-physical-form.html

  10. שלום הרב

    בזמנו שאלתי אותך בשו"ת באתר לגבי הדברים הבאים ונדמה לי שכדאי להביא אותם גם במסגרת הדיון כאן לטובת הקוראים והמגיבים.

    החל מדקה 19 בסרטון : דבריו של הרב שמואל נדל (בנו של ר' גדליה נדל האגדי) לגבי הרעיון לחידוש עבודת הקורבנות בזמננו- דברים שגרמו לרעש ותדהמה בקהל.

    הוא ציטט חבר שאמר לו "חסד עושה איתנו הקב"ה שהוא מונע מאיתנו עבודת קורבנות" וראו מה הוא ציטט שם בהקשר זה בשם החזו"א:

    https://youtu.be/RaWre07qA8Y

  11. שלום הרב.

    דבר ראשון – אני חייב להודות שהערכתי את הרב יותר לפני שקראתי את המאמר הזה. מה שאני קראתי זה הנחת יסוד, רגשית ביסודה, ותירוצים הלכתיים "שכליים" לכאורה ללמה היא נכונה. קשה לי להאמין שהרב מאמין לטיעונים שהרב העלה [למשל קשה לי להאמין שהרב, בתור רציונליסט מובהק, יחזיק מ"שיטת" (קשה להגיד שזו שיטתו של רש"י, שכתב כך פעם אחת, לעומת עשרות מקורות שכתב להפך) רש"י ותוספות. הרב באמת חושב שה' יוריד מקדש משמיים?]

    לדעתי הרב הפך פה את טעם המצווה לעיקר ובגללו מצא תירוץ למה לא לקיים אותה. קשה לי להאמין שמדיון הלכתי שמקורו בפסוקים ובחז"ל הרב היה מגיע לאותה המסקנה. מאות מצוות, ספר וחצי בתורה וסדר שלם בש"ס כי אין געגוע רוחני. אולי הרב צריך ללמוד לעומק מהו מהותו של המקדש ולמצוא את הגעגוע הרוחני אליו.

    בימי דוד לא בנו מקדש עד שהגיע מגיפה [רמב"ן]. בבית שני היה צריך נביא שיצעק על העם שטען "לֹא עֶת-בֹּא עֶת-בֵּית יְהוָה לְהִבָּנוֹת" את הפסוק "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם, לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים–וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?!". יהדות התפוצות לא התגעגעה לארץ עד השואה. ועוד לא למדנו את הלקח?

    דבר שני – עיקר העבודה של הפעילים למקדש [שאני ביניהם] היא הסברה לציבור. לנסות לגרום לציבור להבין מה איבדנו. אז מה שהרב כתב שאין מה לעסוק לבניית המקדש כשהציבור לא רוצה הוא לא תירוץ לא להצטרף לארגונים הנ"ל. למשל הרב מוזמן ללכת לביקור במכון המקדש [נמצא ברובע היהודי ליד המדרגות לכותל], שהוא הגוף הרציני ביותר ומהוותיקים לקידום בניית המקדש, ולראות שעיקר העבודה זה פעילויות בבתי ספר, הסברה למבקרים והוצאת ספרים וחומרים לציבור. האם גם לזה אין ערך לדעת הרב? לגרום לעם ישראל לרצות בקיום כ200 מצוות דאורייתא?

    בברכת "לא תגורו מפני איש"

    מישהו.

    1. ראשית, אני שמח שתוקן הרושם המוטעה שלך עליי.
      שנית, הסברתי היטב את עמדתי. אם אתה רואה שם רק רגשות זו פרשנות שלך. קשה לי להתמודד עם טענות לא מבוססות ולא מנומקות שמתעלמות ממה שאני כותב.
      לגבי ירידת המקדש מהשמיים, לא אמרתי שאני מאמץ את שיטת רש"י. מה שכתבתי הוא שהטענה המיסטית הזאת מבטאת עמדה עקרונית דומה לזו שלי (שהקב"ה הוא שאמור להחליט האם המקדש ייבנה או לא).
      מי דיבר על טעם המצווה? היכן ראית משהו מזה בדבריי?
      ייתכן שאני אמור ללמוד לעומק מהו מקדש, אלא שאיני רואה כיצד עושים זאת. התערוכות כנראה טובות לבתי הספר, ושיהיה להם ולכם לבריאות. אני לא רואה במה הן תורמות לשאלות העקרוניות.
      טענת חוסר הגעגוע הרוחני (קצת אנדרסטייטמנט) לא אומרת שאין מצווה אלא שאני לא מוצא לנכון להתמקד בה. כשיהיה רלוונטי ותראה שאני מסרב להשתתף נדבר.
      ולבסוף, לא הבנתי איך כל זה קשור ל"לא תגורו".

  12. אם הציבור הוא ברובו יהודי חילוני, ורובו ככולו אז גם הקולקטיב הוא יהודי חילוני וככזה הוא מחויב במצוות ציבוריות כמו שיהודי חילוני מחויב בשמירת שבת. לא כך?

    1. טענתי הייתה בדיוק זאת: קולקטיב שונה מאדם פרטי. קיומו של אדם פרטי הוא עובדה ביולוגית, אבל קולקטיב קיים רק אם הוא מתפקד מתוך הכרה קולקטיבית משותפת. כשקיימים הרבה יהודים, ואפילו בדורות האחרונים כשחלקם מתפקד כקולקטיב, כל עוד זה לא מתפקד כקולקטיב יהודי אין כאן גורם שראוי לכינוי 'כלל ישראל'. אדם יהודי הוא בן לאם יהודיה, אבל קולקטיב יהודי אינו רק אוסף של יהודים.

  13. האם דעתך לגבי כלל ישראל תהיה נכונה למצוות אחרות, נניח שמיטה?
    כלומר גם אם כל העם נמצא, אין כלל ישראל שמתחייב?

    קצת קשה מבית ראשון והתפיסה ההלכתית שנענשו על שביטלו שמיטות אז.
    לא ברור לי למה היום אתה תופס שאין קולקטיב אבל אז היה (בטח בזמן שהממלכה מפוצלת)

    1. צימאמר שבשמיטה זה דין בציבור ולא ברוב הפרטים? בכל אופן, אם זה דין בציבור אז דבריי אמורים גם לשם. דומני שכתבתי זאת בפירוש על "לא תחנם" של ריבונות (לא של בעלות), גם בהקשר של הסכמים מדיניים וגם בהקשר של היתר המכירה בשמיטה.
      עיקר מה שמייחד את מצבנו כיום זה שאין שום זיקה כללית לקב"ה ולתורה. זה לדעתי לא היה המצב מעולם (גם כשעבדו ע"ז זה היה מרד נגד הקב"ה. הוא תמיד היה נוכח שם). אפילו כשהממלכה מפוצלת יש לדון בזה (זה תלוי בשאלה האם ייתכן מצב שחלק מעם ישראל יתפקד כקולקטיב יהודי בנפרד).

  14. א. "אולי אפילו שווה להוסיף איזה מזמור הודיה לקינות בתשעה באב על החורבן. כעת חשבתי שזהו פשר אפשרי למנגינה המפתיעה שמצטרפת לפיוט “אלי ציון ועריה” לקראת סוף הקינות…". צחקתי כמו שלא צחקתי הרבה זמן…

    ב. כתבת כנראה בלא משים: "אמנם אין לנו מקדש ולכן אין דילמה של קרבנות". הרי הלכה פשוטה היא "שמקריבין אף על פי שאין בית" (מגילה י, א ועוד; רמב"ם בית הבחירה ו, טו). כמובן יש מספרים עיכובים שהפוסקים מנו (ואחרים דחו), אך חסרון המקדש אינו נוגע להקרבת קורבנות. רק לשם המחשה אביא את דברי המהר"ץ חיות (תשובה עו): "על כל פנים, חזרתי על כל הצדדים, ולא מצאתי שום דבר החוצץ היום להקריב קרבן פסח, אחר שיבנה היום מזבח על מקום אשר היה בנוי בראשונה".

    ג. אמנם יש כמה מדרשים שמשתמע מהם כי המקדש ירד מהשמים, אך יש גם מדרשים הפוכים**. וגם המדרשים שנוטים למקדש משמים בוארו בכל מיני אופנים (כמו למשל שיש שתי אופציות, או שמקדש משמים יבוא כקומה נוספת למקדש ארצי וכו' כמובא בין היתר בפוסקים על סוכה מא ע"א ור"ה ל ע"א). ובכל מקרה אפשר להגיד שמוסכם שלא לומדים מדברי אגדה (ירושלמי פאה ב, ד; חגיגה א, ח והובא אצל הגאונים והפוסקים לאורך הדורות), וככל הידוע לי אינך חולק על כך.

    וכתב הרב גורן בעניין זה דברים נכוחים (תורת המועדים, תשכ"ד, עמ' 472): "יתכן לומר הן לשיטת הרמב"ם והן לרש"י וסיעתו, שאין זה נוגע לנו, כי עלינו מוטלת המצווה לבנות את בית הבחירה בכל עת אשר יש לנו אפשרות לזאת. ואם לעתיד לבוא ירד מהשמים מה טוב, אבל אמונה זאת אינה פוטרת אותנו מקיום המצווה כל עוד שלא ירד הבית מן השמים, וקיימת אפשרות ממשית לבנייתו בידי אדם".

    ** "לכשיתעורר מלך המשיח שהוא נתון בצפון יבא ויבנה את בהמ"ק" (במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יג, ב; שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד; ויקרא רבה (וילנא), צו ט, ו), ובירושלמי (מגילה א, יא) הובא בגרסה אחרת: "לכשיתעוררו הגליות שהן נתונות בצפון ויבואו ויבנו ב"ה שהוא נתון בדרום"; "דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ – כתיב: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים – כתיב: מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך" (כתובות ה, א) [ואותו רש"י שדוגל לכאורה במקדש משמים כתב על אתר: "מקדש – מעשה ידי צדיקים הוא"].

    ד. אין שום מקור הלכתי לכך שמצוות בניית המקדש מוטלת על מלך. אדרבה – בית שני נבנה ללא מלך (כמתואר בספר עזרא). גם בימי יהושע בן חנניה ניסו לחדש את בניין המקדש ללא מלך (בראשית רבא (וילנא) פרשת תולדות, פרשה סד, סימן י, ומובא גם אצל החוקרים). וידועים דברי רבי אחא (ירושלמי מעשר שני ה, ב): "זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד". אגב, יש הסוברים כי לממשלה כיום יש דין מלך, למשל הראי"ה: "וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל (שו"ת משפט כהן, ענייני ארץ ישראל, ס' קמד).

    אפרופו הראי"ה, דברים חשובים שכתב:
    "הנה כפי אשר כבר נתברר לנו, שאין דבר בעיקרי האמונה ולא בסעיפיה, שיניא אותנו מן הרעיון שתהיה התחלת התנערותנו מעפר גלותנו על פי השתדלותנו בדרכי הטבע והליכות ההיסטוריה, מאילה תולד ההחלטה שהחובה קדושה להשתדל בזה בכל אשר תשיג ידינו. והנה דברי חז"ל מורים במקומות אין מספר, ומפורש בירושלמי דמעשר שני המפורסם, "זאת אומרת שבנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד"" (אוצרות הראי"ה ב, עמ' 929).

    עוד קצת הרב קוק:
    "לקדמניות ולשלמות הננו מתגעגעים, והגעגועים הם געגועים אלהיים… ממלכה ומקדש, כהונה ונבואה, המטביעים את חותמם על כל קניני חיים הכוללים… של גבורה חמרית, של מוסר אנושי, של כבוד לאומי, של עושר עממי ושל הרחבת החיים, דורשת היא לנו תכונת חיים כאלה, שמרגליות רוחניות מצוינות ומופלאות מכל האדם אשר על פני האדמה, המצויות בנשמתנו הלאומית, יכולות להיות משובצות בקרבה, לשכלל את יפיה ולהוסיף לה אומץ וגבורה בפנימיותה, והוד ותפארת בחיצוניותה. האידיאלוגיה שלנו של שלמות חיינו, אשר היא כה רחוקה ומופלאת, היא ג"כ קרובה ומוחשה במלוא נשמתנו, כל זמן שאין אנו עסוקים להשכיחה וכל זמן שאנו שומעים בקולנו הפנימי, המושך אותנו לתן מקום לזכרונות המחיים אותה גם בימי שפלותה, בהיות כאוב מארץ קולה" (אורות התחיה ה).

    ועוד על חשיבות המקדש (מעט ממאמרי חז"ל):
    1. "על העבודה, כיצד? כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת העולם מתברך…הא למדת שאין עבודה שהיא חביבה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מעבודת בית המקדש" (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד).
    2. "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל" (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד).
    3. "ואין לבנון אלא בית המקדש…. למה קורים אותו לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל, שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ספרי דברים ו).
    4. "משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה… מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות" (משנה סוטה ט, יב).
    5. "מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב ע"ב).
    ה. "כך בית המקדש חיותה של ארץ ישראל" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שיר השירים ז, ג).

    גם אין ספק כי מי שחווה את המקדש חש בצער עמוק על חורבנו, כמובא רבות בחז"ל (דבר שהתגלגל להלכות רבות), אצל יוספוס ועוד. ואולי מוטל על הדיין דהיום לסמוך על הדיין של פעם שעיניו באמת ראו…

    ה. הסברא שלך לגבי זה שאין ציבור כיום מחודשת ביותר ודי מעורפלת. אני לא חושב שאפשר להסתמך על דבר כזה ללא ביסוס חזק במקורות.
    הסברא מפתיעה במיוחד לאור זאת שאתה סבור שמעשה מצווה של חילונים (גמורים) הוא כ'מעשה קוף בעלמא' ואין לו כל משמעות הלכתית (כך זכור לי, מחילה אם אני מבלבל). ממילא מתבקש להניח שכלל ישראל ההלכתי (בפרפרזה על הוריות ג ע"א – "הני הוא דאיקרי קהל") אינו כולל אותם.

    ו. גם המסקנה הפאסיבית לא כל כך פשוטה, שהרי אין זו מצווה שולית שנוכל להסתפק בכך שתעשה על ידי אחרים או משהו כזה. המקדש הוא יסוד מרכזי הן בתורה שבכתב הן בתורה שבע"פ, גם אם כרגע הסיבה לא ברורה דיה (אולם כבר רבים ניסו לבאר בשפת ימינו את מהותה וחשיבותה של עבודת הקורבנות וכן העבודות השונות במקדש**).

    ** משה רט ושחר פרידמן, 'חידוש הקורבנות בעולם המודרני', אתר לדעת להאמין; הרב אמנון דוקוב, 'געגועי למקדש', עד אמצא מקום, הוצאת ישיבת עתניאל; הרב ערן משה מרגלית, 'קירוב לעולם של מקדש וקרבנות', מעלין בקודש י, עמ' 56-69; הרב שרלו כתב על כך רבות ברשת.

    1. תגובה מגמתית מאד, שלפחות בחלקה מתעלמת מדברים שכתבתי.
      ב. הזכרתי את ההלכה שמקריבים אע"פ שאין בית. כתבתי שבפועל לא עושים זאת וכאן גם יש רוב דעות מוחלט שלא לעשות זאת מעשית מסיבות שונות, ולכן אין דילמה.
      ג. גם לכך התייחסתי. כוונתי לא הייתה מילולית שביהמ"ק יירד מהשמיים. וכשנכתבים המון תירוצים על משהו זה רק אומר שאף אחד מהם לא משכנע. ע"ע תירוצים מדוע קוראים מגילת רות בשבועות ואסתר בפורים.
      מוזר מאד בעיניי שאחרי שאתה מביא שיש המון תירוצים על רש"י בסוכה הבאת את דברי רש"י על כך שהמקדש מעשה ידי צדיקים בלי להביא את הפרוש המתבקש (שאינו תירוץ), שזה בזכות מעשה הצדיקים. או שמא נתקיים בך מקרא שכתוב שבמקום שיש מגמתיות הסתירות רק מועילות (כי ניתן לגזור מהם כל דבר).
      ד. לא אני המצאתי את הטענה ש"מלך" פירושו שלטון יהודי מרכזי, ולא מלך כפשוטו. זה רווח מאד, בוודאי בציונות-הדתית שמדברת על חזרת המלכות לישראל. זו מצווה ציבורית.
      מעבר לזה, יש סדר לשלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ. ראה למשל סקירה כאן: https://asif.co.il/download/kitvey-et/zolden/mlcot/1_7.pdf
      כבר עניתי כאן לא פעם שלפני שמסבירים מהו המקדש בלי קרבנות אין טעם לדון בזה. אפשר להפליג בשבחיו ולספק המון סיפורים מה יקרה כשהוא יהיה קיים. השאלה האם הכוונה אינה להקמת בית תרבות בכפר סבא שבו ישמיעו מוזיקה חסידית ויתנו שיעורי מסילת ישרים. הפלגות במשמעות המקדש בלי לומר מה בדיוק אמור לקרות בו היא חסרת טעם ואינה בסיס לדיון.
      ה. מה נוראות ונפלאות דרכיה של המגמתיות. מעשי חילונים הם כמעשה קוף, ולכן יש ציבור כלל ישראלי?

      1. ג. לא תירוצים. יש מדרשים שאומרים שיבנה בידי אדם, ויש שאומרים שיבנה בידי שמים. במיוחד במצבים כאלה נכון הכלל *המוסכם* (גם עליך) שלא לומדים הלכה מאגדה. יתר על כן, לדעתי כאשר יש סתירה לכאורה, ניסיון לאחד את הדעות הוא סביר ביותר, ולמעשה גם די רווח ("אפושי מחלוקת לא מפשינן").
        בנוגע לרש"י – הוא עצמו כתב במקומות רבים כי המקדש יבנה בידי אדם: יחזקאל (מג, יא), קהלת (ה, ט), סוכה (נב, ב ד"ה חרשים), שמות (כה, ט) ועוד (כמובא בערך 'מקדש בידי אדם – שיטת רש"י' באתר מכון המקדש). במיוחד לאור זה, אבל גם סתם ככה, פירושך לפירושו (שהמקדש יבנה *בזכות* מעשה הצדיקים) הוא דחוק מאוד מאוד. זאת ועוד, אם נניח שרש"י עקבי אז נאמר שפירושו יוצא הדופן בראש השנה ובסוכה הוא הסבר נקודתי לתירוץ מהלך הגמרא, וכידוע המהלך בגמרא שאותו רש"י תירץ על ידי מקדש משמים הוא מהלך אחד בגמרא, כאשר המהלך האלטרנטיבי (של רב נחמן) הוא זה שהובא להלכה.
        בכל מקרה בשורה תחתונה לא כך כך משנה מה רש"י כתב או חשב, חשוב רק שההלכה המוסכמת (על ידי כל מוני המצוות ללא יוצא מן הכלל) היא שיש מצווה לבנות מקדש.

        ולגבי זה שכתבת שאתה לא לומד מהמדרשים שהמקדש ירד משמים אלא שלא צריך להיות אקטיבים – זה כבר מדרש למדרש.

        ד. לא כל כל הבנתי את דבריך. טענתי היא שבין אם מלך הוא מלך ממש, ובין אם מלך הוא כל גוף נבחר – אין כל בסיס לקביעה כי אנו נדרשים למלך כדי לבנות מקדש. התקדימים גם מוכיחים ההפך.

        לגבי הקביעה שכיום "אין ציבור":
        פרקי שיבת ציון מלמדים אותנו בפירוש ההפך. שבי הגולה הזדרזו לבנות את המקדש למרות שהמצב הרוחני היה על עברי פי פחת. רובו המוחלט של העם נשאר בגולה (עזרא, ב; יומא ט, ב), ואף העולים הבודדים היו מדלת העם (יבמות לז, א; קידושין עא, ב). כמו כן, בארץ התחוללה התבוללות המונית (עזרא, פרקים ט-י; נחמיה יג; מלאכי ב, י-יב) וחילול השבת נעשה בפרהסיה (נחמיה יג). כמו כן, הידע התורני בקרב הציבור היה דל ביותר (נחמיה, ח), ואף עוולות חברתיות לא נפקד מקומן (נחמיה ה).
        במילים אחרות – אם כיום אין ציבור, אז גם בזמן עזרא לא היה ציבור. אבל הנה אנו רואים שהם כן בנו מקדש, ובמיוחד זכורה זעקתו של הנביא חגי (א, ב-ד) — "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ "לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת". וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?"".

        לגבי הסדר – בגמרא נכתב שזה סדר מחייב בכניסה לארץ, לא מעבר לכך. ההסברים כיצד כל דבר התקיים במהלך הדורות הוא 'דרוש' בלבד. בייחוד אזכיר כי בזמן שיבת ציון לא הכריתו שום עמלק וגם לא העמידו מלך (או כל גוף שלטוני אחר), שהרי בכלל לא היה שלטון עצמאי ליהודים המעטים שעלו לארץ, השלטון היה פרסי לחלוטין.

        לא הבנתי גם את העניין של מקדש ללא קורבנות. לא כתבתי על כך. המצווה היא לבנות מקדש עם קורבנות (מה יקרה בפועל אף אחד לא יודע, אבל בכל מקרה זו המצווה שמוטלת עלינו).

        ה. לא ירדתי לסוף תשובתך ולכן אחזור על טענתי: אם לשיטתך אין משמעות הלכתית למעשה מצווה של חילונים, למה צריך לספור אותם כאשר אנו באים לדון מה רמת המחויבות של הציבור לתורה?
        מכל מקום אני שב על דבריי שעצם הדרישה למחויבות כזו או אחרת וכל תנאי רוחני אחר אינה מבוססת ואף סותרת את התקדימים.

          1. ראיתי את דבריך ולא ראיתי בהם משהו שלא נענה.

            ג. אין טעם לדוש בזה שוב ושוב. לא כתבתי שלהלכה אין מצווה לבנות מקדש. כתבתי רק על האקטיביות.

            ד. בניית המקדש היא חובה ציבורית, והממסד של הציבור שאמור לבצע זאת קרוי מלך (=שלטון יהודי). זה הכל.
            טענתי שאין ציבור יהודי לא קשורה לרמת יראת השמים של הציבור. השאלה האם הציבור מתנהל במסגרת ההלכה או לא. גם עובדי עבודה זרה של פעם מרדו נגד התורה והקב"ה. היום אף אחד לא מורד. הקב"ה והתורה לא במגרש בכלל.

            לגבי הסדר – הפניתי אותך למאמרו של הרב זולדן. ע"ש.

            ה. אני לא סופר חילונים אלא מסתכל האם יש כיום ציבור שמתנהל באופן יהודי. תשובתי שלילית.

  15. לראב"ד היקר, יישר כוח על הדברים הנכוחים, ממש כמים קרים לנפש עייפה! סוף סוף ישנם יהודים צדיקים ששמים את הדברים על השולחן ללא כחל ושרק.

    שנה טובה ומתוקה וגמר חתימה טובה

  16. "כמו שלא הייתי רוצה שיכפו עליי משהו שמנוגד לעמדותיי, אני מצפה שלא יכפו על אחרים משהו שמתאים לעמדותיי. ולא, זו לא טענה פרקטית (כלומר מתוך חשש שיכפו עליי) אלא מוסרית: הצו המוסרי אומר שלא ראוי לכפות על אנשים (וכפי שאומר הצו הקטגורי, זה שלא הייתי רוצה שיכפו עליי זו רק האינדיקציה לכך".
    מי שמע כזאת מי ראה כאלה. לא הייתי רוצה שיכפו עלי דברים שאני מתנגד להם, ואני בשמחה אכפה אחרים לדברים שאני תומך בהם. הטיעון המוסרי שלך מקביל בעיני לאמירה ששוטרים לא יאזקו גנבים כי לא היינו רוצים שגנבים יאזקו שוטרים. בדיוק כמו שעלי לכפות את עצמי למעשה פלוני כך בדיוק אותה חובה מוטלת עלי לכפות את זולתי. כשיש הסכם אי כפייה הדדית זה הסכם אינטרסנטי אנטי מוסרי שמעדיף את השלווה על פני הנכון – הזאבים עושים סולחה ושוחטים את הכבש.

      1. [האמת שהרגשתי שמיותר לכתוב אבל פרובוקציות כאלה לא יכולות לעבור בשתיקה 🙂 ]

  17. המטרה של בית מקדש היא השראת שכינה. השראת שכינה פרושה שהקב"ה מתהלך בינינו ( הוא יכול להתהלך גם בלי מקדש אבל ברמה נמוגה יותר). כלומר השגחה גלויה . יש לזה משמעות אופרטיבית . ניסים . בעיקר במלחמות. אני בשמחה הייתי עורך את המרחץ דמים הזה אם המשמעות של זה היא ההפגזה הארטילרית הרגילה של הקב"ה ( "ויהם את ( השלם את החסר)". אצל משה ,יהושע, ברק ודבורה, שמואל, דוד. כנראה שזו הייתה סופת ברקים שהברקים פגעו במחנה היריב. ) לפני ההסתערות של חילות היבשה. הבעיה היא שאפילו אצל האנשים שיוזמים את המפעלי המקדש הללו אין הבנה של הדבר הזה והם פועלים מתוך אגו כרגיל ( שהוא המחסום להשראת השכינה). אנשים אוהבים לעשות דברים חשובים בשביל להעניק משמעות וחשיבות לחייהם ( שזה בסדר) ולקידום מעמדם החברתי. אבל מה לקב"ה ולזה. זה נכון לעוד כל מיני מפעלים חשובים ( באמת). למשל הציונות. ממש אפשר לראוץ איך כל המנהיגים הלאומיים שלנו שלא אכפת להם בכלל מעם ישראל ( הם לא מודעים לזה. אבל זה צץ ומתגלה כל פעם בשעת מבחן) אלא רק מקידומם האישי או מהפוזה המוסרית שלהם ( צמרת צה"ל ומערכות אכיפת החוק) ואנחנו מבחינתם ( שוב, שלא במודע) עבדים שלהם. גם השמאל הפסיק להיות ציוני בגלל אגו.למשל ההתיישבות – ברגע שזה כבר לא היה ה"קטע שרק שלהם" – הציונות הדתית נכנסה לעסק – נהיו אויבי ההתיישבות עד כדי פוסט ציונות ( זה הקטע החדש).

    לזה יש להוסיף שיש אנשים כמו הרב מיכי שיש להם כאבי בטן מהמילה "ניסים" וזה משהוא פרימיטיבי בשבילם ( אכן צריך להתייחס לתחושת הבטן הזו ואכמ"ל. אבל אנשים כאלה באוטיסטיותם הרגילה לא אוהבים להתבונן לתוך עצמם) וממילא מה הטעם להתחיל את הדיון אם יש ( או יכולה להיות) השגחה או אין כאשר הצד השני לא רוצה בהשגחה ויפעל לא מעט כדי שלא תופיע כי היא פרימיטיבית לטעמו ( ואפילו לא טורח לחפש איך היא יכולה להיות לא פרימיטיבית) . "האומרים לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו"

  18. אתה לא חושש שלולא הסמכות של הרבנות על מוסד הנישואין, יוכלו להינשא בני זוג שלא כדין ולהוליד ילדים ממזרים? או חלילה יהיה גיור שלא כדין שיוביל להתבוללות?

    1. הדברים הללו קורים היום בגלל הרבנות. כבר כתבתי זאת לא פעם.

  19. הרבה יש לי להשיב על הטור הזה (ובפרט על סילוף מה בדברי בהערה [1], ועל כך בפעם אחרת בע"ה), אך אין הזמן מתיר לי בער"ה.

    לכן אסתפק בשאלה: האם במסגרת השינויים בהלכה שאתה מקדם מחקת מהסידורים ומהמחזורים את תפילות המוספין? שהרי עיקר תוכן תפילת המוספין (פרט לר"ה ויוה"כ) הוא בקשה לבניין המקדש והחזרת עבודת הקרבנות. (מיותר לצטט, הטקסטים הללו שגורים בפי כל מתפלל). לא מתקבל על דעתי שאתה עומד לפני הקב"ה וממלמל טקסט בפיך כשליבך בל עמך בבחינת "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ. וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ". (תהלים ל"ח, ל"ו-ל"ז). אמנם, לשיטתך אין מה ללמוד מהתנ"ך, אבל בכל זאת – כשאתה עומד בתפילה מול הקב"ה, על מי אתה עובד?

    אלא בוודאי תשיבני – שפיל לסיפיה דקרא: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֺן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כׇּל חֲמָתוֹ" … (שם, שם ל"ח). אכי"ר.

    שנה טובה לך, למשפחתך ולכל עם ישראל.

    1. דומני שהסברתי זאת היטב. אני מבקש כמצווה אבל לא מייחל. האם אתה מציע שאעשה שקר בנפשי? גם אם ארצה איני יכול (וגם לא רוצה). לחלופין, ישנה כמובן הדרך של הנביאים שמיעטו בשבחיו של הקב"ה שכן חותמו אמת ודובר שקרים לא יכון לפניו. אבל לא חשבתי שתחושותיי ותפיסותיי עד כדי כך חד משמעיות שזה מצדיק שינוי בנוסח התפילה, והסברתי בטור מדוע.
      שנה טובה גם לך ולביתך.

  20. והתגלגל בהשגחה פרטית שהטור שעוסק בבנין הבית הוא מספר 412 כמנין בית.

        1. ובלי הי', "מכאל דוד אברהם", זה בגימטריא "שמחה" – ראשי תיבות של ארבעת עיקרי האמונה:
          שולחן ערוך, מקווה, חצות, התבודדות

          1. התכוונתי שאם מיכאל ינטוש את הייד (האות יו"ד, היידישקייט) אז ממילא כבר לא יהיה "המשיח" שיוציא את ההלכה מערפילים לנגוהות, כי יש גבול כמה רחוק אפשר לפרסם אם רוצים גם שהדברים יישקלו.

            1. כן, הבנתי זאת, זה בעצם היה פה העוקץ.
              אלו העקרונות המקובלים כידוע על חסידי ברסלב, שהדגישו יותר מכל את עניין ה"ייד"…

  21. הרב מיכי
    תקרא את http://inbari.co.il/stone.pdf. נראה לי שידבר אליך.

    אבל אם אתה נכנס לשיקולים שהעלית, אוסיף שיקולים דומים. היית מוכן להחזיר את טומאת נידה ולבודד אותה בבית הטמאות? למנוע מנידה לצאת לרשות הרבים אלא אם כן היא מכריזה שהיא טמאה (כדעת הרמב"ם שכל מטמאי אדם צריכים לקרוא טמא טמא), למנוע כל אפשרות לתחבורה צבורית כי כל מכונית היא מושב ומרכב? למנוע כל יבוא כי כל מה שנוצר בחו"ל טמא בטומאת ארץ העמים?

    להחזיר את דיני החברות עם המתיחות החברתית המובנה בהם? ולפי הרמב"ם כל מטרתם היא המתיחות החברתית.

  22. אז איך אנחנו מתפללים? תפילותינו הם לא כצפצוף הזרזיר, הם שקר כלפי שמיא.

  23. כפי שהרב ציין, החתירה לבניית מקדש רלוונטית גם לימינו כאשר מדובר על הדחיפה לבניית בית המקדש בימנו. אבל אם יורשה לי להוסיף שגם התפילה מבוססת על הקרבנות (אנחנו מתפללים "ואת מוספי יום__ נעשה ונריב וכו'") ולכן נושא זה רלוונטי גם למי שבוחר בפסיביות שאותה אתה מציין בסיכום!
    התשובה שסנהדרין שתוקם בעתיד תוכל לשנות את ההלכה ואת התפילה תקנו אנשי הכנסת הגדולה.
    האבסורד הוא שאין כיום יכולת לקבץ סנהדרין כי אין בית מקדש, אבל אין בית מקדש כי אף אחד מהרבנים לא שואף לכך. כך יוצא שיש דת תקועה ללא התקדמות ואנשים (אולי כמוך) שמתפללים לדברים שאינם מאמינים – הקרבת קרבנות?

  24. אני חושב שצריך להבחין בין 3 חלקים במצוות המקדש –
    א. בניית בית המקדש. ב. הקרבת קרבנות. ג. קרבנות מן החי.
    ההסתייגות המוסרית היום היא כמעט ורק משלב ג.

    אפשר להשתמש בטענות הנ"ל – מצווה על הציבור (שבהחלט קיים לדעתי, אבל זה דיון אחר), ביהמ"ק ירד מהשמים, נחכה לאפשרות לשינוי ההלכה – באופן כמעט מלאכותי ומאוד מכוון מטרה כדי להשתמט משלב ג, אבל אין סיבה לעשות את זה בשביל להתקדם מהמצב הנוכחי.
    בין המצב הנוכחי לבין השלב שבו המוסר האנושי (הנוכחי) מתקומם יש דרך ארוכה מאוד. אני לא חושב שיש צורך להידחק לפרשנות ועשייה מגמתיות כל כך לפני שמגיעים לצומת שבה פשט ההלכה והמוסר המודרני נפרדים.

  25. ייתי ולא אחמיניה, כי אף אחד באמת לא רוצה לחזור לעבר.

    הייתי מסכים לציטוט הבא?
    ניתן לטעון שהחרבת המקדש בירושלים בידי טיטוס בשנת 70
    לספירה, בעקבות המרד היהודי, היא הגורם המשמעותי ביותר לתמורה
    האטית עד מאוד בדת, שלה אנו חייבים, בין השאר, את התרבות
    האירופאית. על היהודים בוודאי להודות לטיטוס, שזכרו מאוס
    בעיניהם, על כך שהחריב את מקדשם בפעם השנייה ועל כך שהכריח
    אותם כנגד רצונם להשתחרר מהקורבן ומהאלימות הריטואלית שלו,
    לפני כל חברה אחרת. "כנגד רצונם", מכיוון שנראה שהם הסכימו מיד
    להצעה של יוליאנוס, הכורש החדש, לבנות מחדש את בית המקדש
    שלוש מאות שנה ויותר לאחר שנחרב

  26. כל פעם אני מסתפק מחדש אם כשאני מציץ כאן ברשת האם אני לא עובר על ”ולא תתורו אחרי לבבכם”? כמו שכתב הביאור הלכה הראשון ש”אחרי לבבכם” הכוונה לדעות משובשות וכוזבות והאמת אני מפסח יותר נכון מאז שר’ חיים קנייבסקי זצוק”ל נפטר פרשתי מכל חדשות העולם הזה הן ממדיה הצפייתית הן השמיעתית והן הכתובה בעיתנות וברשת (עד כדי כך שאם אני נקלע לנסיעה קצרה אם אשתי והיא רוצה לשמוע דקה חדשות אני לא מסוגל אפילו לשמוע את הקול שלהם מבלי התוכן זה כמו אחד שנגמל מעישון שלא מסוגל להריח ריח סגריה) ולכן גם בפוסטים כאן אפילו לא ביקרתי אף לא לרגע כדי עיפעוף עיין (כמו שכתוב גבי ביטול תורה התעיף איניך ואיננו) ובעבר הייתי ממש מכור לחדשות (ולהשכלה כללית ופילוספיה) וידעתי לפרשן את העתיד יותר טוב משלל הפרשנים שהייתי שומע אותן לבטלה, וברוך ה שנגמלתי האמינו לי חיים טובים ושלווים כאלו לא חוויתי אף פעם מה חסר לבן אדם כשהוא יכול להגיע למצב שהוא מסוגר בביתו ולומד 14 שעות רק תורה (אם זה גמרא בעיון אז בכלל אין מילים שאפשר לתאר כאן בפלטפורמה הכהה רגשות הזו) ועבודה והתחברות בשכל ורגש לעבודת ה מוסר ועבודת המידות יש אושר וכיף והנאות בחיים יותר מזה אני לא מכיר, יש כל כך הרבה מה להספיק ללמוד ולדעת שפשוט חבל על הזמן הזה של כולנו כשנגיע למעלה וכמו שכתוב במדרש על משלי במבחן הגדול בעמק יהושפט שישאל אותנו הקב”ה ערוך מה שקרית מי שיש בידו מקרא ולא משנה וכו’ עד מעשה מרכבה עיין שם בהמשך ממש לא נעים, אלא שכעת תשעה באב תשפ”ב שאסור ללמוד רציתי לכתוב איזו תובנה לרב מיכאל בנוגע להשגחה פרטית שיש לי ממדעי הטבע ואז נקלעתי לטור כאן וראיתי את ההבחנה של הרב שכעת הוא לא מתחבר לעבודת הקורבנות אך ייתכן שבעתיד כשייבנה בית המקדש הוא יחווה משהו אחר, ונזכרתי שלפני כמה ימים יצא לי להציץ (אני כעת עוסק במסכת אחרת) בגמרא בבא מציעא בסיפור שהגמרא מספרת בהבדל שיש בין הייסורים של ר’ אלעזר בן ר’ שמעון שנקראים יסורים של אהבה שיכל לומר להם תלכו ממני בבוקר שלא תפריעו לי ללמוד לבין יסוריו של רבי שלא יכל לעשות כן מחמת שבאו על ידי מעשה והלכו על ידי מעשה מהו המעשה שבגללו באו עליו? שפעם בלכתו נכנס לו במעילו עגל שברח מאותם אלו שרצו לשוחטו ואמר לו רבי ”לך כי לכך נוצרת” ובשמיים ראו בזה איזשהוא פגם של אכזריות ביחס לדרגתו של רבי ונתנו לו 13 שנים של סבל (אבנים בדרכי השתן עד כדי כך שמטוהר שם ששומר סוסיו של רבי היה מכוון את שעת אכילת סוסיו הרבים שקול צהלתם נשמע למרחוק עד לשלוש פרסאות לאותו זמן שרבי נכנס לשירותים כדי שלא ישמעו את צעקותיו בסבלו וזה לא עזר קול צעקותיו גברו על קולותיהם של סוסיו) ואז תוך כדי לימודי אני חושב לעצמי אם זה היה קורה איתי לפי איך שאני מכיר את עצמי אני כן הייתי לכאורה מרחם עליו ואם היה לו פרצוף צעיר וחמוד כמו גור כלבים או חתולים בכלל הייתי מלטף אותו ואולי גם בוכה בשבילו ואז אני אומר לעצמי וכי אתה יותר רחמן מרבי? לא ייתכן הרי אם הייתי נקלע כעת לארבע אמותיו של רבי הייתי נשרף מרוב קדושה (עיין שם בגמרא על אחד האמוראים שביקש מאליהו שיראה לו בחזיון (או בחלום) על מצבם של קדושי עליון למעלה והזהיר אותו שעל ר חייא הוא לא יכול בדרגתו שלו כאן לצפות בו והוא לא התאפק והציץ והלכו לו העיניים בהקשר לזה פעם זחה דעתו של החזן בבריסק והוא שאל את ר’ חיים האם הוא יוכל לשיר במקהלה של דויד המלך? ענה לו ר’ חיים קיימא לן שאם דויד המלך היה כאן היינו נשרפים מרוב קדושה אז שער בדעתך ”חזן שרוף במקהלה של דויד ששר זה מה שתוכל”) נחזור לעניינינו גבי רבי וכי אני גדול מרבי? הלא רק לא מזמן קיבלנו קצת מושגים של גדלות בלוויה של ר חיים קנייבסקי כמה רחוקים אנחנו מכל מעלה ומידה בכל העניינים אין לנו השגה בו בכלל (מי שרוצה גם כעת בימינו לקבל חלישות הדעת ולהכיר את מקומו כמו שאומרים שייגש ליוטיוב ויקיש הרב ישראל שניאור ויראה מה שקורה שם בטוחני שיקבל ענווה במנה גדושה עד שיהביל את כל ענייני עולם הזה כולל את הדיונים כאן) ואז חשבתי לעצמי שכנראה הרגשות הללו שלי הרחמניות כביכול יותר מרבי מקורם ממש לא מהקדושה אלא ממקומות פסולים ורוחות זרות שחדרו אילינו מחמת שפתחנו את עצמינו מחוץ לבית מדרש ולזהות מהיכן הם זה לא כל כך קשה כולנו יודעים את כל הפפוגנדה של אגודות שונות של ”צער בעלי חיים” שקמו כפטריות אחר הגשם שאיני יודע אם יש בהם אפילו גרעין של אמת, הצד השווה שבכולם זה משום שהם ומעשיהם כבהמות נדמו ואין להם מושג ברוממות האדם ודרגתו (ובנותן עניין כאן המקום והזמן להכות בעוד הברזל חם שיש חמשה ולא ארבע סוגים בבריאה והם דומם חי צומח מדבר ויהודי ייתכן שההבנה הזו תייתר כמה פוסטים לשעבר כאן) ולכן הם רואים את עצמם כבהמות ללא הבחנה בין השתיים ואז קשה להם מה הבדל בינם לבעלי חיים? ומשם מגיעה ההתנזרות שלהם כביכול מין החי ולא מאיזו רוממות הומנית כל שהיא (ידוע על אותו גדול דור שראה את התופעה בגרמניה שלפני השואה של דאגה לבעלי חיים וקרא עליהם את הפסוק ”זובחי אדם עגלים יישקו” שזה מה שקרה באמת לבסוף) ומשם כנראה מגיעה ”הרוח זרה” של הרחמנות שלי כביכול ותוך כדי המשך סיפור הגמרא שם קיבלתי ”אישור” שאכן זו הבחנה נכונה שלי על עצמי, שבהמשך מסופר שם מהו המעשה שגרם לייסוריו של רבי שיילכו ממנו? שפעם אחת ראה רבי את המשרתת שלו רוצה להוציא מביתו החוצה שגר של חולדות ואמר לה רבי למה לך תניחי להם כתוב ”ורחמיו על כל מעשיו” וכאן הבן שואל אם זה נכון שרגשותי ממקום קדוש יהלכון מדוע אם הייתי נקלע לדבר כזה בביתי לא רק שהייתי מעיף אותם לכל הרוחות ולא עוד אלא הייתי מכלה את זעמי בהם ובשכמותם להיכן נעלמו רגשי רחמנותי? (מבואר שם במפרשים שהייצור הכי שפל בבריאה הנו חולדה דכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מחלדה כמש שכתוב ”שמעו יושבי חלד”) זאת אומרת שרחמנותו של רבי הרבה הרבה מעבר לחזיונותי המדומים עד לייצור הכי שפל בבריאה מה שאין לי ולא יהיה לי לעולם (ומה באמת מעיקרא מאי קא סבר רבי גבי העגל? גם מבואר שם במפרשים שהרי לצורך האדם כתוב שמותר לתלוש כנף נוצה מבעל חי לצורך מטטא או לכתוב בה ולכן חשב רבי שגם העגל זהו לצורך אכילה ושרי והטעות מסביר המהרש”א שהעגל בצעירותו ניתן לעבודה ולא לשחיטה רק לאחר מיכן כשיגדל אין הכי נמי עיין שם משא”כ להוציא את השגר חולדה זה לא לאיזה שימוש כל שהוא חיובי אלא סתם מפריע לי בעין כמו שאומרים ומבחיל אותי קיומם כאן לעומת רבי שבדרגתו הגבוהה של רחמים שהיו לו שלי אין אמר למשרתת שלו ”ורחמיו על כל מעשיו”) לכן אני לא מתפעל מכל הריחוק שלנו מכל ענייני קורבנות ובית המקדש אל דאגה זה מעיד עלינו על דרגתינו השפלה כל כך ולא על איזה מעלה כל שהיא וצודק הרב שבעתיד אם יזכה כשיוסר חלב כסלינו נבין כמה אוטיסטיים היינו בגדר כמה ”חלי ולא מרגיש” שחולה מסוכן שלא יודע שהוא חולה אזי המצב שלו ביש ונורא הרבה יותר מחולה שיודע שהוא חולה

    1. בעברך היית מתעניין בהשכלה כללית ובפילוסופיה וגם ידעת לפרשן את העתיד יותר טוב מהפרשנים, ואילו כיום אתה איתן בדעתך שיהודי הוא סוג אחר של אדם מהגויים וגם יש לך נקיפות מצפון על היצר הרע של רחמנות על בעלי חיים שלפעמים מתגנבת לליבך. זה נשמע שאתה הולך אחורה כפרה כמו אחרוני התמהוניים ולא נותר לך אלא להתאמץ לשכנע את עצמך (מתברר שכנראה די קל לעבוד עליך) שאתה כן מוצלח ומיוחד. פתטי.

  27. תגובתי היתה מיועדת לרב ולא לבן בלי…. אבקש את סליחתך שנפגעת מהברכה שבירכתי היום כמו אתמול שלא עשני גוי פטפוטי מילא בעלמא?

השאר תגובה

Back to top button