על חוויה, הפנמה ולימוד (טור 452)

בס"ד

לפני כמה ימים ראיתי קטע חביב מהפייסבוק שעושה היפוך תפקידים משעשע בין גברים לנשים:

בינתיים בעולם מקביל.

לבית הכנסת הגדול ״אוהל לאה״ נכנסה רבנית העיר, הרבנית הגאונה פנינה כהנת, פניה קורנים מאור התורה ומריתחא דקדושא. נכנסה, סלסלה בריכוז את פיאת הטופ לייס שלה, ודפקה בכוח על הסטנדר. ״מורותיי ורביניותיי!״ קראה בקול בוכים אל קהל תלמידות החכמות שציפה בעיניים שוקקות למוצא פיה. ״אסונות קשים ומרים פוקדים אותנו, ועלינו לפשפש בעוז במעשינו, ובעיקר במעשי בעלינו, כדי למצוא על מה בא לנו הדבר הזה. והרי ברור כשמש, שמצב צניעות הגברים מידרדר, ושהאופנות החדשות הנפוצות בקרב הגברים במחננו, הן אלו שממיטות עלינו את הגזירות הקשות האלו. והלא אלו דברים שלא ידעו בזמן אימותינו!!! הלא אבותינו הצנועים היו לובשים ג׳לביות ארוכות שמטשטשות את קווי גופם, והיום נפרץ הדבר וגברים לובשים בעזות פנים וכמנהג הגויים בגד הנקרא מ. (מטעמי צניעות לא אמרה הרבנית את המילה המפורשת, ״מכנסיים״, כדי לא לעורר הרהורים) המבליטים את מה שאין להבליט. שמעתי שיש גברים מחטיאי הרבים שפיאותיהם הארוכות מתנופפות ברוח, ומושכות את תשומת ליבן של הנשים הצדקניות שומרות העיניים שממהרות לבית תלמודן. פיאות מסולסלות המשוחות בג׳ל, כמנהג הגויים, מי שמע כדבר הזה? האם מישהו נתן הכשר לפאה העוברת את קו הלסת?

בשנים האחרונות נפוצה גם אופנה חדשה ומזעזעת, בקרב ציבור החסידות, שבעליהן חובשים לראשם שטריימלים גבוהים גבוהים, המתגבהים משנה לשנה, ממש גבהו בני ציון, שטריימלים אלו בעלי קצוות להם קוראים בלשון הגברים ״שפיצים״ ושמעתי שחלק מן השטריימלים מעוטרים בגוונים שונים ואינם בעלי גוון כהה אחיד שלא מושך את העין. והאם מצבם של הגברים הליטאים יותר טוב? הרי לא יעלה על הדעת שגבר כשר וצנוע ילבש חליפה בצבע נועז ״כחול״, שעלולה למשוך אליו תשומת לב הנשים ולגרום להן להרהורים!!!

והגזירה החדשה שנפוצה בשנים האחרונות, גברים נוהגים? מי שמע כדבר הזה בזמן אימותינו, שגברים צנועים וחסודים שכל כבודם פנימה ינהגו? ולאיפה יש להם לנהוג בכלל, איני מבינה? אכן לעיתים בשעת הדחק יש להתיר נסיעה למקום רחוק, ולכן הכנו לגברים מקום מיוחד בירכתי האוטובוס, לצרכיהם הדחופים בלבד. אבא שלי, גבר צנוע וכשר, איש תלמידה חכמה, לא חלם שיהיה לו פרייווט משלו, ישב בירכתי ביתו ולא יצא אלא לצרכים דחופים בלבד, כדי לא להחטיא. נשים יקרות, חזרו הביתה ואמרו לבעליכן שאינכן מתירות להם כדבר הזה. והרי איש כשר עושה רצון אישתו. ותבוא עליכן הברכה״.

בכך סיימה הרבנית את דברי ההתחזקות המעוררים שלה, ותלמידות החכמות בבית המדרש פתחו את מסכת גברים ושבו ללימודן.

מאד מאד נהניתי מהקטע הזה, ואז שמעתי שזהו ז'אנר שכבר קיים שנים, בעיקר אצל שרון מייבסקי, המכונה "הרבנית פשמינה", שהעלתה לדף הפייסבוק שלה כמה קטעים בנוסח הזה. ראו למשל את הקטע הזה.

משמעותה של חוויה בלתי אמצעית

מה אני מוצא בקטעים הללו? אומר בעדינות שמצאנו כבר מחודדים מהם. זה לא היה עובר כדבר תורה של רב פורים בישיבה שמכבדת את עצמה. אבל בכל זאת היה בהם משהו חזק מאד מבחינתי.

התוכן כמובן לא היה חידוש עבורי. מאז ומעולם מאסתי בדיבורים הריקים של רבנים (גברים, מטבע הדברים), בדרך כלל לא העפרונות הכי מחודדים בקלמר, שמספרים לנשותינו החסודות, בז'אנר הבזוי המכונה "שיעורי נשים", שצניעותן מביאה אותנו לחיי עולם הבא ואורך שרווליהן ועובי גרביוניהן מביא על כפיו את המשיח, שקדירותיהן ואלפסיהן הן בגדי כהן גדול, ושמסירות הנפש שלהן על שמירת הילדים ליד הסינר כדי שהבעל יוכל להתפלל וללמוד גדולה מהצלת נפשות, ושבכלל דרגתן העצומה היא למעלה מכל נשיא סנהדרין שהוא גם כהן גדול, בפרט אם אינן יודעות קרוא וכתוב ולא נכשלות בלימוד תורה ח"ו וכו' וכו'. וכמובן, חשוב לציין שמן המפורסמות הוא שההלכה מגביהה מעלה מעלה את מעמד האישה, הרבה למעלה מהגבר. מדרגתה הרוחנית עצומה וגבוהה, בינה יתירה ניטעה בה, כבודה בת מלך פנימה, ומכבדה יותר מגופו. בקיצור, יחס ההלכה לאישה הוא נאור ומופלא יותר מכל מה שתמצאו בחברה אחרת כלשהי. אין גבול לסיסמאות ולדמגוגיות של ההצהרות הנחרצות וחסרות השחר הללו. תמיד חשבתי שאני במקום נשותינו החסודות הייתי מתפוצץ.

אלא שעד עתה זה היה רק בשכל. זו הייתה הבנה ולא חוויה. הבנתי שהקשקושים הללו באים מפיהם של דמגוגים שמנסים להשאיר את הנשים במצבן העגום (במטבח וליד מכונת התפירה) ולמלאן בסיפוק מועיל ומשתיק, וכך להוציא מראשן (החלול) רעיונות מסוכנים של מימוש עצמי או התקדמות אינטלקטואלית ורוחנית רחמנא ליצלן. בקטעים הללו חוויתי בפעם הראשונה מצב שטקסט כזה נוחת עליי, עוסק בי ומופנה אליי כשומע. פתאום הבנתי באופן בלתי אמצעי את התחושה שהדובר עם הזקן והפראק, ובמקרה זה עם פאת הטופ לייס (מה זה, לכל הרוחות?), עושה את צרכיו עליי מהמקפצה, תוך זלזול מוחלט ובוטה בכישוריי וברצונותיי. פתאום הבנתי עד כמה קשה לשומע/ת לחשוב ולהשתכנע במצב כזה שפשוט יורד גשם (אם כי נשים חסודות רבות מצליחות בכך. גדולות מכהן גדול, כבר אמרתי?…). הבנתי שגם הנשים, כמוני, עשויות מאותם חומרים ונעלבות מאותו סוג יחס מגוחך ומעליב. עד עכשיו ידעתי שאם אני הייתי במקומן הייתי מתפוצץ. אבל כעת הבנתי שזה לא היפותטי, אלא משהו שבאמת קורה אצלן (לא צריך שאני אהיה במקומן). הן, או לפחות חלק מהן, אלו שטרם איבדו צלם אנוש למרות המאמצים לאבד אותו מהן, אכן מתפוצצות, בדיוק כמו שהיה קורה לי, ובצדק גמור. העסק עבר ממצב של "וידעת היום" למצב של "והשבות אל לבבך", מהשכל לחוויה.

בהתחלה פשוט גיחכתי למקרא הדרבים וזהו. אבל פתאום הבנתי עד כמה נקודת המבט הזאת מרעננת ומאלפת, ובעצם מאד חדשה עבורי. מבחינתי זו הייתה חוויה חזקה מאד. הצלחתי לחוש את התחושות שעד עתה רק הבנתי בשכל. העניין הזכיר לי את דוגמת החדר של מרי, שכבר הוזכרה כאן כמה פעמים. הדוגמה הזאת מלמדת שניתן לדעת על בוריה את כל תורת האופטיקה לענפיה השונים, אבל אם חיינו את כל חיינו בחדר שחור-לבן אזי למרות כל הידע עדיין אין לנו מושג מהו בכלל צבע. הפגישה עם צבע אדום או ירוק היא חוויה חדשה לגמרי גם למומחה עולמי באופטיקה שיוצא מהחדר, שכן היא מכניסה תוכן חווייתי להבנה השכלית המקיפה אך ריקה שהייתה לו עד עתה.

אציין כי בפעם האחרונה הזכרתי את החדר של מרי בהקשר דומה, בטור 446. גם שם עמדתי על כך שמי שלא חווה את היחס הנשי לאיפור לא יכול לפסוק הלכה בנושא הזה. הרחבתי זאת שם לכל פוסק שנדרש להכריע בשאלה שהנסיבות שלה אינן מוכרות לו בחוויה ישירה (אלא רק אינטלקטואלית). טענתי שבשאלות שבהן החוויה נחוצה להכרעה (אם כי זה כנראה מיעוט קטן שלהן) וכשהמרחק בין העולמות גדול דיו, פוסק כזה אינו יכול ולא רשאי להכריע. זהו בדיוק האפקט עליו אני מדבר כאן. מעודי לא חוויתי את החוויה שחווה אישה כשגברים מדברים עליה מעל ראשה ומשתמשים ברצינות תהומית בסיסמאות מגוחכות שמתארות אותה עבור עצמה, ואין לה אפילו פתחון פה לומר להם שיעשו טובה לכולנו ויקפצו כבר מהמקפצה אל המים ויטביעו את עצמם.

האישה היא נשוא הדיון של הדמגוגים הללו, מין אובייקט אילם שדנים בו ובהתנהגותו מעל ראשו כאילו היה חתול מחמד. שוטי הנבואה הללו מדברים בטון מלומד כאילו הם יודעי כל, ומסבירים לי, הטמבלית, מה הקב"ה יעשה לי ואיזה שכר אקבל על עובי הגרביים ואיכות הבישולים שלי (כל עוד אני מבשלת ושותקת כמובן), כאילו למישהו מהם יש מושג ירוק על מה הוא מדבר. אין צורך לומר שהטמטום של הדוברים ושל הדברים כמובן מחדד ומעצים עוד יותר את תחושת העלבון. פתאום הבנתי את התסכול שמוליך נשים למחאות, לעמדות, לאמירות ולצעדים קיצוניים כנגד השמרנות הדתית. הרבה פעמים הייתה לי (ועדיין יש לי) ביקורת על עמדותיהן, אבל כעת אני מבין שזה בא מתסכול גדול ומוצדק. על גבי חרשו חורשים אווילים ועליי מוטל לשתוק, לבלוע, לעכל ולציית.

שאלת תמה

בשיחה על העניין, חיותה דויטש ירתה לי שאלה מפתיעה בעקבות דבריי ישירות לפנים:

האם לא הגדרת ברגע זה ממש את תפקידה בכוח של האמנות הספרות האגדה והמדרש? האם מה שכתבת כאן אינו סוג של 'לימוד'?

היא מתייחסת לעמדה שהבעתי לא פעם לגבי לימוד אגדה ומדרש. טענתי שאין בזה לימוד, בין היתר מפני שלא מסיקים מכאן מסקנות או תובנות חדשות. והנה, כאן לא למדתי משהו חדש אלא רק חוויתי משהו שהבנתי מראש. ובכל זאת, מה שאני מתאר הוא לקח גדול וחשוב שלמדתי מכאן. האם זה לא לימוד?

היא גם קשרה זאת לאמירות אחרות שלי:

שמעתי\קראתי כמה פעמים אותך מדבר על אי היכולת לפסוק לאדם בלי להבין איפה הוא נמצא, מה תחושותיו באמת. דיברת על שו"תים מהשואה. שמי שלא היה שם, לא יכול לפסוק. לכאורה, תפקיד האמנות וכו', הוא לעשות בדיוק את זה. זה מזכיר לי את התובנה החדשה שהיתה לי, אחרי שראיתי את סרט 'לילה' של גור הלר כשבבת אחת הבנתי באופן אחר לגמרי, והרבה יותר עמוק – את המצב הפלשתיני.

ואכן, כתבתי על הדברים הללו במאמר, בטור הנ"ל וגם בטרילוגיה. אם אכן הגישור על הפער בין החוויות הוא תפקידם של האגדה והמדרש, אזי לכאורה עיסוק כזה הוא לימוד תורה מובהק.

שאלה זו עוררה אותי לחשוב שוב על עמדתי הנחרצת לגבי לימוד אגדה ומדרש. כמו שמרי כשיצאה מן החדר שלה למדה משהו חדש על צבעים, כך גם אני פתאום הבנתי אחרת את הדברים שידעתי עוד קודם לכן. לכאורה זה מה שאמורים לעשות האגדה והמדרש, להעביר את הידע מהשכל לחוויה הבלתי אמצעית. זהו סוג אחר של ידיעה. האם זה אינו לימוד תורה, או לימוד בכלל? אחרי שבטור 450 עמדתי על החובה לנסות ולהיכנס לעמדתו של האחר, נדמה לי שזוהי הזדמנות טובה ליישם את הדברים ביחס לסוגיא זו עצמה.

תזכורת: עמדתי לגבי לימוד אגדה

טענתי לגבי לימוד אגדה בנויה משתי קומות: אין בזה לימוד וזו אינה תורה. אין בזה לימוד כי איננו צוברים תובנות חדשות, ולעולם המסקנות שלנו יתאימו להבנות שעמן הגענו אל הטקסט. זו אינה תורה כי התובנות הללו הן אוניברסליות. מסקנות כמו החובה להיות ענוותן, להתנהג באופן מוסרי, או תובנות פסיכולוגיות שונות, אינן מיוחדות לתורה. בעצם הן בדרך כלל נשאבות ממקורות אחרים (כמו הניסיון שלנו), ורק אחר כך אנחנו מוצאים אותן בטקסטים האגדיים. גם אם יש מאמר או שיעור מחודשים באגדה, החידוש לעולם אינו בתוכן ובמסקנות אלא בדרך הפרשנות (איך הוציאו את המסקנות הידועות הלללו מתוך הטקסט). לפעמים זה יכול להיות מהלך מבריק, אבל הברק הוא רק במישור הפרשני. במערב (=בתוכן ובמסקנות) אין כל חדש.

במינוח שהצעתי בעבר, יש אולי מקום להגדיר את התובנות הללו כתורה בגברא (אבל לא בחפצא), אלא שאם מדרש הוא תורה בגברא אז טענתי שכך הוא גם לגבי קאנט ושאר פילוסופים, וכך הוא גם לגבי החטא ועונשו של דוסטוייבסקי או שאר ספרות יפה ושירה וכדומה. מכל אלו אנחנו לומדים תובנות שונות (כמעט כולן ידועות מראש כמובן, אבל מוצגות יפה בטקסט, והוא מסייע לנו לכל היותר להפנים ולחזק אותן).

מבט נוסף על לימוד האגדה והמדרש

הערתה של חיותה באמת הביאה אותי לחשוב מחדש על עמדתי זו. אתחיל מהסוף: בשורה התחתונה הגעתי למסקנה שאני מקבל את הטענה באופן חלקי. לפעמים יש בעיסוק כזה סוג של לימוד, שהרי המעבר מההבנה לחוויה הוא בהחלט בגדר תובנה והוספת עומק לדברים. אבל אני עדיין מחזיק בעמדתי שאולי זה לימוד אבל התוכן שנלמד כך אינו תורה (בחפצא). כעת אסביר זאת בקצרה.

ראשית, הלקחים שאותם אני מפיק בצורה כזאת הם עובדות ולא נורמות. מה אישה חשה ומה חשוב לה ולא חשוב לה אלו שאלות שבעובדה, וככאלו הן אינן תורה. אפשר גם לעשות סקר בין נשים ולהיווכח בדעתן ובתחושותיהן. עושים זאת כל העת במחלקות (המיותרות) למגדר ולפסיכולוגיה. אז מה עניין תורה לכל זה?! איני טוען שהשאלות הללו אינן חשובות, או שאינן נחוצות כדי לפסוק הלכה. בהחלט כן, כפי שהסברתי למעלה. אבל יש שאלות רבות שנחוצות כדי לפסוק הלכה ולא כולן יכולות להיכנס לגדר תורה. לדוגמה, צריך לדעת תחומים מתמטיים רבים כדי לחשב מרחקי קברים וכלאיים, ואפילו דיני מקוואות. צריך לדעת פיזיולוגיה כדי לפסוק בדיני נידה, טריפות ופיקוח נפש. צריך לדעת פסיכולוגיה כדי להבין את הנפש האנושית ועוד ועוד. האם זה אומר שעיסוק בכל אחד מהתחומים הללו הוא לימוד תורה? לא סביר. אלו לכל היותר מכשירי מצווה לצורך פסיקת הלכה, אבל לא כל מכשיר מצווה לפסיקה הוא לימוד תורה. כדוגמה קיצונית, גם אכילת ארוחת בוקר ושינה טובה נותנות לי כוח ללמוד ולפסוק הלכה, האם זה הופך אותם ללימוד תורה? להבנתי לא.

[בסוגריים אוסיף שיש מקום לדון לגבי בירור עובדתי שנעשה בבית דין (חקירת העדים ובירור המציאות), האם הוא נכנס לגדר לימוד תורה. אני נוטה לחשוב שלא, ולדעתי גם שם מדובר במכשירי מצווה. אבל במסגרת דיון בבי"ד יש אולי מקום לומר שהבירור נעשה כולו בתוך הקשר של פסיקת הלכה ולכן אולי הוא נכלל בלימוד עצמו. כך בירור ארכיאולוגי שנעשה כדי לברר מושג במשנה או בתלמוד יכול אולי להיחשב כלימוד תורה, למרות שלימוד ארכיאולוגיה כשלעצמה להבנתי אינו לימוד תורה.]

שנית, המדרש המודרני הזה בהחלט הוסיף לי ממד חשוב בהבנת החוויה הנשית, אבל רוב המדרשים לא עושים לי זאת. לפחות מבחינתי, מדרשים לכל היותר מטמיעים בי קצת יותר ערכים ידועים וברורים, או תובנות ידועות, אבל לא מוסיפים לי מידע ואפילו לא הבנה והפנמה (חווייתית). במובן הזה, להערכתי המדרש המודרני שהבאתי כאן הוא חריג. שימו לב שהשיקול הזה (בניגוד לאחרים שמובאים כאן) מוביל למסקנה שברוב המדרשים אין כאן אפילו לימוד, ולא רק שזו אינה תורה.

ושלישית, התובנות שעולות מכאן אינן ייחודיות לתורה. אלו תובנות אוניברסליות. הדבר ודאי נכון לגבי המקרה שלנו, שהוא הבנה עובדתית של טבע ואופי האישה או של מצבה בעולם. אבל זה נכון גם לגבי מקרים שבהם אגדה כלשהי מחדדת לי תובנה מוסרית. הסברתי כבר כמה פעמים שערכי המוסר הם אוניברסליים (אין מוסר תורני ייחודי), ולכן לימוד של ערכי מוסר אינו לימוד תורה. חשבו על סיפור שמעלה תובנות פסיכולוגיות (כמו החטא ועונשו), או מוסריות-אנושיות (כמו אוהל הדוד תום) וכדומה. מה ההבדל בין "לימוד" של טקסטים כאלה לבין לימוד המדרש המודרני לגבי מצב האישה? האם זה לא יכול להיכתב ולהילמד על ידי כל אדם, יהודי או לא? האם מצבם של השחורים בארה"ב שחשו שאדוניהם הלבנים מתייחסים אליהם כאובייקטים, כרכוש בעלמא נטול רגשות, חשיבה וכבוד, שונה מהותית מהלקח שנלמד כאן לגבי נשים (איני משווה בין המצבים עצמם כמובן)? במה זה שונה? אך ורק בזהותה הדתית של אם המחבר. מדוע, אפוא, הטקסט הזה יהיה תורה ואוהל הדוד תום או HELP (הסרט והספר) לא?

אפשר כמובן לטעון שאכן כל אלו הם תורה (כך תופסים זאת בבתי מדרש חילוניים כיום, שמבחינתם מקורות השראה הם בהגדרה תורה, אבל כמובן שמבחינתם אין לזה שום משמעות נורמטיבית), אבל אם הכל תורה אז רוקנו את הגדרת תורה מתוכן (ולכן באותם בתי מדרש לדעתי לא לומדים תורה, אפילו כשהם עוסקים בקצות, מה שבדרך כלל לא נעשה שם ולא בכדי). הסברתי בכמה מקומות שאולי ניתן לראות את כל אלו (כולל אוהל הדוד תום) כתורה בגברא, אבל זו אינה תורה בחפצא (לא כמו הקצות). כך או כך, זה לא שונה מלימוד ספרות כללית או פילוסופיה כללית.

אולי במקום שבו האגדה מחדדת לי משמעות של דין, כלומר הוראה  נורמטיבית ששייכת להלכה עצמה, שם יש מקום לראות זאת כתורה. דברים שנאמרים סביב ההלכה בהחלט יכולים להיחשב כתוספת תורנית כלשהי. אבל לגבי לקחים מתחומים אחרים איני רואה כיצד ניתן לראות בהם תורה.

מקור השראה או סמכות

שלוש הנקודות הללו מתמצות בהיבט רביעי שחורז את כולן. כאשר אנחנו לומדים מדרש או אגדה אנחנו עוסקים במקור השראה ולא במקור סמכות. המסקנה מתחילה ונגמרת בי ובמה שנראה לי סביר או מוסרי. אף אחד לא מקבל דברים רק כי הם נאמרו או חולצו מתוך הטקסט האגדי, אלא אם הוא עצמו מסכים למסקנה הזאת (ובדרך כלל כבר ידע אותה קודם). הוא לכל היותר מוצא בו השראה שמהדהדת רעיונות שהוא עצמו חשב אותם עוד קודם לכן, ואולי כפי שראינו כאן גם מטמיעה בו את משמעותם ומעבירה אליו את החוויה שלא נחוותה אצלו באופן ישיר. אבל זה כמובן קורה גם בהמון טקסטים אחרים שלכל הדעות אינם תורה, ובו בזמן לא קורה בחלק גדול מהטקסטים האגדיים. לכן לראות בטקסטים כאלה תורה נראה לי מאד בלתי סביר, גם אם אתחשב בחידוש שמעוררת בי החוויה כפי שתיארתי זאת למעלה. אם לא הייתי מבין לבד (בשכל) את הבעייתיות ביחס לנשים, המדרש המודרני הזה שמעביר את התובנה למישור החווייתי לא היה משכנע אותי שהיא קיימת. הוא לכל היותר יכול לעורר אותי לתובנה הזאת, ואולי לחשוף בפניי שהיא קיימת, וכמובן גם להביא אותה למישור החווייתי אצלי. אבל תובנה חדשה שאיני מוצא בתוכי, שום מדרש לא יגרום לי לקבל אותה. מכאן רואים שהמדרש אינו מקור סמכות אלא לכל היותר מקור השראה.

יש לזכור שכל אחד מאיתנו מקבל השראה ממקורות שונים. זה יכול להיות ספרות טובה או פחות טובה, מעופה של ציפור, עמוד חשמל או פנס בודד שניצב לו בפאתי השכונה, דיבור של עובר אורח ששמעתי באקראי, מזג אוויר קר, תמונה שראיתי, שיר שקראתי ועוד. כל אלו מעלים בי תובנות שונות, חלקן אולי חשובות מאד, ולפעמים אפילו ישימות לתורה ולהלכה, אבל הם לכל היותר מסבים את תשומת ליבי לתובנות הללו ולא מלמדים אותי אותן. השראה ממקור כזה אינה בגדר לימוד. אבל מעבר לזה, כפי שהסברתי התובנות הללו גם אינן ייחודיות לתורה אלא הן אוניברסליות. כל זה משקף את העובדה שהמקורות הללו אינם מהווים מבחינתנו מקורות סמכות. אני לא חייב לקבל את התובנה ששאבתי מהציפור או עמוד החשמל. לכן אני טוען ששאיבת השראה ממקור כלשהו בדרך כלל אינה ראויה להיחשב לימוד, וגם אם יש בה לימוד (כמו במקרה של הרבנית פשמינה) זו אינה תורה מכל הסיבות שתיארתי למעלה. כפי שהזכרתי, בתי מדרש חילוניים מתייחסים למקורות השראה כתורה ולעיסוק בהם כלימוד תורה, אבל הם באמת לא מבחינים בין מדרשים לבין ספרות או שירה או כל טקסט אחר. אני חולק עליהם בזה כמובן.

סיכום

אם אשוב ליחס למדרשים המודרניים, כמו זה שראינו למעלה או אלו של הרבנית פשמינה, נדמה לי שנכון לומר שאני חוזר בי חלקית: זה בהחלט לימוד (שלא כמו העיסוק ברוב המדרשים), בדיוק כמו שיציאתה של מרי מהחדר השחור-לבן שלה לימדה אותה משהו. אבל עדיין אני טוען שמה שלמדתי בצורה כזאת אינו תורה.

56 תגובות

  1. פאת טופ לייס זו פאה שחלקה העליון עשוי כולו בעבודת יד. היא נראית טבעית יותר, יפה יותר ויקרה יותר.
    לא מן הנמנע שהדרשנית לועגת גם לנו, בנות מינה, ולמרוץ בו אנו נתונות..

    ואם כבר ספרות, ואם בדברי דמגוגיה ריקים עסקינן, איך אפשר בלי המלך:

    "פשק ר׳ גרונם את רגליו ועמד עמידה שיש בה הכנעה, וגנח כמה גניחות, מאותן שנוהגין הדרשנים לגנוח קודם דרשה, ועצם את עיניו, כדי שלא יתורו אחר הכבוד. ושוב פשק את רגליו…

    נתגבר קלו של ר׳ גרונם ונתמלאו שתי עיניו מין לפלוף, זה הלפלוף שהבריות טועים שהוא דמעות. התחילו כל הנשים בוכות ומבכות את בעליהן, ונתמלאה כל מאה שערים בכייה. הגביה ר׳ גרונם קולו וצעק, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. אדם מהלך בשוק ודומה לו שאינו חוטא, אבל אני אומר שהוא חוטא ופושע. כיצד, הרי שעמדה עגלה רתומה לשור וחמור והריח אותו אדם טביקי ונתעטש, ונזדעזעו הבהמות וזזו, נמצא עובר על לאו של לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. אדם עומד בבית הכנסת ומתפלל בציבור ועונה אמן, דומה שכאן במקום קדוש מנוקה הוא מכל עוון, אבל אני אומר לכם שהוא חוטא ופושע, שאינו עונה אמן בכל כוחו…

    באותה השעה נזדעזע כל הציבור. פונים לכאן הרי אוי, פונים לכאן הרי אבוי. יושבים בבית המדרש אוי, עולים על מיטתם אבוי. יודע ר׳ גרונם שמבקשים לשמוע דיבור של נחמה, אבל לבו מר כלענה, ואינו יכול להוציא מפיו אלא דברים מרים כלענה…"

    ש"י עגנון, תמול שלשום
    כדאי לקרוא עוד, זה ארוך!

  2. על אף הסאטירה המרתקת, האם אנו מתעלמים לגמרי מהמושג "לפני עיוור לא תתן מכשול"? האם אכן ישנה סימטריה אבסולוטית בין המשל לנמשל? (כמו גם ההשוואה בין ניתוח ולמדנות בין שני המינים)

    בנוסף, האם אתה מוכן גם לערער על התפיסה שלך לגבי חוויות ורגשות רוחניים? אולי אם תחווה כאלו תשנה תפיסתך לגבי האמונה הדתית (ראשית בזה גופא, שישנה משמעות לחוויה דתית, כי לא ניתן להסבירה בשכל ורק מי שחווה יודע להגיד זאת…)

  3. אנסה בכל אופן. שאלתי שני דברים.

    א. האם בעיניך אין מקום לצנעה של האשה, ולדיונים לגבי לבוש מושך שהן לובשות (טופ לייס וכו'), בתור גדר למצוות 'לפני עיוור לא תתן מכשול'? והאם לא נעון שגברים יערכו את הדיון בנושא, כיוון שהם מיומנים יותר בלמדנות.

    ב. טענת לא פעם שחוויות דתיות רגשיות הן חסרות משמעות בעיניך בתור ערך לדת. אני שאלתי על כך, האם לאור שינוי עמדתך בנוגע להבנה רגשית של דברים, תסכים לבחון גם נושא זה. כיוון שלדעתי אדם שחווה חוויה רגשית-רוחנית, מבין לפתע את הערך והחשיבות העצומה שלה. ועד כמה החיבור הרגשי למצוות היא כל מהות קיומן. כאמור, אי אפשר להסביר מדוע זה נכון עד שמרגישים את זה.

    1. לפני עיוור בלבוש האישה, פשוט חוצפה מטורללת , מעולם לא שמעתי על איסור לקנות בית נאה או לנסוע ברכב נאה שלא להכשיל את הציבור בלפני עיוור. מדובר בנונסנס הילכתי.
      מי שמיומן בהלכה לא יתעסק השטויות האלו.

    2. כשכותבים פרוזה, בניגוד לשירה, מן הראוי להסביר את כוונותיך במילים ולא לבנות על הרגשות שיתעוררו אצל הקורא. באתר הזה השאלות, התשובות והטענות שייכות לז'אנר הפרוזה. זאת בלי קשר לאופיו ונטיותיו הבעייתיות של בעל האתר האוטיסט/אספרגר, שלא מבין מה שמדברים איתו אם לא מסבירים לו.

      לשאלותיך:
      א. דרישות צניעות מהאישה לא עלו בטור ואפילו עם זכוכית מגדלת (הן עלו רק כביטוי ליחס לנשים כאובייקט), ואיני מצליח להבחין בקשר בינן לבין מה שכתבתי. ולגבי עצם הדרישה ענו לך נכון, ואכ"מ.
      מי שאמור לערוך את הדיון הוא כל מי שמבין בהלכה ומכיר היטב את נפש האישה, יהא גבר או אישה. בעצם זה מי שאמור להכריע. להביע דעה יכול כל אחד/ת. אבל אפילו בזה לא ממש עסקתי כאן. השאלה העיקרית היא תוכן הדיון ואופיו (היחס לאישה כאובייקט).
      ב. אין בדל קשר בין חוויות ואמוציות שעליהן דיברתי בעבר לבין תובנה חווייתית של טענה מוגדרת (שזה הנושא שלי כאן). לחוויות כשלעצמן אין שום ערך דתי ו/או אינטלקטואלי, להבנה ישירה של טענות ומשמעותן כן. החוויה של צבע אצל מרי ביציאתה מהחדר אינה אמוציה.
      מי שמבין חווייתית את משמעותן של המצוות, מפספס בגדול. הוא הופך אותן לאינסטרומנטליות. זו דוגמה טובה להטייה שברגש.

  4. מעתה, האם נכון לומר (גם לשיטתך) שהספרות האגדה והשירה הם 'מכשירי מצווה'? הם מכשירי מצווה במובן זה שתפקידם ומטרתם להרחיב את הנפש והתודעה, לחדד דקויות ותובנות, כאשר העידון והחידוד הזה מועילים לכל דבר שהוא, גם לעשיית מצוות. למשל המלך ליר של שייקספיר מועיל לדיוק ולהעמקה בכיבוד אב ואם – כפי שטוען הרב ליכטנשטיין במאמרו 'תורה עם נחלה', וכן על זו הדרך. (על אחד משפיע מדרש פארודי מודרני, על שני משפיע דווקא מדרש עתיק) ומה בין מכשיר מצווה לקטגוריית 'תורה בגברא'?

    1. ברור. מעולם לא טענתי אחרת. מדרש הוא כמו המלך ליר, דוסטוייבסקי ואוהל הדוד תום, או סרט טוב. זו גופא טענתי.

      1. תוהה אם בקצת יצירתיות אפשר להפוך את זה למצווה בפני עצמה מסוג המצוות הכלליות. נניח, ועשית הישר והטוב (איך תעשה אם אין לך הבנה אנושית עמוקה ועשירה?)

    2. לחיותה,
      קראתי את הספר שלך, אשת הרב אשת הבישוף, סיפור מטלטל ביותר וכתוב היטב. יש לי כמה שאלות ברשותך:
      א. האם הספר יתורגם לשפות אחרות כמו אנגלית, צרפתית וספרדית?
      ב. בסוף הספר מתואר כיצד נפגשות הידים למרות חוקי הקורונה. לכאורה גם למרות חוקי הדת. כקורא דתי זה קצת מעורר תחושת אי נוחות. רציתי לשאול כיצד את ניגשת לזה? זה מה שמתאים לדמויות ולכן התיאור הזה צריך להיכנס? או שמבחינתך זה לא משנה? אין לי בעיה עם הרומנטיקה ביניהם אבל מבחינתך כסופרת איך את מבינה מה נכון לתאר ומה לא נכון לתאר (איך זה עובד בקיצור)?

      1. תודה אבל א. אני לא חושבת שהאתר של הרב מיכי הוא המקום המתאים לדיון הזה. ב. גיבוריי הספר שלי לא בהכרח שומרי נגיעה ואני משתדלת לתארם כפי שהם באופן אמין. כמובן שיש לי גבולות אבל הם לא עוברים בהכרח שם.

        1. מבחינתי לא הכרחי למחוק, זה לא משנה לי. לשיקול דעתו של בעל האתר. ובינתיים תודה על הפרסומת, ועל הדרך אוסיף ואשיב לשואל שהספר כבר תורגם לאנגלית ונמצא באמזון.

          1. ואגב, נושא גבולות של צניעות (ואולי תחומים אחרים) ביצירה של יוצר דתי הוא נושא מעניין, שאם יוקדש לו פעם פוסט, יהיה לי מה לומר לגביו, מן הסתם.

            1. זה לא רק ענייני צניעות. זה גם כיבוד תלמידי חכמים למשל. פעם כתבתי קטע על תלמיד חכם שהכרתי והזכרתי שהיו לו כתמי זיעה בבית השחי. היה לי ברור שזה חלק מהתיאור שלו שמהותי לסיפור. חופש ספרותי הוא הכרחי לפעמים אבל מה בדיוק המנגינה זו שאלה שמסקרנת אותי.

              1. יש פה דקויות כמובן, האם אתה חפץ ללעוג לו? האם אתה כותב עליו (לא כתלמיד חכם, אלא כאדם) מתוך כבוד? לרשעים מותר ללעוג. סתם להגחיך בני אדם – פחות מתאים לי.

              2. זה לא היה לעג. זה היה חלק מההנגדה של הסיפור. גם לי אין עניין ללעוג לבני אדם.

  5. מוישי בלך, מתנצל על החוצפה. אינני איש נטורי קרתא וגם אינני מחזיק בעמדות אלו, אולם בכל אופן מוכן לדון בהן ברצינות ולא לבוז להן בדומה ל'ליברלים' ששולטים היום בשיח הציבורי. הנתונים מראים כי בגידות וגירושין נפוצים כיום יותר במגזר הכללי, אז כן כדאי לדון בכובד ראש בכל שאלת נושא ההפרדה בין המגדרים ולא לטמון את הראש בחול ולהשוות את זה לרכישת דירה ורכב.

    הרב מיכי. הבאת כאן פוסט סאטירי אשר לצד הפן ההומוריסטי שלו, גם צידדת לתוכן שלו ולביקורת העולה ממנו, בין היתר בכל הנוגע לצנעת נשים פנימה ובכך שגברים עוסקים בנושאי נשים וכו'. על כך הקשתי על אף שאין זו מהות הטור, כיוון שאלו תובנות מעניינות לדיון שעלו ממנו.

    ב. היא גופא, אני טוען שלפעמים כדי לדון בחשיבות של רגש מסוים צריך פשוט… להרגיש אותו. כפי שלא הבנת בשכל את משמעות התחושה והרגש כדי להמחיש תובנה מסוימת. רצוני לומר שקשה לדון בערך של חוויה בלי לחוות אותה.

    ואגב, לטעמי אדם בעל רגש לא היה מגיב בצורה כל כך ציניקנית לתגובה על הטור שלו. כפי שלא היית מגיב כך למשתתף בשיעורך.

    1. איפה עלה נושא ההפרדה בין המגדרים, העלית את נושא צניעות האישה בהקשר מופרך לדעתי של לפני עיוור. בהגדרה ההלכתית מדובר בשטות מוחלטת והבאתי לך את ההנגדה של לא תחמוד כדי להדגיש את האבסורד שבהקשר

      1. הפרדה היא גם חלק מנושא של צניעות. אם חוסר צניעות (ובכללה חוסר הפרדה) גורמת לבגידות ואיסורים הרי שיש כאן 'לפני עיוור' וכמובן צריך להוסיף לזה את החטא יומיומי של "לא תתורו" והרהורים וכו' וכו'.

        לא צריך להיות חכם גדול בשביל להבין שהיצר אפקטיבי בהרבה במקרה של נשים, מאשר ברכישת בית ויש בכך גורם להרבה יותר עבירות חמורות. כך או כך ה"הנגדה" הזו אין בה כדי להשיב על טענתי. אולי אין הכי נמי, יש בעיה לגרום לקנאה וחמדנות? לא משיבים על קושיה מקושיה אחרת. לא הבנתי איך רואים כאן את השטות המוחלטת של ההגדרה ההלכתית.

        1. כי ההגדרות של לפני עיוור מדברות על החטאה אקטיבית, כמו בתרי עברי דנהרא , שבלעדיו זה לא היה חוטא
          ולחלק מהראשונים מדרבן אפילו באותו הצד

  6. בשולחן ערוך מובאת דוגמה של הכאת בנו הגדול, שעלול לגרום לבנו להחזיר לו, ולעבור על מצוות כיבוד אב ואם. כ"ש במקרה של בחורה לא צנועה הגורמת להרהורים (אפילו לא בדרך "גרמא") שיכולה להיחשב כנותנת מכשול לפני העיוור. גם אם אתה חולק, זה ודאי נושא לדיון לכל הפחות..

    1. בס"ד פורים קטן פ"ב

      ליוסף ומשה – שלום רב,

      נראה ששניכם צודקים חלקית.

      במ"ב (סי עה ס"ק ז) מבואר שיש הבדל בין מקום הרגיל להיות מגולה, שאף שהמסתכל כדי ליהנות עובר ב'לא תתורו' – אין על האישה אחריות על מה שהגבר חוטא ומכווין ליהנות, ואינה חייבת לכסות.

      לעומת זאת במה שדרך להיות מכוסה – אסורה לגבר גם 'ראיה בעלמא' ללא כוונה ליהנות (כמבואר במ"ב בשם הפמ"ג). נראה שבזה (מה שדרך לכסותו) יש 'לפני עוור' באי-כיסוי, שהרי כמעט בלתי ניתן להימנע מ'ראיה בעלמא' האסורה, ולכן נהגו בנות ישראל הכשרות לכסות.

      בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

  7. בהמשך לדיון בפיליטונים של הרבנית פשמינה ובכוחם של קולנוע ומדרש, הסרט הזה שיצר יעקב פרידלנד בשנת 2000, לפני 22 שנה, עלה ממש עכשיו ליוטיוב לצפייה חופשית. הוא משקף נקודה היסטורית בזמן של תחילת הפמיניזם הדתי בישראל. 'קולך' נוסד שנתיים קודם. נחמה ליבוביץ המצוטטת פה על ידי הרב אריאל נפטרה רק שלש שנים קודם, דוקטוריות נעשו פרופסוריות, ועוד ועוד. סרט מתוק להפליא ונוגע ללב, ויש בו לטלטל אם אתם מהסוג שסרטים (או מדרשים) מטלטלים אתכם. חפץ של מצווה. https://www.youtube.com/watch?v=LdLZBtoP8Ow&t=729s

  8. בעבר https://mikyab.net/posts/7229#comment-13469
    הגדרתי בתגובה את ערוצי הלימוד: 1. מקורות השראה 2. אנליזה 3. הפנמה
    את ההפניה הגדרתי כמכשיר הלימוד הכי טוב שיש ללימוד הבא. התלבטתי אז אם הוא ממש חלק מהלימוד, וכמעט שכנעת אותי שלא

    1. ואני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי. כאן העליתי נקודה אחת קטנה: הפנמה לא במובן של הטמעה של הבנה ישירה היא כן לימוד (גם אם לא תורה).

  9. "פתאום הבנתי עד כמה נקודת המבט הזאת מרעננת ומאלפת, ובעצם מאוד חדשה עבורי. מבחינתי זו הייתה חוויה חזקה מאוד. הצלחתי לחוש את התחושות שעד עתה רק הבנתי בשכל"

    נראה שבפוסט הזה נדונו כמה עניינים בערבוב שקצת מטעה:
    ענייני צניעות נשים / השכלה תורנית לנשים / מדרש, אגדה וספרות לעומת הלכה.

    אף על פי שאני סבורה כי אגדה, מדרש וספרות בכלל עשויים להיות כלי לימוד מרתק גם להבנת התורה, במקרה הזה הייתי מעדיפה את גישתך הקודמת והייתי חותמת דווקא על משפט סיום הפוסט:

    "מה שלמדתי בצורה כזאת אינו תורה" .

    כי ייתכן שלא הבנת. ייתכן שהבנת באופן חלקי. ייתכן שנסתרו מעיניך ההטעיות והשקרים הקטנים החבויים בדרשתה של פשמינה.

    מעולם לא היית אישה, ולעולם לא תבין הכול, גם אם נדמה לך שהבנת. קרוב לוודאי שלא תבין עד הסוף מה זה להשתמש במניפולציות גוף של אישה מול גבר – מה שכל אישה מבינה, מנערותה, מיום שמתעצב גופה הנשי. (למעט כמה צדיקות / אוטיסטיות שלא חוות את זה ולא מבינות את זה).

    הדברים היו ידועים ולא היה בהם שום חידוש עד לימינו. פתאום הם הפכו לפרות קדושות שאסור לדבר עליהן. אז נכון, זה לא פוליטיקלי קורקט לומר את זה, ואבוי לגבר שיעז לדבר על זה, אבל כאישה, ההיתממות הצבועה הזו די נמאסה עלי. לא כל אישה שקוראת את דרשתה של פשמינה מזדהה איתה. היא אמנם משעשעת, אך היא מחסירה הרבה עניינים חשובים ומעצימה דברים שאינם נכונים.

    הרבה נשים בעולמנו המהוגן המגוון משתמשות במניפולציות גוף באמצעות לבוש כזה או אחר. לא הרבה גברים עושים את זה. לגברים יש מניפולציות אחרות, ומכל מקום, אף על פי שאני מעולם לא הייתי גבר, אני מניחה שהמשוואה אינה סימטרית. האפקט של מניפולציית גוף של גבר על אישה אינה דומה לזו של אישה על גבר. ובוודאי לא בתוצאותיה בהיבט ההלכתי.

    נשים כן צריכות להיות מודעות להיבט ההלכתי של מה שהן עושות במתכוון או שלא במתכוון. נשים כן צריכות ללמוד משהו על זה.

    נכון, הדעת לא סובלת זלזול באינטלגנציה של נשים. כמובן, כל לימוד לנשים צריך להיות ברמה גבוהה ומעמיקה לא פחות מזה של גברים, ובוודאי ששיעורים בסגנון הדרשן רבי גרונם והגננת פשמינה הם מחוץ לתחום.

    באחת התגובות כתב הרב: "דרישות צניעות מהאישה לא עלו בטור ואפילו עם זכוכית מגדלת". טוב ויפה, בוודאי שאין להעלות דרישות.
    אבל למה לא להציע לימוד הלכתי מעמיק בענייני צניעות? אולי סדרת פוסטים שתעשה פעם אחת סדר אינטלגנטי בג'ונגל הזה?

    וביחס לתובנות ממדרש ואגדה – אולי על זה דיבר ר' נחמן כשהבדיל בין ניגון של מנגן כשר וניגון של מנגן אחר..

    1. יש כאן המון ערבובים. הכנסת לי לפה דברים שלא אמרתי ולא עסקתי בהם. מי דיבר על שימוש במניפולציות נשיות? אני בהחלט מבין את זה, בפרט בגלל שהמניפולציות הללו פונות כלפי גברים. היכן עסקתי בזה בכלל? היכן כתבתי שאין לדבר על זה? מה זה קשור לטור?

      1. אפשר להתפוצץ מכל דרשה אינפנטילית, זה לא משנה אם היא מכוונת לנשים או לגברים. כיוון שכאלה יש בשפע, לא הבנתי מה ההארה הספציפית מנאום פנינה הכוהנת.
        אם ההארה היא לגבי תחושת האישה לגבי העיסוק בענייני צניעות – לא נראה לי שאפשר ללמוד מהנאום דבר וחצי דבר על כך.
        כצו השיח הפמיניסטי היום כל דיבור על מניפולציית הלבוש הוא מוקצה מחמת מיאוס. הנחתי שגם אתה נשבית..
        וכיוון שזה לא כך, אתה יכול מבחינתי למחוק את התגובה ההיא וגם את זו.

        1. הבעיה היא שדרשות לנשים הן בד"כ אינפנטיליות. אבל טענתי הייתה כלפי הדיבור הרווח לנשים מעל לראשן. זה הכל. הצניעות הייתה דוגמה בעלמא, כי היא הנושא הכי רווח בדרשות נשים. ובהחלט ניתן ללמוד מהדרשה הזאת את התחושה כשמדברים אליך מעל הראש.

          1. אכן פטרוניות היא דוחה. וכשהיא מגיעה יחד עם אינפנטיליות היא דוחה עוד יותר.

            בכל מקרה, אם פעם תחליט לעשות סדר, ולתת משהו משלך בהלכות צניעות, אני לפחות, אשמח מאוד.
            יש היום בלבול, נבוכות ואוזלת יד מול הז'אנר: "הדתיות שלי לא נמדדת במיני שלי", "התפילה שלי יותר חשובה מהמחשוף שלי", "אשתי צדיקה אמיתית, גומלת חסדים, למי זה בדיוק אכפת אם היא מסתובבת ללא שרוולים בחום של תל אביב?" ו"למה אני צריכה לכסות את הראש בכלל ולמה בבית הכנסת"?

            מה מדאורייתא ומה לא. מה חשוב ומה פחות חשוב, מה הגבולות, איך הם נקבעו..
            איך מסבירים, איך נכנסים ללב ואיך מניחים את הדעת המשכילה והאינטלגנטית.

            1. בס"ד פורים קטן פ"ב

              לאישה – שלום רב,

              לכאורה ניתן להסביר את הלכות הצניעות בשני כיוונים: הלכה ומכובדות.

              הלכה – כמו שאישה מוכנה לשמור את כל דקדוקי השבת והכשרות, אף שאינם נוחים ולא תמיד מובנים. למה ייגרע כוחם של הלכות הצניעות?

              מכובדות, וכאן זה לא בהכרח חופף את הגדרים ההלכתיים, אבל מתקרב – אפשר לעשות 'מבחן בוזגלו' פשוט: האם גבר שמכבד את עצמו יילך ברחוב עפ 'מיני', מחשוף, מכנסיים צמודים, או בזרועות מגולות בלי שרוולים?

              ועל כל פנים, ככל שמעמדו של אדם גבוה יותר – מתבטא הדבר בלבוש מוקפד יותר. גם מי שלא יילך עם כובע לראשו בחיי היום יום – יחבוש כובע כביטוי להיותו בתפקיד. יהודי.ה הנמצאים בתפקיד מלא כנציגיו של מלך מלכי המלכים – ראוי להם להתעטר בכובע הולם.

              בברכה, אליעם פיש"ל וורקהיימר

              1. שצ"ל אליעם פיש"ל היקר,

                התשובות האלה היו יכולות להיות מספקות בזמנים טובים יותר. לא בעידן הזה.

                הלכה – כבר מזמן לא ברור במחוזותינו מה הלכה ומה לא הלכה בענייני צניעות. מי קבע את קו הברך, או המרפק, ולמה דווקא אותם, אם בכלל זה מה שקבעו? הרי הטווח גם ככה רחב כל כך – אולי דווקא גרביים שחורות שאסור להסיר אפילו בחוף הים הנפרד שיש בו מציל גבר, זו ההלכה?
                ואם זה כל כך נזיל, אז אולי מיני (לא קיצוני) בסביבה שבה ממילא כולם במיני זה בסדר?

                מכובדות – דווקא בארץ הקודש כל לבוש נשי הוא מכובד כל עוד הוא בעל השיק והסטייל המתאימים לסיטואציה. (שלא כמו באירופה ובארה"ב ששם דווקא לעבודה מתלבשים בצניעות).
                ההיפך, דווקא לבוש בעל סטיגמה "דוסית" הוא פחות מכובד ופחות מתאים. הבנות בורחות מהסטיגמה הזו כמו מאש ועושות הכול כדי שגם לבוש צנוע יהיה אופנתי ומקסים ולא "יסגיר" אותן.

                נציגיו הפוסט-מודרניים של מלך מלכי המלכים לא חושבים שהלבוש אומר משהו על טיב הייצוג. הם כמובן, לא יהלכו ערומים, או חשופים בצורה בוטה, אך מבחינתם, כל עוד הם מאמינים בו, עושים מעשים טובים וחיים על רצף דתי מסוים – הם מייצגים אותו נאמנה. כמובן שאפשר לומר שזה לא שונה מהאופן בו הם מקיימים הלכות אחרות, אבל כנראה שבשל השיח הנשי האחר היום, הלבוש הוא טאבו שקשה מאוד להתעסק איתו. כל ניסיון לגעת בזה גורר תגובות נזעמות הן מצד נשים והן מצד גברים צעירים המגנים עליהן בחירוף נפש.

              2. בס"ד פורים קטן פ"ב

                לא' – שלום רב,

                אינני רואה כל סיבה לפחד מ'תגובות נזעמות' של פלונית או של אלמוני. מותר לנו לחשוב ולומר את מה שלימדונו חז"ל ואת מה שהשכל הישר מחייב. הרי אין אנחנו שוטרים להכריח אף אחד.ת. אבל לא ניתן להם להרתיע אותנו מלומר בבטחה את האמת.

                'קו הברך' או 'המרפק' נקבע ע"י חז"ל באומרם 'שוק באישה ערוה'. יש מחלוקת פרשנית האם 'שוק' הוא מה שאנחנו קוראים 'שוק, היינו העצם שמתחת לברך, ולפי זה יש לכסות עד לקרסוליים. אך המ"ב פוסק כשיטה ש'שוק' הוא מה שאנחנו קוראים 'ירך' ולכן די מצד הדין לכסות עד הברך והמרפק.

                וכפי שהזכרתי את 'מבחן בוזגלו' הגברי. האם גבר המכבד את עצמו יילך ברחוב במכנסים קצרים או צמודים? האם גבר מכובד יילך במחשוף או בזרועות מגולות? ברור שמעצבי האופנה דואגים שלבוש הנשים יהיה מושך בצורה פרובוקטיבית, מפני שבתודעתם האישה היא 'אובייקט' בתרבות שבה מכבדים את האישה – מלבישים אותה בצורה מכובדת. למה לא נלמד מאירופה וארה"ב?

                ועל כל פנים. העובדה שיש 'דתיי רצף' מלמדת שלמרות הכל. הצעירים רוצים להיות קשורים למסורת. ככל שאנחנו נראה להם דוגמא אישית של קיום דקדוקי ההלכה ברצון בשמחה ובגאווה – נראה במוקדם או במאוחר את הצעירים עולים בקו הרצף.

                בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

              3. שצ"ל היקר,
                אני תמיד אוהבת מה שאתה כותב, ולא פעם נעזרתי בדבריך,
                אבל הפעם זה לא משכנע. מבחן בוזגלו הזה נשמע טהרני, מוסרני וארכאי. הולכים היום איך שרוצים.. אפשר כמובן להתלבש באופנים שונים לפגישה רשמית, למסיבה, לטיול עם הכלב בפארק..
                מעצבי האופנה לא בהכרח מתייחסים לאישה כאובייקט, הם מעצבים גם לאישה וגם לגבר בגדים יפים, אופנתיים, איכותיים, נוחים וכייפים..
                הלבוש יכול להיות מושך, בהתאם לסיטואציה, וצעירים היום לא מפרשים לבוש חשוף כלבוש פרובוקטיבי.
                בארה"ב ובאירופה אפשר כמובן לראות הכול, רק בעבודה שם זה לרוב הרבה יותר שמרני מאשר בארץ.

              4. בס"ד 15 לפברואר 6,593.375,496 למפץ הגדול

                להומא סאפיינסא הנקראת 'אישה' – שלום רב,

                כיצור פרה היסטורי מאובן אין לי בעיה להיות ארכאי. ואני מבקש יום יום: 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'.

                אני מחזיק בגאווה בתורה מוסרנית וטהרנית הדורשת מנושאיה לטהר את מחשבתם, ואשר נכתבה באש שחורה על גבי לבנה אלפיים דורות לפני 'המפץ הגדול', תורה שחרתה על לוחותיה: 'לא תחמוד', וקורא פעמיים ביום 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם',

                לפיכך, קובעי הטעם וה'שיק שלי הם הנביאים, התנאים והאמוראים, רחכמי הדורות, ראשונים ואחרונים, שמצאו לנכון לתלמידי החכמים, גברים ונשים להתנאות בלבוש נאה ומכובד אך לא חושפני ולא מנקר עיניים, כתיאורו של הרמב"ם בפרק ה' מהלכות דיעות, שציטטתי מדבריו בתגובתי 'הצניעות – מידתם של תלמידי החכמים'. זהו 'רבי משה'ס שיק' 🙂

                אבל גם ממה שאני רואה סביבי, לא ראיתי בתקופתנו שום גבר מכובד המקפיד על לבושו 'שיהיה יפה אופנתי כייפי ונוח'ההולך לעבודה או לאירוע רשמי במכנסיים קצרים או צמודים,ולא במחשוף או בזרועות מגולות ללא שרוולים. את ה'כיבודים' האלה השאירו הגברים לנשים…

                אם חז"ל חשו ל'כבוד בנות ישראל שלא יזונו בהם את עיניהם' – גם לנו ראוי ללכת בעקבותיהם.

                בברכה, ארכיאו-בוזאגלו זאורוס הקרטיקוני

              5. המקור בירושלמי סנהדרין פרק ב הלכה ד (לגבי הדיון מי הולך קודם בלווייה): 'ומאן דמר האנשים תחילה, מפני כבוד בנות ישראל, שלא יהיו מביטין בנשים'

                בברכה, אבז"ק

              6. חחח אין כמוך. לא התכוונתי שזה לא משכנע אותי. אני לגמרי אתך.
                אבל קצת קשה לדבר בשפה הזאת אל מי שמתקשה להבין, לדוגמא, מה לא מכובד בעשרה סנטימטר מעל הברך…

              7. בס"ד פורים מוקפים קטן פ"ב

                לא' – שלום רב,

                כבר הזכרתי שעניין ה'מכובדות' לא אמור לחפוף במאה אחוזים את הגבולות שהציבה ההלכה, ויכולים להיות פערים לכאן או לכאן.

                דוגמא קלסית לפער כזה, הם ימי הפורים שהחלו בתחושה טבעית של היהודים הפרזים שעשו את יום ארבעה למשתה ושמחה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו כדי לבטא את שמחתם על הצלתם הפלאית.

                באו מרדכי ואסתר, כאנשי הלכה, והוסיפו וגם גרעו מיצירתה של התחושה הטבעית. מחד גרעו אנשי ההלכה את ה'יום טוב' וסירבו לקבוע איסור מלאכה גורף בימי הפורים, אלא השאירו תחום זה ל'מקום שנהגו'.

                ומאידך הוסיפו מצוות מעבר ל'תחושה הטבעית'. וחייבו גם את יהודי ערי החומה שלא חשו מאויימים לחוג את יום החמישה עשר (כהסברו של הרמב"ן). וכן הוסיפו את חובת הדאגה לאביונים, שלא היתה כלולה בהתעוררות הספונטנית.

                וכך לענ"ד, צריך לבנות בהסברה ראשית כל את התחושה הטבעית שלבוש הולם הוא כבוד ללובשו, כש'מבחן הבוזגלו' יבהיר שמה ששום גבר מכובד לא ילבש כלבוש סביר – מכנסיים קצרים או צמודים, 'מיני', מחשוף וזרועות מגולות – אינו מכובד לאישה, גם לא לגוייה.

                על הקומה הטבעית, כשהופנמה כראוי – אפשר לבנות את 'קומה ב', גדרי הצניעות הנובעים מההלכה. כאן קו התיחום (ע"פ ההגדרה המקילה ש'שוק' שהגדירו חז"ל כ'ערווה' הוא הירך) הוא קו הברך והמרפק. ועדיף קצת מעבר כדי שגם במצב ישיבה לא תתגלה ה'שוק'.

                ב"ה יש אלפים ורבבות נשים דתיות מצליחות הלבושות נאה ומכובד בגדרי הצניעות ההלכתית. אפשר ללמוד מהן.

                בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

  10. בס"ד פורים קטן תשפ"ב

    צודקת הרבנית פנינה כהנת תליט"א שצניעות לא נועדה רק לנשים. וכן ביאר הרמב"ם ברק ה' מהלכות דיעות שתלמידי חכמים צריכים לנהוג בצניעות, בדרך שיש בה מכובדות אך לא התבלטות מנקרת עיניים. אצטט כמה דוגמאות:

    'צניעות גדולה הוהגים תלמידי חכמים בעצמן: לא יתבזו ולא יגלו ראשן ולא גופן. ואפילו בשעה שייכנס לבית הכסא יהא צנוע…

    תלמיד חכמים לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו… ולא יגביה קולו ביותר, אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות… אם ראה מקום שדבריו מועילין ונשמעין – אומר; ואם לאו – שותק… ולא ישנה בדיבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיו"ב. כללו של דבר אינו מדבר אלא או בגמילות חסדיםמאו בדברי חכמה וכיו"ב. ולא יספר עם אישה בשוק, אפילו היא אשתו או אחותו או בתו….

    מלבוש תלמיד חכמים – מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיו". ולא ילבוש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהם , ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינוניים נאים.

    ולא יהיה בשרו נראה מתחת מדיו, כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושין במצרים, ולא יהיו בגדיו סחובים על הארץ… אלא עד עקבו, ובית יד שלו – עד ראשי אצבעותיו…'

    אכן לא היה מנהג אבותינו ללכת במכנסיים אלא מתחת לחלוק המכסה אותן, וכך למשל מצויירים בהגדה דפוס אמשטרדם, החכמים המסובים שחלוקם מגיע עד לעקב (כתיאורו של הרמב"ם ע"פ חז"ל) בעוד תלמידיהם לבושים בחלוק המכסה עד הברך, אך לא פחות מזה.

    רק במאה ה-19 גזרו המלכויות במזרח אירופה ומרכזה שיילכו היהודים בלבוש אירופי הכולל (לגברים) ז'קט קצר שאינו מכסה את המכנסיים, ומאז פשטה דרךל בוש זו בין היהודים.

    הרב אהרן ישעיה רוטר מעיד (בהנהגות החזון איש, שבראש ספרו 'שערי אהרן' על או"ח) שהחזו"א הסתייג מהמנהג שפשט ללבוש מכנסיים שאין עליהן מעיל ארוך המכסה אותן, וכשנאלץ בימות הקיץ הלוהטים ללכת ללא מעיל – הקפיד ללבוש טלית קטן ארוך שיכסה את המכנסיים. נראה עכ"פ שאת הסתייגותו שמר החזו"א לעצמו, אך לא הורה כן לרבים, שכן כבר פשט המנהג להקל בזה.

    נמצינו למדים שאורחות הצניעות יפים לכל בן תורה, איש כאישה.

    בברכה, אליעם פיש"ל וורקהיימר

    אני משער שהלבוש האירופי שקיצר את הז'קט לגברים אך לא לנשים, נבע מלבושי האבירים רוכבי הסוסים, שקשה לרכב עם חלוק המכסה את הרגליים, ולכן קיצרו את המעיל.

    1. פיסקה 1, שורה 1
      … בפרק ב' מהלכות…

      פיסקה 2. שורה 1
      צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים…

  11. סליחה על הבורות, אבל מה אתה קורא "תורה בגברא" ו"תורה בחפצא"?

    1. ציון מקור (להבחנת רמד"א בין 'תורה בגברא' ל'תורה בחפצא' הגיב:

      בס"ד פורים קטן דמוקפים פ"ב

      לב"הג – שלום רב,

      ראה במאמרו של הרב מיכאל אברהם, 'תלמוד תורה – דין בחפצא או דין בגברא', באתר 'אסיף', וכן בתשובתו על 'תורה בגברא ותורה בחפצא' באתרא הדין.

      אגב י"ל שיש הבחנה בין חג השבועות שבו היה חפצא של 'מתן התורה' לישראל לבין ימי הפורים שבהם היתה קבלה של התורה בגברא, בהסכמה והפנמה של קבלת התורה בליבותיהם של ישראל.

      בברכה, גבריאל חפצדי צוויידינימובסקי הלוי

  12. יישר כוח לכבוד הרב המשמח אלקים ואנשים ר' גבריאל חפצדי שליט"א. פורים קטן שמח!

    1. ואולי יש לומר שיש הבחנה בין תורה 'בתוך הגולנ' שפועלת רק על הגברא לרומם את היחיד והקהילה, לבין 'תורת ארץ ישראל' הפועלת לקדש גם את ה'הפצא' של האדמה והמציאות הארצית כולה להתקדש בקדושת התורה, וזה יכול להיעשות רק על ידי עם ישראל בארצו.

      והיא ההבחנה בין 'מיכאל השר הגדול' המעלה את נשמות הצדיקים, לבין דוד' ו'אברהם' המביאים את הקדושה אל המציאות הארצית. 'מיכאל' מבטא את ה'תורה בגברא', בעוד ש'דוד' ו'אברהם' מורידים את התורה אל ה'חפצא'.

      בברכה, גח"צ הלוי

  13. נס פורים קרה בחו"ל. לכאורה יש מעלה לגילוי אלוקות דווקא שם. וככוונת האריז"ל על עד דלא ידע וכו'.

    1. בס"ד פורים קטן דמוקפין תשפ"ב

      לבה"ג – שלום רב,

      לנס שבחו"ל יש מעלה של 'מרחוק ה' נראה לי'. החיים בגלות מצריכים את האדם והעם לשמור על זיכרון העבר ועל הכיסופים לעתיד כדי לשרוד, ההווה שבו 'אכתי עבדי אחשוורוש אנן' – עגום. ולא בכדי צריך לשתות בפורים במידה יתירה כדי לשכוח את עגמימות ההווה ולשמוח.

      אבל יש בנס הפורים הרבה הכנה לקוממיות של חיי עם בן חורין בארצו. זקיפות הקומה של מרדכי שסירב להיכנע ל'פולחן האישיות' של המן; גבורתה של אסתר שהעזה לבוא אל המלך 'אשר לא כדת' כדי להציל את עמה; והסולידריות שגילה כל עם ישראל בהתכנסו לתפילה ולזעקה, ואחר כך למלחמת הגנה באויבים ולבסוף בקבלת ימי הפורים בכל מקומות מושבותם.

      אף מצוות הפורים מעצימות את הסולידריות והאחווה בעם ישראל. סולידריות עם בני המקום עד שאף 'בן יומו' נחשב כתושב קבוע, וסולידריות בין איש לרעהו ובין מי שיש להם למי שאין להם.

      את זקיפות הקומה מבטא 'פורים דמוקפין'. אם בארבעה עשר נאבק העם על הצלה והישרדות – הרי שבחמישה עשר נאבק העם על קוממיות, על 'וידוא הריגה' בשונאי ישראל אף שכבר הפסיקו להוות איום מיידי, אך זקיפות הקומה מחייבת לעקור את מוקדי השנאה מהשורש 'למעוטי גויים דלא ליתו עליהו'. ולפיכך נתייחד יום זה לערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון' הראשון ללוחמים בעמלק ולכובשי הארץ.

      בעקבות תחיית רוח האומה בנס הפורים – נסללה הדרך לבניין ירושלים והבית השני והפיכתה מחדש למרכז האומה כולה ע"י תקנותיהם של 'אנשי כנסת הגדולה'.

      את הקומה השניה החלו לבנות בני בית חשמונאי שנלחמו בגזירות מלכון יוון ששאפה לבולל את עם ישראל. הם הצליחו להקים מחדש את המקדש ולהחיות את מלכות ישראל עד שהיתה למעצמה איזורית בימי ינאי המלך. אך ההתעצמות המדינית לא הצליחה לגבור על מגמות הפירוד הפנימי, עד ששני בניו של ינאי במאבקם על השליטה – הזמינו לבוררים את הרומאים שחיסלו את עצמאות יהודה ובהמשך את בית המקדש.

      זו הטרגדיה של עם ישראל, שבייסורי הגולה קל לו יותר להתאחד סביב אלקיו ותורתו, בעוד שכאשר הוא מתחיל 'להיות עם חופשי בארצו' – מתחילים תהליכי הסתאבות ופירוד. ואין לנו תיקון אלא 'לסמוך גאולה לגאולה', לקחת את כל מטען האמונה והאחווה שחיו אותנו בגלותנו, ולא לנטשם בהגיענו לחיי עצמאות בארצנו, וכך נהיה 'עם קודש בארצנו', המצליח לקדש שם שמים גם כאומה.

      בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

      1. יש לומר גם שתורת הגלות היא 'בגברא' בצורך התמידי להתגבר על מכשולים תמידיים, אם מצד 'שאור שבעיסה' ואם מצד 'שעבוד מלכויות' המעכבים ומפריעים.

        אך בארץ ישראל – עלינו לטפח את החפץ הפנימי אל הטוב, חפץ הלב העמוק שיביא אותנו לעבודה מרצון ומאהבה. וכדברי החבר למלך כוזר, שא"י לא תיבנה אלא ע"י התשוקה והכיסופים אליה. ולא בכדי מלא ספר דברים הניתן סמוך לכניסה לארץ בדגש חזק על עבודת ה' באהבה ובשמחה.

        אם בגלות התורה היא 'בגברא', בהתגברות על מכשולים – הרי 'תורת א"י' צריכה להיות 'בחפצא', מליאה בתשוקה פנימית של אהבת ה' ואהבת בריותיו, ולכן תופסת האגדה המעצימה ומפנימה את החפץ לטוב – תפקיד מרכזי בבניינה השלם של 'תורת ארץ ישראל'.

        זה כמובן לא בדיוק פשט דברי רמד"א 🙂

        בברכה, עי"ש

        1. ובקיצור:

          תורת חו"ל היא 'בגברא', תורה המתמקדת ביחיד ובקהילה ובהתגברות על מציאות 'לעומתית', לעומתה 'תורת א"י' היא בחפצא' בהתמלאות בחפץ ותשוקה לטוב עד שהרצון הטוב חודר לעמקי הנפש.

          אם עבודת היחיד כרוכה בהתגברות על יצרים ומכשולים – הרי שעבודת הציבור כרוכה ביצירת אוירה טובה, 'אקלים ציבורי' מעודד שבו מצליחנ השאיפה לטוב להיות לנחלת הכלל ולכן משפיעה היא אף על הרבדים הארציים ביותר.

          אם תורתה של בבל מאירה במחשכים – הרי תורת ארץ ישראל מפיקה אור יום בהיר. תורה תמימה בכל מרחביה, נגלה ונתר, הלכה ואגדה, ולכן היא משיבת נפש ומאירת עיניים 'כצאת השמש בגבורתו'.

          בברכה, נהוראי שרגא אגמי-פסיסוביץ

          1. בעלון האלקטרוני החסידי 'נחלת יעקב יהושע', המוקדש השבוע ל'פורים קטן', מובא מספר 'נאות דשא' בשם האדמו"ר רבי דוד מסוכטשוב (בנו של ה'שם משמואל') שבפורים שמחים אנו על שני דברים – על קבלת התורה מחדש ועל נס ההצלה.

            כאשר יש שני אדרים – מתחלקת השמחה. בפורים קטן שבאדר הראשון (הסמוך לשבט שבו החל משה לבאר את התורה) – מתמקדת השמחה בקבלת התורה מחדש, ולכן שמחה זו היא בעיקרה רוחנית.

            לעומת זאת, בפורים שבאדר השני (הסמוך לניסן, חודש הגאולה) – מתמקדת השמחה בנס ההצלה, ולכן בו מתבטאת השמחה במעשים – קריאת המגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים.

            בברכה, שמחה פיש"ל הלוי פלנקטון

            היותו של 'פורים קטן' יממוקד בקבלת התורה המחודשת, מתיישבת יפה גם עם היותו סמוך לפרשת כי תשא, שבה למדים אנו על אפשרות קבלת תורה מחודשת גם אחרי המשבר הנורא של חטא העגל.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button