מוח ולב – רגשות בלימוד ובפסיקת הלכה (טור 467)

בס"ד

לפני כמה ימים הגיעו בדף היומי לדף לא ביבמות, ושם בע"א מופיעה הסוגיא החביבה של "נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע איזה מהם מת ראשון, צרתה חולצת ולא מתייבמת".

חיותה דויטש שלחה לי את הקטע הזה עם ההערה הבאה:

זה ענק! דוגמה מופתית (אחת מני רבים אבל יפה במיוחד) למפגש בין עולם הלכתי משפטי 'מעבדתי' למציאות הדרמטית (טלנובלה יפהפייה וסוחטת דמעות).

במהלך הדיון שהתפתח בינינו אחר כך, חשבתי שמן הראוי להקדיש לדברים הללו טור.

ממדים רגשיים ואנושיים בסוגיות ההלכתיות

כאשר חושבים על הסיטואציה הזאת ונכנסים אליה מעט יותר ברובד הנפשי, מדובר בטרגדיה לא פשוטה שנפלה על המשפחה האומללה הזאת (כל אחת בדרכה, כזכור). אבל אני כלומד מן השורה לא שם לב לזה בכלל. זהו דיון הלכתי מרתק ומורכב, ומבחינתי אין כאן אנשים סובלים, כלומר בני אדם. כל אלו הן דמויות או צללים על הבמה ההלכתית-אינטלקטואלית. מטרות דמות לאימון של המוח, שלכל היותר נועדו לשקף דרכן אידאות הלכתיות. בלימודנו אנחנו עוסקים ברוצחים, גנבים, טובחים, שקרנים, באסונות ובאומללים שונים ודנים בכל זה בשוויון נפש מופלא. כך ילדים בחיידר יכולים ללמוד סוגיות טעונות, למרות שבעקבות מפגש כזה בכל הקשר אחר הוריהם היו מובלים אחר כבוד לרווחה והם עצמם היו נותרים עם הלשון שמוטה בהלם. אבל כל המצעד הזה עובר בשלווה על ידינו ואנחנו לא מנידים עפעף.

איני רואה בדבריה אלו של חיותה התרסה. להיפך, יש בהם התפעלות מהכפילות בין מישורי הדיון (האנושי וההלכתי), אבל בכל זאת שמעתי ברקע גוון טון של ביקורת על הקור של הדיון, כלומר על ההתעלמות מהממדים האנושיים הקשים של המקרה הזה. הגמרא מתארת את המקרה הזה כאילו מדובר בחתיכת בשר שנפלה לתוך רוטב חלבי, ועוברת לדון בהלכות שחלות במקרה כזה. היא מתעלמת לחלוטין מהטרגדיות האנושיות האיומות שקרו כאן. המשפחה השכולה הזאת נותרת ללא האישה (בעצם אחת מהצרות) והאח ששניהם מאותה משפחה. מי נשאר שם לפרנס את היתומים? (אה, בעצם אין, אחרת לא היה כאן ייבום.) לב מי לא יכמר ואיזו עין לא תדמע למשמע כל אלה?! הלוא למשמע אוזן דאבה נפשנו.

אני חושב שהמנגינה ששמעתי בדבריה של חיותה, מבוססת במידה לא מועטה על חוויות יומיומיות שלי בבית המדרש לדוקטורנטיות בבר אילן (ובעוד מסגרות נשיות). כמעט בכל פעם שהגענו לסוגיא כזאת, עלו שם התייחסויות נרעשות מההיבטים האנושיים והערכיים ובעיקר הרגשיים של סיטואציות כאלה, וכמובן גם ביקורת על ההתעלמות של הגמרא ושל הלומדים מההיבטים הללו. הקור והאדישות שהוא משקף לא מובנים ולא נתפסים. כולנו התרגלנו ללמוד את סוגיית האב שמוסר את בתו הקטנה למוכה שחין, אישה שנאסרה על זה ועל זה, עגונות ללא מוצא, "נתקע ביבמתו" ועוד כהנה וכהנה דיונים ליטווקיים בתלמוד.

אני מרשה לעצמי לומר מניסיון שאלו ביקורות שמאפיינות יותר נשים (וחסידים, שזה בערך אותו דבר. ראו למשל בטורים 104 ו-315).[1] אין צורך לומר שליטווקים כמוני פטורים מרגשות כאלה ב"ה. אני אפילו הייתי משיא כמה עצות לבמאים של הטלנובלה ההיא: למשל, טוב היו עושים אם היו טובחים גם את אשתו השנייה של האח ותוקעים אותה ביבימתה שהיא אמה עברייה של בן דוד של צרת בתו, שהיא עצמה חציה שפחה וחציה בת חורין שנרצחה בגרמא על ידי גר שנמצא בין המילה לטבילה במקווה עם שלושה לוגין מים שאובים חסר קרטוב שמראיהם כמראה היין. הם היו יכולים ללמוד מהטובים ביותר, כלומר מהמנ"ח. זה היה מעשיר את הדיון והופך אותו למרתק הרבה יותר.

ביקורת דומה בהקשר אחר

הביקורות הללו לא פונות רק כלפי התלמוד ולומדיו. בטור 89 הבאתי דוגמה לביקורת דומה, והפעם בהקשר אקדמי-טכנולוגי. כוונתי לסיפור הידוע על צינור הדם בטכניון (שכנראה אפילו היה ונברא). אעתיק את הדברים משם.

מסופר על יוזמה של פרופ' חיים חנני מהטכניון שגרם לכך שבמבחן בנושא זרימה בפקולטה להנדסה מכנית התבקשו הסטודנטים לתכנן צינור שיוביל דם מאילת למטולה. הם נשאלו מאיזה חומר לעשות אותו, מה צריך להיות קוטרו ועוביו, באיזה העומק באדמה לטמון אותו וכדומה. מספרי הסיפור הזה (ואני אישית שמעתי במו אוזניי הנדהמות כמה וכמה אנשים שהיו מזועזעים מוסרית מהעניין הזה. אין צורך לומר שהייתי ממש מזועזע מהזעזוע שלהם) מתלוננים איך הסטודנטים הטכנוקרטים של הטכניון, שכמובן אבדו מזמן צלם אנוש (בניגוד לתלמידות תואר שלישי במגדר וכלכלת בית, שיש להן רגישות מוסרית מפותחת מאד, בפרט כשהן מתכננות צינור שיוביל את מאמריהן היישר למערכות כתבי העת למדעי החרתא), פתרו את הבחינה והגישו אותה בלי להניד עפעף ולשאול למה צריך צינור דם כזה. רק כדי להגביר את התדהמה, אומר שמספרים שבחינה כזאת היא שהביאה להכנסת לימודים הומניסטיים לתכנית הלימודים בטכניון. כנראה מישהו לקח מאד ברצינות את הביקורת הזאת.[2]

מעבר לשאלת הטעם ולהומור של מחבר הבחינה שניתן כמובן להתווכח עליהם (אם כי בעיניי זה די מוצא חן), הביקורת כשלעצמה נראית לי אווילית למדיי. מה הבעיה בשאלה כזאת?! וכי מישהו מעלה בדעתו שהמרצה התכוון לתכנן מחנה ריכוז והוא מסתייע בסטודנטים לפתור את בעיית הובלת הדם? הסטודנטים שפתרו את הבחינה היו אמורים להעלות בדעתם שזהו המצב ולמחות? בנייה ופתרון של מבחן כזה לא משקפים בשום צורה חוסר מוסריות, ואפילו לא את רמת הרגישות המוסרית של המרצה או של הסטודנטים. אגב, גם הביקורת המגוחכת הזאת לא משקפת רמה גבוהה של רגישות מוסרית. לכל היותר זהו תשלום מס הצהרתי, וטיפשי למדיי, לתקינות פוליטית מאובנת ולרגשנות מיותרת.

מעבר לשאלה האם נכון וסביר להציג שאלה כזאת במבחן, ברצוני לטעון שסטודנטים שפגשו בה ופתרו אותה בלי הנד עפעף דומים מאד ללומדי הלכה שעוברים ליד סיטואציה כמו זו שתיארתי עם אותו עפעף קפוא. זו שאלה של הקשר. אם ההקשר הוא הלכתי או מדעי-טכנולוגי, וברור לכולם שאף אחד כאן לא מתכוון לרצוח או להוביל דם, אין שום סיבה בעולם שירעדו להם מיתרי הלב או שימחו על כך. מוטב שישאירו את המחאות לאירועים אמיתיים. אם יש מישהו שהמיתרים שלו רועדים זה בסדר כמובן. כל אחד והמבנה הנפשי שלו, וכידוע אף אחד לא מושלם. אבל לראות בזה מאפיין שמשקף את המוסריות של האדם ובהיעדר הרעד אינדיקציה למוסריות פגומה זו לכל היותר בדיחה גרועה.

"קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זה?"[3]

אפשר גם להיזכר במדרש האגדה על קורח זצוק"ל שהתלונן על משה רבנו (שוחר טוב, תהלים א):

"ובמושב לצים…" זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן

מה עשה קרח? כינס כל הקהל, שנאמר "ויקהל עליהם קרח את כל העדה", והתחיל לומר להם דברי ליצנות, ואומר להם: אלמנה אחת היתה בשכונתי והיו עמה שתי נערות יתומות, והיתה לה שדה אחת. באה לחרוש – אמר לה משה: "לא תחרוש בשור וחמור יחדו." באה לזרוע – אמר לה: "שדך לא תזרע כלאים." באה לקצור ולעשות ערמה, אמר לה: הניחי לקט שכחה ופאה. באה לעשות קרן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו.

מה עשתה עניה זו? עמדה ומכרה את השדה וקנתה שתי כבשות כדי ללבוש מגזותיהן ולהנות מפרותיהן. כיון שילדו – בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר – תקדיש לה' אלוהיך." הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן – בא אהרן ואמר לה: תני לי ראשית הגז שכך אמר הקב"ה: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו".

אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הרי אני שוחטת אותן ואוכלתן. כיון ששחטה אותן בא אהרן ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחרי ששחטתי אותן, לא נצלתי מידו – הרי הן עלי חרם! אמר לה אהרן: אם כן – כולה שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: "כל חרם בישראל לך יהיה." נטלן והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה.
כך עלתה לעלובה זו! כל כך הם עושים ותולים בקב"ה!

ממש קורע לב, לא? זה מזכיר קצת את הביקורות שתיארתי למעלה, אם כי כאן בכל זאת יש הבדל. הביקורת של קרח יש בה ממש. היא אולי מוציאה דברים בהקשרם ובודה סיפור קורע לב, אבל בהחלט נכון שסיפור כזה יכול עקרונית לקרות, וזו אכן ההוראה ההלכתית למצב כזה. לכן יש כאן קריאת תגר על המוסריות של ההלכה, וזו טענה רצינית. הזכרתי בעבר לא פעם את ישראל שחק, הכימאי מירושלים, שהיה בודה סיפורים על קהות החושים המוסרית של ההלכה ושל הדתיים, ומעורר מהומות. הדתיים נשמו לרווחה כשהתברר שסיפור כזה לא היה ולא נברא, אבל אני תמיד תהיתי מדוע זה רלוונטי. אכן ההלכה אוסרת לחלל שבת כדי להציל חיי גוי. אכן ההלכה מחייבת אשת כהן שנאנסה להיפרד מבעלה. אז גם אם זה לא התרחש בפועל, זו ביקורת לגיטימית לגמרי.

במובן הזה הביקורות של שחק ושל קורח ממש לא דומות לביקורות שראינו למעלה שעוסקות במקרה היפותטי ובשוויון נפש סביר מאד כלפיו. זה אינו קשור לרמת המוסריות של האנשים או של ההלכה.

מה הבעיה?

הבה נמקד את הבעייתיות בביקורות על צינור הדם או הטלנובלה ביבמות. מדובר במקרה היפותטי שלא קרה באמת. בעומדנו מול מקרה אמיתי כזה, אני מניח שלא נישאר אדישים אליו. האדישות נוצרת כאן בגלל ההיפותטיות של המקרה שברורה לכל המעורבים, ובגלל ההקשר של הדיון. הקונוטציה שבה המקרים הללו עולים היא אינטלקטואלית-מקצועית. שאלה בהנדסה מתפרשת בקונטקסט שלה כאתגר חישובי-טכנולוגי, ובצדק אף אחד לא מוטרד ממטרת החישוב (כי לכולם ברור שאין כזאת. בעצם יש, בדיקת יכולותיו של הסטודנט). הוא הדין לגבי הטלנובלה ביבמות. ברור לכל שמדובר במקרה היפותטי שמיועד לחדד תובנות הלכתיות. התייחסות למקרה היפותטי כאילו הוא מתרחש באמת זה עניין ילדותי, לא? ילדים נוהגים להתייחס לסיפור  כאילו היה מקרה אמיתי. מבוגרים אמורים להבין שהדבר אינו כן. הדבר דומה בעיניי לשאלות על מקרים תלמודיים כמו גמלא פרחא (מכות ה ע"א ויבמות קטז ע"א), או חיטין שירדו בעבים (מנחות סט ע"ב), שתוהות איך מקרה כזה יכול לקרות. כששמים לב להקשר, צריך להיות ברור שאף אחד לא טוען שכך היה או שזה יכול לקרות. מדובר במקרים היפותטיים שמיועדים לחדד עקרונות הלכתיים, כמו מקרי מעבדה במחקר מדעי (ראו על כך במאמרי על האוקימתות).

בקיצור, הבעיה של הביקורות הללו היא שהן מניחות שאדם אמור להתייחס למקרה היפותטי שבא לפניו כאילו היה כאן אירוע אמיתי. ניתן להביא דוגמה מסרט או ספר שמתארים סיטואציות כאלה. לב מי לא יכמר למקרא או למראה סיטואציה כזאת. במה זה שונה? הרי בסרט או בספר אנחנו אמורים לחוות רגשות כאלה ולהיכנס לסיטואציה. התשובה על כך היא בתרתי: 1. שם ההקשר הוא אמנותי, כלומר הצרכן (צופה או קורא) אמור לנסות ולהיכנס לסיטואציה ולחוות אותה. זו מהות האסקפיזם האמנותי. אבל זה לא קיים בהקשר הלמדני או הטכנולוגי-לימודי. 2. גם אם טבעי שתנועת נפש כזאת מתרחשת אצל אנשים (או נשים), אין בה שום ערך. אם זה קורה – אז בסדר גמור (אף אחד לא מושלם, כזכור). אבל תביעה מאנשים בשם המוסריות שזה חייב לקרות אצלם זו טענה אחרת לגמרי. לראות במי שזה לא קורה אצלו פגם מוסרי זו ממש שטות בעיניי.

מקרים אמיתיים: חשיבותו של הניתוק

טענתי שמעורבות נפשית במקרה היפותטי היא עניין ילדותי במקרה הטוב. אבל מעבר לזה, ברצוני לטעון כעת שיש בה גם ממד מזיק. כשעלו הביקורות הנ"ל אצל הדוקטורנטיות, ניסיתי להטמיע בהן שוב ושוב את החשיבות של הניתוק הרגשי והנפשי מהסיטואציה כשעוסקים בלמדנות הלכתית. לא רק שאין למעורבות רגשית כזאת ערך, אלא שהיא ממש מזיקה. מעורבות נפשית ורגשית עלולה להוביל למסקנות הלכתיות (וטכנולוגיות) שגויות. פוסק שמכריע את הדין בגלל רגשותיו הוא פוסק גרוע (בעצם זה לא פוסק בכלל. סתם יללן).

שימו לב שכאן אני מדבר כבר על התייחסות אנושית למקרה אמיתי שבא לפניי, ולא רק למקרה היפותטי. אם בא לפניי מקרה של אח ובת אחותו שנספו יחד באסון נורא, מדובר במקרה אמיתי שהתרחש במציאות, ולכן במקרה כזה ודאי יש ערך לרגישות כלפי הממדים האנושיים שבו. כאן בהחלט יש ערך וחשיבות להתייחס למקרה הזה בכל המישורים במקביל: האינטלקטואלי-הלכתי, האינטלקטואלי-מוסרי והאנושי-חווייתי. ועדיין, גם במקרה אמיתי, מן הראוי בשלב ראשון להתמקד במישור הראשון ולנתק את שני האחרים. הפוסק צריך לחשוב באופן קר על המקרה שבא לפניו. מה שההלכה אומרת לא קשור למה שהרגש אומר (ולדעתי אפילו לא למה שהמוסר אומר), וטוב שכך. הפוסק צריך לחתוך את הדין בקור רוח מנותק, וכך יזכה לכוון לאמתה של תורה. בשלב שאחרי הניתוח ההלכתי הקר, יש מקום להיכנס נפשית לסיטואציה ולממדים המוסריים והאנושיים שבה, ולבחון אותה גם במבטים הללו. משמעות הדברים היא שכאשר הניתוח ההלכתי הראשוני מעלה כמה אופציות אפשריות, ניתן להתחשב ברגש ובממדים האנושיים והמוסריים כדי ולהכריע ביניהן ולבחור את הפסק המעשי. הרגש לא אמור ליטול חלק בניתוח ההגיוני, אלא לכל היותר לבוא אחריו. מעבר לזה, ניתן לראות ערך בעצם השותפות וההזדהות עם סבלו של האדם שלפניך, גם אם אין לזה השלכות הלכתיות. אבל כל זה חייב להתרחש במישורים מקבילים, ורצוי שיהיו גם מאוחרים להכרעה ההלכתית הראשונית. המעורבות הרגשית בפסיקה אינה רצויה כלל ועיקר.

לא אחזור כאן בפירוט על טענה נוספת שכבר הצגתי לא פעם (ראו למשל בטור 22, ובסדרת הטורים 311315), שלפיה אין למוסר עם הרגש ולא כלום. מוסר הוא עניין אינטלקטואלי ולא רגשי. לפעמים הרגש מהווה אינדיקטור כלשהו לכיוון המוסרי (האמפתיה), אבל זה אינדיקטור מאד בעייתי, וחשוב להקפיד לבקר אותו ולא ללכת שבי אחריו. כבדהו וחשדהו. בסופו של חשבון, ההכרעה צריכה להתקבל בראש ולא בלב, אלא שהראש אמור לקחת בחשבון גם את מה שאומר הלב. טענתי הייתה שלהזדהות במובנה החווייתי אמוציונלי אין שום משמעות ערכית. זו תכונה אנושית, וככזו היא עובדה. אבל אין לה ערך, ומי שלא ניחן בה לא צריך להיות מודאג לגבי מצבו המוסרי והערכי.

לאור זאת, אני טוען שגם בשלב השני, אחרי הניתוח ההלכתי הראשוני, אין מקום משמעותי לרגש. למוסר אולי כן, אבל לא לרגש (כשלעצמו. אלא אולי כאינדיקטור וכנ"ל). להיפך, מעורבות אמוציונלית היא מרשם בדוק להטעיות והסטות לא ראויות של החשיבה, ולקבלת החלטות שגויות.

המסקנה מכל זה היא שבעת לימוד סוגיא תלמודית הלכתית אין שום ערך למעורבות רגשית, ומן הראוי אפילו להשתדל להתגבר על תנועה נפשית כזאת גם אם היא קיימת (אני מדבר על אלו שעוד לא הצליחו להתגבר עליה ולהתרגל). בפסיקת הלכה מעשית (כלומר הכרעה על מקרה מסוים שבא לפנינו), שם יש להשעות את הרגש והמוסר, ואולי יש לתת להם מקום כלשהו בשלב השני (בעיקר למוסר. לרגש פחות).

טענה אינסטרומנטלית

ישנה טענה במישור האינסטרומנטלי, שלפיה אדם שמתרגל לא להתייחס אנושית ומוסרית למקרים היפותטיים כאלה לא יעשה זאת גם ביחס למקרים ריאליים. אני מפקפק בזה מאד. זה נשמע לי כמו וורט טוב לשבע ברכות, ואיני רואה שום אינדיקציה לנכונותו. בכל אופן, מי שטוען זאת צריך להביא ראיה לדבריו.

ניתן אולי לטעון טענה דומה לגבי הרגל של בעלי אומנות. הגמרא אומרת שאומן, רופא או אדם שעסקו בנשים, "בעבידתיה טריד", ולכן מתירים לו דברים שאסורים על גברים אחרים (ייחוד או מגע עם אישה וכדומה). היותו עסוק בעבודתו המקצועית מקהה את הרגשות שלו ומונע עבירות והרהורים אסורים. איני יודע האם יצרו המיני של רופא נשים קהה יותר בגלל זה, גם כשהוא פוגש אישה על רקע רומנטי ולא מקצועי. אני בספק כי מדובר בהקשר שונה, אבל זה דורש בדיקה. אנשים יודעים לעשות הפרדות וניתוקים, ובמובן הזה גם דיין ולומד בעבידתייהו טרידי. כשאדם עוסק במקצועו הוא יודע לנתק את הרגשות שלו, וזה לא אומר שהם קהים יותר בהקשרים אחרים. כמובן שאומן שטרוד באומנותו זה מצב מרחיק לכת יותר מהמצבים הנ"ל בלימוד הלכתי, שכן אצל האומן מדובר בנשים ובסיטואציות אמיתיות, ואילו אצל הלמדן מדובר במקרים היפותטיים. לכן גם אם נגלה שאצל האומן אכן הרגשות מתקהים, זה לא אומר בהכרח שזה מה שקורה אצל הלמדן. אולי זה דומה יותר לפוסק שמנתק את רגשותיו, שכן הפוסק עומד מול מקרים אמיתיים אלא שהוא עושה זאת בהקשר מקצועי. שם ניתן אולי לומר שבאומנותיה טריד.

הערה מצד הלימוד

ניתן אולי לטעון שלומד שפוגש סיטואציות כאלה ולא מתעוררים אצלו הרגשות האנושיים הרלוונטיים לא נכנס באופן מלא לסיטואציה. זוהי טענה כלפיו במישור הלימודי, ולא במישור המוסרי. הטענה היא שהוא לומד גרוע ולא שהוא אדם בלתי מוסרי. אני לא חושב שזהו המצב. אדם בהחלט יכול להיכנס לסיטואציה בהקשר לימודי גם אם אינו מצוי בה במובנים האנושיים. טענתי זו כמובן מותנית בתפיסה של ההלכה כעיסוק מקצועי-טכני שאינו מערב מישורים רגשיים (אלא בשלב השני, וכנ"ל). בכל אופן, פגם מוסרי ודאי איני רואה כאן.

[1] לא בטוח שזה קשור דווקא לאופי הנשי. ייתכן שזה נובע מהחידוש שבדברים, שכן נשים בדרך כלל לא התרגלו לסוגיות הללו מילדותן.

[2] התוצאה כשלעצמה מבורכת לדעתי. בהחלט לא מזיק שסטודנטים בטכניון ילמדו קצת הומניסטיקה. אבל אין שום קשר בין זה לבין המקרה של צינור הדם. המקרה לא מדגים שום בעיה שצריך לפתור, ואם הייתה בעיה כזאת, לימודי הומניסטיקה לא היו תורמים בשום צורה לפתרונה.

[3] רש"י במדבר טז, ז.

45 תגובות

  1. העניין ההלכתי המוזכר כאן נידון במציאות, אם אני זוכר נכון, בעקבות רציחתם של בני משפחת מקלף במוצא במאורעות תרפ"ט.

    1. סליחה טעיתי, הכוונה לרצח של משפחת אונגר בצפת, אחת התשובות באחיעזר ח"ג ל"ג.

        1. אסכם בקצרה מה נאמר שם.

          א. המקרה שהופיע בטור:
          [אדם נשא את בת אחיו ואישה נוספת. אם מת אז אחיו אינם יכולים לייבם את בת אחיו (ערווה) ולכן היא וגם צרתה האישה הנוספת פטורות מייבום ומחליצה (אסורות בייבום). אם בת אחיו מתה לפני בעלה ואחר כך מת בעלה אז בשעת המיתה האישה הנוספת אינה צרת ערווה ולכן נזקקת לייבום.]
          הנידון בגמרא הוא אם לא יודעים מי מת ראשון, האם הבעל מת ראשון ואישתו (בת אחיו) עדיין הייתה חיה ואז האישה הנוספת נפטרה מייבום, או שהאישה מתה ראשונה ואחר כך מת הבעל ואז האישה הנוספת חייבת בייום. [והדין הוא כיון שיש ספק האם חייבת ביבום או אסורה בייבום אז חולצת ולא מתייבמת].

          ב. המקרה באחיעזר:
          [אדם שמת ובשעת מותו הותיר זרע או עובר של קיימא אישתו פטורה מייבום. אבל אם לא היו לו ילדים כלל או שמתו כולם לפני שמת הוא אז אישתו חייבת בייבום. אם מת והותיר עובר שנולד אחרי מותו ואפילו חי רק שעה אחת ומת, או הותיר בן גוסס, זהו זרע לכל דבר ואישתו פטורה מייבום.]
          הנידון באחיעזר הוא אב שמת ובשעת מותו הותיר בן טריפה שמת יום אחד אחרי אביו, האם בן טריפה נחשב זרע לכל דבר כגוסס ואשת המת פטורה מייבום, או שטריפה (שבוודאי ימות בתוך י"ב חודש) גרוע מגוסס (שמיעוט מהגוססים כן חיים). [הגינת ורדים חושב שטריפה אינו נחשב חי כלל והוא גרוע יותר מגוסס ואשת המת חייבת בייבום. האחיעזר מוכיח מתוספות שבן טריפה כן פוטר מייבום]
          https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=634&st=&pgnum=455

          יש דמיון בכך ששני בני משפחה מתו בפרק זמן קצר (מאותה סיבה).

        2. אני מניח שכוונת נדב לתשובת אחיעזר לח"ג באמצע סי' לג:

          בחודש אדר תרצ"ז (ג) ע"ד שאלת הדר"ג אשר בימי הרצח באה"ק נהרג האב ואח"כ הבן שחי יום אחד, שהרוצחים דקרו אותו ונקבו את הריאה, אם מותרת להנשא בלא חליצה, באשר בשו"ת גינת וורדים הספרדי הובא בברכי יוסף ובחרעק"א ובפ"ת סי' קנ"ו שחוכך להחמיר, דהטרפה כמת ואינו פוטר, וכתר"ה נסתייע מד' התוס' רי"ד בשבת קל"ו שמפורש שם שבן טרפה זוקק ופוטר, ושואל חות דעתי בזה.
          הנה ראיתי בשו"ת גינת וורדים ולא מצאתי שם שום ראי' לחדושו רק מדתני במתניתין גוסס ומגויד ולא תני טרפה משמע דטרפה אינו פוטר. אולם מד' התוס' יבמות ק"כ בד"ה למימרא כ' וז"ל וי"ל בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי, עכ"ל התוס'. ובכונת התוס' נראה שזהו כגוסס בידי אדם המבואר בסנהדרין ע"ח דלרבנן דריב"ב הוי כטרפה, וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח דההורגו אינו נהרג כטרפה, ועי' עוד בריטב"א ובתוס' הרא"ש ליבמות שם דמפרשים ג"כ דאע"פ שהוא מגוייד והוא גוסס. וגם מפורש בתי' הר"י בתוס' יבמות שם דמגוייד הוא במקום טריפות שאין סופו לחיות, ועי' בהג' חת"ס שם דגרוע מטרפה שלא ע"י גיוד עיין שם, א"כ הרי מבואר במשנה דגוסס מגויד הוי טרפה ועי' עוד בב"ש אה"ע סי' י"ז ס"ק צ"ד, וע"ע בפתחי תשובה אהע"ז סי' ט"ו ס"ק י"א. עכ"פ הרי מוכח מדברי התוס' דגם גוסס ומגוייד בידי אדם שהוא כטרפה פוטר, וכ"כ בפשיטות בשו"ת שאילת דוד הנספחות לס' פסקי הלכות ח"א מהגאון ר' דוד פרידמאן זצ"ל האבד"ק קרלין סי' ג' דלא אכפת לנו מה שהוא טרפה שהרי הגוסס והמגוייד זוקק ליבום ופוטר מן היבום. ובכלל הדבר מוזר שאם הניח בן גדול טרפה שתהי' צריכה חליצה, וגם יהי' יבום באשת אח שיש לו בן שהוא טרפה ומאחר שהביא מעכ"ת דברי התוס' רי"ד בשבת קל"ו שמפורש שם דטרפה זוקק ופוטר וכן מוכח מדהתו"ס יבמות ק"כ ודאי אין לחוש כלל משום ספקותו של הגו"ר, ואינה צריכה חליצה ומותרת להנשא. +שו"מ בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צ"ט שהעלה ג"כ להלכה בפשיטות דלא כהגינת וורדים ואינה צריכה חליצה ומותרת להנשא, וכ' דישתקע הדבר וחלילה לומר כן. וע"ע בשו"ת בית יצחק ח"א שתמה ג"כ ע"ד תוס' רי"ד בשבת.+

          אבל זה לא המקרה שלנו. אמנם ניתן להתרשם מדרך הטיפול וחוסר ההתייחסות האבסולוטי לממדים הרגשיים.

          1. [לעניין סוף דבריך לגבי דרך הטיפול, שיטוט באוצר החכמה מעלה שהשואל מאת האחיעזר הוא הרב צבי פסח פרנק שנשאל בזה מאת הרב של צפת ששם קרה המקרה, והם כבר הביעו את הזעזוע וכו', כך שהאחיעזר לא כפל להביע זעזוע]

          2. לרגע קצר חשבתי שאולי זה דומה לסיפור ביומא של הכהן שרצח את חברו על הכבש, ועוד זה מפרפר אביו דן בכשרות הסכין, שעל כך נכתבו מאמרים ודרשות, אבל זה לא דומה בכלל מפני שפה מדובר ברצח של אויבים ולא בערלות לב לרצח שבצע יהודי.

            1. בס"ד י"ג בניסן תשפ"ב (יא"צ של רבי יוסף קארו)

              כל הדיון על רגשותיהם או אי-רגשותיהם של פוסקי הלכה על סמח התנסחותם בתשובותיהם – אינו רלוונטי. את התרגשותם ממאורעות הזמו הביעו החכמים בדרשותיהם בקהילה שלכך נועדו לעורר את רגשות קהל השומעים. בתשובה ההלכתית הדיון הוא הלכתי 'יבש'. פסק לחוד ודרשה לחוד.

              כדאי לציין שרק מקצת מהמקצת מהיצירות של חכמי ישראל נדפס, בין השאר בשל יוקר ההדפסה. ולכן השתדלו להדפיס את המבחר שיש בו חידוש משמעותי. אם זה חידוש בהלכה או חידוש באגדה. בהבעת רגשות שמחה על בשורה טובה וצער על שמועה רעה – אין חידוש, כל אדם חש בזה, ואין צורך להאריך בזה תוך הוספת גליונות. גם בחידושים הדפיסו מעט מן המעט.

              בברכה, הבחור הזעציר.

              1. פיסקה 1, שורה 1
                … על סמך התנסחותם…

                יש להעיר שפעמים מאריכים בתשובה בדברי צער, כשנאלצים לפסוק לחומרא. כשהפוסק מרגיש שלמרות רצונו הגדול אין בידו להושיע – אז יביע לעתים גם בפסקו את צערו.

                כך למשל היה רבי חיים קנייבסקי מורה בקצרה במילים ספורות את עמדתו, אך סיפר הרב מנחם בורשטיין, שהיו מקרים בהם אמר הרב קנייבסקי: 'אוי אוי אוי. אינני יכול להתיר'.

  2. משהו דומה היה כשגוי אחד שאל ראש ישיבה איך הם עוסקים בסוגית פ"פ בלי שזה יגרום להם לגירוי מיני. הוא ענה, שהתלמידים לא עוסקים במציאות, אלא בנורמות הלכתיות הנוגעות אליה.
    באמת תגובה מוזרה, כי התיאור במשנה הוא לא "מעשה שהיה".
    ועל הרבה פחות מזה שלומי אמוני ישראל, ובראשם תלמידי חכמים הלומדים, מתגייסים למען עזרה למשפחות

  3. הסוגיות הללו הן כמו "קראש טסט" למכוניות, בשביל לבדוק את העמידות במצבי קיצון. לא שאנו בטוחים שכל מכונית תעבור דבר כזה על הכביש

  4. א. הניתוח שלך מחמיץ לחלוטין את ההומור בדבריי (ודוק: טלנובלה! בתוך מאגר התסריטים המופלא שמספקת המסכת, אולי עוד תכתבנה.).
    ב. אני וגם הדוקטורנטיות שלך (אלה שלא בעניין של מאמרים לכתבי-עת-מדעי-חרטא, וגם לא לומדות בחוג למקרמה ולכלכלת בית. מי אמר מהותנות ושוביניזם ולא קיבל?) מבינות היטב את כפל המבט. כאמור, אחדות מאיתנו אפילו נהנות ממנו. אכן רובנו פוגשות לראשונה סוגיות גמרא מסוג זה, ונדמה לי שהלומד הבקיא והרגיל יכול רק להרוויח מהמבט המופתע והחדש שלנו ("הזרה") דווקא כי הוא מבט ראשוני ולא מורגל ושגרתי. לכולם חשובה היכולת הבריאה להביט בדברים מחדש. אל חשש, יצאו מזה למדנים ודיינים טובים יותר (לא טרנסג'נדרים).
    ג. עם זאת, הלמדן הדיין והשופט ממש לא צריכים להתייפח מרה ולחסל חבילות של טישו בזמן הלימוד, במקום להפעיל את שכלם ואת יכולת ההיקש והלימוד. אני מדברת (דיברתי) על מבט כפול ובריא. כן, אפילו קריצה עובדת. לא רק דמעה.
    ד. ולא תהא כוהנת כפונדקית? צא ולמד איך נראים פסקי דין של שופטי בית משפט העליון הדנים מתוקף תפקידם בסוגיות חשובות שלעיתים נוגעות גם באסונות מסוג זה או אחר. הניתוח המשפטי יהיה שם במלוא חדותו, ובלי לגרוע מחדות הדיון, תמיד תהיה שם איזו הקדמה קצרה או ביטויים נלווים שיתיחסו לצד הערכי והמוסרי.
    ה. השאלה על נהרות הדם והצינור היא דוגמה טובה להומור גרוע. היא נוגעת לוויכוח קבוע שיש פה, על הזלזול ואי ייחוס החשיבות להקשר, לאווירה ולחינוך.

    1. שלום חיותה.
      א. ממש לא החמצתי. להיפך, כתבתי על ההתפעלות וההנאה מהכפילות והבנתי היטב את ההומור. ועדיין מבין השיטין הבנתי שיש נימת ביקורת, וכמובן צדקתי. דברייך כאן מבטאים זאת באופן ברור. סה"כ הגמרא לא מכניסה הקדמה פיוטית נוסח חשין.
      ב. זה בהחלט מבט שאפשר להרוויח ממנו, אבל בד"כ לא רווח במישור ההלכתי. הערתי על כך בסוף הטור. אני מתמקד בביקורת המוסרית שאיננה רלוונטית.
      ג. הבנתי שמדובר על מבט כפול, ולכך התייחסתי. השאלה שבה עסקתי היא האם היעדר המישור השני ביחס למקרה היפותטי אמור להדאיג או לא.
      ד. שופטי העליון בניגוד לפוסקים עוסקים בחוק ולא בהלכה. בחוק יש משקל רב יותר מאשר בהלכה (לא תמיד בצדק) לתחושותיהם. מעבר לזה, פסיקת הלכה עוסקת במקרים מעשיים, הגמרא לא. בדבריי עמדתי על החילוק הזה.
      ה. ציינתי את הביקורת על ההומור הגרוע, ואמרתי בפירוש שלא בזה אני עוסק. השאלה שבה עסקתי היא האם יש מקום לביקורת מוסרית.

      ולסיום, ההאשמה במהותנות ושוביניזם היא טיפוסית ובלתי רלוונטית (בד"כ היא משמשת היטב כשאוזלים הטיעונים הענייניים). כאשר אני מדווח על התרשמות שלי מהניסיון אני מדבר על עובדות. אם התוצאה היא מהותנית, אז המהותנות כנראה נכונה. הדרך להתמודד עם זה היא לא להכחיש את התוצאות או להאשים במהותנות, אלא לטעון באופן מנומק שהעובדות לא נכונות. אם התכוונת לעשות זאת, לא הבחנתי בדברייך בטיעון כזה. אחת הרעות החולות של אוכלוסיות חלשות (נשים בהקשר זה הן בהחלט אוכלוסייה חלשה, לא תמד באשמתן. כאן אני אפילו מוכן לקבל חלקית את הביטוי המאוס "מוחלשת"), היא למחות על התיאור העובדתי במקום להתמודד עם העובדות. כתבתי על כך ביחס ללמדנות נשית במקור ראשון, ורוב הנשים שקראו נעלבו במקום להסיק את המסקנות המתבקשות ולנסות לשפר. זה מרשם בדוק להנצחת המצב (אם את חושבת שהוא טוב, אז הנצחה אינה בהכרח רעה בעינייך כמובן, אבל אז איני רואה במה אני מואשם).

      1. הביקורת שלי היא לא על הגמרא כמו על הגישה הלמדנית-ליטווקית שמגחיכה את הבקשה לכפל התייחסות. הדוגמה מהשופטים לא מוכרחה ללכת לפיוטיות המופרזת הידועה של חשין, יש לה דוגמאות הרבה יותר מוצלחות ורציניות, כידוע לך אני עסוקה בימים אלה במשנתו של יהודי יקר אחר מבוגרי ביהמש העליון הנ"ל ושם הדברים ראויים להתבוננות.

        האשמתי אותך במהותנות נוגעת לסגנון ולא לתוכן, כלומר, כמה מפתיע – שוב, להגחכה. מי שמתעקש להגחיך את בני\בנות פלוגתתו שוב ושוב, דווקא בו יש לחשוד שטיעוניו פחות מוצלחים. או, בפרפרזה על לשון קדשך: "ההגחכה הנ"ל היא טיפוסית ובלתי רלוונטית (בד”כ היא משמשת היטב כשאוזלים הטיעונים הענייניים)".
        אני מבינה כמובן שבפועל נתקלת בסוג תגובה כזה מתלמידות רבות, וזה מצדיק תיאוריות כאלה ואחרות, אני רק מוחה על הסגנון המזלזל (בניגוד לתלמידות תואר שלישי במגדר וכלכלת בית, שיש להן רגישות מוסרית מפותחת מאד, בפרט כשהן מתכננות צינור שיוביל את מאמריהן היישר למערכות כתבי העת למדעי החרתא"), כלומר, חזרנו שוב, ואצטט הפעם את לשון קודשי, "לוויכוח הקבוע שיש פה, על הזלזול ואי ייחוס החשיבות להקשר, לאווירה ולחינוך".

        1. אבל כפל ההתייחסות חסר בגמרא עצמה. זו לא המצאה של ליטאים. הלמדן הליטאי רק נצמד למה שיש שם, וטענתו היא שכפל ההתייחסות הוא לגיטימי לגמרי אלא שאינו עניין ללימוד הסוגיא, ובטח שאינו מעיד בשום צורה על מעלה או פגם מוסריים.
          לא הבנתי את טענתך על הסגנון. אין כאן שום הגחכה. אלו טיעונים טיפוסיים לגמרי של שוטי ושוטות הפקולטות/מחלקות למגדר. זה מה שהם עושים כמעט כל הזמן. מה שאמרתי לגבי כלל הנשים, גם אלו שלא לומדות מגדר (רובן אצלי כאלה), אמרתי שטיעונים כאלה אופייניים לנשים, ואני אכן חושב שאלו העובדות שעולות מניסיוני. אין כאן טיעון אלא תצפית עובדתית.

          1. אכן, כפי שכתבתי לשרה, אין פה פגם מוסרי, ראיתי בפייסבוק של אחד הלמדנים שהציע לגבי אותן דוגמאות שמסכת יבמות מביאה שוב ושוב על ראובן ואנוסתו, שאולי כדאי לשמור על כבודם של ראובן ושמעון ולתת במקומם דוגמאות מארידתא ודלפון ושאר עשרת בני המן. (מצד שני יש מצב שזה נאמר בגלל פורים והוא בכלל לא התכוון) להאשים את לומדות המגדר שהן אינן מתכוונות באמת אלא מטרתם לפרסם מאמרים, זו השמצה ולא תצפית עובדתית.

  5. חד כתמיד. יישר כח.
    כמה מחשבות לא מבוררות:
    א. ההומור של חיותה אכן הוחמץ. (אודה ואתוודה שגם אני פספסתי אותו בקריאה ראשונה)
    ב. דומני שמסייע לילד בחיידר העובדה שהוא מתנסח בניסוחים של הגמרא. אם חברו לספסל ישאל אותו מה זה בדיוק ביאה שלא כדרכה הוא יתחיל להסתבך ולהסמיק.
    ג. אם אשתי תספר לי שהיא ראתה עכבר מרוסק ברחוב, בלי פירוט מדויק של המראה, זה לא יגרום לי לבחילה. אם אני אספר לה-היא תקיא. יש אנשים שמציירים לעצמם את המציאות שהם קוראים עליה ואז חווים אותה בצורה מסויימת ויש כאלה שלא. אדם יכול לקרוא הארי פוטר ואז לראות את הסרט ולהגיד -ממש לא דמיינתי אותו ככה! ואדם אחר פשוט לא דמיין אותי. אני סבור שהדוקטונרטיות בבר אילן מבינות את כפל המבט, אבל לא מסוגלות שלא לצייר לעצמם את הסיטואציות בעיני רוחם.
    ד. כהשלכה מסוימת, דומני שאם אדם חווה במציאות את הסיטואציה שהוא לומד עליה, יהיה לו קשה יותר להיות מנותק. הוא מיד יצייר לעצמו את הסיטואציה כפי שהוא חווה אותה. עוד סיבה שלילד בחיידר קל יותר ללמוד על ביאה שלא כדרכה וכולי. זה לא שייך לעולם שלו כל כך.
    ה. ייתכן שגם הרצון לחדש, שנמצא אצל חלק מהלומדות, ולהשליך מהעולם שלהן על העולם התלמודי ולא לבוא לגמרי כמקבלות, מביא לכך שהלימוד נעשה רגשי.
    ו. ללא כל ספק, הניתוק הרגשי מועיל להבנת הסוגיות בבהירות. ייתכן שבכל זאת מפסידים משהו אם לא מחברים לכך לאחר מכן את הרגש. את המוסר ודאי לי שיש לחבר להבנת הסוגיה, אולי גם לרגש יש מקום שם איפשהו.
    (לא הבנתי מה הבעיה בצינור דם. לא מעבירים דם בצינורות לחולים? לא ייתכן להעביר דם בצורה סטרילית בין מחלקות דרך צינור? או להעביר דם של חיות שחוטות בצינור לדישון? או סתם לביוב? אני מסוגל להבין שישנה בעיה בלשאול שאלה מפורטת כמו: אם הייתם צריכים לעזור לערפד להעביר את הדם מהאיזור בו הוא טובח בני אדם למטבח בעזרת צינור, כיצד הייתם בונים אותו וכולי. אבל זו שאלה תמימה.)

    1. א. אולי הוחמץ אצלך. אבל לא אצלי. כל ביקורתי במקומה עומדת בלי קשר לשאלת ההומור.
      ב. אכן, זה כמו לשאול את ר' חיים מהי מחבת.
      ג. זה בסדר גמור. אין לי שום בעיה עם אלו שמציירים את הסיטואציות בעיני רוחם/ן, ועם אלה שמזדעזעים ממנה. אני רק לא חושב שהזעזוע הזה מצביע על מעלה רוחנית-מוסרית, ולא שהיעדרו מצביע על פגם.
      ד. ראה ג. זה אולי קשור להערתי המסויגת בסוף הטור על הפגם בלימוד עצמו.
      ה. לבריאות. יש כאן טענה כלשהי? איני עוסק בדיאגנוזה של נשים או לומדים, אלא במהות. לא מאיפה זה בא אלא האם זה חשוב ומהותי.
      ו. הסברתי היכן מקומו.

      לא הבנתי מה הבעיה עם שאלה על ערפד. איני רואה בה שום בעיה.

  6. חיותה,
    הרי הגמרא כתובה באומנות הקיצור הנמרץ. (זה אחד הפלאים שם, בעיני, הקוראת הנדהמת).
    עולמי-עולמות עשויים להיות מקופלים במשפט בן שלוש מילים, פסקה עשויה להכיל פערים של מאות שנים, איך רלוונטית השוואה לפס"ד של העליון? מה שטמון במשפט אחד קצר וחד של הגמרא היה נשפך שם על עשרות, אם לא מאות עמודים.

    אני איני חושדת באומני הניסוח הסופי של הדף התלמודי שהיו פחות רגישים מאף אישה ומאף שופט עליון.

    וצריך לזכור שהכל התחיל בע"פ, ואח"כ את העדר אמצעי הכתיבה, את הצורך להעתיק ולשמר דורות על גבי דורות..

    אולי תציעי דוגמא? מה ואיך היית מכניסה בסוגיא דנן?

    1. מסכימה איתך, ולא עולה על דעתי לשכתב את הגמרא. ההשוואה לפסקי דין של ימינו נוגעת לפוסקי ימינו. ואולי לדרך שבה רב מלמד את תלמידיו. אני משערת שאם זו רבנית שתלמד, היא תלמד את הסוגיה הזו את תלמידותיה, אבל תהיה שם מחווה קטנה סמלית. קריצה, אמירה וכדומה. לסיפור המוות במפולת אין משמעות מוסרית כלל, סתם טרגדיה שיכולה לקרות גם היום באוקראינה, הערה מעניינת יש לך, לגבי הבעל פה. האם את מציעה שהיו שם מחוות מסוימות שלא השתמרו בהעלאה בקיצור על הכתב לימים? אני לא יודעת ולא חושבת שיש דרך לדעת. אולי כדאי לאתגר פה את הבקיאים האם באישזהו מקום בש"ס יש התיחסות קצת יותר 'רגשית' למשהו. למשל, בדף של היום ישנו הביטוי החביב שמופיע כמה פעמים – מידי ברשעים עסקינן? זו אמירה ענינית לגמרי, אבל יש בה איזו מנגינה של תמיהה חביבה.

      1. בס"ד ט' בניסן תשפ"ב (יא"צ של רבי אריה לוין)

        לחיותה ושרה – שלום רב,

        התנאים והאמוראים בעלי ההלכה – היו גם בעלי אגדה ומחברי תפילות. בדבריהם בהלכה – הקפידו על ניסוח ענייני. בעוד שאת עולמם הרגשי – ביטאו בדבריהם באגדה והתפילות שיסדו (כמה תפילות אישיות יפות שאמרו תנאים ואמוראים 'בתר צלותיה ' רוכזו ביחד במסכת ברכות, ורבות מהן שולבו ב'סידור'). זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד'.

        בברכה, הלל פיינר-גלוסקינוס

        ודלא כנטייתן של לומדות תורה שבימינו לשלב את העיון ברגש, שעליהן ייאמר: 'המלמד את בתו תורה – מלמדה תפילות 🙂

        1. אף שהעיון חייב להיות בבחינת 'מח שליט על הלב' . לימוד התורה דורש הקשבה לתורה שאינה חופפת תמיד את נטיית הלב – הרי שאחרי הבירור השכלי – עלינו להעביר את הדברים אל הלב בשאיפה ליצור הזדהות אישית עם הלמד

          ראו במאמרה של הרבנית אור מכלוף (רמי"ת במדרשת מגדל-עןז), בקובץ 'כי בם חייתני', מגדל עז תשע:ז, עמ' 31 ואילך. שם היא מצטטת בין השאר את כאבו של הגרי"ד סולובייצ'יקף 'הנוער החרדי הצליח בתחום המאמץ השכלי… רכש לו ידיעות סברות ופסקי דינים. נהנה הוא משיעורים יפים ומהתעמקות בסוגיא מסובכת. אך עדיין אין הלב משתתף בפעולה זו… אין ההלכה נעשית לו מציאות נפשית. ההתוודעות הממשית עם השכינה חסרה…' 0דברי השקפה, עמ' 209). יעויין במאמר באורך

          נרה לענ"ד שהתורה טעונה הפעלת הלב לפניה ולאחריה. לפניה – השתוקקות להתחבר לה' ע"י חכמתו ורצונו שבתורה ותפילה שנזכה לכוון אל האמת; ואחריה – תפילה שנזכה ליישם בחיים את הערכים שעליהם למדנו.
          ,
          בברכה, הלל פיינר-גלוסקינוס

  7. 'חרב בין ירכותיו וגהנם פתוחה תחתיו' מחייבות החלטה שקולה ורגועה הגיב:

    בס"ד ט' בניסן פ"ב

    פוסק הלכה בגשתו להחליט חייב לפעול מתוך סערת רגשות דו-צדדית. מחד אוי לו ואוי לנפשו אם יטעה ויתיר אשת איש, ומאידך אוי לו ואבוי לו אם יעגן אישה שניתן להתירה. משול הפוסק לאיש הפוסע בשביל צר על שפת התהום, שכל סטיה קלה ימינה או שמאלה – עלולה לדרדר אותו לתהום.

    והפוסק חייב להיות בחרדה כפולה, שהרי אדישות תביאהו לפסיקה לא אמיתית מחוסר איכפתיות, ופוסק ירא שמים חייב להיות איכפתי, איכפת לו שלא ייכשל ויתיר את האסור, ואיכפת לו שלא יאסור את המותר. החרדה והאיכפתיות שלו שהצדק ייצא לאור – היא המניע לחתירתו הבלתי-נלאית את האמת המדוייקת.

    אך עצם סערת הרגשות המניעתו לברר את ההלכה – היא עצמה מחייבת שהבירור עצמו ייעשה בצורה שקולה ורגועה, כי בירור מתוך חרדה ואיבוד עשתונות – לא יוכל להכיע לאמת. ולכן חייב הפוסק להיות רגוע בשעת הבירור, ולהיות מוכן לשקול את כל האופציות, גם הכואבות ביותר. ולכן כשבאה השאלה – חייב הפוסק להניח את סערת הרגשות בצד ולחשוב בקור רוח.

    בזה דומה איש ההלכה ללוחם שיורים עליו, שאסור לו להגיב מיד. עליו לעצור לרגע, לתפוס מחסה, לצפות מהיכן יורים עליו, ואז לטווח ולירות בצורה מדוייקת אל המטרה. טעות בפגיעה באוייב, מסוכנת ליורה, שכן היא מסגירה לאוייב את מקום המחסה לו.

    וכך גם מצבו של איש ההצלה המגיע לאירוע טראומתי, רב פגיעות ורב נפגעים, שעליו לקרוא במהירות את המצב, ולקבוע סדרי עדיפויות. לטפל מיידית במה שסכנתו מיידית, לטפל בדחיפות במה שדחוף, ולהשאיר לשלב האחרון את מה שפחות דחוף. הערכת מצב מפוקחת – היא היסוד לטיפול נכון.

    הרצון החזק לנצח בקרב או להציל את הנפגעים – הוא הדלק שהניע את הלוחם או את המטפל להתנדב ליחידה הקרבית או לכוח ההצלה, אך ההחלטה מה ואיך לעשות במצב 'התקלה' – חייבת להתקבל בשיקול דעת מחושב ורגוע.

    מובן שזה בלתי אפשרי כמעט, לחשוב בצורה רגועה כשנתקלים במקרה לא צפוי, שמרוב לחץ שוכחים את כל ה'תיאוריה'. לשם כך מקיימים פוסקי הלכה, לוחמים ואנשי הצלה 'מסלול הכשרה' השואף לצפות מראש כל 'בלת"ם' אפשרי, לגבש מראש דפוסי פעולה לאותו מצב אפשרי, ולתרגל אין מגיבים בכל מצב. ואז כשמגיעה 'ההתקלה' – קופצת מיד 'סכימת הפעולה וניתן לפעול בצורה סדורה בלי צורך להתפלפל מחדש. התוכניות חושבו ועובדו מראש.

    עניינותיה של מסכת יבמות. אסונות של רעידות אדמה ונפילת בתים, מחלות ומגיפות, היעלמות של אנשים במסעות מסחר וטביעת ספינות בים, מלחמות וליסטים ועלילות – היו מצבים אפשריים לחלוטין בעולם שבו חיו החכמים, ובפרט בימי המרידות ברומאים, מרד החורבן ומרד בר-כוכבא, שבצילם פעלו ויצרו חכמי המשנה.

    ספר הדרכה לטיפול יעיל במצבי לחץ קטסטרופליים, חייב להיות ענייני ותמציתי, ולהקיף בבהירות ובקצרה את כל אבות הטיפוס של תרחישים אפשריים ולהם להציע 'סכימת טיפול, ולכן מסכת יבמות מנוסחת בצורה קצרה ויבשה, ממש כמו שספר על תורת לחימה או עזרה ראשונה ינוסחו בצורה עניינית ויבשה.

    בברכה, הלל פיינר גלוסקינוס

    במשנה ובתלמוד מתחייב הניסוח ה'טלגרפי' מיצם מסירתם בעל פה. כדי שיוכלו לשננם חייבים הם להתנסח נצורה קלה וקליטה. התפלפלות ארוכה מעמיקה או השתפכות נפש אינן מטיבות עם השינון. לעיון המעמיק נועד התלמוד, ולהשתפכות הנפש נועדה התפילה. 'משנה' חייבת להיות קצרה עניינית ותמציתית

  8. 'וילן שם יעקב בלילה ההוא' - סערת רגשות המחייבת פעולה בקור רוח הגיב:

    וכך יעקב אבינו המתפלל בחרדה ובדאגה 'הצילני נא מיד אחי מיד עשו… פן יבא והכני אם על בנים' – ממשיך ופועל בקור רוח. הוא לא מתחיל מיד לברוח. אדרבה הוא ומחנהו הולכים לישון (ומי יכול לישון במצב מחריד זה?) וקמים רעננים כדי שיוכלו להילחם בהיפגשם עם חילו של עשו.\\

    ואף דוד בברחו מפני אבשלום בנו', כשהוא הולך שבור וזועק ומתפלל להצלתו מהרבים הקמים עליו, כל העם כנגד קומץ הנאמנים שנותרו איתו. הוא מבטא את כל חרדתו בתפילה, ותפילתו נוסכת בו כוחות לפעול בשיקול דעת ענייני. הוא מנסה את דרך ההשתדלות על ידי שליחת חושי הארכי להפר את עצת אחיתופל, ואחרי התפילה וההשתדלות, הוא נאזר בביטחון בה, ומסוגל במצבו המחריד לקיים 'בשלום יחדו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני.

    החרדה מוצאת את ביטוייה בתפילה, ומתוכה נאזר האדם בבבטחון לפעול בשיקול דעת.

    בברכה,הפ"ג

    1. מסכימה עם כל דבריך.
      ואף גם בתוך ההלכה פעמים רבות המון רגש אצור. וכמובן השילוב בין אגדה והלכה מאפשר זאת במידה מסוימת,
      כמו, למשל (לחיותה) אחד הנוגעים ללב, לטעמי: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" (בבא מציעא נט א). (מעניין אם יש שופט בימ"ש עליון שהרשה לעצמו להשתפך עד כדי כך)

        1. מצטטים כן, אך לא בטוח שהיו יוזמים טענה כזו.
          אגב, אפשר לראות כמה מתארכים פסקי הדין ונעשים מייגעים, במהלך השנים, כשהיד נעשית קלה על המקלדת, וכל המקורות זמינים, וכבר אין צורך להכתיב לכתבנית.. נראה לי שגם הפסקים בבתי הדין כך.

    2. בס"ד י"ב בניסן פ"ב

      על החשיבות של שמירת קור הרוח בעת העשיה, ביארו חסידים את מאמר חז"ל 'כן עשה אהרן – מלמד שלא שינה', שלא מובן מה ה'סלקא דעתא' שאהרן קדוש ה' ישנה מציווי הקב"ה? וביארו חסידים שאף שאהרן היה מלא התלהבות בלכתו להדליק את המנורה והיה מקום לחוש שמרוב התלהבות יטעה בפרטים. קמ"ל שלמרות התלנהותו – נזהר אהרן לבצע את המוטל עליו בדייקנות.

      בברכה, הלל פיינר-גלוסקינוס

    1. אכן, שם עם רמי בר דיקולי הדברים הם טרגדיה וקומדיה במקום אחד. אבל שם אפשר לומר, שמאחר והדברים כבר נעשו, שאלו אותו למעשיו. וכנראה הוא לא רצה לסמוך על שלחן אחרים

  9. יש מקום ל"רגש פסיקתי" על פי הגמרא כאשר שני צדדים באים לטעון מול הדיינים ואין הכרעה ברורה, מה שמכונה "שודא דדייני".

    1. שודא דדייני הוא פסיקה במקרים מאד מסוימים ולא בכל מצב שאין הכרעה. בשביל זה יש דיני ספיקות. אבל גם שודא אינו רגש אלא אינטואיציה. לא קרב זה אל זה.

  10. בדידי הוה עובדא: מישהו פתח דיון באינטרנט על השאלה "אם היית מגלה מחר שהנצרות היא אמת – האם היית משנה את אורח חייך בהתאם". חלק מהתשובות האידיוטיות היו "זה לא יקרה אז אין טעם בשאלה". אנשים באמת מתקשים להבין את הקטע של שאלה היפותטית. ניסיתי להסביר להם שהם גם ככל הנראה לא יצטרכו אף פעם לזרוק אדם שמן מאד על פסי רכבת כדי למנוע מהרכבת לדרוס חמישה אנשים כפותים, ובכל זאת זו שאלה בסיסית בקורסים בפילוסופיה של המוסר; אבל זה לא עבד…
    אחר כך מישהו טען כלפיי שבאופן עקרוני שאלות היפותטיות זה בסדר, אבל יש דברים שמזעזעים מדי מבחינה רגשית ולכן זה לא בסדר לדון בהם מבחינה היפותטית (בניגוד, נניח, לדריסה של אדם שמן מאד על ידי רכבת שזה כנראה לא מזעזע בכלל). הכותב היה ר"מ בישיבה תיכונית, ובאמת לא ברור לי מה הוא עושה בסוגיות כמו זו שציינת כאן… בכל מקרה, אחרי ויכוח קצר הוא שאל אותי אם אני חושב שזה לגיטימי שהוא ישאל אותי "מה היית עושה אם היית מגלה מחר שאמא שלך רוצחת". כמובן שלא הבנתי מה הבעיה בזה, ואפילו הלכתי לספר לאמא שלי, שגם לא הבינה מה הבעיה בשאלה הזאת… מה גם שתוך כדי הטיעון הוא בעצם שאל את השאלה, אז לא כ"כ הבנתי מה הנקודה שהוא ניסה להבהיר.
    שורה תחתונה – כשקשה לאנשים להתמודד עם התוכן (מבחינה אינטלקטואלית!) הם בורחים לשוליים ומנסים להצביע על 'בעיות' קוסמטיות כתירוץ למה מלכתחילה 'לא ראוי' לעסוק בתוכן הזה (ואז נותר ללמוד בליל שבועות רק את 'אילן אילן במה אברכך' – שזה באמת סיפור מאד אסתטי).

    1. אכן. רק אעיר שיש מקום לטענתו לגבי הנצרות באופן הבא: אולי לדעתו אם הנצרות הייתה הגיונית אז היא לא הייתה הנצרות שאנחנו מכירים. לכן אין מקום לשאלה מה הייתי עושה אם הייתי מגלה שהנצרות נכונה. כך גם אין מקום לשאלה מה הרמב"ם היה אומר על מצב כלשהו בימינו. אם הוא היה חי בימינו הוא לא היה הרמב"ם.

  11. שלום הרב מיכי.
    קשה להתווכח עם הטענה שלך, אכן ב"שכל ישר" זה ברור שהכי נקי ונכון זה לעבוד עם ניתוח שכלתני הלכתי נטו. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהרבה פעמים סוגיות הש"ס הלמדניות עטופות בסיפורים שנותנים להם קריאת כיוון רגשית אנושית או מוסרית.

    אתן 2 דוגמאות (הראשונה קצת חלשה): אחרי שמסכת גיטין דנה בפרטי הפרטים בבעיות השונות ההיפוטתיות והריאליות, היא טורחת לסיים בדרשה על שנאה וגט. ואיך כואב לקב"ה על עצם הגירושין. למה חשוב לגמרא לסיים כך את המסכת. האין כאן קריאת כיוון?

    בגמרא בקידושין ישנה האגדה היפייפיה על רב אסי ואימו. היא כל כך חשובה עד שנכנסה בשלמותה להלכות ממרים פרק ו ברמב"ם. בסוף הסוגיה כתוב שרב אסי אמר "אי נפקי לא ידעי" רוב המפרשים הסבירו את המשפט הזה דרך משקפיים הלכתיות. רב אסי אומר שהוא לא היה יוצא מארץ ישראל משלל סיבות הלכתיות (טומאת העמים כי הוא כהן ועוד סיבות). הרמב"ם כתב בהלכה שאכן אם הוריו נשתטו יכול להניחם ולצוות למישהו אחר שישמור עליהם. הכסף משנה מחזק את הרמב"ם ואומר שאף על פי שזה לא כתוב בפירוש בסוגיה מסתמא כך רב אסי נהג. הראב"ד כועס על על הרמב"ם וטוען שזו לא הדרך ואיך אדם יכול להשאיר את הוריו למישהו אחר שישמור עליהם. (אפשר לטעון שזהו שיקול הלכתי אבל בפשטות משתמע שהוא לא יכול לסבול את הרעיון מוסרית) הרש"ש לא אוהב את את שפירשו המפרשים כי "אי ידעי לא נפקי" הכוונה שיצא מארץ ישראל, אלא טוען כי אי ידעי = שאמא תמות בדרך ותסבול מהצער, לא נפקי = לא הייתי עוזב את בבל. ומפנה להתקפת הראב"ד על הרמב"ם.

    האמת שמסתבר כי למעשה הצדק ההלכתי עם הרמב"ם והכסף משנה אך עינינו רואות כי למדן ופוסק קראו אגדה זאת הלכה למעשה בקריאה רומנטית מוסרית.

    מעריך שאם היה למולי ספרו של תלמיד חכמים רבי יהודה ברנדס "אגדה למעשה", הייתי מביא עוד כמה דוגמאות ובטח יותר מוצלחות.

    נ"ב : מחכים ומצפים לטור על פולמוס הגיור (כמה אפשר להתאפק?)

    1. אכן יש לא מעט דוגמאות. ראה למשל בטור 214 על אשו משום חיציו. אבל זה לא נוגע לדבריי כאן. רצו ללמד אותי שגירושין זה דבר רע. מה זה קשור לפסיקת הלכה בעניינים אלו? זה קשור להנהגה כללית מחות להלכה שיש להשתדל להימנע מגירושין.

  12. "הפוסק צריך לחשוב באופן קר על המקרה שבא לפניו. מה שההלכה אומרת לא קשור למה שהרגש אומר (ולדעתי אפילו לא למה שהמוסר אומר), וטוב שכך. הפוסק צריך לחתוך את הדין בקור רוח מנותק, וכך יזכה לכוון לאמתה של תורה. " עד כאן דבריך.
    נתתי דוגמה מהסיפור של רב אסי ואימו שנידון להלכה' הראיתי כי הרמב"ם הכסף משנה והמהרש"א דנו אותו בכלים הלכתיים. סיימתי בכך שהראב"ד והרש"ש לא הסכימו איתם הלכתית, על רקע אנושי או מוסרי.

    1. ציטוט חלקי גרוע יותר מלא לצטט בכלל. הרי כתבתי שיש מקום להכניס שיקולים כאלה בשלב ב, אחרי שמסיימים לדון באופציות ההלכתיות הבסיסיות. אם הדין לא נחתך אלא נותרות כמה אופציות, הדרך להכריע ביניהן יכולים להכיל גם מוסר (ואולי רגשות כאינדיקציה).

  13. 1. אולי זו אחת הסיבות שגמרא זה לא לנשים והם פסולות מלדון? (שואל לא קובע)
    2. האמת ששנים כשאני קורא ”שניים מקרא ואחד תרגום” אני נתקל בסיפורים מהתורה שלטעמי ולטעם דורינו הנשי חסר שם רגש (לכאורה כמובן) לא שיתפתי את סביבתי בזה אף פעם משום שאין לי את המילים להעביר את תחושותיי בפרט שאנחנו עסוקים בעניינים שברגש, אני כעת לא זוכר הרבה דוגמאות מלבד אחת כשאליעזר בא במשא ומתן לקחת את רבקה (בזמנו טרם הפך הגלבוס למשפחה אחת, ייתכן שזה היה פרידה עולמית ממשפחתה שזה מוסיף כאן לנופך הרגש) ואביה בתואל ואחיה לבן ניסו לעכב ולאחר מיכן מובא בתורה שאחיה ואימה ענו לאליעזר נשאל את פי הנערה (לא לשכוח שהיא היתה בת שלוש עוד נקודה התורמת אמוציה לכל המחזה) שואלים חז”ל והיכן אביה בתואל? עונים חז”ל שמת (אכל את הצלחת המורעלת שהכין לאליעזר על ידי מלאך שהחליף את הצלחות כמדומני זכרונות מהחיידר) ומייד מובא שאכן שאלוה ושלחו את רבקה לדרכה, וכאן הבן שואל נתאר לעצמינו את הסיטואציה בימינו טרגדיה שכזו אבא נפטר באופן פתאומי אני משער שהכל היה נעצר דום אליעזר היה גונז לפחות לעת עתה את תוכניותיו והיה חש קצת מבוכה מכל המעמד שלו והימצאותו בביתם כרגע מול הטרגדיה המשפחתית (אולי מנסה לקפל ציוד בשקט בשקט ולצאת מהאיזור כלעומת שבא בשעה קשה כזו או שמא לחילופין מתוך הרגשת אי נעימות מכל הסיטואציה שנחתה כאן, שוכח כביכול את מטרת בואו ועוזר בכל גופו ונפשו לארגן את הלוויה ובניית אוהל והבאת כיסאות לאבלים וכו’ וכו’) אבל בפועל בתורה עולם כמנהגו ממשיך מלבד שהתוכניות ממשיכות כמתוכנן אין בכלל ביטוי ורמז לרגישות כל שהיא, הבעל קורא רגע כמימריה וממשיך לעניין הבא, את הרב מאשימים לפעמים באוטיזם יש לרב כאן סעד מ”דאורייתא” להיותו בחברה טובה (היו שנים שכשהבעל קורא קרא על עשיו ”ויזעק זעקה גדולה ומרה” הייתי צריך להיתאפק מלבכות וכשהגיע הבעל קורא לבכיו של עשיו באומרו ”הברכה אחת לך אבי” כבר לא הצלחתי להתאפק, שלא נדבר על פרשת יוסף ואחיו כן רבותי זה המצב (הזעזוע הזה של עשיו לא עבר חלק על פי חז”ל זה השתלם על ידי מרדכי היהודי אלפי שנים אחר כך כידוע) הרב אליישיב פעם ענה שהוא לא נותן למקרים הקשים שהגיעו איליו (אולי ביושבו כדיין) לחדור מעבר לכפתור חולצתו, פעם כשניסו דיינים להניע אחד מלתת גט לאשתו באומרם לו כתוב שהמזבח מוריד עליו דמעות ענה להם לא נורא עד היום אני הורדתי דמעות לא יזיק שהוא יוריד גם כן כעת כמה דמעות, נראה לי שיש בנותן טעם לשייך לסוגייא כאן את הסיפור המאלף בגמרא של אבא שחזה בבית המקדש בדקירת בנו ונכנס שם האב לטרנס של דקדוק הלכה והורה להוציא את בנו בעודו מפרפר מהעזרה מחשש טומאה (במקום להחסיר פעימה) והגמרא דנה שם על האבא הזה, האם עודף יראת שמיים יש לו או ”אוטיזם” ביחס לרצח
    3. בהקשר להערתו של הרב ”זה כמו לשאול את ר חיים מהי מחבת” הדוגמא של הרב לא מוצלחת ואדגים את זה בסיפור פעם הגיע ר’ אברהם גניחובסקי לשאול את ר’ חיים על סוג גידול של גרעין אבוקדו (שרגילים הילדים לפעמים לגדל בביתם) בנוגע אולי לתרומות ומעשרות שאל אותו ר’ חיים מה זה אבוקדו? התרגש ר’ אברהם ואמר אתם מבינים מה אומר הרבה? שבכל הבבלי והירושלמי והמדרשים והתוספתות והזוהר וכו’ לא קיימת המילה אבוקדו
    משא”כ מחבת מובא כבר בתורה כמה וכמה פעמים כאן המקום להודות לרב על ”המאמר שלא כתב הרב” בעקבות פטירתו של רבינו בקיימו את הנפסק כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (שהרי ברור שהמאמר היה עוסק במקצת שבחו ואילו רובו היה ביקורתי) ואגם שהרב אוהב לשחוט פרות קדושות מכל מקום כרגע בתוך השלושים בשעת חימום זה נוטה יותר לפיצוץ של כיפת הר הבית מאשר שחיטה של פרה קדושה, פעם שאלתי את הרב שלנו בשכונה שבקיא בהלכות לשון הרע האם מותר לי לספר לחילוני על בן אדם דבר שהוא באמת שבח (ואני מוסיף שאצלי זה שבח גדול) אלא שהשומע נבח חושב סיפור זה לגנאי והבאתי כדוגמא את הסיפורים על ר’ חיים (דרך אגב ר’ חיים היה מתפלל על זה שלוש פעמים ביום לא לזכור שום דבר חוץ מתורה זו עוד ראיה נגד הרב שתפילות עוזרות) וכמדומה לי שענה לי הרב שכנראה אסור ותוך כדי סיפר לי שהוא בהיותו בחור ישיבה באמריקה היו בחירות לנשיאות כמדומני לנשיא בשם ג’ונסון והיה להם שרת בישיבה בשם זה והראש ישיבה שלהם בהיותו שקוע כל כך בלימוד כשסיפרו לו למחרת שהנשיא הנבחר הנו ג’ונסון התפלא הראש ישיבה איך שרת בישיבה נהיה בין לילה לנשיא ארצות הברית

      1. זה מניין לך? בכל מקרה העיקר ששנינו מודים שזה לא ר’ חיים וולדר

        1. אומרים שר' חיים מבריסק הוציא את המחבתות והסירים מיורה דעה, כלומר לא צריך לדעת איך בדיוק בנוי מחבת ומה היחס בין אורך הידית לקוטר המשטח אלא די לדעת את התכונות הנדרשות שלו שרלוונטיות להלכה ואת ההלכה לגביו. כך ביאה שלא כדרכה אין צורך לילד להבין מה זה בדיוק אלא רק שעושים משהו לא כדרך עשייתו ויש כל מיני דינים, ולא נפגמת בזה הבנתו ההלכתית כלום.
          ובכלל, סתם ר' חיים הוא ר' חיים מבריסק (לפחות במקומות שעוסקים בהם בגמרא יותר מאשר בהלכה), כמו שסתם הרשב"א הוא ר' שלמה בן אדרת ולא הר"ש משאנץ, אף שכבוד שניהם גדול מאד.

  14. הרב עשית לי דה ז'וו לסיפור ששמעתי בדיוק בהקשר זה:

    אני זוכר שבשיעור שהשתתפתי בו, הרב שהעביר את השיעור סיפר לנו ( כל המשתתפים היו גברים) שהוא העביר שיעור בגמרא לבנות מדרשה, וזה היה במסכת יבמות.

    הוא סיפר לנו שהוא צייר על הלוח את כל ה"משפחה" מהסוגיא ושם איקסים על כל ה"מתים" ואז הוא הסתכל אחורה וראה שהפנים של הץלמידות מבועתות.

    הן רחמו על ה"מתים" שצויירו על הלוח.

    מיותר לציין שכולנו צחקנו וחייכנו למשמע הסיפור.

השאר תגובה

Back to top button