על חינוך, ביטחון ומדיניות: חשיבותה של דרך האמצע (טור 149)

בס"ד

אתמול קראתי כתבה על תגובה צה"לית ב"עצימות עולה" לטרור העפיפונים. היא משקפת פשרה כלשהי בוויכוח בין חלקים שונים בציבור ובממשלה (ואני מניח שגם בצבא) האם להגיב בתקיפות עד הרג של מעיפי העפיפונים, או שתגובות תקיפות דווקא יגררו אותנו להסלמה. הדברים הזכירו לי שתי נקודות אקטואליות, אחת ביטחונית ואחת מדינית, שמלוות אותי מזה זמן, ולכן אחרוג ממנהגי ואתייחס כאן ממש לשיקולים של אקטואליה.

כשאני קורא את מה שכתבתי כאן אני חש מבוכה גדולה. זה כל כך בנאלי שוודאי יהיו קוראים שישאלו את עצמם למה בכלל צריך לכתוב את זה. אז זהו שצריך, ואני מבקש מראש מחילה ממעלתכם על כך. הגעתי למסקנה שעליי להסתכן בבנאליות ובכל זאת להעיר את שתי ההערות הללו. אתחיל עם ההערה הביטחונית.

הוויכוח על עוצמת התגובה הביטחונית

בכתבה עצמה מתוארים השיקולים של צה"ל ושל הממשלה, כפי שאנחנו חוזרים ושומעים לא פעם. הם לא רוצים להבעיר את השטח ולגרום להסלמה. תגובה חזקה להבנתם לא תשפיע לטובה ולא תמנע את הטרור, כפי שגם הוכח בעבר, אלא דווקא תביא להתגברותו בגלל החמרת המצב של תושבי עזה. המתנגדים טוענים שלא פעלנו מספיק חזק. ועל טרור יש להגיב ביד חזקה – כי רק כך האויב יבין ויושפע. ומה על הניסיון שמלמד את ההיפך? הטענה היא שלא  הגבנו מספיק חזק ולכן זה לא הועיל. כמו שאמרו אצלנו בשריון: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח. אחרים טוענים שתגובה לא פרופורציונלית אינה מוסרית, וחוצמזה העולם לא ייתן לנו להגיב כה חזק, וזה גם יגביר עוד יותר את התסכול וההסלמה, וחוזר חלילה.[1]

לכאורה שני הצדדים מעלים טענות טובות. יש שמציגים זאת כדילמה של לב (תגובה חזקה) מול ראש (תגובה שקולה), ואחרים הופכים את התמונה (לשיטתם דווקא האיפוק הוא הלב ולא הראש). טוב, אז מי באמת צודק? כבר הזכרתי כאן לא פעם, שמקובלני מסברת כרסי שכמעט בכל ויכוח ציבורי שני הצדדים טועים. לכן דבר ראשון שווה לבדוק האם ישנה עוד אפשרות שלישית שלא נדונה ברצינות. כלל יהא נקוט בידכם, ברוב המקרים יש כזאת, ובדרך כלל היא תהיה הסבירה ביותר.

הדיכוטומיה

הימין מצדד במצור מוחלט על עזה בימי מתיחות ובימים רגילים, זאת לפחות עד שיוותרו על דרך הטרור ויכרתו אתנו הסכם אמין (אם בכלל). ויתור על אמנת החמאס והכרה בישראל כמדינת העם היהודי. לא פחות. השמאל אומר שכך לא נגיע לשום מקום (והניסיון מוכיח), ולכן יש להסיר את המצור או לפחות לרופף אותו בלי קשר להתנהגות של החמאס והפלסטינאים. התסכול והאומללות מובילים לתוקפנות ולאלימות.

לא בכדי שורר חוסר אמון בין שני הצדדים: השמאל לא מאמין שהימין באמת מוכן ללכת לקראת הפלסטינאים גם במצב שיהיה סיכוי להתקדם (האלימות הפלסטינאית היא רק עילה של הימין שבאה להצדיק את מה שבין כה וכה רוצים לעשות), שהרי הימין תמיד מצדד ביד קשה ובאי וויתור. ולאידך גיסא, הימין לא מאמין שהשמאל בכלל מוכן להילחם כשיש צורך בכך (עקב חוסר אמונה בצדקת הדרך). הם תמיד רוצים מחוות ופשרות, ושוב בלי שום קשר למה שעושים הפלסטינאים.

מה קורה בפועל? שום דבר. הצבא והממשלה מבולבלים וחסרי מדיניות. ממש רחמנות לראות אותם. אין להם מושג מה לעשות, וברור להם שמאומה לא יכול להשפיע. הם לכל היותר מנסים להרוויח עוד כמה ימי שקט. זה כמובן מעורר את הביקורות משני הצדדים, ששוב מנסות למשוך אותם או להחמרה תקיפה ועקבית או למחוות וויתורים עקביים.

הדרך השלישית

מה שיוצא הוא שאנשים שנמצאים בתווך (לדעתי הרוב הגדול), כלומר אלו שבאמת רוצים שלום וגם ביטחון (לא אלו שמדברים על זה), לא באים לידי ביטוי בוויכוח הבעייתי הזה. לא הימין, לא השמאל, ולא הממשלה והצבא (שלא שייכים לאף אחד מהצדדים. הם הוואקום בשיא עליבותו).

נדמה לי שיש אפשרות אחת שטרם נוסתה, והיא דווקא די פשוטה: כשיש אלימות ודרושה תגובה יש לעשות זאת בלי היסוס ובעוצמה גדולה, וכשאין אלימות ויש מקום ללכת לקראתם יש לעשות זאת בעוצמה לא פחותה. הדרך היחידה שפותחת סיכוי להתקדם, אם לא מאמינים בחיסול הבעיה לכאן או לכאן, היא לנקוט בדרך קשוחה וחד משמעית. אבל קשיחות אין פירושו אלימות והקשחה בכל מצב אלא להיפך, שילוב של מקל וגזר: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.

טוב, עכשיו בטח הקורא אומר לעצמו: נו, הבחור ממציא את הגלגל או בא לחדש לנו ששני מקבילים לא נפגשים. את זה כל אחד מבין? השאלה איך מיישמים זאת נכון. אז זהו שלא. חשוב להבין שבניגוד לתדמית הרווחת זה לא נעשה על ידינו מעולם, ובוודאי לא כעת. יתר על כן, אף אחד בשיח הפוליטי אפילו לא מציע דרך כזאת.

אכן יש תגובות ויש מחוות, אבל אין שום עקביות ושום יוזמה. העליבות שלנו כנגד עפיפוני ההייטק הגרעיניים ממש מכמירת לב. מחוות ניתנות כיום בעיקר כמענה לאיומים, וזו כמובן טעות חמורה. ההפצצות נעשות גם הן סתם, לא באופן עקבי ובלי מתווה ומדיניות ברורה. היד הקשה נמצאת בדיבורים בלבד (ליברמן נותן להנייה יומיים ומחסל אותו. זוכרים?). ובו בזמן אין הצעת אלטרנטיבה, גזר של ממש לפלסטינאים. כיום הם לא מאמינים שמצבם ישתפר אם לא ינקטו באלימות, ולדעתי הם לגמרי צודקים. האלימות בד"כ משפרת את מצבם לטווח הארוך, כי בלי אלימות לא ניתן להם מאומה (מישהו מהיהודים היה מצדד כיום במדינה פלסטינאית אם לא היה טרור? ברור שלא).

המסקנה היא שהמדיניות שאנחנו נוקטים כיום מוטעית לשני הכיוונים: מחד, יש רפיסות גדולה ומחוות ניתנות כמענה לאיומים ואלימות, ומאידך כשנוקטים בכוח הוא לא די חד משמעי ולא עקבי, ולכן הוא לא מבהיר להם את ההבדל בין שתי האלטרנטיבות. בנוסף, לא באמת מוצעת להם אפשרות ממשית להתקדם ולשפר את מצבם.

הפלסטינאים כיום מבינים, ובמידה רבה של צדק, שאין קשר גדול בין מעשיהם לבין התגובה שלנו. הם זוכים למחוות בעקבות אלימות, ולעתים אנחנו מקשיחים את המדיניות כלפיהם כשאין בזה צורך של ממש (כי הם לא מאיימים אז למה שנוותר). למה שיפסיקו את אלימות במצב כזה? בפרט שכאמור לטווח הארוך הם רק מרוויחים ממנה.

כל ילד מבין שכלל בסיסי בחינוך הוא שהתגובה חייבת להלום את המצב ואת המעשה שכלפיו היא באה. המקל חייב לבוא עם גזר בצדו, והפעלת שניהם צריכה להתבצע בעקביות. אבל הכלל הפשוט הזה לא מיושם ביחסים בינינו לפלסטינאים. אנשים לא מבינים שמדיניות עקבית כזאת היא אולי קשוחה ומתסכלת יותר בטווח הקרוב אבל תביא פירות טובים יותר (וגם תפחית את הקרבנות והסבל) בטווח הארוך. מחוות בזמן הנכון חשובות מאד, ותגובה קשה בזמן הנכון חשובה לא פחות. גם הימין שרוצה הקשחה בכל מצב וגם השמאל שרוצה מחוות בכל מצב ומצביע על המסכנות והאומללות שמוליכות לטרור – טועים. אומללות מוליכה לטרור כשחושבים שהטרור ישפר את המצב, וכיום הוא אכן משפר את מצבם לטווח הארוך (גם אם לא לטווח הקצר). יד קשה מועילה רק במקום שבצדה יש גזר להתנהגות אחרת. אם זה לא קיים – שום תגובה קשוחה לא תועיל ולא תרתיע. לכן הן המדיניות של השמאל והן זו של הימין לא מוליכות ולא יוליכו אותנו לשום מקום. בטח לא חוסר המדיניות העלוב של הממשלה והצבא.

המחוות של אספקת מים, חשמל ודלק, בעת שהם מפציצים אותנו בעפיפונים ובטילים, הן כמובן איוולת. צריך להגדיל להם את האספקה ל-24 שעות, אבל כשיש אלימות להוריד אותה מיידית ל-0 שעות. האיוולת האסטרטגית הזאת נעשית למען מטרות טקטיות, ואנחנו משלמים עליה במטבע אסטרטגי. המטרה היא למנוע הסלמה לטווח הקצר, אבל המחיר הוא הנצחת האלימות לטווח הארוך (כולנו יודעים שהבטחה שלהם להפסיק את העפיפונאות תביא להם מיידית המון הטבות שלא היו מקבלים בלעדיה. אז למה שלא יעיפו עפיפונים ואז יפסיקו אותם תמורת מחוות?). הפצצת רכבים ריקים, כמו שעושה צה"ל כיום, אינה אלא טמטום. או שלא תפציץ בכלל או שתפציץ את האם-אמא שלהם. מה האידיוטים שלנו חשבו להשיג על ידי הפצצת רכב ריק? אולי לרצות את דעת הקהל הישראלית…

כעת מצאתי את הסרטון המאלף הבא מתוך הסרט "הנשיא":

במדיניות כפולה של מקל וגזר עקביים הפעלת הכוח תהיה הרבה יותר אפקטיבית, וכך גם המחוות. השמאל טועה בהתנגדותו לכוח ובדחיפה למחוות לא מותנות, כי הוא מנציח את האלימות. אבל גם הימין טועה בהיפוך הדברים. ניתן לומר שתמונת השחור-לבן היא טעות חמורה משותפת לשני הצדדים. לא הכוח עובד ולא המחוות. גם השחור וגם הלבן הם שחור. רק שילוב מושכל שלהם, שממש לא נעשה כיום ואפילו לא מוצע על ידי אף אחד כיום, יכול אולי לקדם אותנו. השילוב הופך את השחור לשחור ואת הלבן ללבן, כלומר הופך את המקל והגזר לאפקטיביים. כל אחד מהם לחוד הוא שטות חסרת תועלת. איני יודע אם זה יפתור את הבעיה, אבל תמוה בעיניי שממשיכים לנסות דרכים שכבר הוכחו כלא אפקטיביות ולא מנסים דרך שונה. דומני שאין כאן רעיון מבריק מדיי. הוא פשוט מאד, אבל משום מה להערכתי לא יושם ולא מיושם.

ומה עם ה"מומחים"?

מעבר לסקפטיות הכללית שלי לגבי מומחיות בתחומי ביטחון ומדיניות, אני ממש לא קונה את ההערכות המלומדות של ה"מומחים" מכוחות הביטחון שממליצים על מדיניות מאופקת ועל סוגי התגובות שראוי לנקוט בהן. ההערכות הללו נראות לי מוטות בעליל, שכן מי שממונה על הדבר כמובן מעדיף להשיג שקט לטווח הקצר (עד שתיגמר הקדנציה שלו), גם אם זה בא על חשבון הנצחת הבעיה לטווח הארוך. אנחנו שומעים השכם והערב שהמטרה הכי מהותית של גורמי השלטון והצבא היא להרוויח ימי שקט. זהו מתכון בדוק להנצחת הבעיה (בדיוק כמו שקורה במדיניות כזאת בחינוך ילדים לא עקבי). כשממשלה וקציני צבא נבחרים ומכהנים טווח קצוב של כמה שנים, האופק שהם רואים מול העיניים הוא קצה הקדנציה. לכן אין לי שום אמון בתבונת ההחלטות ובהערכות שלהם. בינתיים הם ממש לא הוכיחו ולא מוכיחים את עצמם. גם השגת הביטחון וגם ההתקדמות המדינית, אם יקרו אחרי הקדנציה של הפוליטיקאי הם לא ממש מעניינים אותו. מכאן התגובות ההיסטריות והמבולבלות של מדינת ישראל. כשאתה מנסה להשיג את הזנב של עצמך לטווח הקצר, אתה מגיב היסטרית לאירועים מקומיים שקורים ואז כמובן לא משיג אפילו את זה.

לגבי החלטות של שר חינוך או תחבורה, כולנו מבינים שפעמים רבות הן מתקבלות כדי להגיע להישגים בקדנציה הקרובה.[2] לכן בהחלטות של הפוליטיקאים שלנו אף אחד לא נותן אמון, כי ברור שהם מוטים בגלל אופק הראיה הקצר והרצון להישג מיידי (במקרה הטוב). אז למה אנחנו מתעלמים מאותו אפקט בהקשר המדיני-ביטחוני?

ומה עם העולם?

יתר על כן, אם באמת הפעלת הכוח תיושם בדרך כזאת יש סיכוי שגם העולם יקבל זאת טוב יותר. במצב כזה יהיה ברור שהתגובות הן תוצאה של מעשים נגדנו ולא מדיניות מתמידה וסתמית שלנו בלי שיקול דעת ומתוך ניסיון למנוע התקדמות מדינית. הרי בואו נודה על האמת, העולם באמת צודק. אין שום היגיון בפעילות שלנו כיום. אנחנו סתם מתעללים בהם, מגיבים ופוגעים באזרחים, בלי להשיג מאומה. אז מה ההצדקה לכל זה? כבר אמר מי שאמר (קיסינג'ר) שלמדינת ישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. אני חושב שגם את השני אין לה. לישראל אין מדיניות ואין תכנית, והיא לעולם מגיבה במין מעגל שוטה אינפנטילי שלא הוביל לא מוביל ולא יוביל לשום מקום. התעללות כזאת באמת נראית גרוע, ובצדק. אם יהיה ברור לנו, לעולם ולפלסטינאים, מה האופציה של הפלסטינאים לשפר את מצבם בצד התגובות החמורות שלנו התמונה עשויה להיראות שונה. כיום לכולם ברור שאין לנו שום כוונה לשפר את מצבם בטווח הרחוק אלא רק לשמור על שקט לחודש הקרוב. בשביל זה נותנים מחוות ולפעמים פועלים בנוקשות (או שמפציצים רכבים ובניינים ריקים). אין יישום עקבי של מקל וגזר, והפלסטינאים עצמם, וגם העולם, לא מבינים מתי הם מקבלים את זה ומתי את זה.

על רקע זה ממש מוזר בעיניי שהבחירות בישראל מתנהלות בעיקר סביב נושאים מדיניים וביטחוניים, כשבעצם לאף צד אין מדיניות בנושא הזה. מצד אחד יש דיבורים על שלום ומהצד השני על ביטחון, אבל לכולם ברור ששני אלו באים ביחד. בלי זה אין את זה, ולהיפך. לכן ברור לכל בר דעת שאלו ואלו לא יביאו שלום וגם לא ביטחון. אז בשביל מה בכלל לדבר על זה? למה להשקיע את כל האמוציות במדיניות של הליכוד או של העבודה? יש בכלל הבדל ביניהם?

ושוב התנצלות

כאמור, היססתי אם לכתוב את הדברים לרוב פשיטותם. יתר על כן, ברור לי שיהיו קוראים שיחשבו שזוהי בדיוק המדיניות שנקוטה כיום, או המדיניות שאותה מציע הימין/השמאל כאלטרנטיבה למה שעושים כיום. מה בכלל החידוש בפוסט הזה? אך לדעתי זוהי טעות. אכן אין כאן שום חידוש. דברים פשוטים להפליא שכל ילד  מבין. אלא מאי? שזה לא מה שעושים כיום, וזה גם לא מה שאחד הצדדים (ימין או שמאל) מציע לעשות. תחשבו רגע ותראו. לפעמים הבהרת רעיון פשוט יכולה להועיל מאד (ראה הקדמת המסילת ישרים).

אם כבר אני בענייני ביקורת פוליטית והצעות פשטניות, הנה עוד אחת והפעם נעבור מהביטחון לתחום המדיני. ונראה שם מצב מקביל לגמרי למה שראינו עד כאן.

המו"מ

בתהליך המדיני שלנו עם הפלסטינאים שוב יש שני צדדים קיצוניים: הימין מסביר שאין עם מי לדבר והשמאל טוען שלפלסטינאים אין עם מי לדבר. "אם לא מדברים ולא נותנים תקווה, איך מצפים להישגים?", הם שואלים.

אני כבר שנים לא מבין את הוויכוח הזה. אם אכן נתניהו מתכוין ברצינות לכך שהוא מצדד בוויתורים תמורת שלום אמת (אף אחד לא מאמין לו, אבל אני דווקא כן), הוא אמור להעלות דרישה בסיסית אחת שתשנה את כל המצב (לדעתי). עליו להכריז בקול רם וברור שממשלת ישראל לא מוכנה להחליף מילה אחת עם הפלסטינאים ולשאת ולתת בענייני הסכם שלום עד שלא תהיה מולנו נציגות אחת מוסכמת של כלל הציבור הפלסטיני. כיום דורשים מאתנו לדבר עם הרשות ואז כשייחתם הסכם יתחיל ירי מעזה, שתגובתנו (חסרת המדיניות) אליו תחזור ותבטל גם את ההסכם עם הרשות. אם נדבר עם עזה ונחתום הסכם עמם – או אז הרשות תטרפד זאת (כפי שקורה כיום). זהו מצב חסר תוחלת, אבל אצלנו כל הזמן ממשיכים להתווכח על מו"מ ותהליך מדיני כן או לא.

מה יותר מתבקש מהכרזה פשוטה קבל עם ועולם שאין יותר שום ישיבה ושום מו"מ עם שום פלסטינאי (כולל איום בהחלטות חד צדדיות שלנו, וגם צעדי מימוש), עד שתוצג מולנו נציגות מוסכמת על כלל הציבור הפלסטיני שאתה אפשר יהיה לעשות עסקים. אם הם לא מציבים מולנו גוף שניתן לדבר איתו אז על מה מתנהל הוויכוח בתוכנו ועם העולם? במצב השורר כיום הוויכוח הציבורי שלנו בנושא המו"מ איתם הוא השחתת מילים בעלמא.

להערכתי זו דרישה הגיונית וסבירה, וגם העולם יקבל אותה בצורה הרבה יותר מבינה מאשר את עמדותינו המתחמקות והמבולבלות כיום. היום אף אחד לא מאמין לביבי, שכן כשהפלסטינאים התאחדו לפני כמה שנים מיד הוא יצא נגד זה. במקום לברך על כך ולומר שכעת יש עם מי לדבר ולהכריז על פתיחת מו"מ (שכמובן מיד היתה מפרקת את ההסכם ההוא, אבל אז היה ברור מי אשם ומה גרם לכל זה), ממשלת ישראל הפסיקה את הדיבורים דווקא כשהתחיל להיות לנו עם מי לדבר. אין פלא שהעולם לא קונה את זה וגם לא הפלסטינאים. זה אומר שבעצם אין להם עם מי לדבר, וההכרזות הישראליות הן מן השפה ולחוץ. אפילו כתמרון התחמקות למי שלא רוצה לשאת ולתת זהו התמרון הנכון וההגיוני לעשות. ובוודאי אם יש מישהו שבאמת רוצה לנסות להתקדם להסכם שלום. אבל ההיגיון אינו פרמטר רלוונטי אצלנו. ההיגיון לא קיים אצל גורמים היסטריים חסרי מדיניות.

הדמיון בין שני הדיונים

האנלוגיה בין הדיון הביטחוני שעשיתי למעלה לבין הדיון המדיני שנעשה כאן היא כמעט מושלמת.

גם כאן מסר שמציב את שתי האלטרנטיבות בחדות, המקל מול הגזר, יהיה  יותר אפקטיבי ויותר מובן ומקובל בעולם ואצל הצד השני: או שתשלחו נציגות מוסכמת לשיחות ואז אנחנו מודיעים שנסכים לפשרות בתנאים מסוימים וניכנס למשא ומתן רציני (ולא רק מילים בעלמא), או שתעזבו אותנו באמא שלכם. עד אז באמת אין לכם וגם לנו עם מי לדבר, ולכן לא נדבר. זה יותר מובן, יותר יעיל ויותר הגיוני, ולכן יש לזה יותר סיכוי להצליח. אה, ולכן זה גם לא יתבצע אף פעם.

ושוב, הדברים הללו ממש טריביאליים, וזה ממש מביך אותי לכתוב טור על זה. אבל שוב לא הימין ולא השמאל באמת נוקטים בדרך כזאת. השמאל רוצה שיחות בכל מחיר ומאשים אותנו (לפלסטינאים אין עם מי לדבר), והימין רוצה למנוע שיחות בכל מחיר (לנו אין עם מי לדבר). והממשלה והצבא ההיסטריים והמבולבלים שלנו מנסים לתמרן בין שני הקצוות (והעולם) ולצאת בשלום. המרכז השפוי שכן רוצה לנסות להתקדם נותר בלי ביטוי פוליטי, והוא כלוא בין שתי אפשרויות שאף אחת לא באמת מבטאת את עמדותיו ולא מקדמת אותן.

אומר שוב שאינני טוען שבדרך האמצע הזאת, הן המדינית והן הביטחונית, ברור שנשיג תוצאות. ייתכן שאין דרך להשיג אותן, או בגללנו או בגללם. אבל כל עוד לא ננסה את הדרך ההגיונית היחידה שנותרה, הקביעות לכל הכיוונים, ימין או שמאל, ייוותרו אמוציות חסרות בסיס כפי שהן כיום. כבר איינשטיין אמר שרק טיפש או מי שאינו שפוי חושב שאם ישוב עוד פעם ועוד פעם על הדרכים שכשלו בעבר הוא עשוי לקבל תוצאות אחרות.

[1] שימו לב שמשום מה שתי הטענות עולות מצד אחד של המפה הפוליטית, ומהצד השני לא מסכימים לשתיהן. להערכתי כמעט לא תמצאו מי שיסכים לאחת ויתנגד לשנייה או להיפך. אבל כאן אין ענייננו בקורלציות מדומות, בכך כבר עסקתי לא פעם בעבר.

[2] בעניין זה מאלף לראות את ספרו של אדמנד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, שמצביע על היתרונות של שלטון מלוכני לעומת דמוקרטיה נבחרת מבחינת טווח הראיה והאופק שלו.

30 תגובות

  1. נתניהו חסיד של הסטטוס קוו. מה שהיה הוא שיהיה. כל שינוי יכול להביא לתוצאות בלתי צפויות ולערער את הביטחון של בוחריו. הזמן משחק לטובת ישראל. ישראל צומחת וגדלה ומשיגה עוד ועוד הישגים. נכון שיש בעיה מול עזה אבל אפשר לחיות עם בעיות. והעזתים כדאי שיתרגלו לכך שהם לא הולכים לשום מקום. זה לא דיבורים אלא מעשים. כל המאבקים הגדולים הסתיימו בחזרה לאותו מקום בדיוק (צוק איתן, המגנומטרים, ההקפאה בהתנחלויות ועוד). זה מה שרוצים הבוחרים ונתניהו מקפיד לספק את הסחורה.

    ומה יהיה עוד כמה שנים כאשר הדמוקרטים יחזרו לשלטון ויאכלו אותנו כמו שעכשיו טרמפ אוכל את איראן? אלוהים גדול – או שהפריץ ימות או שהכלב ימות או שלא יודע מה יהיה.

    1. הבעיה שמערכת המשפט שברה את המקל. אין יותר מקל. עכשיו מה הפתרון שלך?

  2. העולם לא צודק.הרב נאיבי מדיי.הצביעות של מדינות העולם ידועה לשמצה.לעולם הכי נוח היה אם היינו בים.כולם אוהבים אותנו כשאנחנו סובלים ומעונים.ראה ערך המצב שהיה לפני מלחמת ששת הימים .מהספר של קישון סליחה שניצחנו.בעניינים כאלה אין ברירה אלא לאמץ את אימרת בן גוריון שלא חשוב מה העולם יאמרו אלא מה היהודים יעשו (או בשפה דתית אנחנו נעשה את הנכון והצודק וה' יהיה בעזרנו)

  3. זה עניין תיאורטי בלבד.. כבר קרוב ל-18 שנים שלא עבר חודש אחד בלי נסיונות פיגוע. אז לא הייתה הזדמנות להשתמש בגזר.

    1. מניין נביא גזר, אחרי ששרפו את השדה בה הוא גדל?

      בברכה, סבא אליעזר

  4. שלום הרב
    בהחלט דברים משכנעים.
    אבל עדיין יש לתמוה: הכיצד אנשים נבונים וחכמים כאלה טועים בדבר כל כך פשוט? האין זה משום שזו אינה טעות כלל אלא הימין כלל לא רוצה בשלום והשמאל גם כן אך מסיבות אחרות?
    ושאלתי אליך כבוד הרב:
    רוב אנשי התורה, לפחות הלאומיים שבהם, הינם מחזיקים בצד הימין. האין זה משום שתורתנו אומרת שאין לנו רצון בשלום כי הארץ הזו היא שלנו ושכננו מוכרחים להסתלק?
    ואם אני צודק אז הפתרון שהרב מציע לא ישים באמת ולאן אנו הולכים?

    1. אתה לגמרי צודק. אבל כפי שכתבתי להערכתי רוב הציבור כן מעוניין בשלום אבל מלווה בביטחון סביר. לחלק הזה בציבור אין ביטוי ממשי בפוליטיקה בדיוק בגלל מה שכתבת. כשתיווצר מודעות לזה, הציבור יתחיל לכוין את נציגיו לכיוונים אחרים ואולי אז יופיעו גם פוליטיקאים שיילכו לכיוונים הללו.

  5. בס"ד ה' בתמוז ע"ח

    הדרך הפשוטה למיגור העפיפונים היא הקמת מיתקנים בגבול עם הרצועה שייצרו רוח סערה מתמדת לכיוון מערב, שתישא בכנפיה את העפיפונים ותתקעם בים.

    ככתוב בתורה : 'ויהפך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף' (שמות י,יט). ובכתבי הקודש נאמר: 'ברוח קדים תשבר אניות תרשיש' (תהלים מח,ח), וכן הוא אומר: 'והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית' (איוב א,יט)., ועל ידי עבדיך עבדיך הנביאים כתוב לאמור: 'ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים' ( (מלכים א' יט,יא).

    ואם בכוח הרוח להפיל בתים, לפרק הרים וסלעים ולשבר סלעים – על אחת כמה וכמה שיש בכוחה להטות מסלולם של עפיפונים.

    בברכה, שאמס רזאל אבו-טייארה

    1. בס"ד ו' בתמוז ע"ה

      אנחנו משלים את עצמנו. הטרור לא נובע מרצון לעצמאות ולא מה'סבל הפלסטיני'. הטרור נובע מהרצון להשמידנו. וביקרון אין הבדל בזה בין אש"ף לחמא"ס. ההבדל הוא שאש"ף שהכריז ב-1964 (שלוש שנים לפני ה'כיבוש'…) על מגמתו לחסל את 'הישות הציונית – קיבל ב-1973, כש 'הריחו' תהליך 'שלום' באופק, את 'אסטרטגיית השלבים': לקבל את מה שהישראלים נותנים תוך המשך המאבק לשחרור מלא של פלסטין.

      כך החליטו ב-1973, ובכך המשיכו גם אחרי הסכמי אוסלו – קיבלו רובים והפנו אותם לטרור; מקבלים סיוע הומניטרי ומפנים אותו לטרור. אדרבה הצורך בהעצמת השנאה והטרור גדל אחרי שקיבלו עצמאות, שכן שלטון דיקטטורי מושחת, צריך לספק לעם 'אוייב' שיסיח את דעתו משחיתות השליטים, שכלל לא איכפת להם מסבלו של עמם, ועיקר דאגתם למלא בכסף את חשבונותיהם בשווייץ.

      אמנם לגופו של עניין, יש היגיון בטיעון שמעלים מומחים שבכל זאת צריך לשמור על שלטון הטרור הקיים – החמא"ס ברצועה ואש"ף ביו"ש – משום שקריסת השלטון המרכזי עלולה לסלול את הדרך לאינספור אירגוני טרור קטנים, שאי אפשר לשלוט בהם.

      מאידך יש מקום לומר, שלאירגונים קטנים ומפורדים יהיו פחות אמצעים כספיים, ואף המאבקים הפנימיים ביניהם יחלישו את כוחם ויאפשרו לנו לנצל את מאבקי הכוח ביניהם כדי למגרם.

      זו השאלה האמיתית שיש לדון בה: מה יקל עליהו את ההתמודדות: ארגון טרור מרכזי או התפוררות, ובזה 'אנו צריכים למודעי', לאנשי המודיעין שיחוו את דעתם, ועדיין 'כולי האי ואולי'…

      בברכה, ש"צ לוינגר

    2. בס"ד ה' באב ע"ח

      אולי לא בכדי עוסק הפוסט ב'חינוך מדיניות ובטחון', משום שאם יש אופק של תקווה לשלום, הרי זה רק בדרך של השפעה חינוכית. כשם שהאינטרנט והרשתות החברתיות יכולים להפיץ שנאה ואלימות – כך ניתן להשתמש בהם להפצה של ערכי מוסר, אהבה ושלום, שברבות הימים עשויים להגיע גם אל החברה בארצות שבהן השלטונות מפיצים רעל של שנאה. מובן שהשפעה חיובית כזאת לא תעשה פירות בטווח הקרוב, אך בטווח הארוך, הרי 'ברית כרותה לפרופגנדה שאינה חוזרת ריקם' 🙂

      בברכה, ש"צ לוינגר

    3. ולסיכום:

      מהבחינה הבטחונית יש רק דרך אחת: להרתיע את ראשי המחבלים המשלחים את המפגעים הם מונעים משנאה תהומית השוללת את עצם קיום העם היהודי בארצו, וגם זקוקים למצב של מלחמה תמידית כדי להסיח את דעת בני עמם מהדיקטטורה המושחתת של הנהגתם – ולכן אינם מעוניינים בשום הסדר מדיני.

      פתח התקווה היחיד הוא מתהליכי עומק שאולי יתפתחו בחברה הפלשתינית, שעשויים ליצור סולם ערכי חדש או להביא להתפכחות מהאשליות שהנהגתם 'מוכרת'. דוגמא אישית מצידנו של התנהגות מוסרית הוגנת, בצד הסברה מתאימה שתכוון אל האוכלוסיה הערבית – אפשר שיישאו פרי בטווח הארוך 'אם לא בעוד חמש שנים – הרי בעוד חמישים שנה…' 🙂

      בברכה, ש"צ לוינגר

  6. האם חייבים גזר. לכאורה מה שצריך לשנות הוא רק ההפרש בין שני המצבים. אדם מעדיף מקל קטן על מקל גדול.
    הבעיה בגזר לענייננו הוא שמשתמשים בשיקום הכלכלה לבנות יכולת צבאית. במלחמות ארוכות טווח יש משמעות מכריעה ליכולת הכלכלית וכלכלה מקרטעת לא מאפשרת לעזתים לבנות צבא.

  7. מאמר חשוב שעוסק בברור מאליו ועם זאת זה קול שחסר מאוד במרחב הציבורי. נדמה שמה שחסר כיום זה שכל ישר. אני מחכה בקוצר רוח לאיזה התיחסות של נתניהו או ליברמן או איזה מפקד בצבא וכלום, אפילו לא תשתו מים בקטנה, לו לפחות היה מי מהם קם ונואם את נאום הדם יזע דמעות בטייל צרציל ומבטיח שנעבור את התקופה ואחר כך יבואו ימים טובים יותר. המציאות באמת עולה על דמיון, הארץ נשרפת, טוב לא כולה אבל הרבה ממנה, ואף לא אחד מראשיה פונה לעם ומסביר. לא ראש ממשלה לא שר בטחון לא רמטכ"ל זה כ"כ מתבקש שהעדרו של זה באמת מעיד על בלבול ומבוכה. אכן עפיפונים גרעיניים. מה שמלמד שאיך ערך להתחמשות האינסופית ומלמד על מגבלת הכוח המפורסמת. הסכמתי עם כל מילה באשר למקל ולגזר ולצורך להפריד בניהם. נראה כי הממשלות לדורותיהן באיולתן, מחלקות את המקל והגזר באותו היום, לצורך הדיוק באותה ארוחה. כך שהערבים שמתים להעיף אותנו פה, נהיו נורא מבולבלים והם שורפים את המועדון. אותו מועדון שמספק להם חשמל ומים. כן אותו מועדון של בית"ר מהמערכון המפורסם. האנלוגיה בין מדיניות הביטחון לחינוך מצויינת הרעיון אולי בנאלי וברורה לי ההסתייגות שלך, כמה פעמים על פני המאמר, אך החשיבות שלו היא ביכולת או באי היכולת ליישם. צריכה להשלים חסר של כמה מאמרים שהתחמקו לי, ליתר דיוק התעצלתי בגלל משקלם הכבד. אנזוף בעצמי מאמר לא מיותר בכלל. תודה על הזכות לקרוא.

  8. "אם אכן נתניהו מתכוין ברצינות לכך שהוא מצדד בוויתורים תמורת שלום אמת (אף אחד לא מאמין לו, אבל אני דווקא כן"
    למה להאמין לו? הוא לא עושה שום דבר למען השלום (לטוב או לרע). נדמה לי שדווקא חלק מהמדיניות שלו היא למנוע היווצרות של נציגות אחת. עדיף ככה, הוא יכול לטעון שאין עם מי לדבר.
    במילים אחרות-הם בכוונה לא עושים את מה שאתה מציע. המדיניות שלהם היא לא לעשות כלום.
    הפליסטינאים כמובן זה נושא אחר

    1. אתה אופטימי מדיי. מעשי הממשלה לא מעידים על כוונותיה. זו סתם טיפשות ולא תכנון או מדיניות. אבל אין טעם להתווכח על זה כי זה לא הנושא שלנו.

  9. מיכאל, אפשר להיות ציני, להלל ולשבח את הרעינות החדשניים והגאוניים שמופעים במאמר זה,
    אבל האמת, זה נושא מספיק חשוב שמתיר לומר גם דברים שאין בהם חידוש, העיקר שהדברים יועילו.
    טענתך,
    בא נלך עם הפלסטינים בשיטת המקל והגזר.
    – שיטת המקל והגזר מחיבת כמה הגדרות, כניראה שחוסר ההגדרה הוא הסיבה חוסר השיטה בהנהגת הממשלה, מאמרך לא מציג הגדרות.
    א. הגדרת הישויות.
    ב. סוג היחס בין הצדדים.
    ג. מטרת השיטה, מה רוצים להשיג בהנהגה זו (מה החזון).
    ד. הגדרת המקל והגדרת הגזר.

    א. הגדרת הישות,
    העם הפלסטיני הוא ישות אחת?
    מה יקרה אם אדם בודד יבצע פיגוע, כל העם יקבל מקל? אולי לא, ומה יקרה אם זה יהיה רק אירגון אחד הזוי שלא מיצג את העם? מי קובע מי מיצג את העם,
    וכו' וכו' זה תמיד שאלות שחוזרות על עצמם,
    אחת הסיבות לבילבול הממשלה היא חוסר הגדרת הישות הפלסטינית, אתה לא מציע הגדרה במאמר, אז על מה תלין?
    ב. סוג היחס:
    מצד אחד מערכת יחסים של, הורה וילד, מורה ותלמיד, עבד ואדון, אדם ובהמה, מערכת יחסים של שליט נשלט, רצנו של הנישלט כפוף לרצונו של השולט.
    מצד שני מערכת יחסים בן שוים, בן שני ישויות אוטונומיות.
    מקל וגזר, שיך רק בשליט/נשלט, רק כשאר הנשלט משלים ומסכים עם מצבו כנשלט, בתוך מסגרת זו הוא ירצה שהיה לו הכי טוב,
    אבל כאשר הנשלט לא מוכן לקבל את המצב שלו, את חוסר העצמאות שלו, "המקל" רק יחזק את תחושת הנחיתות שלו, "והגזר" לא מענין אותו הוא מיתקומם על עצם היחסים שהוא נתון בהם.
    משום מה אתה מניח שהפלסטינים משלימים עם המצב שלהם, והשיטה תעבוד.
    ג. הגדרת החזון:
    כל מחנך שנוקט במקל וגזר מגדיר יעד, מה היעד שלנו, מה החזון שלנו? ערבים ציתנים שרים התיקוה שמחים בחלקם ומהללים את אדוניהם היהודים,
    או אולי ערבים פלסטיניים בעלי עצמאות מדינית מלאה על חלקים בארץ ישראל.
    בלי הגדרת היעד אין טעם לנהוג בשיטה שאין לה תכלית מוגדרת. חוסר הגדרת החזון היא כניראה הסיבה העיקרית לבילבול ההנהגה שלנו.
    ד. הגדרת המקל והגדרת הגזר:
    'המקל' להפציץ בינין עם ילדים, מבינין שמשגרים ממנו טילים? כן או לא?
    לא לספק חשמל חודש שלם אולי שנה אולי רק יומים?
    הממשלה מבולבלת כי היא לא הגדירה מה אפשרי ומה לא.
    "והגזר" זה חוזק לסעיף ג' מה אנחנו מוכנים לתת להם?.
    גם פה לא נתתה הגדרות.
    מאמרך לא ענה על שאלות יסוד ולכן מה שאתה מציע לא מעשי.

    1. יעקב היקר, אני לא חושב שיש בדבריי כאן רעיון אחד שהוא מעבר לטריביאלי, ובוודאי לא שום דבר גאוני. כתבתי זאת יותר מפעם אחת כאן.
      מאידך, הטענות שלך כולן בלתי רלוונטיות בעליל לדיון. בעצם אתה טוען שלא הגשתי נייר עמדה מפורט עם כל האפשרויות ההגדרות והמצבים. אכן נכון. לא זו היתה מטרתי. רציתי להסביר מה אמור להיות המתווה הכללי. כעת אתה מוזמן כמובן להציע הגדרות לכל הנקודות שהעלית (לדעתי יש עוד כמה, ויש גם כאלה שהן בלתי רלוונטיות, אבל אין טעם לעסוק בזה כאן), ואז להפוך את קווי המתאר הכלליים שהצעתי לרעיון קונקרטי. אחרי שזה יהפוך לרעיון ניתן יהיה אולי לדון האם הוא מעשי או לא. כשאין רעיון אין טעם לדון האם הוא מעשי.
      בהצלחה.

  10. במאמרך מוצגת עמדה, אומנם באופן כללי, אבל מוצגת עמדה,
    המתווה הכללי שאתה מציג דורש את עמדתך בשאלות היסוד הנ"ל.(או בחלקם)
    אני מתאר לעצמי שרבים מהעוקבים אחרי מאמרך, ובכללם אני, רוצים לדעת את עמדתך המנומקת לפחות ביחס לשאלת החזון.
    מה הוא חזון אחרית הימים שלנו ושל הערבים היושבים בארץ ישראל, גם אם אין לחזון סיכוי ריאלי במצב שקים היום.
    גם המשיח לא ניראה באופק במצב הריאלי שלנו, אבל אנחנו יהודים מאמינים שמצפים למשיח.
    שאיפות למצב השלם והנכון תמיד צריכות להיות גם אם הם לא ברות מימוש במצבנו היום.

    1. זה שאתה רוצה לדעת את עמדתי – זה לגיטימי לגמרי. אבל אין לזה דבר וחצי דבר עם מה שכתבתי ועם הביקורת שלך על הדברים.
      לגבי עמדתי הכללית, אני לא חושב שהשאלה מוגדרת היטב. חזון אוטופי מניח מציאות אידיאלית. עד כמה אידיאלית? שהמשיח יבוא ותהיה גאולה שלימה? ידינו תקיפה? אז החזון שלי הוא שהערבים יחיו עמנו בשלום ויקבלו את הכללים ההלכתיים והלאומיים היהודיים. זה כמובן לא אומר מאומה ולא חשוב לדיון, כי זו אוטופיה ולגביה כמעט אין מחלוקת. אתה שואל על מציאות לא אוטופית ובו בזמן אתה מוסיף שהיא לא בת מימוש. אז לאיזו רמת אוטופיה צריך להתייחס? עליך להגדיר אותה ואז אפשר יהיה לחשוב על חזון. דווקא שאלה זו שלכאורה חותרת לדיוק לוקה בכשל של עמימות וחוסר דיוק.
      אחזור ואומר שלמיטב שיפוטי דבריי ממש לא דורשים עמדה מגובשת ביחס לשאלות הללו. הם נכונים (לדעתי) בלי שום קשר לכל זה. יהיה אשר יהיה החזון, לא נכון לנקוט בשיטת המקל או בשיטת הגזר לבדם, ולו רק מפני שהם לא יעילים. כמובן שאם אתה בעד לחסל כעת את כל הערבים או להגלות אותם מיידית עכשיו אז באמת אין טעם לדיון שלי. אבל נדמה לי שכבר סיכמנו שאוטופיות אינן מענייננו כאן.

  11. תודה על ההערה, (הערתך חשובה מאוד, באמת רבים מנסים לישם את החזון האוטופי שלהם על המציאות היום יומית עקב חוסר ההבחנה בין סוגי החזונות)
    לצורך הגדרת השאלה הייתי מנסה להבחין בין חזון אנושי לחזון משיחי.(זהוא ניסיון ראשוני להגדרה, אשמח לעזרתך בהבחנה זו)

    חזון אנושי: הוא שאיפה להחלת ערכים צודקים (בכל התחומים) בתוך מיסגרת פיזי ואנושית טיבעית.
    חזון משיחי: זהוא חזון בתוך מיסגרת פיזית ואנושית שמחוץ למה שאנו מכירים כטיבעי.
    לדוגמה, דמוקרטיה היא חזון אנושי, אפילו שהיא לא מושלמת אבל זה הדבר השלם ביותר שקיים בתוך המיסגרת הקימת, מלך מבית דוד הוא דבר נורא בתוך המציאות הקימת היום, אבל דבר מושלם בתוך מיסגרת של בני אדם ישרים וחכמים באמת.(כשכולם יכירו וידעו, בזמן ש ה' אחד ושמו אחד)
    שאלתי לגבי חזונך מיתיחסת לחזונך האנושי,
    בתוך עולם שאין לאף אחד מונופול על האמת, בתוך עולם שמחיב דמוקרטיה.

    1. לצערי זה עדיין לא אומר לי הרבה. מה כל זה קשור לשאלת הטיפול והיחס לפלסטינאים, ולמה שכתבתי כאן? אין כאן קשר לחזונות אלא לשכל ישר. טענתי היא שרק מקל או רק גזר לא מועילים.
      כמובן שמי שהחזון המעשי שלו הוא גירוש או השמדה כללית ומיידית של כל הפלסטינאים זה לא רלוונטי מבחינתו כמובן. אבל גם לשיטתו מה שעושים היום לא הגיוני. דומני שעל זה יכול להיות קונצנזוס בין כל בעלי החזונות (כי מה שעושים היום הוא נעדר חזון ונעדר דרך ומטרה).

  12. אתה מציע מיתווה של מקל וגזר, אתה לא רק טוען שרק מקל או רק גזר זה לא הגיוני.
    אתה חיב ליראות חזון כל שהוא שהמיתווה שלך מוביל אליו.
    (יש לי תחושה שגם הפעם לא נוציא מים מהסלע)

  13. כנגד הטענה של ברק, מקיאבלי בדיונים טוען כי לרפובליקות יש יתרון על מלוכה דווקא בגלל הגמישות והיכולת לשנות מדיניות מהר. במהפכה הצרפתית שעליה כותב ברק הבחירות היו פעם בשנה. כיום אנו משתדלים לערוך אותן פעם ב4 שנים כדי למנוע את הסחרחורת הזו. ובנוסף, כמו שישנם פוליטיקאים המרוכזים בהווה כך היו גם מלכים המרוכזים בהווה (או גרוע מכך בהגדלת טובתם האישית על חשבון הציבור).

    אני מצטרף לטענתו של יעקב שלמעשה לא הצעת כאן כלום. אני מסתכל על הסיטואציה במדינת ישראל ונזכר במלחמת מאה השנה בין צרפת לאנגליה (ברברה טוכמן בספרה "המאה הארבע עשרה" תיארה אותה היטב). אנשים מציעים כל מיני הצעות שלא הולכות לשום מקום. אפשר לטעון שההצעות הללו מקדמות אותנו כיון שעל ידי השיח והניסיון נוכל לקדם את הסיטואציה. מסופקני.

  14. מאחר שהמציאות מורכבת מסקאלה רחבה של אפשרויות, כדי לפשט את המחלוקת מציגים כל צד כאילו שהוא תומך בקצה אחד של אותה סקאלה, אע"פ ששני הצדדים יותר מורכבים מאיך שהם מוצגים. איישם זאת על הדוגמה שלך: חמאס פיתח לעצמו הרגל שבו הוא נלחם בסבבים שביניהם הוא חותם על הסכמי רגיעה. זמן הרגיעה הוא לכאורה ההזדמנות המתאימה ליישום שיטת הגזרים. אלא שיהיה מי שיטען שזמן הרגיעה הוא בעצם זמן ההתחמשות של החמאס לקראת הסבב הבא. זה לא שחמאס הפנים את התגובה הישראלית, אלא שהוא עבר לשלב של חידוש מלאי התחמושת לקראת הסבב הבא. נתינת גזרים בשלב זה רק תעזור לארגון הטרור להתעצם ביתר קלות ומהירות. המצדדים בטענה הזאת יתמכו בגזרים רק בעקבות שינוי מדיניות מצד האויב. לעומת זאת, מי שרואה בתגובה הישראלית את הגורם שמניע את הטרור, ישאף לנתינת גזרים היכן שאפשר. לסיכום: שני הצדדים מסכימים שיש לתת גזרים וגם מקלות, השאלה היא לגבי המינון והיא מושפעת מתפיסת העולם של כל צד. הצגת הדברים בצורה בינארית נועדה רק כדי לפשט את הדיון ובגלל פרדוקס הערימה. כך שההצעה שלך מקובלת על כולם גם ככה, למעשה היא התשתית הכי בסיסית של דיון מורכב יותר, הדיון על המינון. המדובר הוא על הדעות בנושא, השאלה האם כל צד פוליטי מיישם את המדיניות שהוא מצהיר עליה היא שאלה אחרת שלא דנתי בה פה (מכיוון שגם אתה לא).

    1. אתה מציג את המקל וגזר בצורה פשטנית. ברור שאין הכוונה לתת להם הודנה להתחמשות. כתבתי שכולם מבינים את ההיגיון הזה אבל בפועל זה לא קורה כך.

  15. האם לאור הטבח שקרה בשמחת תורה הייתה משנה משהו בטור הזה?

השאר תגובה

Back to top button