מהמרקסיזם דרך "הביקורת החדשה" עד הנונסנס האקדמי 2 (טור 179)

בס"ד

בטור הקודם התחלתי לעסוק בתופעת הנונסנס האקדמי. הסברתי שזהו חלק מהספירה הפוסטמודרנית, והתחלתי לתאר את הרקע ההיסטורי להתפתחותה. אמרתי שמדובר בתהליך דיאלקטי שבו הפוסטמודרניזם צומח מתוך המרקסיזם והדקונסטרוקציה.

החוליה הראשונה של התהליך היא המרקסיזם. הסברתי שיש לו שני מאפיינים עיקריים: האמונה המוחלטת באמת שלנו (הדוגמה הדתית של השוויון), והניתוח החתרני של ההיסטוריה ושל עמדות מנוגדות. אלו לעולם מונעות על סמך אינטרסים ואינטריגות כוחניות ולא בגלל טיעונים והצדקות לגופו של עניין. ראינו גם שיש קשר בין שני המאפיינים הללו: אם האמת המוחלטת היא אצלי, אז האחר, שוודאי אינו טיפש (אלא כנראה רשע), גם מבין זאת. אז למה הוא אומר אחרת? כי יש לו אינטרס שמניע אותו, והוא מציג את הדברים באצטלה אידאולוגית ופילוסופית, שאינה אלא עלה תאנה לאינטרסים ולמזימות פוליטיות-כוחניות. כעת אמשיך לתאר את היווצרותה של הפוסטמודרניות.

מודרניזם, קלסיציזם ופוסטמודרניזם

המודרניזם מוגדר כתפיסה שרואה שהעולם מתקדם, וחובה עלינו לדאוג לכך במו ידינו, בבחינת "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום". המודרניזם הוא אקטיביסטי ותובעני. את הגאולה (=השלטת האמת הצרופה ושיפור העולם) אנחנו מביאים במו ידינו. ההיסטוריה היא תולדות ההתקדמות אל המודרנה וביעור החושך המיושן והפרימיטיבי. מלחמת בני אור בבני חושך. כנגד המודרניזם ניצב הקלסיציזם. זה רואה את ההיסטוריה כמהלך של נסיגה ממצב אוטופי מושלם ששרר פעם, ומאז אנחנו רק מתדרדרים. האור הופך אט אט לחושך, ומשימתנו היא לעצור את ההתדרדרות, ואם אפשר לנסות ולהשיב את העולם למצב השלם ששרר בעבר (הדמיוני). לשחזר את השלימות שאבדה.

כך לדוגמה באמנות עד תקופת הרנסנס שררה אווירה קלסיציסטית. היצירות היווניות נחשבו כאמנות המושלמת, ומאז אנחנו רק מתדרדרים. פסגת היצירה היא שחזור וחיקוי של האמנות היוונית הקלסית. גם בתפיסה היהודית של "ירידת הדורות" יש ממד קלסיציסטי. פעם כולם היו חכמים והעולם היה מושלם, ומאז כל הזמן יש ירידה והתדרדרות שחובה עלינו לנסות ולעצור אותן ככל הניתן. אמנם מדברים אצלנו על שבירה ותיקון, ירידה לצורך עלייה, חטא ותשובה, אבל התמונה היא של התדרדרות דטרמיניסטית. במשתמע, המטרה היא התקרבות ככל האפשר לאוטופיה ששררה כאן בעבר. בתמונת העולם הקלסיציסטית אין מקום להתקדמות שהרי היינו כבר במצב שלם. לכל היותר אפשר לחזור אליו או לנסות ולמתן את ההתדרדרות ביחס אליו.

הפוסטמודרניזם ניצב לעומת המודרניזם והקלסיציזם כאחד. הוא גורס שאין בכלל קני מידה שיאפשרו למדוד איזה עולם הוא טוב או רע לעומת עולם אחר. לכן אי אפשר לדבר על התדרדרות וגם לא על שיפור והתקדמות, שכן הציר שמודד את התהליכים הללו גם הוא פרי נקודת המבט שלנו עצמנו, כלומר גם הוא סובייקטיבי. הפוסטמודרניות כופרת ביכולת למדוד, להשוות ולשפוט דברים, מפני שאין קנה מידה אובייקטיבי שמאפשר לנו לעשות זאת.

הדקונסטרוקציה

הכלי האינטלקטואלי העיקרי של הניתוח הפוסטמודרני, המתודולוגיה הפוסטמודרנית המרכזית, היא הדקונסטרוקציה. זו עוסקת בפירוק (=דקונסטרוקציה) של עמדות, רעיונות וטענות, והחרבתם עד היסוד על ידי ניתוח שחושף את הנחות היסוד שחבויות בתוכן. מכאן אנחנו מסיקים (ובעצם מניחים) שכל שיפוט הוא ריק, סובייקטיבי ומוטה, שכן אין קני מידה אובייקטיביים שעל בסיסם ניתן לשפוט. שניים ממבשרי הדקונסטרוקציה העיקריים היו דרידה ופוקו (שפעלו בעיקר במחצית השנייה של המאה העשרים). הם ותלמידיהם עוסקים בחשיפת הנחות של כל טקסט או עמדה, ובעיקר חשיפת המזימות והאינטרסים שעומדים ביסודם.

בשניים מספריי (שתי עגלות ואמת ולא יציב) הסברתי שהשורש הלוגי-פילוסופי של הדקונסטרוקציה הוא חוסר האמון בהנחות היסוד שלנו. מטבע הדברים, כל טיעון מבוסס על הנחות יסוד. ואלו כמובן מתקבלות ללא הוכחה (מעצם היותן הנחות יסוד). לכן, טוען הדקונסטרוקציוניסט, הן בהכרח שרירותיות וסובייקטיביות. אבל כל מה שנגזר לוגית מטענה סובייקטיבית ושרירותית גם הוא סובייקטיבי ושרירותי. לכן הוכחה או טיעון (שמעמידים את המסקנה על הנחות יסוד, כלומר גוזרים אותה מהן) לא משנות מאומה. כל הטענות והעמדות שלנו הן בהכרח סובייקטיביות ושרירותיות. ומכאן שלא ניתן לבסס שום עמדה, ולכן גם לא ניתן לשפוט טענה או עמדה אחת לעומת אחרת.

מבחינת הדקונסטרוקציה, "ביקורת" פירושה חשיפת הנחות יסוד. ברגע שחשפנו הנחה כלשהי בבסיס העמדה או הטיעון, הם נחשבים כמפורקים. אין צורך לטעון שההנחה אינה סבירה או שיש בה בעיה כלשהי. עצם העובדה שיש שם הנחה זה גופו הפירוק. מדוע? מפני שהנחה מעצם היותה כזאת היא עניין שרירותי.

לכן בתמונת העולם הפוסטמודרנית כל העמדות העקביות נמצאות באותו מעמד. מעבר לעקביות אין מאומה. לכן עולם העמדות והדעות מתואר שם כאוסף נרטיבים (צורות שיח) שכלואים בתוך עצמם ובתוך הנחותיהם השרירותיות (מונאדות במינוח של לייבניץ). אין כאן צודק וטועה, ובעצם אין גם שום אפשרות לשיח בין שתי מונאדות שונות שכן הן מבוססות על הנחות שונות. אף אחד לא מבין את האחר ולא יכול לשוחח עמו. גם אין טעם לשוחח, שכן אין על מה. אין אפשרות לטעון טענות ולשכנע אחרים, ובעצם אני עצמי לא באמת צודק יותר מהאחר. אני פשוט חי כך, וזהו.[1]

אגב, הדקונסטרוקציה לא מפרקת רק רעיונות. היא מפרקת גם קבוצות. מבחינתה אין מקום לחיבור בין שני אנשים שונים, שכן לכל אחד יש את הנרטיב שלו. קולקטיבים הם חיבורים רעיוניים בין פרטים. אבל הדקונסטרוקציה רואה את הקולקטיב כחיבור פרקטי בין פרטים, אבל אין לו קיום מעבר לזה. פוסטמודרניות כרוכה באינדיבידואליזם קיצוני.

אבל בכל זאת, אין להכחיש שאנשים וקבוצות מעלים טענות ומאמינים באמונות שונות. אז למה הם מתכוונים? הרי גם הם עצמם ודאי מבינים שאין בהן ממש ואי אפשר לנמק אותן (כאמור, הם רשעים, לא טיפשים). המסקנה המתבקשת היא שהטענות (ובפרט הנחות היסוד) הן כסות, או עלה תאנה, לאינטרס ומזימה כוחנית. אדם או קבוצה לא מאמצים הנחות יסוד כי הן נכונות (שהרי אין דבר כזה), ולכן ברור שהם עושים זאת מפני שזה נוח ומועיל להם. הם בוחרים הנחות כדי שיקדמו את מטרותיהם ואת האינטרסים שלהם. כאן חזרנו שוב לתשתית של הדקונסטרוקציה.

היכן נמצא המרקסיזם?

מחד, המרקסיזם הוא כמעט המגדיר של המודרניזם. הוא דוגל בתפיסה שחובה עלינו להילחם ולהחריב את העולם הישן עד היסוד, כדי להתקדם (הכוחות הפרוגרסיביים נגד כוחות הריאקציה) ולהשליט את האמת הצרופה, כלומר להביא את הגאולה לעולם במו ידינו. האדם הפרטי הוא רק שמן על גלגלי המהפכה. מה שחשוב הוא הרעיון הקולקטיבי, הגאולה הגלקטית. זאת בניגוד לפוסטמודרניות שלא מקבלת בכלל את האפשרות לקבוע שמשהו נכון, כלומר לדרג ולשפוט מי צודק ומתקדם יותר ומי פחות (מפני שאין קני מידה אובייקטיביים). הפוסטמודרניות לא רואה את הקולקטיבים אלא כצירוף אינטרסנטי של פרטים. הקולקטיב הוא השמן על גלגלי האינדיבידואליות של הפרט. אם כן, מבחינת המאפיין הראשון שלו, המרקסיזם הוא מודרניסטי במובהק. הפוסטמודרניות נמצאת בניגוד חזיתי אליו.

אבל מבחינת המאפיין השני של המרקסיזם קורה דבר מאד מעניין. ראינו שהמתודולוגיה הפוסטמודרנית היא הדקונסטרוקציה. וראה זה פלא, המתודולוגיה הזאת היא יישום מובהק של הניתוח המרקסיסטי. גם היא כמוהו מנתחת עמדות וטענות לפי האינטרסים והמזימות שמניעים אותן ומונחים ביסודן. מה זה, אם לא ניתוח מרקסיסטי? אין ספק שלפחות במישור המתודולוגי המרקסיזם היה היסוד המרכזי שעליו נבנתה הדקונסטרוקציה. כלי הניתוח שלה שאובים ישירות ממנו. אם כן, המאפיין השני של המרקסיזם, זה המתודולוגי, מעוגן היטב גם בפוסטמודרניות. הם מנתחים וחושבים בדיוק באותה צורה חתרנית.[2] אין פלא שעד היום לפעמים קשה להבחין בין שמאל פוסטמודרני אינדיבידואליסטי לבין שמאל קומוניסטי-מרקסיסטי.[3]

היחס בין מרקסיזם לפוסטמודרניות: הדיאלקטיקה

המסקנה היא שהיחסים בין שני אלו אינם כה פשוטים. המאפיין השני (המתודולוגיה החתרנית) משותף לשניהם, אבל מבחינת הראשון (הדוגמטיקה) הם הפכים גמורים. אז האם הפוסטמודרניות היא מרקסיסטית או לא?

נדמה לי שניתן לתאר את היחס בין שני אלו כמו היחס בין הגולם לפרפר. המרקסיזם לימד שמאחורי כל עמדה וטענה עומד אינטרס, פרט לעמדה שלו עצמו כמובן. כעת בא הדקונסטרוקציוניסט ושואל מדוע המרקסיסט עצמו הוא חריג? וכי הנחות היסוד שלו כן מבוססות מהותית? על מה? אם אי אפשר לבסס, ולכן גם לקבל, שום עמדה ושום טיעון, אז גם העמדה המרקסיסטית בכלל הדבר. היושר מחייב ליישם את הניתוח החתרני, כלומר להפעיל את הדקונסטרוקציה, גם לגבי המרקסיזם עצמו. וכך, באמצעות ניתוח מרקסיסטי חתרני, באה הפוסטמודרנה ומפרקת את המרקסיזם עצמו בכליו שלו. כעת אנחנו יודעים שגם אנחנו עצמנו מונעים על בסיס אינטרסים, ולא באמת מאמינים באמונות וערכים כלשהם או יודעים דברים כלשהם. היושר מחייב אותנו להסיק שזה לא נכון רק לגבי "צרינו", אלא גם לגבינו. ומכאן שהמרקסיזם היה הגולם שהתפתח עד שיצא ממנו הפרפר הפוסטמודרני. זו יציאה מן הכוח אל הפועל של מה שכבר היה טמון במרקסיזם.

ושוב מלחמת בני אור וחושך: הסינתזה הפוסטמודרנית

המודרניזם הוא לוחמני. אם יש אמת מוחלטת ומולה טועים ורשעים אולטימטיביים, יש להילחם נגדם. אין פלא שראשוני הפוסטמודרניות חזו שהיא תביא בכנפיה שלום עולמי. אם אין צודק ואין טועה, לא תהיינה מלחמות ומריבות ותשרור שלווה בחוה שלנו. אבל הם כמובן טעו.

מעבר לזה שלא כל העולם השתכנע בפוסטמודרניזם (כידוע, לטנגו דרושים שניים), גם הוא עצמו מצא לעצמו בני חושך משלו להילחם בהם (הרי אי אפשר לחיות בלי שיש לנו "דבר למות למענו"), הלוא הם אלו שלא מקבלים את הבשורה הפוסטמודרנית והדקונסטרוקציוניסטית עצמה. כעת הגאולה תלויה במלחמה נגד האנטי כריסט החדש, הלוא הוא הריאקציונר המודרניסטי (כולל המרקסיזם עצמו כמובן). זהו ממש רצח אב אינטלקטואלי. הדקונסטרוקציה מכחידה את המרקסיזם בכליו שלו.

אבל שימו לב מה קורה מתחת לעינינו הנדהמות. מעבר לרצח האב, כלומר ביטול המרקסיזם, התהליך הדיאלקטי המרתק ממשיך עם עיבור ולידה שלו מחדש כעוף החול. הדקונסטרוקציה נלחמת במלוא העוצמה באמצעות כלי הניתוח החתרניים-מרקסיסטיים שלה נגד מתנגדיה. ראינו שהיא הורגת את המרקסיזם בכלי הניתוח החתרניים שלו עצמו. אבל איזה ערך מקדמת המלחמה הזאת? בשם מי היא נעשית? בשם הדקונסטרוקציה עצמה כמובן. הרי הדקונסטרוקציה לא מקדמת ערך או תוכן כלשהו, שכן אין חיות כאלה. היא מקדמת ומקדשת את המתודולוגיה הריקה והחתרנית עצמה. בשלב זה של התהליך, המתודולוגיה החתרנית הפכה להיות גם כלי המלחמה וגם הערך שלמענו ובשמו נלחמים.

בשלב המרתק הזה, התהליך הדיאלקטי מביא אותנו למצב שבו שני המאפיינים של המרקסיזם התלכדו לאחד, וכך מתוך הדקונסטרוקציה, על חורבותיו של המרקסיזם, מפציע הפוסטמודרניזם: המתודולוגיה החתרנית היא כלי המלחמה אבל היא גם הערך הבלעדי המוחלט שנותר לנו ושבשמו ולמענו אנחנו נלחמים. הערך המקודש של הוואקום (היעדר הערכים) הוא עילת המלחמה העכשווית. הפוסטמודרניזם הפך מתודולוגיה מפרקת (דקונסטרוקציה) לסוג של מרקסיזם. הערך המהותי (הדוגמה) של המרקסיזם המקורי הוחלף כאן במתודולוגיה עצמה. אם כן, שני המאפיינים של המרקסיזם קיימים גם בפוסטמודרניזם, אבל הם שניהם אחד. בדרך המליצה ניתן לומר שאם המרקסיזם שאב מהנצרות את ההסתכלות החתרנית, הפוסטמודרניזם שמנסה להחליף אותו שואב ממנה רעיון אחר: את האינקרנציה (שניים שהם אחד). וכמו שאומר המכתם הידוע של מרשל מקלוהן: המדיום הפך למסר עצמו.

סיכום ביניים: מבט מלמעלה על התהליך

כך מסתיים התהליך הדיאלקטי שמתחיל במרקסיזם בעל שני מאפיינים, ממשיך בוויתור על הראשון (הדוגמטיות, האמת המוחלטת) ואימוץ של השני (המתודולוגיה החתרנית), וכך נוצרת הדקונסטרוקציה. זו חוזרת, תוקפת והורסת את הדוגמה המרקסיסטית (המאפיין הראשון שלו: האמת והערך המוחלט – השוויון) בכליו הוא, בבחינת רצח האב. ולבסוף, מלחמת בני אור בבני חושך שהוברחה מהדלת חוזרת אלינו מהחלון: הדקונסטרוקציה מאמצת מחדש את המאפיין הראשון (הדוגמטיות) שלמענו לוחמים, אלא שהפעם הערך שלמענו לוחמים אינו תוכן ערכי קונקרטי (כמו בשלב המרקסיסטי), אלא המתודולוגיה עצמה. קימתו מהחול של המאפיין הראשון והתלכדותו עם השני יוצרת מתוך הדקונסטרוקציה את הפוסטמודרניזם, שבו "המדיום הוא המסר".

בטור הבא אנסה להראות כיצד התמונה שתוארה עד כאן מסבירה את המאפיינים השונים של הטקסט וההתנהלות הפוסטמודרניים, ובסוף אגיע כמובן גם למאמרי הנונסנס.

[1] כאן מתחבר האקזיסטנציאליזם למהלך המופרע הזה (ראה טור 140).

[2] אם כי דומני שיש הבדל בשורש התופעות. במרקסיזם הפרשנות החתרנית לעמדות האחרות היא בגלל שברור שאנחנו צודקים והם טועים. לכן ברור שגם הם לא באמת יכולים לחשוב כך, ולכן מה שמניע אותם הוא אינטרסים ומזימות ולא טיעונים. כאן הבסיס למתודולוגיה החתרנית הוא האמונה באמת מוחלטת. לעומת זאת, הדקונסטרוקציה מאמצת פרשנות חתרנית מפני שלשיטתה בכלל אין דבר כזה אמת. בשורה התחתונה הכלים הם אותם כלים ורק ההצדקה שונה. במובן הזה אנשי ה"קו" הם מרקסיסטים כמובן ולא פוסטמודרניסטים. ראה את שאלתו של י"ד כאן ואת תשובתי.

[3] ראה בהמשך על "אסכולת פרנקפורט" ששילבה את שניהם.

היכן ממוקם השמאל הליברלי במפה הזאת, זו שאלה מעניינת מאד. ליברליזם לכאורה מבוסס על תפיסת עולם פוזיטיבית, אבל בעצם הוא בא לעגן את האינדיבידואליזם ואת הוואקום. ראה על כך בטור 116 ובדיונים אחריו.

תגובה אחת

  1. למעשה כבר לנין התייחס אל המרקסיזם כאל אידיאולוגיה ולא כאל אמת סינטית . בקשר להר המורניקים מעניין יהיה לראות האם תקום שם גישה שתבקר אותם באופן רדיקלי לטובת גישה רדיקלית אפילו יותר.

    ליאו שטראוס במאמר "אקזיסטנציאליזם" בספר "הליברליזם ומשבר ההגות היהודית המודרנית" מנסה להציג את הפתרון של היידגר לבעיית האמת בהיסטוריוציזם. אני לא בטוח שלגמרי הבנתי. באותו ספר כדאי גם לקרוא את המאמר "אפלוגיה" שמשפד את מדעי החברה החדשים (במקרה שלו מדעי המדינה) על סמך ניתוח דומה לניתוח של הרב.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button