אפושי‎ מחלוקת לא מפשינן

לא כתבתי עליו. זכורני שפעם נתתי על כך שיעור ומצאתי אצלי רישומים אבל הם לא ברורים לקורא. אכתוב כמה נקודות שעלו לי כעת.
הכלל מופיע בעיקר באחרונים. למשל:
שו"ת תורת אמת סי' קנ"ה ד"ה 'כל זה'.
שו"ת מכתם לדוד חיו"ד סי' ט"ז ד"ה 'אמנם שוב'.
שו"ת מהרשד"ם חחו"מ סי' ש"ד ד"ה 'ןלשאלה שמי'.
שני יישומים שונים שלו: לפעמים הוא מצמצם את המרחק בין החולקים. לפעמים הוא מצמצם את מספר נקודות המחלוקת (אם יוצא שיש שתי מחלוקות בין תנאים או ראשונים נוטים לאמץ דרך פרשנית שלפיה יש רק מחלוקת אחת). השלכה: אפשר להוכיח טענה הלכתית מדעה שלא נפסקה להלכה, מפני שההנחה היא שאם בעל דעת א סבור כך אין סיבה לומר שבעל דעה ב חולק (אלא אם זה קשור למחלוקת ביניהם). יש מקור בתלמוד עצמו ליישום מסוג 1, בפרק תולין בשבת (קלח ע"א): אין מחלוקת מן הקצה לקצה (לא מצינו מחלוקת שלדעה אחת מותר ולשני חייב חטאת). מעניין שבגמרא שם מצאו מחלוקת כזאת ובגלל שהייתה דעה שלישית הסוברת שזה פטור אבל אסור זה כן אפשרי. נכתב על כך מאמר של דניאל וייל (פיזיקאי) בגליון א של "היגיון" שמנתח זאת לפי לוגיקה קוונטית. אני לא הסכמתי איתו (מהיכי תיתי שחז""ל פעלו לפי לוגיקה קוונטית?!) ופעם הצעתי ניתוח אחר.
בידוע שבסוגיות רבות דווקא יוצרים מחלוקת כפולה בין שני חכמים, כאשר יש מקור מפסוק (כמו מילה מיותרת), האחד לומד ממנו דין X והשני חולק עליו. ואז שואלים מה השני עושה עם הפסוק ומסבירים שלומד ממנו דין Y. ושואלים מניין השני לומד את Y ועונים שלא סבירא ליה את Y. וכך בגלל ששניהם צריכים להסביר מקור בתורה דווקא נאלצים ליצור שתי מחלוקות בלתי תלויות ביניהם (לגבי X ולגבי Y). הפלפלנים יאהבו בכל זאת למצוא קשר בין המחלוקת לפי הכלל אפושי מחלוקת לא מפשינן. 
יש לדון בקשר לעקרון התער של אוקאם, ובשאלה האם זה כלל מתודולוגי (מי שטוען שהמחלוקת רחבה חובת הראיה עליו) או מהותי (לא סביר שהמחלוקת רחבה כי great minds thinks alike).
זהו העולה על דעתי (היה לא תהיה) לע"ע…