אתיקה אריסטוטלית: האם ראוי להזריק חיסוני mRNA?
צר לי מראש על האריכות, אך לא מצאתי אזכור לעניין בשום מקום אז אודה להתייחסות.
נראה שיש בעיה אתית בשימוש בחיסוני mRNA כמו חיסוני קוביד-19 של פייזר ומודרנה המופצים בארץ. כדי להיות מסוגלים להשתכנע ברצינות הטיעון אקדים כמה עקרונות העומדים בבסיס האבחנה האריסטוטלית-רמב"מיסטית-תומיסטית בין טוב לרע.
'טוב' או 'רע' שונים מרוב התכונות הטבעיות האחרות בצורה מעניינת. כשמדברים על תכונות סטנדרטיות, ניתן בדרך כלל לדעת האם עצם כלשהו מבטא את התכונה מבלי לדעת מהו הדבר שבו היא מתקיימת. אם למשל שמנסים לאמת את המשפט: x הוא כדור ו-x הוא אדום, ניתן עקרונית להבחין ש-x אדום גם מבלי לדעת שהוא כדור (נניח אתה צופה מבעד לחלון רטוב ביום גשום ולא רואה מה צורת האובייקט). לעומת זאת, לא ניתן לזהות שהדבר המונח כאן על השולחן הוא טוב (נניח שמדובר במחשב טוב) מבלי לדעת שזה מחשב, או להגיע למסקנה האם כדורסלן כלשהו הוא טוב מבלי לדעת שהוא כדורסלן.
הסיבה לכך, יאמרו אריסטוטלים, היא שמושג הטוב והרע משנה את משמעותו בהתאם למה שעליו הוא מוחל. הוא אינו מסמל ישירות תכונה מסוימת שמתקיימת בדבר, אלא את הדרך או המידה שבה מכלול של תכונות הנובעות מטבעו מתבטאות בו במידה כזו או אחרת של שלמות. תכונות שונות במקרים שונים. מכונת כביסה רעה, או בעלת דפקט, היא כזו שאינה מצליחה להגשים את אוסף התכונות המהותיות שמרכיבות את המושג 'מכונת כביסה' – אינה מכבסת היטב, ביעילות או בנוחות, או מציגה פגם אחר כלשהו ביכולותיה. לב טוב (בניגוד לפגום) הוא לב בעל סיבולת גבוהה, ערכים רפואיים תקינים וכו' וכן הלאה לגבי כל האובייקטים המלאכותיים או האורגניזמים הטבעיים. כלומר הרע הוא העדר, פגם או דפקט, בפעולתו הטבעית התקינה של דבר או ביכולותיו. מכאן ניתן יהיה להראות שקיימת שקילות בין מושגי ה'טוב' וה'קיום' שמאפשרת המרת אחד בשני. אך אין כאן המקום להרחיב.
לגבי כל העצמים והאורגניזמים בעולם הטבעי, השאלה האם הם יגשימו את התכונות וההישגים הייחודיים עבור עצם כמותם, כלומר האם הם יהיו טובים, תלויה אך ורק בתנאי ההתחלה (כמו גנטיקה), התנאים הסביבתיים (למשל, היכן העץ שתול) ואירועים שונים שיעברו עליהם במהלך התפתחותם. האדם הוא היצור היחיד בפלנטה לגביו התשובה האם או באיזו מידה הוא יהיה טוב תלויה גם בו ובבחירותיו. ההישגים הייחודיים המאפיינים יצור אנושי, בנבדל משאר היצורים, נובעים מהיותו אורגניזם תבוני בעל רצון חופשי. יכולתו התבונית לתפוס את מהותם של דברים ולחשוב על פיהם בהגיון ממלאת באופן טבעי תפקיד של השגת האמת, בעוד הפוטנציאל הגלום ברצון הוא בחירה במעשים ההולמים את האמת כפי שהיא מתגלה באמצעות התבונה, ובאופן ספציפי, מעשים שהולמים את היידע שהושג לגבי טבע האדם והפונקציות האנושיות.
מכאן מגיע המוסר, שמחייב בחירה תבונית מורגלת במעשים המקדמים הגשמה מלאה של הפונקציות הנובעות מהטבע האנושי. מבלי לדייק, ניתן לומר שמעשה אנושי טוב הוא מעשה שמקורו תבוני, אינו כולל דפקט כלשהו בשיקול הדעת ובתהליך קבלת ההחלטות שקדם למעשה, ננקט מתוך הרגל ומיומנות מוסרית או מקצועית (המידה הטובה), מבוצע בצורה נכונה ושאינו יוצר ישירות העדר או פגם כלשהו – גופני, נפשי או רוחני – באדם המבצעו.
כיצד הדבר מתבטא בפועל? ניקח לדוגמה את דילמת הקרונית המפורסמת. רוב האנשים יסכימו עם האריסטוטלים לגבי הטענה שאף כי מותר להסיט קרונית בעלת בלמים פגומים לעבר מסלול שיגרום לה לדרוס אדם אחד בלבד במקום חמישה, אסור להשליך אדם שמן העומד בגשר סמוך לעבר מסלול הקרונית על מנת שגופו ישמש מחסום שימנע ממנה לדרוס חמישה אנשים. מדוע? הרי בשניהם התוצאה שווה!? התשובה היא שעצם מעשה זריקת אדם לפסי הרכבת הוא מעשה רצח, ואדם טוב לעולם אינו עושה מעשה רע כשלעצמו, גם אם משמעות הדבר שהעולם יהיה בחישוב התוצאתני הכללי רע יותר לאחר מכן. לעומת זאת, הסטת קרונית למסלול אחר הוא מעשה הגנה, מעשה טוב כשלעצמו, אף כי הוא מכיל תוצר לוואי בלתי רצוי של הריגה.
כדי להכליל מקרים מסוג זה ניסחו סכולסטיקנים בעבר דוקטרינה המכונה "האפקט הכפול", הקובעת כי בהינתן קריטריונים מסוימים, אדם מבצע מעשה אתי כאשר הוא פועל להשגת אפקט טוב או ניטרלי מבחינה מוסרית, גם אם לפעולה צפויות תוצאות רעות כלשהן, בתנאי שהן כשלעצמן בלתי מכוונות.
הדוקטרינה מנוסחת באופן מסורתי בערך כך:
- המעשה עצמו חייב להיות טוב או לפחות ניטרלי מבחינה מוסרית.
- אסור למבצע המעשה להתכוון לגרום לאפקט הרע.
- אסור להשתמש באפקט הרע כאמצעי להשגת האפקט הטוב.
- הטוב של האפקט הטוב חייב לעלות על משקל הרע של האפקט הרע, ואין דרך סבירה אחרת להשגת האפקט הטוב.
כדרך אגב ניתן להעיר כי קבלה או מרידה בעקרון המוסרי המבוטא בסעיף 3, לפיו מטרה טובה (כמו טובת הציבור) אינה מקדשת אמצעים פסולים (כמו שלילת זכויות פרט טבעיות), היא זו שקובעת האם חברה נותרת חופשית או בדרך הבלתי נמנעת לדיקטטורה.
דוקטרינת האפקט הכפול מבהירה דברים רבים. למשל, שימוש בתרופה מועילה עשויה להיות מותרת גם כשיש לה תופעות לוואי מזיקות, אם התרופה גורמת לאפקט הריפוי, בתנאי שמתקיים סעיף 4. וכן יוצא שמותר בתנאים מסוימים לספק לחולה סופני סובל משככי כאבים גם אם הם מגדילים את הסיכון למוות, בתנאי שאין המטרה להעניק לו אותם כדי לקרבו אל מותו. שכן הקלה על כאבים הוא מעשה טוב כשלעצמו, ובתנאים מסוימים הפסקת כאבים כרוניים של חולה סופני הוא טוב העולה על משקל תוצר הלוואי המזיק (קיצור סטטיסטי של אורך חייו). אך אסור להשתמש באפקט רע כמו "המתת חסד" כאמצעי להשגת הטוב (הפסקת כאבים).
מה לגבי מקרים מאוד קיצוניים? אם למשל השלכת אדם מגשר הייתה איכשהו מצילה את כל העם היהודי ממוות בטוח? מעשה רצח הוא מעשה רע כשלעצמו, וכפי שראינו, אין להשתמש במעשה רע כשלעצמו כאמצעי להשגת הטוב. על מקרים מסוג זה הייתי אומר שעשוי אולי לפעול העיקרון החזל"י המכונה "עבירה לשמה" (שהוא מושג חיובי), כמו אצל בנות לוט שחשבו שהן חייבות לשכב עם אביהן כדי שיהיו בני אדם בעולם, ומקרים דומים נוספים. ההלכה (של המוסר הטבעי) היא שאסור, אתה פועל על דעת עצמך ותצטרך לקחת אחריות על כך כשתעמוד בפני האל למשפט, ועדיין אפשר שמעשיך יוגדרו "עבירה לשמה".
כיצד הדבר משליך על חיסוני mRNA? נראה שהזרקות mRNA יוצרות דפקט מכוון בפעילות הנורמלית התקינה של הגוף כאמצעי להשגת הטוב, ולכן פסולות על פי סעיף 3. ההזרקה נועדה להסיט, בכפייה או בהטעיה, את מפעלי ייצור החלבונים בתוך התא, שנועדו לקבל קידודי mRNA אנושיים על פי המידע שבגרעין התא ועל פיהם לייצר חלבונים שונים שהגוף נצרך להם, לעבר מטרה מנוגדת: ייצור חלבונים בלתי אנושיים בתיווך mRNA זר לגוף ושמערכת החיסון באופן טבעי, אלמלא המעטפת החמקנית שמצמידים לסלילי ה-mRNA, הייתה מיד מזהה כפולשים ומשמידתם.
נדגיש: הזרקת החיסון נועדה לגרום לאפקט מנוגד לייעודה של מערכת ייצור החלבונים שבתא האנושי, שבטבעם מייצרים חלבונים בעלי ד.נ.א. אנושי המקודדים בהתאם להוראות mRNA המגיעות ממידע שבגרעין התא עצמו, ולא חלבונים זרים המשתייכים לצורת חיים נחותה יותר – בעלי ד.נ.א. נגיפי המוזרקים מבחוץ.
נוסף לדפקט האמור, כשמאלצים את הגוף לייצר ד.נ.א המשתייך לצורת חיים בלתי אנושית, יתכן שניתן לומר עליו שהוא במידה זו הופך בלתי אנושי. מדוע? ניתן להגדיר אובייקט כמוטמע בגוף ברגע שמתקיים קשר סיבתי בין האובייקט לבין מערכות הגוף שמייצרות ממנו משהו אחר. למשל כשאדם אוכל מנת סטייק, וזה מתפרק לחומצות אמינו, חומצות האמינו הופכות חלק מהגוף לאחר שהוא הופך אותן לחלבונים או שומנים. במקרה של הזרקת mRNA הדבר מבחינה מסוימת אף ברור יותר שכן מדובר בלגרום לכך שהגוף מייצר את חלבון הספייק של הווירוס מחומצות אמינו שעוד קודם לכן היו חלק מהגוף, וכשזה קורה החלבונים הללו פשוט נשארים חלק מהתא או ממנגנון הייצור התאי, כפי שהיו קודם. נראה לפיכך שמעשה הזריקה גורם לדפקט נוסף – גוף המתחסן הופך במידה כלשהי, אף כי מיניאטורית, אל-אנושי לזמן מה.
מה ההבדל האתי בין האמור לבין סתם אדם שתופס שפעת והווירוס מתחיל להשתלט על תאי גופו בצורה לא רצונית? פשוט: הפגם שמושת על הגוף אינו תוצאה של פעולה אנושית. בסופו של דבר, גם כשקורית הדבקה הווירוס משתמש במערכות ייצור החלבונים שבתאי הגוף כדי להתרבות, ובכך הופכם אל-אנושיים (אם כי התאים הללו מושמדים בסוף), ואם הוא נתקל במערכת חיסון כה בלתי תקינה עד כדי הצלחה מספיק ארוכה בפעולתו הגוף עשוי אומנם להפוך אל-אנושי לחלוטין בתור גוף מת בתהליך רקבון. הדבר אינו מערער על התובנה שפעולה אנושית כזו פסולה.
כנראה שהדבר אינו מתקיים, לפחות לא בבירור ולא באותה מידה, בחיסונים מסורתיים בהם מוזרקים נגיפים מומתים לגוף. נגיפים מומתים הם גוף זר ולא חלק מהגוף, אינם מאיימים על תאי הגוף, אינם מוציאים מערכות מפעולתם התקינה אלא רק מאמנים אותן, כלומר אינם משתמשים באפקט רע על מנת להשיג אפקט טוב, אלא משתמשים באפקט ניטרלי שנועד להביא להפעלת מערכת החיסון. אין הפרה של סעיף 3.
שאלה שעשויה להישאל: "אם מה שטוב הוא מה שטבעי לאדם, האם לא כל מה שאנו עושים לפיכך טוב, שכן כל מה שקורה בטבע הוא מעצם ההגדרה "טבעי"? התשובה לפי מה שראינו ברורה: טבעו של דבר הוא מה שעונה באופן אמיתי על השאלה מה הוא, דהיינו מהותו. גם אם כתוצאה מפיצוץ גרעיני או אירוע אפוקליפטי אחר כלשהו יתברר שנוצרו באגים כבדים בקוד הגנטי של כל החתולים בעולם, אין זה אומר שבטבעם או מהותם של חתולים מעורב קיום אקטואלי של באגים בקוד הגנטי. להפך: באג הוא דפקט, כשלון כלשהו בהלימת הקוד לצורתו או טבעו, שבגינו הוא אינו מצליח לגמרי להיות קוד גנטי חתולי טוב. העובדה שבאגים רבים יהיו קיימים בפועל אינה הופכת את הפגמים הללו לפָּחוֹת בלתי טבעיים עבור חתולים, מהבחינה הרלבנטית.
שאלה נוספת: "אם פסול ללכת נגד הטבע, מדוע אין זה פסול להרכיב משקפיים, לבצע סתימה בשן וכו', שאינן התערבויות טבעיות כי אם מלאכותיות?"
נניח שיש פגם כלשהו בעיניו של אדם, שהופך את ראייתו מעורפלת. במצב זה, הרכבת משקפיים אינה מנוגדת לפונקציה הטבעית של אברי הראיה אלא דווקא משיבה את תפקודי גלגלי העיניים לאיתנן – יכולתן לבצע את ייעודן הטבעי, פעולת הראיה, בצורה ברורה. שכן הפונקציה או הסיבה התכליתית של העין האנושית היא לאפשר לנו לראות. כשחוקר מתבונן בזכוכית מגדלת מדובר בהרחבה, במנוגד להפרה של, יכולתן של העיניים לבצע את פעולתן הנורמלית בצורה מיטבית. במידה שיכולים לבצע פעולת שיפור של מערכת החיסון (למשל הגדלת רמות הוויטמין D בדם כפי שעולה ממחקרים, או באמצעות תרופות כמו הידרוקסיכלורוקווין, איברמקטין וכיו"ב) שאינה מערבת אמצעי רע – כמו שימוש בתאי האדם בצורה המנוגדת לטבעם – תהיה כאן שקילות אמיתית להרכבת משקפיים – פעולה ניטרלית או חיובית כשלעצמה.
הדברים מוצגים רק לשם דיון על עצם הטיעון, ואין בכך עידוד להתחסן או לא להתחסן.
יש הרבה להעיר על מה שכתוב כאן.
- אני לא מסכים לכל הניתוח האריסטוטלי. המונח "טוב" לדעתי בכלל אינו תואר (אלא מטא תואר) ולכן ההבחנה לא נצרכת. המונח טוב הוא תוצאה של השוואה בין המעשה או האובייקט לבין אידאה כלשהי (המעשה המושלם או האובייקט המושלם). לכן ברור שאינך יכול לקבוע ש-X הוא טוב בלי להבין מהו X כי רק כך תדע לאיזו אידאה עליך להשוות. את המחשב אתה משווה למחשב המושלם (הטוב), ואת האדם לאדם המושלם וכן הלאה.
- אבל כל זה לא נוגע לשאלה. בשאלתך אתה מניח שהכנסת מרכיב כלשהו למבנה החלבוני שלנו היא רעה כי היא נוגדת את מהותנו האנושית. לא הבנתי את הבסיס להנחה הזאת. בעיניי זה בדיוק כמו המשקפיים. כשהעין לא רואה טוב מציידים אותה במשקפיים. וכשהמערכת לא מייצרת נכון את החלבונים הדרושים לנו לשרוד אנחנו מציידים אותה בחיסון. זה שהחיסון משנה אותה ולא סתם נוסף עליה (בהרכבה שכונית) לא נראה לי הבדל מהותי. בפרט כשזה לא נוגע למהותו של האדם, כפי שאתה מניח. מהותו של האדם אינה הרכב החלבונים שלו. ומכאן שאין כאן בכלל פעולה "רעה", ולכן אין צורך לדון האם הצר שווה בנזק המלך או לא.
- עוד יש לשים לב שבניגוד לדילמת הטרולי שמקריבים אדם אחד למען אחרים, כאן הסכנה נשקפת לכל האנשים כולל המתחסן (לא שכולם מועדים למות אלא שלכל אחד יש סיכוי כלשהו למות). הדבר דומה להבחנה שעשיתי במאמרי על הפרדת תאומי סיאם, בין למסור אדם אחד כדי להציל אחרים, לבין הירושלמי תרומות שבו גוים דורשים למסור להם אדם אחד אחרת הם הורגים את כולם. במקרה השני גם הנמסר נמצא באותה סכנה, ולכן אין איסור עקרוני (הסברתי שם מהו האיסור שכתוב בירושלמי וברמב"ם).
קופנהגן אתה מחטיא את כל הבעיה.
הבעיה אינה החיסון וההתערבות בטבע. זה דווקא טוב. (שמא תיכף תטען שלקרוא טקסט מפיקסלים של מסך מחשב זה לא טבעי ולכן רע? )
הבעיה היא שיתכן ויום אחד מישהו יעשה בתום לב (או בזדון) חיסון שיגרום למחלת סרטן או בעיות אחרות לכל המתחסנים לאחר מספר שנים.
ואז נכנסים לשאלת סיכון מול תועלת של כלל האפשרויות.
הבעיה נובעת בראשיתה מכך שקוד גנטי יכול להיות מועיל ויכול להיות מזיק ויכול לא לעשות דבר.
וסדר השכיחויות הוא שלרוב הוא לא עושה כלום, ואחר כך לרוב מזיק. ורק אם הוא תוכנן בקפידה הוא יכול להועיל. וקל מאוד לטעות.
לרב,
לא הבחנתי באי הסכמה רבלנטית בדבריך כאן עם אריסטו (או הניתוח האריסטוטלי). לצורך העניין לא נורא אם נקרא לו "מטא תואר" וכפי שציינת כנראה זה לא מה שישנה לעצם הטיעון. המטרה היא להראות שטוב אינו אלא הגשמת המהות בצורה תקינה ורע הוא פגם בהגשמת המהות באופן שמראה כיצד נובעים מכך הגדרות הטוב והרע לגבי מעשה אנושי כלשהו כזריקת mRNA.
העניין אינו "שהכנסת מרכיב כלשהו למבנה החלבוני שלנו" היא פעולה רעה (זו אינה בהכרח פעולה רעה אם היא משפרת את תפקוד התאים או לחילופין משמידה תאים סרטניים), אלא מה שרע הוא עצם *דיכוי הפעילות הטבעית* של התאים על ידי סלילי mRNA המהונדסים לבצע משהו אחר שאנו בוחרים להזריק לתוכם. הבעיה עם הניגוד למהות האנושית היא רק במובן שזה נוגד את טבענו הרציונלי לבחור במעשה שהתבונה תופסת כרע מצד עצמו. מה שעומד בבסיס הבעיה שבמעשה הוא שיש כרגע תפקוד תקין של תאים ואנחנו פוגמים בו במכוון כאמצעי להשגת טוב אחר (אימון מערכת החיסון), דבר שאינו עולה בקנה אחד עם עקרון האפקט הכפול. ההבדל עם משקפיים הוא שהם עצמם משפרים את פונקציית הראייה של העיניים, מה גם שאינם יוצרים אפקט רע בשום מובן (למעט אולי עצלות כלשהי של העיניים – תוצר לוואי מותר על פי עקרון האפקט הכפול).
לא נכון לומר כפי שטענת שהמערכת "לא מייצרת נכון את החלבונים הדרושים לנו לשרוד" שכן הזריקה תוקפת תאים תקינים לחלוטין שמעולם לא נועדו לייצר חלבונים בלתי אנושיים כאלה, ומאלצת אותם לייצרם. זה שהתאים אינם מהות האדם אינו מוריד מהבעיה: גם דיכוי מכוון של איברים או מערכות אחרות כמו לב, ריאות, רבייה וכיו"ב פסולים שכן הם נכללים במערכת המהויות ההירארכית עליהן נבנית מהות האדם אלא אם כן הם תוצר לוואי של אפקט טוב כלשהו בהתאם לסעיפי האפקט הכפול האמורים.
לא הבנתי מהי בדיוק ההקבלה לגבי העניין שכאן הסכנה נשקפת לכל האנשים כולל המתחסן. מה ההשלכה המעשית לענייננו?
הפוסק האחרון,
קריאת טקסט מפיקסלים אינה בלתי טבעית במובן הרלבנטי. עצם הקריאה אינה פוגמת או מדכאת משהו בטבע האדם כיצור תבוני או באחד ממערכות גופו (ניכר שלא טרחת לעבור על כל הטיעון).
מסכים שזו גם בעיה – מישהו יתכנת ברבות הימים חיסון שיגרום לבעיות. לא צריך זדון שכן זה נראה די מתבקש לאור העובדה שהחיסון מטבעו נועד לשבש את פעילות תאי הגוף.
קריאה מפיקסלים של מחשב (למחמירים גם לאור הנר) פוגמת בעיניים. הקרינה הטבעית שמקורה מהשמש ולאורה התפתחו העיניים מכילה ספקטרום רחב יותר של קרינה שחלקה בריאה לעיניים. וזה לא קיים במסכי מחשב או באור של נר.
ובכלל, משום מה לקחת על עצמך איזושהי סמכות לקבוע מה טבעי ומה לא טבעי מה טוב ומה רע. וזה סתם שרירותי ולא נובע משום עקרון מחייב אלא סתם כי בא לך. וההוכחה לכך היא פשוטה, לו דבריך היו נכונים היה מספיק לכתוב אותם ב 2-6 שורות.
כבוד הפוסק האחרון,
שוב לא טרחת לעבור על כל הטיעון. כדי לטעון לאי מוסריות של קריאה מפיסקלים של מחשב, תצטרך להוכיח שסעיף 4 בעקרון המצוטט לעיל אינו מתקיים:
"הטוב של האפקט הטוב חייב לעלות על משקל הרע של האפקט הרע, ואין דרך סבירה אחרת להשגת האפקט הטוב."
לגבי "לקיחת סמכות" כביכול, מהטיעון ניתן לראות שהקביעה האם משהו טוב או רע אובייקטיבית ככל העובדות ואינה משתנה מאדם לאדם.
קופנהגן, אני מנסה להיכנס לנעליך ומשם לשאול. מניין הרעיון שיש בעיה להשתמש בדברים בניגוד למהותם? האם טבעו של העץ שיחטבו אותו ויהפכו אותו לנייר עליו יכתבו רשימת מכולת? מערכות הגוף הן דומם בדיוק כמו העץ. האם לפי הרעיון הזה אסור לאדם לעקור לעצמו שן כדי לתקוע אותה בסכר ובכך להציל את עצמו ממוות? נראה כאילו הדיון הזה נערך בלי התייחסות לפקטור חסר חשיבות של סבל והנאה.
ומשום בל תשקצו אני גם מוסיף את דעתי הענייה שמי שלא משליך את השמן מהגשר הוא רוצח מטונף (בדיוק כמו אחד ששולף אקדח ברחוב והורג ארבעה עוברי אורח תמימים). בנוסף כתבת "ההישגים הייחודיים המאפיינים יצור אנושי, בנבדל משאר היצורים, נובעים מהיותו אורגניזם תבוני בעל רצון חופשי" – מה כוונתך בקשירת שלוש תיבות אלו "בעל רצון חופשי" להישגים?
אני בהחלט לא מסכים עם אריסטו, שכן לדעתי זה רק משחק מילים. התיאור שלך לגביו (איני מכיר את דבריו שלו) מתעלם מכך שאתה אמור לצייר משהו שלם לפני שאתה שופט. הוא כאילו טוען שדי לך להבין את מהות הדברים כדי לקבוע האם משהו הוא טוב או רע, וזאת במקום האלטרנטיבה שאתה מצייר משהו שלם ומשווה אליו. ואני טוען שזה רק משחק מילים. לכן ההגדרה שהטוב הוא הגשמת המהות באופן שלם הוא רק מילים. זה כמו לומר שטוב הוא לעשות את הטוב. וזו בדיוק הנקודה שבגללה טוב אינו תיאור. זה כמו דבריו של חיים פרלמן (פילוסוף יהודי בלגי של המשפט) שאומר שלומר שעליך לעשות X כי X הוא טוב, זה פשוט לומר אותו דבר פעמיים. ויש לפלפל בזה.
לא הבנתי למה הכנסת מרכיב כלשהו לחלבונים שהגוף יוצר זה רע. האם דיכוי הרצון לדבר לשון הרע זה רע? אתה כמובן יכול לומר שלשון הרע אינה ממהותנו, אבל זה רק משקף את מה שכתבתי למעלה שאתה משחק במילים. במקום להגדיר טוב ורע אתה מגדיר את הטוב כמהות ואומר שטוב אמור להתאים למהות. כל עוד לא הגדרת באופן בלתי תלוי את המהות של הדבר לא אמרת מאומה. בסוף, אתה בעצם מניח שהמהות היא הטוב, ואז מגדיר את הטוב דרך המהות.
טולגינוס,
רק אעיר שלדעתי אתה מתעלם מהאיסור לעשות פעולת רצח על אדם, גם כדי להציל אחרים. אתה מתמקד רק בשיקול תוצאתי. כתבתי לא פעם (בעיקר במאמרי על תרומת איברים, וגם קצת על תאומי סיאם) על חשיבותו של השיקול התוצאתי, אבל הוא בהחלט לא בלעדי.
טולגינוס,
בשום מקום לא נטען שיש בעיה עקרונית להשתמש בדברים שמחוץ לאורגניזם האנושי במנוגד למהותם. החובה המוסרית לפעול שלא במנוגד לטבע האדם היא חובה המוטלת על האדם ביחס לעצמו. כפי שמתואר לעיל, רק ביצור האנושי השאלה באיזו מידה הוא יהיה טוב או רע תלויה גם בו וזה מה שמייצר את מושג החובה המוסרית. כמובן, אין זה מתיר גרימת רע לצורות חיים נחותות יותר ללא צורך. אך העקרון אינו מטיל אחריות על האדם לפעול למען הגשמת המהות הטבעית בדברים בלתי אנושיים. לפחות לא בצורה ישירה ומיידית.
האפשרות שאדם יוכל להציל את עצמו ממוות באמצעות עקירה קודמת של שן מאוד מאוד רחוקה. בד"כ אדם ישתמש באיברים אחרים שלו על מנת להציל את עצמו תוך כדי סכנה, אף אם הם ינזקו מאוד בשל כך, דבר שמותר לכתחילה על פי עקרון האפקט הכפול. בכל מקרה, מסיבה זו העליתי את נושא ה"עבירה לשמה". זה שאדם מבצע פעולת עקירת שן שאינה פגומה כדי להשתמש בה בהמשך כדי להציל את חייו, אינו הופך את פעולת עקירת השן לפעולה טובה. הפעולה נשארת רעה באותה מידה (במידה בינונית או מועטה). אך אנו נאמר שהוא כנראה עשה מה שהיה צריך לעשות. בנות צלופחד שחשבו שבלעדיהן לא יהיה המשך לאנושות לא בצעו בשל כך פעולה טובה כששכבו עם אביהן. פעולת גילוי העריות עדיין הייתה פסולה מוסרית באותה מידה. אך (במידה שהעבירה באמת הייתה "לשמה") זה מה שהן הצטרכו לעשות.
לדעתי ממש ההפך ממה שאתה אומר. רוב האנשים ממש יסלדו מעצם המחשבה ולא יסכימו איתך: מי שמשליך אדם חף מפשע מגשר כדי להשתמש בו לעצירת רכבת שנמצאת בדרכה להרוג גם 100 איש הוא עדיין רוצח מתועב. אתה כנראה תוצאתן (Consequentialist) שזו תפיסה מוסרית שגויה שגרמה לרוב העוולות ההיסטוריות, ורציחתם ומותם של מאות מליוני חפים מפשע במאה העשרים.
ההישגים שהאדם כחיה רציונלית מגיע אליהם כרוכים מטבע הדברים בטבעו הייחודי כיצור תבוני. טבעו זה קשור לרצון החופשי, שמסוגל לפקוד על הגוף לבצע את הפעולה הטובה ביותר המומלצת על ידי התבונה.
מכל דבריך הבנתי שכדי להבין אותך יש קודם להניח את הדברים הבאים שאינם טבעיים לשפה האנושית:
"מהותו של דבר"=מה שקופנהגן מחליט שזה מהותו.
"טוב"=מה שקופנהגן מחליט שזה טוב.
"רע"=מה שקופנהגן מחליט שזה רע.
אחרי שמניחים את ההנחות הסמויות הללו ניתן להבין את מה שאתה כותב.
אבל זה לא מעניין.
הרב מיכי,
מה אעשה ולדעתי השיקול התוצאתי הוא תמיד שולט בהיררכיה ובמקום שהוא מופיע אין דבר מבלעדיו שיגביל אותו. ובעיניי אכן רק מצבים חשובים ולא פעולות (ולחיים אין ערך אלא רק לתחושות). האמת שאני לא מספיק ראוי לעמוד ולהתגושש על נושאים כאלה וגם אין לי שום דבר להגיד שהוא לא נדוש וצפוי וכו', אבל אם יש נושא אחד שמחמרמר את בני מעיי הוא הדאונטולוגיה.
קופנהגן,
1. ההבחנה בין בשר ודם שעליהם שולטת התודעה האנושית לבין עצים ביער שעליהם לא שולטת התודעה האנושית לא ברורה לי. אולי יש תחת ידך הפנייה למישהו שהציע את ההבחנה הזו?
2. לא הבנתי מה ענית לגבי השן. כמובן שבחרתי דווקא את הדוגמה הזו ולא תקיעת אצבע בסכר וכדומה. אם בסופו של דבר מותר לעקור את השן (כדי לתקוע בסכר או כדי לתת אותה ככופר לליסטים שלא ירביץ לאחי) אז אני כבר לא מבין מה אסור.
4. אני לא מכיר יותר מידי אבל אתה הראשון שאני רואה שקושר רצון חופשי להישגים (טכנולוגיים) ואני באמת לא מבין (להבדיל מלא מסכים) איך אתה קושר אותם. אם זה חידוש שלך ואתה מוכן להרחיב בו אנא הרחב. ואם יש מישהו שביסס את הטענה הזאת אשמח אם תפנה אותי (אם יש ברשת אז בכלל טוב).
לרב,
גם אריסטו סבור שבסוף אתה מצייר מושג מוגמר מופשט ומשווה אליו את העצמים בעולם. אולם המשהו השלם המוגמר הוא אבסטרקציה שהשכל תופס רק לאחר התבוננות בדברים פרטיקולרים בעולם שמדגימים אותו, שאחריה אתה יודע מהו הדבר באמצעות מושג אינטלקטואלי אוניברסלי, שנמצא הן בשכל כמושג והן בדבר החומרי הנתפס בתור צורתו. את האבסטרקציה האינטלקטואלית תופסים כמושג האוניברסלי הטהור, ולפיו יודעים האם ובאיזו מידה יש חסרונות באופן שבו חפץ כלשהו מדגים את הצורה שאליה הוא משתייך, ולפיכך האם הוא ביטוי טוב או רע של המהות הזו.
אינני חושב שזה רק משחק מילים. האינטלקט תופס את מהות הדבר לאחר שהוא תופס הדגמות פרטיקולריות שלו. נבחן למשל אב המראה לביתו בחור שנותן פרח לאהובתו, אם שדואגת שביתה תעבור בבטיחות את מעבר החציה, ילד שמוותר לילד אחר, אב שמברך את בנו או מנשקו על מצחו וכו'. את כל האקטים הכה שונים מבחינת התפיסה החושנית הללו הוא מכנה בשם "אהבה". הילדה כמובן מבינה זאת. למעלה מזאת: היא תדע להחיל את המושג גם על מצבים חושניים שונים לחלוטין ממה שהאב הדגים לה. יש כאן אבסטרקציה בלתי חושנית של משהו שמסוגל להתבטא בחושים באינספור אופנים שונים, ולכן מופשטת לגמרי. אם נרצה לתאר את ההפשטה במושגים אחרים נוכל לומר כי לאהוב מישהו משמע לרצות בטוב עבורו – זו ההפשטה, יאמר אריסטו.
כיוצא בזה לגבי "טוב". אתה שואל ילד מה זה טוב והוא עונה: פיצה זה טוב, גלידה זה טוב, חברים זה טוב, ספורט זה טוב, להבין משהו שמסקרן אותי זה טוב וכו'. כל אלה הם הדגמות של 'טוב' ביחס לילד. המכנה המשותף לכולם הוא אבסטרקציה אינטלקטואלית, אך הפעם לא על נתוני חושים כי אם על מהות אחרת, שהיא עצמה אבסטרקציה אינטלקטואלית. שהרי כל אלה טובים עבור הילד כיצור אנושי, תורמים להגשמת הפוטנציאל הנובע ממהותו.
אתה מנסה לטעון שאולי זה מעגלי. אולם אצל אריסטו בניגוד לאפלטון, תפיסת המהויות אינה אפריורית אלא אפוסטריורית. אין באינטלקט הגדרות מובנות של מהויות אלא רק פוטנציאל להגדרות כאלה בהינתן מפגש קוגניטיבי תקין עם אובייקטים בעולם החיצוני. הקוגניציה קודם תופסת אובייקטיבים חושניים, ואז האינטלקט מפשיט אותן מנתוניהם הייחודיים האישיים ותופס את המהות הכללית שהם מדגימים. לאחר מכן הוא מסוגל לתפוס באיזו מידה הם מגשימים את עצמם, היינו את מהותם – האם אובייקט הוא הדגמה טובה של של המהות אליה הוא משתייך.
טולגינוס,
אני לא מדבר על איסור בפעולה. לדעתי גם תוצאתית לא עדיפה האפשרות לדחוף את השמן. הסיבה לכך היא שהתוצאה האחת נוגעת אליו והאחרות נוגעות לאחרים ולכן אין כאן אפשרות להשוות תוצאות. גם אילו אני לא הייתי דוחף את האדם אלא רק מחליט מה ייעשה כאן, לא ברור שעדיף להחליט על האחד. לדוגמה, אם אותו אחד (השמן) בעצמו אמור להחליט, האם לדעתך הוא חייב לדחוף את עצמו? נראה לי פשוט שלא. אבל בשיקול תוצאתי טהור לפי פרשנותך נראה שכן.
כמובן שאם אתה מכניס רגשות ונותן להם משקל אז הדיון הסתיים בזאת.
קופנהגן, גם אם אריסטו אומר שמכירים את האידאה מתוך הדבר זה הבל. איך אתה מחליט מהי הוריאציה המושלמת? בהכרח יש להגיע לאפלטון. ובפרט זה הבל כשהוא נותן לאידאה משקל מוסרי, שהרי יש כאן כשל נטורליסטי. הוא צופה בדבר ועושה הכללה שלו (זהו הליך עובדתי), וכעת נותן להכללה הזאת מעמד ערכי (שאסור לפגוע בה ולסטות ממנה). ואם תאמר שההכללה היא ערכית ולא רק עובדתית, אזי הכנסת בדלת האחורית את האידאה האפלטונית.
לרב,
זה שאין אידיאות טבועות מלידה, וזה שהצורה אינה מתממשת באופן אקטאולי בשלמות בדברים הנתפסים, אין משמעו שהאינטלקט אינו מסוגל לתפוס מהי הצורה שאינה מתממשת בשלמות בדברים הנתפסים. שכן חלק מתפיסה של דבר היא גם תפיסת הפוטנציאל הטמון בו, והפוטנציאל נקבע על ידי המהות. פוטנציאל אינו אין – אלא סוג של יש ששוכן בעצמים אקטואלים, וגם הוא מושא לתפיסה השכלית. השכל עצמו כמו כן אינו לוח חלק, אלא אורגן בלתי חומרי שבכוחו לתפוס מהותם של דברים בעולם.
אשר ל"כשל הנטורליסטי", פער בלתי ניתן לגישור בין "עובדות" ל"ערכים" יכול להתקיים רק בהינתן הבנה מכניסטית-נומינליסטית של הטבע מהסוג המקובל כמובן מאליו על ידי כמה פילוסופים מודרניים מסוגם של דקרט והניאו-קאנטיאנים, שבנו עולם נטול כל מהות אובייקטיבית או תכליות טבעיות. אף פער כזה, ולפיכך 'כשל' של הסקת מסקנות נורמטיביות מתוך הנחות 'עובדתיות גרידא', אינו יכול להתקיים בהינתן תפיסה מהותית וטלאולוגית אריסטוטלית של העולם.
לא מוכר לי תאורטיקן במסורת החוק הטבעי הקלאסי שניסה "לגזור" ראוי מהמצוי. המוסר מתחיל בעקרונות הראשונים של התבונה המעשית, שהם אקסיומות בסיסיות ובלתי נגזרות. לאחר מכן משתמשים בעקרונות אלה *יחד עם הבנת מהות הדבר העומד לדיון* (כפי שנעשה לעיל בקצרה בקשר לתאי הגוף שחיסוני ה-mRNA נועדו לדכא) כדי להגיע למסקנות מוסריות.
תכל'ס, הגעת בחזרה לקיומן של אידיאות. רק אתה קורא להן מהויות של הדברים שטמונות בדברים או מאחורי הדברים. בפועל יש כאן משהו שאתה משווה את הדבר אליו, ולא שאתה מחלץ אותו מתוך הדבר עצמו.
אינני נוטה להאמין בקיומן של אידיאות אפלטוניות שכן לא ברור מה פשר הדבר 'אידיאות' ללא עצם שמממש אותן או שכל שתופס אותן. גם לא לגמרי מובן מה זה אומר שהאידיאה "לוקחת חלק" בעצם החומרי ומתי ואיך קרה שהתינוק למד להכירן לפני הלידה.
אצל אריסטו המהות הוא צורה בלתי חומרית הגורמת לאקטואליזציה של העקרון הפוטנציאלי שבדבר, רק שלא ניתן לראותה באופן חושני אלא באופן שכלי. כשעצם נתפס באמצעות המערכת הקוגניטיבית החושנית ("פאנטאזם") הנתונים שמתקבלים בעקרון קונטינגנטים מבחינת מהות העצם ואין בהם לבדם בכדי לספק תובנה לגבי כך ולכן הוא הניח "שכל פועל", שבו קיימות כל הצורות באופן אקטואלי, הפועל על תפיסת השכל הסביל (Passive Intellect) האנושי ומוציא בו את היכולת לתפוס את הצורה המאפיינת את הדבר מן הכוח אל הפועל, כמו אור המביא לידי אקטואליזציה צבעים באובייקטים. הצורות קיימות שם בדברים עצמם, רק שלא רואים אותן כלל ללא הארת השכל הפועל.
לגבי השאלה האם האילומינציה השכלית מאפשרת לתפוס הן את הצורה הטהורה והן את מידת ההדגמה שלה – *בתוך העצם* או רק להשוות לצורה הטהורה שמתקבלת בשכל (הסביל) בעקבות פעולת השכל הפועל בנפרד מהעצם הנתפס יתכן שניתן לספק תשובות שונות (אם כי האפשרות השניה תיצור פלטוניזציה בזעיר אנפין של אריסטו). נוטה לחשוב שבמסגרת תפיסה אינטלקטואלית של העצם תופסים גם לאיזו צורה אוניברסלית (מושלמת) הוא משתייך, כי הצורה בשלמותה אומנם נמצאת בו – זו מהות הדבר, אף כי לא לגמרי באופן אקטואלי – ותפיסת פוטנציאל היא חלק בלתי נפרד מתפיסה מלאה של אובייקט.
איני רואה כיצד אתה נמלט משתי קרני הדילמה: אם יש משהו מעבר לעצם עצמו ואני צופה בו – זהו אפלטוניזם. ואם אין שום דבר פרט לעצם עצמו – אז מה אתה רואה? רק את העצם, ולכן האובייקט המושלם שאתה מדבר עליו אינו אלא המצאה שלך, ואין לו שום מעמד אונטי.
מה שאתה *רואה* זה רק העצם מבחינת היותו אובייקט וויזואלי. ראיה מטבעה מוגבלת לרשמים חושניים שהעצם משדר לתפיסה החזותית. לא ניתן *לראות וויזואלית* מהות בלתי חומרית אוניברסלית. מאידך, מה ש*נתפס בשכל* זה מהות העצם (הצורה הבלתי חומרית). המהות היא צורת העצם עצמו – לא משהו "מעבר לעצם".
כמו במשל האור ( = השכל הפועל) המאיר על צבעים ( = מהויות) של אריסטו: הצבעים קיימים באובייקט רק שבלעדי הארת האור הם אינם ניתנים לתפיסה.
ברור שעיניים יכולות לראות רק עצמים ויזואליים, אבל מה פירוש "נתפס בשכל"? יש משהו שם בחוץ ש"נתפס"? או שזו המצאה שנוצרת בשכל פנימה?
בס"ד י"ב באדר תשפ"א
דיון בהיבטים הרפואיים, ביתרונות ובחששות של החיסון החדש – ימצא המעיין במאמריו של ד"ר גיל יוסף שחר, 'חיסון קורונה – חלק א': האם אפשר להיות רגועים שהוא באמת בטוח?'; 'חיסון הקורונה – חלק ב': ניתוח מידע מקיף לגבי החיסון' (באתר 'המרכז לרפואת הרמב"ם – בריאות, טבע, מדע'). במאמריו של ד"ר שחר, ובמאמרים המקושרים אליו – ימצא המעיין מיגוון של טיעונים ושיטות, בעד ונגד ו'באמצע'. זה אולי יכול לעזור למתלבט לעשות 'שיעורי בית' לפני ההתייעצות עם איש מקצוע.
בברכה, ירון פיש"ל אורדנר (המחוסן פעמיים 🙂
לרב,
נתקלתי בזמנו בכמה מאמרים של חוקר בשם Daniel Povinelli. לא יודע עד כמה הוא מודע לעניין אבל לדעתי הניסויים שלו מוכיחים שההבדל הקוגניטיבי בין שימפנזות ובעלי חיים אחרים לבני אדם מתוחם בהתאם להגדרה האריסטוטלית לתפיסת צורה אינטלקטואלית. אפשר לראות הצצה לעניין בסרטון הקצר כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=pdvRhs4z1CI
ל"דיון בהיבטים המעשיים",
אני קורא את המאמר שהצעת ומעניין שהוא משתמש בנימוקים של פונקצנליות אריסטוטלית, למשל:
"התשובה היא שכאשר יש חלבון זר בזרם הדם, התאים שיטמיעו אותו במעטפת שלהם, הם התאים של מערכת החיסון שזה התפקיד שהוגדר להם: הצגת חלבונים זרים לתאים מייצרי הנוגדנים.
התאים מייצרי הנוגדנים, יודעים שמדובר "בכוחותינו" ולא מייצרים נוגדנים כנגד כל חלבוני התא המציג, אלא רק כנגד החלבון הזר שמוצג להם."
ובעוד כמה מקומות
אבל בה במידה ניתן לפרש את ההבדל כיכולת לצפות באידאות. קשה לי מאד להאמין שניתן להכריע בין אפלטון לאריסטו בכלים אמפיריים.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer