"ברא את האדם…בצלם דמות תבניתו" לעומת "אין לו דמות הגוף ואינו גוף"

הרס"ג כבר כתב מה"ט שצריך לגרוס "ובצלם" והכוונה היא שבצם דמות תבניתו של האדם התקין ממנו בניין עדי עד.

תודה על התשובה.

אם הרמב"ם צודק בהכללתו לגבי המילה תבנית, הרי מדובר במונח המיוחד לתיאור צורה גשמית במרחב. לדעתי ההקשרים בהם נאמרים הדברים במקרא מראים שמה שנשלל הוא כל תבנית כזו (בניגוד לכמה דעות במחקר) ולא רק תבנית אנושית – אך אין כאן הטעם להכנס לפרשנות פולמוסית ארוכה.

לגבי משמעותה המקורית של הברכה, נראה לי שיש לפחות סבירות כלשהי שהפרשנות הבלתי מגשימה אינה הפשט במקור. אם כי אולי אני טועה. הרי יש מימרות מגשימות בחז"ל לצד מימרות אנטי מגשימות – שאלת ההגשמה כנראה עוד לא הוכרעה בזמנם – לפחות לא בספרות ההיכלות. עובדה שהיו מגדולי ישראל שיצאו נגד מלחמתו של הרמב"ם בהגשמה, ואילו חשבו שהדעה ברורה בחז"ל לא ברור מדוע.

כמו כן, נראה שאצל החילוני (ואולי אף הדתי) הממוצע הברכה אינה מתפרשת בשמיעה ראשונה כפי שפורש כאן בצורה יפה אלא אם כן הוא שומע את ההסבר (שעדיין עשוי להשמע אפולוגטי). וכשלא בקיאים במקורות עשויים לבוא לחשוב שהם לכל הפחות אמביוולנטים כלפי השאלה. המדרש אומר שהיה צורך בסיבה חזקה לכתיבת דבר שעשוי להטעות כמו באמירה "נעשה אדם" – לימוד מידת הענווה. מהי הסיבה שמונעת מאיתנו להשמיט או לפחות להעיר?

להלן מהמדרש:
"אמר לפניו: רבון העולמים, מה אתה נותן פתחון פה למינים אתמהא. אמר לו הקב"ה: כתוב! והרוצה לטעות יטעה. כתוב, שאם יבוא הגדול ויאמר מה אני צריך רשות מן הקטן ממני, אומרים לו: למוד מבוראך…" (רבה, בראשית ה).

כפי שהסברתי אני לא חושב שזה הפירוש, ובוודאי לא איך שהוא נתפס כיום. עובדה שזה לא מפריע לאף שומע וכולנו רגישים להגשמה. לגבי החשש לטעות, כבר כתבתי שבימינו אין שום חשש כזה. וכבר הבאת בסוף דבריך את המדרש.

הפירוש שהרב כתב כתוב בריטב"א לכתובות ח

הריטב"א כיוון לדעת המהרמד"א! לולי דמיסתפינא אמינא שתבניתו של האדם איננה כפי שהיא כיום אלא תבנית אנדרוגינית שלפני הנסירה. כך פורשו הדברים בהרחבה אצל דניאל בויארין שמצא פירוש זה מדובר בהעמקה אצל פאולוס. המשמעות אצל זה,שהיה תלמיד רבן גמליאל היא שהאל הינו מעל המיניות וההפרדות ממש כך הוא יצר את צלמו מלכתחילה. והדברים ארוכים וככל הנראה גם לא נכונים

יהודה, אני שמח לשמוע. (שמח בשבילו, כמו שכתב גיל 🙂 ).
הסתכלתי בפנים, ואכן ממש מילה במילה:
גירסת הספרים אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו. פירוש בצלמו שהוא צלם דמות תבניתו של אדם, כי לגבי הקדוש ברוך הוא אומר צלם שהוא לשון הראוי להאמר על צורה בלא גוף ועל דבר שאין רשות לעין לתפוס ולראות, ועל האדם שהוא גוף אומר לשון תבנית שאינו נאמר לעולם אלא על דבר שאינו רוחני כדכתיב תבנית כל רומש באדמה.

גיל,
בויארין הוא צייד פרובוקציות ידוע.

" וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ"
" וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם."
"וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם. "

בפשטות הברכה מכוונת לכך שתבנית אלוהים היא זכר ונקבה. ושהתקין לו מהתבנית הזו את הבניין עדי עד, האשה. גם הריבוי של "נעשה אדם" מכוון לזכר ונקבה שאומרים זאת. וגם הכרובים מרמזים על העניין.
הנביא ישעיה כמו הרמבם בדורו לא קיבלו את התפיסה הזו. אבל נראה שהיא יותר יסודית בתורה מאשר האמונה באי גשמות.
כך זה נראה מהפשט הפשוט.

כדאי להוסיף שבמורה נבוכים מהדורת מקבילי גם הביא פירוש דומה. מקבילי גם הוסיף שם אפשרות שמשמעות המילה תבנית בזמן המשנה היתה שונה מזו שבזמן המקרא וממילא אין בעיה ליחס אותה לאל.

נ.ב. אני אישית חושב שהתורה השתמשה בלשונות הגשמה כי לא היה אפשר להעביר את המסר של הפשטה בימי קדם ומשום כך גם חזל אולי סברו כהגשמה. משום כך נדמה לי שכל הפרויקט של לפרש מחדש את פסוקי ההגשמה מיותר כי התורה השתמשה בלשונות אלו בכוונה כמסר ולא התכוונה לפירוש המופשט שלהם (בדומה לפעולה המיותרת של פירוש מדעי של פסוקי פרשיית הבריאה). גם הרמבם הציע במורה מעיין כיוון שכזה בענין לשונות התפילה.

נ.ב.ב. היות וזה נושא פופולרי לאחרונה, אציין למעונינים כי בערך 'הגשמה' באנציקלופדיה העברית יש ריכוז של כמה טיעונים טובים לטובת התפיסה שחזל באמת לא האמינו בהגשמה ושזה לא אפולוגטיקה מאוחרת של אוהבי הפילוסופיה. גם בספר צלם אלוהים של יאיר לורברבוים (שלא סובר כך) יש ריכוז של טיעונים מהמחקר לענין סוגיה זו.

M, אין מאחד האחרונים שטען כך במפורש? (התורה השתמשה בלשונות אלו בכוונה כמסר)

עדיין צורם בעיניי. ההסבר של הרב מיכי מצריך שינוי בהוראת ביטוי השייכות מהאל (צלמו) לאדם (תבניתו) באותו משפט. כאילו היה מדובר באיזה פרשן שהכניס כאן את מילותיו כדי להוסיף על הביטוי הקודם. הרב מיכי מוכן לשנות זאת מכוח השאלה מדוע מופיעה הכפילות "בצלמו" ואחרי כן שוב "בצלם דמות תבניתו" – הרי כבר הבנו שהוא בצלמו.

אך אפשר לענות באותה מידה ש"בצלם דמות תבניתו" נועד להבהיר שלא רק שהאדם נברא בצלמו (היינו הצורה המופשטת) אלא גם בתבניתו (Shape) ובכך ענינו על שאלת הכפילות. ואז יוצא שמה שנותר בהשוואה בין הפרשנויות הוא חוסר הדחיקות בהעתקת ביטוי השייכות למישהו אחר תוך כדי משפט. פירוש זה נראה פשוט יותר: אשר ברא את האדם בצלמו (של האל), ולא סתם בצלמו אלא בצלם דמות תבניתו (של האל).

אלא שהבנה שכזו יוצרת סתירה במסורת, וכשעולה הצורך ליישב מסורת בינה לבין עצמה מתקבלות פרשנויות כמו של הרב מיכי (והריטב"א). אך מבחינה פרשנית פתרונו של רס"ג נשמע לי מתקבל על הדעת יותר. הוא לא סתם היה נלחץ להוסיף ו' אילו חשב שהפשט כרב מיכי וריטב"א. רס"ג אומר: אני מוכן לדחות (או: לשפר) את המסורת כשהיא מבצעת טעויות בסדר גודל כזה. הרב מיכי וריטב"א: לא מוכן שהמסורת תבצע טעויות בסדר גודל כזה.

אני מוכן לכל ואין לי בעיה לשנות מסורת אם היא נראית שגויה. עשיתי זאת כאן לא פעם. אלא שלא השתכנעתי שהיא שגויה. להיפך, הפירוש הפשוט נראה כדבריי.

זה כנראה עניין להערכה אישית. לא מוכר לי ביטוי מבודד כזה באיזשהו מקום בחז"ל הנקרא "בצלם דמות" שאליו מתייחסת המילה "תבניתו". הייתי מצפה לראותו בעוד מקומות. אז או שאני אומר שהמקום היחיד שהוא מופיע הוא בברכה זו או (פשוט יותר) שאין זה פירושה. אומנם יש את "בצלם" ("חביב אדם שנברא בצלם") לפי הפירוש השני שהוצג כאן אך הדבר היה יוצר צורת הבעה עוד יותר בלתי שגרתית. ברכה מתחילה בשטף דיבור, עוצרת פתאום על מילה אחת כדי לומר עליה משהו ("בצלם – דמות תבניתו") כשכינוי השייכות מועתק מהאל לאדם, ואחרי כן חזרה לשטף הדיבור הקודם.

לפי רס"ג אילמלא הוספת האות ו' המשמעות הייתה שה' ברא את האדם בצלמו (באיזה צלם?) צלם דמות תבניתו ואין הפסקה בריתמוס של הברכה.

כבר אמרתי שאפשר בשתי הצורות: צלם – דמות תבניתו, או בצלם דמות – תבניתו. אבל בכל אופן עדיין איני רואה את הדוחק.

קובי – איני יודע, יש בקיאים ממני. רק אגיד שהרמב"ם עצמו, בדבריו על ההגשמה בברכת אבות, מרמז בדיוק על כיוון כזה ומיחס אותו לחז"ל. בכל מקרה, הרעיון כשיטה כללית כבר מופיע בהקשרים שונים לגבי התורה אצל הוגים שונים (ע"ע הסברת העבדות במקרא, מצוות אשת איש, טעמי הקורבנות ועוד).
נאמר לי כי יש במכון ידעיה טיוטא של מאמר בנושא (שאולי מתישהו יתפרסם) שמביא כמה ראיות שחלקן פחות מוכרות להרחקת ההגשמה וגם את את הכיוון הזה.

צריך לזכור ששפה ומילים הם חלק מתרבות והבנת העולם לפי התרבות. כאשר מדברים על טווח של אלפי שנים צריך דוקא מתוך התוכן להבין את כוונת המילים ולא להיפך . (כפי שנכתב למעלתבנית = shape). בגלל מחסור במושגים לפעמים משתמשים גם באותה מילה במשמעות שונה לפי ההקשר.
בנוסף ביהדות יש את סתרי התורה ולכן "בלשון בני אדם דברה תורה". בכל דור ודור לפי שפת הדור.
הבנת עולמנו כיום שונה לחלוטין ממה שהיה ידוע בזמן העתיק ובזמנו של הרמב"ם. כיום כל בן תרבות יודע מהי מערכת שלמה (כמו מערכת החינוך, מערך התחבורה וכד') מושג שלא היה קיים בעבר הרחוק.
לדעתי הכוונה בפסוקים אליהם אנו מתייחסים ב"תבנית" הינה למערכת אקולוגית.
לכן לדעתי, שאלת ההגשמה ממנה חשש הרמב"ם נפתרה עם ההבנה של מערכות אקולוגיות .כפי שגוף האדם הינו מערכת אקולוגית אחת עם אברים ונשמה, כך גם הקב"ה כולל את הכל העולם הגשמי והרוחני (התחתון והעליון) כמערכת אקולוגית אחת אינסופית . כך אפשר גם להבין את ושכנתי בתוככם כפיזי ורוחני בו זמנית.