הזמנת מרצה בשבת

שלום הרב ע'.
טוב לשמוע ממר. מקווה שלומו בטוב וכדרכו מרבה חיילים לתורה ויראה.
 
לעניין שאלתו אכתוב מקופיא.
יש לחלק בין מצב בו הוא עושה לדעתי (כהך דקטן העושה לדעת אביו במשנת שבת פ' כל כתבי) שם מצב כזה חשיב כמעשה שאני עצמי עושה. והרמב""ם סוה"ל כלאיים ומקבילות כתב שיש איסור ספיית איסור לגדול, כשהנספה שוגג הסופה עובר איסור תורה. ומה שכתב הרמב"ם שם שהסופה לוקה – מוכח מכאן שלשיטתו האיסור אינו לפני עיוור אלא איסור כלאיים ממש (שהרי על לפנ"ע אין מלקות).
אמנם המשנה שבת קובעת שנכרי עושה לדעת עצמו, אבל דומני שאצלנו שאני והמתבקש כן עושה זאת בעליל עבורי ומחמתי. דהנה, יש לדון האם בכה"ג חשיב ממש ספייה בידיים או רק הכשלה. לענ"ד לא שנא מאמירה לקטן לכבות שאסורה בגלל שעושה על דעת אביו. אמנם יש  לדחות לדעת הרשב"א (ר"פ מי שהחשיך) שהסביר ששם זהו דין מיוחד בשבת (שביתת בנו), ומשמע שלשיטתו אינו חייב בכה"ג שמבקש ממישהו לעשות עבורו מדין ספייה בשאר איסורים (למעט שבת). ונפ"מ גם לשבת היכא שאינו בנו, שאין שביתתו עליו שלרשב"א לא אסור ולש"פ אסור. מכאן נראה שהרשב"א מניח שאמירה/בקשה אינה ספייה. אבל לרוב הפוסקים שהבינו את האמירה לכבות מדין ספייה נראה שבקשה לעשות משהו עבורי היא כספייה.
למסקנה לענ"ד איסור תורה יש בזה.
והנלענ"ד כתבתי.
ואחתום בכמיהה לחזות פני מר בקרוב.
מנאי, הדו"ש כ"ת כה"י
חופק"ק לוד והגלילות
—————-
שואל:

תודה.
רציתי לברר דעתך ונתבררה.
אמנם ראיותיך ראויות להתברר עוד.
הראיה מכלאים יש לפקפק בה בגלל שהנימוקים להלכה זו ברמב"ם רבים ועיקרם ייחוד באיסור כלאיים (לא תלבש – לא תלביש; איסור על תוצאה וכו'; ואולי יש להוסיף היקש לכלאי זרעים שיש בהם איסור מקיים – ואם רואה כלאיים על רבו בשוק צריך לקורעם ממנו ודו"ק).
כך שהעתקת דין כלאיים לאיסור שבת צ"ע.
ועוד שלא דומה מלמביש למזמין. דומה שלפי הרמב"ם אם יזמין המלביש את הלובש ללבוש בוודאי לא ילקה המלביש (שלא הלביש רק זימן) אלא רק לפני עיוור (כמו במקרה שהלובש מזיד).
וגם הראיה מקטן, מלבד מה שסייגת בעצמך, אינו דומה גדול לקטן ופשוט הוא.
בכל מקרה תודה על ההבהרה.

—————–
הרב:
1. הרמב"ם עצמו מיישם זאת על איסורים נוספים (טומאת כהן ונזיר, אף שבנזיר יש לימוד מיוחד למעט אותו). ראה מקו"צ במהדורת פרנקל שם. כך למדו אותו רוב מפרשיו (ובפרט הרא"ש שתמה עליו מה מקורו). יש להוסיף כאן את דברי רש"י הידועים בריש פ' מטות לגבי המכשיל את חברו הוא נכנס תחתיו לעונשין.שם זה ודאי בכל האיסורים (הרי הוא מדבר על נדר).
2. לגבי הדמיון בין מלביש למזמין, לא דמי. אלא אם אתה מדבר על מזמין אדם שיעשה משהו בשבילו (=בשביל המזמין. כמו קטן וגוי שבאים לכבות עבורי). להזמין מישהו ללבוש כלאיים בעצמו זו ודאי לא ספייה בידיים. ובפרט מי שאינו מחוייב שודאי יעשה זאת ולכן יש סברא חזקה שהוא עושה זאת עבורי ולא בגלל החלטה שלו לחטוא. לדעתי אין הבדל בין קטן לגדול בעניין זה, פרט לזה שקטן תמיד עושה לדעת אביו וגדול בד"כ עושה לדעת עצמו. אבל אם יקרה המקרה שגדול יעשה לדעתי אז שוב יהיה עליי איסור כמו בקטן.
אמנם בנכרי שעושה לדעת עצמו זה מפני שחושב שירוויח על כך משהו אחר. אבל אם מישהו עושה משהו עבורי מידידות קשה לומר שהרווח של הידידות נחשב כעושה לדעת עצמו.

——————
שואל:

לפי מיטב בדיקתי – (לא מצאתי מי שמפרש שהאיסור חל על המלביש בגלל מכשיל או ספי בידיים) הנימוקים לרמב"ם הם מה שכתבתי לעיל (דרשה מיוחדת).
 
וביחס למקרים נוספים (אני סומך על דבריך ש-) יש דרשה מיוחדת לכל מקרה.
 
ועוד שאני חוזר לשאול לשיטתך אם עבירתו של העברין אינה עבירה (לא חייב במצוות) ומי שמכשילו אינו עושה איסור למה ספייה בידיים יחשב איסור (במיוחד לאור הבאתך את דברי רש"י מפרשת מטות)? מי שמאכיל גוי איסור (שאין הגוי אסור בו) עובר איסור?  
 
ועוד שאתה אומר חילוק בין ספייה בידיים לבין מזמין. שמזמין יחשב ספייה רק אם עושה את הדבר בשביל המזמין. וחידוש זה מאין לך? רק מקטן – אין לזה שום דוגמא מגדול.
ולומר שבגדול לפעמים עושה בשבילי ולפעמים לא ובפעמים שעושה בשבילי יחשב כאילו עשיתי בעצמי – על הראשונות אנו מצטערים להבינם (דין קטן שיחשב כאילו עשה בעצמו) ואתה מוסיף לנו גם דין גדול?
וגם מבחינה מציאותית אין ספק שמי שמזמינים אותו להרצות יש לו גם את האינטרסים שלו. בקטן ניתן לומר מתבטל לאביו (ודומני שזה רק בבנו) בגדול זה פשוט לא נכון (לתמונת המציאות המוכרת לי).

——————-
הרב:
אכן במחשבה שנייה הזמנה להרצאה נראה כעושה לדעת עצמו. ויש לדון לשיטתי האם יש איסור מעשה שבת בתוצר של אתיאיסט (בפשטות נראה לי שדינו לא שונה ממעשה שבת של אנוס).
לגבי ספייה לגוי, ודאי שאינו דומה לנדון דידן. הרי יהודי, גם אם הוא אתיאיסט, גם לשיטתי חייב במצוות אלא שאינו יכול לקיים את חיובו. הגוי פטור. זה כמו להכשיל חתול (להבדיל כמובן).

———————-
שואל:

השתא דאתית להכי אציע ספק שאינו לשיטתך.
הזכרת מעשה שבת.
לכאורה אין כאן מעשה שבת – אין חפץ שניתן לאסור אותו.
אמנם רבו הראשונים (שלא כשיטת הריטב"א) שגם כאשר לא נעשה שינוי בחפץ יש בו איסור מעשה שבת (כמו בהוצאה או בהסעה של חפץ).
אבל הני מיליה בחפץ האם נאמר זאת גם באדם. אדם נסע בשבת  – חמור מאוד. אבל האם יהיה אסור להינות ממנו בשבת? סברה יש (אם מעשה שבת דרבנן בא למנוע מוטיבציה לעשות איסורי שבת הכי נמי באדם) – עוגן הלכתי אין. ועוד שההנאה מן המרצה אינה אלא קול מראה וריח שאין בהם…

——————–
הרב:
המחלוקת מוכרת לי, אבל הבאתי נפ"מ בהנחה שיש בכה"ג איסור מעשה שבת. אוסיף שאיני רואה היגיון בשיטה אותה הזכרת שאין איסור מעשה שבת במה שאינו חפץ (המ"ב מביא זאת בשם הח"א), ובה במידה איני רואה הבדל בין הבאת חפץ (המביא מתנות מחוץ לתחום) לבין נסיעה כדי לתת הרצאה. אמנם יש לדון האם זו הנאה מהאדם שנסע, והוא החפצא שיצר את ההנאה, או שמא אין כאן חפצא (להלן אציע שאולי ההרצאה היא החפצא שנהנים ממנו).
בכל אופן גם אם נוקטים כאופן השני עדיין זה נראה לי כמו המעבר בין לקדש אישה במתן חפץ לבין לקדשה בהנאת מעשה (רקוד לפניי). אידי ואידי הנאה הם. אמנם הדבר שממנו נהנים לכאורה שונה (כאן זה חפץ שעבר חוץ לתחום או מרשות לרשות וכאן זו הרצאה מאדם שנסע), אך מסברא איני רואה הבדל.
יתר על כן, יש מקום לסברא שהרצאה אינה כהנאה שאין בה חפצא ואין בה ממש. ההרצאה היא חפצא (שאמנם אין בו ממש אבל הוא חפצא, ולא כמו עין הדבש וריח התפוח ברמב"ם הל' מכירה. כל אלו הן תכונות ולא יישים) שנעשה עבורי. בוודאי במינוח של ר"ח מבריסק ניתן לומר שכמו שיש חפצא של תפילה יש חפצא של הרצאה (כעין זה במאמרי בתחומין כה לגבי קניין רוחני). היא  נוצרה עבורי ואסור לי ליהנות ממנה. כעת אני חושב שזה כמו ליהנות משידורי טלוויזיה או רדיו בשבת.