המצוי והרצוי באוכלוסיה בשיקולים אתיים

שלום רב, ברצוני להעלות שאלה כללית, אשמח לקבל ממך אולי הרחבה תיאורטית לאותה שאלה (מקורות פילוסופיים) וגם אם אפשר דוגמאות בהלכה מתי מתייחסים בכל אחד מהאופנים לשאלת המעשה שיש לעשותו. בסופו של דבר גם הדרכה כיצד אתה רואה שיש להכריע בין האפשרויות.
כאשר אנו באים להכריע לגבי המעשה הראוי, שתי אפשרויות ניצבות בפנינו בנוגע ליחס החברה לאותו עניין.
1 – נכריע לפי מה שנסבור שאם כולם כך יכריעו אזי העולם יהיה טוב יותר (בלי להכנס לשאלה מה טוב)
2 – נכריע לפי המצב בעולם כעת, כלומר בהינתן שלא מצוי שהעולם נוהג כך, גם אם לא מדובר במעשה שהיינו סוברים שראוי שכל העולם ינהג לפיו.
אתן דוגמה (כמובן שנצמד ללוגיקה ולא לתוכן הדוגמה):
אדם סובר שקצב גידול האוכלוסיה בעולם הוא כזה שמונע מבני האדם להגיע לאורח חיים בר קיימא, ושהעולם יהיה טוב יותר אם גודל האוכלוסיה ישאר קבוע.
באופן אידאלי הוא סובר שטוב יהיה אם כל זוג יביאו לעולם שני ילדים על מנת שלא יגדילו את האוכלוסיה. לפי השיטה הראשונה הוא יביא שני ילדים לעולם כי כך הוא סובר שראוי שכולם ינהגו. לפי השיטה השנייה הוא לא יביא כלל ילדים לעולם, או רק אחד וזאת בהתחשב בכך שממוצע הילודה בעולם גבוה מ-2.
אני מודע לכך שהשאלה קרובה מאד לשאלה האם כוונת המעשה חשובה או השלכותיו, אך לא מדובר באותה שאלה, וזאת מכיוון שכאן לפי שתי השיטות ההשלכות הן בעתם שחשובות, רק שהשיטה הראשונה אומרת שעל האדם לעשות את חלקו ולא יותר, שאין עליו חובה 'לאזן' משהו בעולם אלא להראות דוגמה לאופן שבו ראוי שכולם ינהגו, וזאת אולי כחלקו של כל אדם בכינון נורמות. מעניין אותי גם מה מתרחש מהצד ההלכתי, לכאורה נוח לטעון שההלכה מציבה נורמה, כלומר מה מצופה מכולם לעשות וממילא לא תיקח בחשבון מה הציבור הרחב עושה בדרך כלל. אל גם זה לא נכון מכיוון שבהרבה מקומות ישנה התחשבות במה שרוב האנשים עושים (למשל בצומות קטנים כשרוב העם בארצו, ישנה דעה לפיה החיוב נובע אך ורק מכיוון שרוב הציבור צם אך לכתחילה כבר לא חלה חובת הצום)
תודה רבה…