המשא ומתן במחשבת ישראל
שלום הרב,
אתה אומר בספר השלישי בטרילוגיה על תחום מחשבת ישראל ש"כל הוגה שמשתמש במקורות, משתמש בגמישות ובסתירות ובעצם בעמימות שנוצרת על מנת לפרש כרצונו. לא תמצאו מקורות קלסיים בתחום המחשבתי או משא ומתן שנועד ליצור תמונה שלמה תוך יישוב סתירות והתמודדות עם משנות אחרות על מנת למצוא תורה שתתאים לכל המקורות"
זוהי גם תחושתי, אבל יש לי עליה הסתייגויות שהייתי מעוניין לשמוע דעתך עליהן:
א) הרמב"ם לא קיים משא ומתן כזה והגיע להכרעה בספריו?
ב) אי אפשר להגיד שבתוך הספרים במחשבת ישראל הם עונים לטענות של תקופתם ובעצם אחד לשני (פשוט באופן מרומז ולא חד משמעי, כמו שקורה לפעמים בהלכה בראשונים)?
א. אני מבין שכוונתך לספריו ההלכתיים? שם הוא כנראה כן בירר את המקורות והכריע. בספריו המחשבתיים להערכתי ממש לא. הוא קבע את מסקנותיו לפי סברתו, וממש לא התרגש ממקורות סותרים.
ב. אולי אפשר. תכל'ס אין שם מו"מ ולא בירור וכל אחד יכול להסיק מה שהוא רוצה.
זה לא נכון שאין מו"מ במחשבת ישראל. זה פשוט יותר נדיר. אני ראיתי למשל שהרב אשלג טען שהרש"ש טעה באיזשהיא סוגיה בתורת הקבלה. פשוט לא כותבים את זה בספרים כ"כ. הבדר"כ כל אלד כותב את תובנותיו שלו ע"י סינתיזה שלמה שלמד מכל קודמיו. ממילא מתקבלים ספרים של אנשים שרואים את אותם דברים רק מזוויות שונות. ומי שילמד את כולם בעצמו יכתוב ספר משלו. הרב שרלו כתב ספר על איחוד בין ההרמוניה של הרב קוק לדיאלקטיקה של הרב סולובייצ'יק למשל.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer