הערמה הלכתית

יש הערמה הלכתית מותרת לכתחילה ('מערימין על מעשר שני' למכור כדי להיפטר מחומש) ויש בעייתית (הכנסה דרך קרפיפות כדי להיפטר ממעשר). הדוגמאות מכאן. ועוד יש מכירת מבכירות וחמץ והיתר מכירה והיתר עסקא ופרוזבול ועירוב תבשילין וכו'.
הרב כתב שבהלכות פורמליות אפשר לעשות הערמה, כי הפורמליזם ההלכתי מכיל את הכל ומה שמותר מותר. אבל בהלכות תוצאתיות או מוסריות לא עושים (לא הצלחתי לחשוב על דוגמה. אולי היזק בגרמא? שם חייב בדיני שמים ולכאורה ז"א שההערמה נכשלת ועדיין אסור). מצטט מהתשובה כאן
[מן הראוי היה שאאסוף קודם כמה שיותר דוגמאות של הערמות מותרות ואסורות בגמרא ובפוסקים קודם שאגש לשאלה (ואולי התשובה תהיה ברורה למראה הדוגמאות), אבל אני מבין מאמרות כנף (יותר נכון כנף חזה ושוק) שהרב כבר מיין וסידר את ההערמות אישה על דגלה לאותות לבית אימותן, אולי יש מאמר על זה? (יש לי זיכרון מסוים שקראתי כזה פעם, אבל לא הצלחתי למצוא כעת בחיפוש באתר). אני אכן שואל מאד מלמעלה בלי להיצמד לפרטים כי אני לא בקיא בהם. אם ההעדר הזה הוא קריטי לתשובה אז אלך לשנות פרק זה].

שאלותיי:

א. מנין ההנחה שהפורמליזם ההלכתי מכיל את הכל? הרי מרגלא במקלדתך שהיומרה הפוזיטיביסטית במשפט (שאפשר לנסח את הכוונה המדויקת במילים בלי להשאיר לאקונות או מקום לחופש פרשני) היא אשליה. אני מבין שהכוונה היא שבמקום שאין לנו גישה לרוח הדבר אז נאלצים להסתפק בפורמליזם. האם אכן כך? והאם זה רק בהערמות שבהן קל לנו לראות איך היה ניתן לנסח את ההלכה כך שתאסור את החריגה הזאת?

ב. אחרי ההבחנה בין הלכה למוסר, מדוע אי אפשר להערים גם בהלכות 'עם רוח'? ההערמה תעבוד במישור ההלכתי, והבעיות המוסריות כדקיימא קיימא. מכך שיש חילוק אני מבין שהרוח כאן היא רוח הלכתית מזוקקת (טעמא דקרא, מה מנסים להשיג בעזרת ההלכה הזאת) ולא רוח מוסרית, וא"כ החילוק בין הלכות פורמליות (שבהן נכשלנו בפענוח הרוח, ולכן מתעלמים ממנה ומסתפקים בפורמליזם) ובין הלכות לא-רק-פורמליות (שבהן פענחנו את הרוח ולכן מקפידים לא להערים עליה) פחות ברור לי.
ועוד, הקצור קצרה ידה של האינטואיציה ההלכתית למצוא רוח לחומש בפדיון מעשר שני או אותו ואת בנו שנפלו לבור ביו"ט (שמערים ומעלה את שניהם)? (שלא לדבר על ריבית ופרוזבול ומעשר שני וחמץ ועירוב תבשילין.