הצו הקטגורי

ויש לך גם אינטויאיציה שזהו מעשה מוסרי?

יש צד להגיד שהחוק הכללי צריך להיות שאף אחד לא צריך להיכנס למקלט בגלל שזה גורם לבזבוז זמן גדול מאוד ביחס לתועלת (5 דקות כפול 8 מיליון אזרחים = 76 שנים בערך – אדם אחד חי בערך 50 שנה אם מנקים את זמן השינה שלו ). אפשר לחשוב על תאונות דרכים כסיכון שדומה לפגיעת טיל – ניתן למנוע את הסיכון הזה ע"י חסימת הכבישים, אבל הפגיעה היא כל כך גדולה באזרחים, שעדיף שכמה מאות ימותו כל שנה מאשר שאף אחד לא יסע בכביש.

ליהודה, לא הבנתי. כתבתי שיש חובה מוסרית לנהוג כך. אפילו תוצאתית נגיע כך לחיסכון בחיי אדם (מאותו שיקול של הצו הקטגורי). אתה שואל אם אני מרגיש זאת? למה זה חשוב?

לאורן,

אני לא חושב שנכון להסתכל על חיי אדם בצורה כמותית כזאת. מעבר לזה, לפגיעה באדם במלחמה יש השלכות מוראליות ופוליטיות משמעותיות. בתאונות דרכים מדובר על שינוי כל החיים השוטפים שלנו ולכן שם לא עושים זאת. אולי אם היינו חיים תחת טילים כל חיינו המצב היה שונה (כמו ביישובי העוטף).

מהשיעורים האחרונים הבנתי שהצו הוא אמצעי להגיע להבנה מוסרית ולא טעם בפני עצמו. ולכן שאלתי האם האמצעי השיג את מטרתו.

לדעתי הוא טעם בפני עצמו. מה שאמרתי הוא שלעתים זה מסביר אינטואיציות מוסריות של אנשים, גם במצבים שלהם עצמם לא נהיר ולא ידוע הצו הקטגורי. אבל אני לא חושב שהאינטואיציה היא תנאי ליישומו. בסוף הטור 208 כתבתי שאם יש אינטואיציה מנוגדת יש מקום לסטות ממנו (כמו בכל כלל).

מה הטעם של הצו הקטגורי?
(אם התשובה ארוכה מידי ויש לרב הפניה למקום אחר שבו הרב דיבר על זה אסתפק בזה)

אני לא חושב שאפשר לתת לזה טעם. זה כמו לשאול מה טעם להיות מוסרי. קאנט הולך בדרך ההפוכה: בהנחה שיש תוקף לצו המוסר הוא טוען שבהכרח הצו הזה הוא הצו הקטגורי. הדרך הפילוסופית מפותלת למדיי ולא לגמרי תקפה, אבל התוצאה נכונה לדעתי.

הרב מיכי,
מה דעתך על הביקורת הבאה שהשמיעו כלפי הצו הקטגורי:
אם ישאל אותי רוצח היכן מסתתר קורבנו עליי לומר לו אמת ולא לשקר כיוון שאני רוצה שכולם יאמרו אמת. באופן אינטואיטיבי נראה שעליי לשקר לאותו רוצח.

(חשבתי שההפרכה תהיה שעל פי עקרון הצו אני צריך לשקר, מכיוון שהייתי רוצה שיהפוך לחוק כללי שאם על ידי השקר יצא טוב כולם יעשו זאת. אבל התברר שקאנט סבר שאסור לשקר במקרה הנ"ל)

זו ביקורת עתיקה על הקיצוניות הייקית של קאנט. כפי שכתבת, בה במידה יכולת לומר שהייתי רוצה שכולם ישקרו במקום כזה. הערתי על כך בסוף הטור על פייגלין. יש שהרחיבו עוד יותר את הביקורת הזאת, ומסקנתם היא שאין לחוק הזה שום השלכה. תמיד אתה יכול לומר שהיית רוצה שמה שנכון לעשות יהיה חוק כללי שבמצב החריג הזה יעשו כך וכך.

מעולם לא הבנתי את הצו הקטגורי אם אני לא אוהב עישון ורוצה שאף אחד לא ייעשן אז זה הופך את זה לצו מוסרי מחייב? הפוך יותר נכון אם איני רוצה שמשהו יהפוך לחוק כללי אז הוא כנראה לא מוסרי.
האם הצו הקטגורי אינו ביטוי יותר או פחות מוצלח של ”מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך“?

זו הגחכה. לא מדטבר על שאלות של טעם, אוהב או לא, אלא על שאלה ערכית.

אבל את זה בדיוק אתה מנסה להגדיר באמצעות הצו הקטגורי. איך אתה יודע בכלל מראש שזו שאלה ערכית?

הצו הקטגורי לא מגדיר את המוסר אלא נותן לנו כלי דיאגנוסטי למהו מעשה מוסרי. הוא עושה זאת דרך המצבים הטובים ערכית (שזה מושג ברור יותר).

לא הבנתי מה זה ” הוא עושה זאת דרך המצבים הטובים ערכית“ האם הכוונה שאני יודע מראש שהמעשה טעון ערכית ואני מנסה להבין איזה צד הוא הנכון?
האם קאנט לא התכוון להגדיר בזה את המוסר? הוא התכוון רק לאמצעי בדיקה? לא כך הבנתי מערך הוויקיפדיה של הנושא.

ההנחה שמצב טוב או רע ערכית הוא עניין ברור (לפחות לכל אחד לשיטתו שלו). בהנחה הזאת הצו הקטגורי בא לתת לך כלי לבחון כיצד לפעול.
לא יודע מה כתבו בויקיפדיה אבל ברור שזו לא הגדרת הטוב (המצב הטוב) אלא הגדרת/אבחון המעשה הטוב/מוסרי.