הרמב''ם הרב שרקי

שלום,
כך מסביר הרב שרקי את דעת הרמב"ם בנושא הידיעה והבחירה, רציתי לדעת האם אתה מקבל ההסבר.
כאשר הרמב"ם מגיע לדון בנושא הידיעה והבחירה בהקדמה למסכת אבות, הוא קובע: "לָכֵן שְׁמַע מִמֶּנִּי מַה שֶּׁאֹמַר לְךָ וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ מְאֹד – כִּי הוּא הָאֱמֶת בְּלֹא סָפֵק". הרמב"ם מדגיש שקיים בדבריו כיוון מחשבה עקרוני, שמציל את האדם מן החסרונות של השיטות האחרות. נתבונן בדבריו בהלכות תשובה (ה, ה):
"דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: שהקב"ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו… וכיון שכן הוא, אין בנו כוח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך…"
ניתן להבין שתשובת הרמב"ם היא שזו שאלה עמוקה כל כך, עד שאין לנו יכולת להשיב עליה.
אולם מדקדוק בדברי הרמב"ם ניכר בבירור שהרמב"ם רצה לתת מענה לשאלה זו: לדבריו, אין צורך לחפש תשובה לשאלה זו, משום שהשאלה איננה נכונה. לשאלות עמוקות אפשר להתייחס בשני אופנים: אופן ראשון הוא לומר: זוהי שאלה טובה, ואז לבדוק אם קיימת בידינו תשובה או לא; אופן שני הוא לומר: השאלה כפי שנשאלה איננה יכולה להיקרא שאלה. אם אדם ישאל, לדוגמה, האם התפוז הוא מר או מתוק – זוהי שאלה נכונה ויש לחפש לה תשובה, אך אם הוא ישאל אם אור המנורה הוא מר או מתוק – זו איננה שאלה, משום ש"מר" ו"מתוק" אלו הגדרות של חוש הטעם והאור שייך לחוש הראייה.
כך גם בנוגע לשאלת הידיעה והבחירה. מדבריו של הרמב"ם עולה שהוא בא לשלול את יכולת השאלה: אי אפשר לשאול אם הבחירה החופשית סותרת את ידיעת ה', משום שהאדם איננו יכול לדעת מהי ידיעת ה'. הרמב"ם נעזר בדבריו של אריסטו בספרו 'מטאפיזיקה', שטען שהידיעה האלוהית זהה עם האלוה עצמו ואיננה הוספה חיצונית של מידע. כשם שהאדם איננו יכול להשיג את מהות האלוה הוא איננו יכול להשיג את מהות ידיעתו, ולפיכך הוא מנוע מלהניח שקיימת סתירה בין מושג זה ובין הבחירה החופשית.
נאמר זאת אחרת: לדעת הרמב"ם, כל היגד על מהותו של האלוה איננו יכול להיות היגד חיובי, משום שאז נוצרת מערכת השוואה בין האלוה ובין העולם. התארים בהם אנו מתארים את הבורא הם "תארי השלילה" – אנו שוללים מן האלוה את הפחיתויות שאנו מוצאים בעולם (ואף מן הראוי היה לשלול ממנו את המעלות, שאף הן פחיתויות ביחס אליו, אלא שהתירה הלשון האנושית את השימוש בתארי שבח לצורך עבודת האדם). לכן אנו יכולים לקבוע בוודאות שהכול ידוע לפני הבורא, משום שזהו תואר שולל – אין דבר הנעלם ממנו, אך אין לנו יכולת להבין את ההיגד: "הבורא יודע". אי אפשר להשתמש במושגים של "ידיעה" ו"אי ידיעה" ביחס למי שהוא למעלה מידיעה ואי ידיעה. אם ישאלו ילד, לדוגמה, האם כדאי לדעתך להיות ראש ממשלה? הוא ישאל: האם בבית ראש הממשלה משחקים בגולות? זה הקריטריון שעל פיו הוא ישקול את השאלה. ברור שזה איננו המשקל הנכון, אך זו רמת ההבנה שלו. כך גם הדיבור על הידיעה או על אי הידיעה של האלוה מצביע על מרחק גדול ממנו, משום שמושגי האדם מוגבלים הם ביחס לאינסוף.
כשאדם אומר משהו על האלוה הוא צריך לקחת את עצמו בעירבון מוגבל. הויכוח הידוע בשאלה אם יש אלוהים או אין אלוהים הוא בעצם דיון קטנוני, משום שאי אפשר לכלול את האלוהות במושגי ה"יש" וה"אין" של האדם. כשם שאי אפשר להגיד על הקב"ה שהוא מתוק או מר, אי אפשר לומר עליו שהוא ישנו או אינו. זה יהיה מגוחך אם מישהו יטען: "החבר שלי כופר, משום שהוא איננו מאמין שאלוהים הוא בגובה קילומטר…" ברגע שאדם אומר ברצינות גמורה שהוא חושב שיש אלוהים, הוא מעורר באופן אוטומטי התנגדות אצל אדם אחר שמרגיש שמדובר במשפט לא נכון. הראי"ה קוק (הרב הראשי הראשון לארץ ישראל ומגדולי הרוח של היהדות בעת החדשה, 1865-1935) מסביר במקומות רבים שזהו תפקידה העיקרי של הכפירה – זיקוק מחשבות של קטנוּת שיש לבני האדם על המושג האלוהי. מנגד, הכפירה איננה אומרת בתגובה שהמשפט 'יש אלוהים' איננו נכון, אלא אומרת: 'אין אלוהים' – וזהו משפט שאיננו נכון באותה המידה. לכן אמר דוד המלך בתהילים (סה, ב): "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה". בנושא עצמותו של האלוה טובה יותר השתיקה.