השערת התעודות

הסברתי בספר את עמדתי (או חוסר עמדתי): איני רואה צורך לקבוע עמדה ביחס לשאלה ההיסטורית הלא חשובה הזאת.

אבל אם עכשיו גילינו שהטקסט הזה לא נערך ע"י הקב"ה אלא ע"י עורך מאוחר יותר, הדרשות שהתבססו על ההנחה השגויה (לצורך הדיון) ברישא מאבדות מתוקפן (כמו דרשת שלושת מופעי איסור בישול בשר בחלב). זאת גם הסיבה שיש צורך לקבוע עמדה ביחס לשאלה ההיסטורית.
לגבי הטיעון של רוח הקודש, לא נראה לי שיש לו כוח ליצור הלכות במעמד של דאורייתא כמו דרשות.

לא הבנתי את השאלה. הרי הסברתי זאת. אסתר ברוח הקודש נאמרה ולכן ניתנה להידרש. גם אם התורה נערכה בתקופה מאוחרת יותר, השאלה היא האם היא נערכה ברוח הקודש או בסתם עריכה ספרותית. אם היא נערכה ברוח הקודש היא ניתנה להידרש. לגבי השאלה האם הדרשות הללו תהיינה דאורייתא או דרבנן, הרי הרמב"ם טוען שכל הדרשות הן מדברי סופרים. מעבר לזה, אין סיבה להניח שדרשה של טקסט ממגילת אסתר צריכה להיות באותו מעמד כמו דרשה על התורה.
ומעבר לכל, עריכה אינה בהכרח מעורבות בפרטי הפסוק אלא שוזרת את הפסוקים זה בזה (כפי שהבאתי בספר משורץ). לכן רוב הדרשות בכלל לא מושפעות ממנה.
וכל זה בהנחה שצריך רוח הקודש כדי לדרוש, שגם עליה הערתי למעלה.

אני מתכוון לעריכה שוזרת. לפי מה שהבנתי משורץ היו לפני עורך התורה כמה תעודות, והוא איחד אותן למסמך אחד. כדי לעשות זאת הוא היה צריך להשמיט כפילויות מיותרות ולשנות את סדר הפסוקים כך שיהיה סדר כרונולוגי בין כל התעודות המחוברות. מעשה העריכה הזה גורם לכך שחלק מהדרשות שמופיעות בחז"ל, כמו אלו שמתייחסות למספר המופעים של דבר מסוים בתורה (39 מלאכות, 3 מופעי איסור גדי בחלב אימו), ללא רלבנטיות, מכיוון שמספר המופעים לא נקבע ע"י הקב"ה אלא ע"י עורך התורה ולכן אין לו משמעות מיוחדת. גם דרשות של מופעים של עניינים כפולים כמו איסור שבועת שווא ושקר הן דרשות בטלות, כי המופע הכפול לא הושם בטקסט בכוונת מכוון של הקב"ה, אלא בגלל שעורך התורה החליט לא לוותר על הכפילות הספציפית הזאת מסיבה כלשהי.

נ.ב
הגמרא דנה מה המקור לאיסור הנאה של בשר בחלב:
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף נז עמוד ב
בשר בחלב. מנלן? דתנא דבי ר' ישמעאל: לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ – אחד איסור אכילה, ואחד איסור הנאה, ואחד איסור בישול. מתניתין דלא כי האי תנא; דתניא, ר"ש בן יהודה אומר: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר: כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו, ולהלן הוא אומר: ואנשי קודש תהיון לי, מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה, אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה.

במידה ויש ממש בהשערת התעודות ממש, יש מקום לשנות את ההלכה ולפסוק כמו ר"ש בן יהודה, שלא מבסס את הלימוד על שיקול שנתברר כלא רלבנטי.

ראשית, השזירה לא בהכרח התערבה בתוכן.ו גם אם כדבריך שהשמיטו כפילויות, מדוע לא השמיטו את הכפילות הזאת? כנראה מפני שניתנה להידרש. בפרט אם זה נעשה ברוח הקודש.

מאחורי אקט העריכה יכולים להיות הרבה שיקולים, כמו שמירה על רצף כרונולוגי, רצף הגיוני, הקשר לנאמר לפני כן ואחרי כן ועוד. כאשר באים לדרוש מופע מיותר, צריך להביא בחשבון גם את שיקולי העריכה האפשריים. כאשר אין הסבר הגיוני אחר שיסביר את המופע המיותר, רק אז אפשר להגיד שהייתור הוכן לדרשה.

אם יש לך זמן, אני מצרף הרצאה של ברוך שורץ שמתארת את שיקולי העריכה האפשריים בסיפור בריחה של הגר משרי:
https://www.youtube.com/watch?v=u2s3Dtn-T4w

אתה מניח שחכמים לא ידעו על שיקולי העריכה. אבל הם הניחו שהשיקולים היו ברוח הקודש. חובת הראיה היא על המקשה ולא על מי שמיישב. אתה טוען נגדם, הבא ראיה שהעריכה הייתה משיקולים אחרים. .

למיטב הבנתי, חכמים לא היו מודעים בכלל לעריכה הזאת. הם חשבו שהטקסט כולו נכתב ונערך ע"י הקב"ה. רק בדור שלנו התחילו לגלות בעזרת כלי מחקר מתקדמים שזו לא בהכרח המציאות. ייתכן שאם חכמים היו יודעים שזה המצב הם היו דורשים אחרת.

אני בכלל לא בטוח. מה שהם ידעו הוא שהטקסט נכתב ברוח הקודש ולכן ניתן להידרש. האם הכל ניתן מסיני או שהיו עריכות מאוחרות ברוה"ק זה לא בהכרח חשוב.
אמנם ייתכן שאם היו יודעים שזה נערך באמת היו חוזרים בהם, אבל זה לא מוכרח. דומני שהערתי על כך גם בספר.

לגבי העריכה עצמה, בהנחה שהייתה, רציתי לשאול האם אין מן הראוי שהעורך היה מספר לפחות על עצם מעשה העריכה וגם היה מביא את החומרים הגולמיים לפני העריכה לידיעת הציבור? זה נראה שהעניין הזה הוסתר בכוונת מכוון משום מה.

זו שאלה אנכרוניסטית. עד ר"ת אנשים הגיהו בתוך הגמרא בלי להעיר שיש כאן הגהה. רק תקנת ר""ת קבעה שאין להגיה בתוך הספר אלא עם הפניות לצד (כמו הגהות הב"ח).
מעבר לזה, אם העריכה נעשתה ברוח הקודש אולי אין צורך להבהיר שהייתה עריכה. זו הוראה מלמעלה ואין סיבה שלאנשים יהיו קטעי המקור הלא ערוכים.

הרב, נשמע מדבריך שעזרא שזר את התעודות ברוח הקודש. האם אתה אכן חושב כך, ואם כן, מה הוביל אותך להניח ככה?

גם אם השזירה של התעודות לא נגעה בתוכן שלהן, דרשות שמבוססות על סמיכוּת פרשיות מאבדות מתוקפן.

בני יהודה, ישראל ושאר השבטים העבריים בתקופתו של העורך היו מפוצלים לאינספור כיתות המחזיקות בתורות מנוגדות. כאן ישבו הג'ייאיסטים ושם האלוקיסטים, פה ישבו הכוהניסטים ושם הדאוטרונומיסטים. וכולם כדרכם של יהודים, עקשנים שיילחמו בכל כוחם על מסורת אבותיהם.

אין להעלות על הדעת שכיתות חולקות יקבלו את מרותו של עורך העושה 'מיקס' של שיטות שונות ומנוגדות, ללא שהדבר יעורר מחלוקות קשות כדרכם של יהודים קשי עורף, וללא שיישאר כל שריד לכיתות המקוריות.

עריכה כזאת שתבלע את כל מה שהיה לפניה עד 'שלא נודע כי באו אל קרבנה', יכלה להיעשות בדרך הטבע רק על ידי שליט מרכזי חזק שבכוח שלטונו האבסולוטי ריסק כל כיס של התנגדות ומחה את זכרו מעל פני האדמה. ומשום מה לא שמענו על שליט מרכזי כזה.

לכן יש להניח שהעורך המסתורי של המקרא היה בעל כוחות על טבעיים שבאמצעותם היפנט את כל שלל הכיתות המנוגדות והשליט בכולם תורה אחידה. אך פליאה בעינינו: אם היו לעורך כוחות פלאיים כאלה – למה לא ניצל את כוחותיו להכריח את כל נדחי ישראל לשוב לארצם ולהקים בה 'ממלכת כהנים וגוי דקוש' כחפצו. וצריך עיון 🙂

בברכה, שמשון צדוק הכהן פריסטרקודקובסקי
מורה צדק לק"ק הכוהניסטים, תל אביב על נהר כבר

אולי היתה זו עורכת, פרה רזה מחלום יוסף, שלהן היה הכשרון לבלוע את כל מה שהיה לפניהן ללא שריד וזכר,אכן אם ערכה את התורה פרה רזה – ברור שגם התיאולוגיה שלה צריכה להיות רזה

נתן, מה שמוביל אותי הוא המסורת שקיבלנו שהתורה משמים ושניתנה להידרש.
אריאל, ממש לא. אם העריכה ברוח הקודש אז הקפידו על סמיכות.

נכון שהמסורת אומרת שהתורה ניתנת להידרש, אבל רק במקום שמתאים לדרשה כמו ייתור. אם גילינו שהתורה נערכה ע"י עורך מאוחר, מופע כפול בתורה כבר לא נחשב כמשהו מיותר, כי ניתן להסביר את הייתור בדרך אחרת מאשר הכנה לדרשה, ולכן המקום כבר אינו מתאים לדרשה. זה כמו שנגלה שהפסוק "את ה' אלהיך תירא" שונה, והנוסח המקורי שלו היה "ה' אלהיך תירא", כלומר המילה "את" הוכנסה מלאכותית. במצב כזה הדרשה שמרבה תלמידי חכמים תיפול. הוא הדין כאן לגבי דרשות סמוכים ובשר בחלב למשל.

הרב, אני לא מבין, ניתן בכלל להתכחש להגיון המתבטא בהערותיו של אורן? האם המסקנה הפילוסופית שאלוקים נתן תורה חזקה כל כך עד שיושרך הפנימי לא מרגיש נפגע מכמות התירוצים שצריך להמציא לצורך כך?
כמובן ניתן לחלוק על כל התאוריה, ועל כל הקושיות למצוא תירוצים דוחים [- כל אחד ושיפוטו], אבל אתה מבחינתך מקבל את כל התאוריות ומנפק תירוצים לפי העניין, ולא מרגיש במוזרות הרבה העולה מתוך הדברים.

אורן, אנחנו חוזרים על עצמנו. אם העריכה נעשית ברוח הקודש, השארת מופע כפול בהחלט מצדיקה דרשה.

אליעזר, אני דווקא כן מבין. לא צריך להמציא ולו בדל של תירוץ. או שאתה מקבל את המסורת או שלא. אם יש לך אמון במסורת אלא במקום שנראה שנפל שיבוש – אז זו המסקנה המתבקשת. הסברתי זאת עד דק. אם אינך מקבל – לבריאות.

ההנחה שהנחת לעיל היא לא שהעריכה נעשתה ברוח הקודש, אלא שהתורה ניתנת להידרש. זה לא בהכרח גורר שהעריכה נעשתה ברוח הקודש. ייתכן שהיא נעשתה משיקולים ארציים ועדיין זה לא סותר את ההנחה שהתורה ניתנת להידרש. רק שהיתכנות הדרשה היא במקום שאין לנו הסבר הגיוני אחר לתופעה הטקסטואלית (כמו כפילות או ייתור בתוך פסוק). אבל כפילות בין תעודות שונות היא לא תופעה טקסטואלית חסרת היגיון ולכן אין צורך לדרוש אותה. כמו שכפילות בין דברים שמופיעים בתורה ובנביאים/כתובים היא לא תופעה שמצריכה הסבר מיוחד.

ההנחה שהתורה ניתנה להידרש לא באה בצורת הוראה כללית. זו מסורת חיה של דרשות, שחלקן הוא כזה. ומכאן בדיוק אני מסיק דההינתנות להידרש יסודה בהנחה על מקור אלוקי של הטקסט וסידורו.

אבל אותה מסורת חיה גם נותנת טעם לדרישת סידור הטקסט – שהוא סודר ע"י הקב"ה בעצמו. אם הטעם הזה נפל, אז גם אפשרות דרישת סידור הטקסט נפלה.

זה אכן סודר על ידו, באמצעות בעלי רוח הקודש שעשו זאת. זה מה שהמסורת אומרת. כמו שבמעמד הר סיני יש הרבה פרטים מסביב שלא בהכרח נכונים. אבל הגרעין שהיה מפגש עם הקב"ה לא תלוי בהם.

בספר השני בטרילוגיה בעמוד 555 אמרת משהו קצת אחר:

נוכל גם לומר שבעקבות ממצאי מחקר המקרא המודרני עלינו לאמץ את שיטת רבי ישמעאל. גם כך זו בהחלט לא "מכת מוות" תיאולוגית. עוד אוסיף, שגם אם חכמי התלמוד היו סבורים אחרת, יש כאן הנחה שלהם שמקור הטקסט כולו הוא אלוהי, אבל בהחלט ייתכן שלאור המידע שיש לנו כיום נסיק שהם טעו בזה ולא נקבל את דבריהם בכך. אזכיר כאן את מה שכבר ראינו קודם, שאי אפשר לקבל טענה לסמכות ביחס לעובדות, אלא אם העובדות הללו מקורן במסורת מסיני.

הרב, על איזו מסורת מדובר?
מסורת מאב לבן? כי אני חושב שרוב מוחלט של עמ"י לא יגיד שהתורה נערכה ברוח הקודש. יגידו שהיא לא נערכה כלל אחרי משה. ואני משוכנע שעד לפני 200-300 שנה זה היה רוב מוחץ.

או שאתה מבין שכך הבינו החכמים בתלמוד ולזה אתה קורא מסורת?

אורן,
בדרכם של המשפטנים אלו טיעונים "לחלופין". ראשית, אפשר להניח מהמסורת שהטקסט נערך ברוח הקודש, ושנית אפשר לאמץ את גישת רי"ש.

נתן,
כפי שכתבתי למעלה, המסורת אומרת שהתורה ניתנה מהקב"ה, הפרטים פחות חשובים ומשמעותיים. גם במעמד הר סיני אני לא חושב שצריך לקבל שעוף לא צייץ. מה שחשוב הוא העיקרון שזה ניתן מהקב"ה. באיזו דרך, זה כבר עניין למיתוסים ואתוסים שונים. אגב, האתוס הזה יכול בהחלט להיווצר כדי לחסוך את הקשיים הללו. הכי קל לומר שהכל ירד עד האות האחרונה מהר סיני. אבל כבר יש מהראשונים שכתבו שיש מילים או אפילו פסוקים שלא ניתנו משם. זה לא סותר את המסורת, כי אלו פרטים. בגדול, הכל מהקב"ה, וזה מה שחשוב.

מבחינה תיאולוגית אלו טיעונים חלופיים, אבל מבחינה הלכתית יש ביניהם הבדל ולכן צריך להכריע ביניהם. למה אתה מעדיף את הטיעון של רוח הקודש מאשר את הטיעון של רי"ש?

אני לא בהכרח מעדיף. כדי לשלול את הדרשות וההנחות של חכמים דרושה ראיה ואין לי כזאת.

השערת התעודות היא גופא הראיה ששוללת את הנחת חכמים שהתורה היא טקסט אחדותי שניתן לדרשה על פני כולו (ולא רק בתוך כל תעודה). עכשיו שההנחה הזאת נשללה אתה מציע הסבר חלופי שעזרא הסופר ערך את התעודות ברוח הקודש ואז הטקסט חוזר להיות אחדותי. אבל זאת לא ההנחה הראשונית, ולכן אין צורך בראיה כדי להוציא מההנחה הזאת.

ל'ראיה' המובאת מ'השערה' קוראים בעברית צחה 'הנחת המבוקש'