חופש פרשני בהתאם להשתנות המציאות

שו"תקטגוריה: כלליחופש פרשני בהתאם להשתנות המציאות
שואל שאל לפני 8 שנים

שלום כבוד הרב!
שמי X, למדתי בישיבת ההסדר בY וכרגע חייל בצה"ל.
קראתי את המאמר שהרב כתב בנושא "הגוי שההלכה לא הכירה" והזדהיתי מאוד עם התחושות של חוסר ההתאמה בין מאמרי חז"ל (בעיקר בנושא נשים וגויים) לבין המציאות שאני מכיר ורואה, וכמו הנכתב במאמר אני נוטה ליחס את אותם מאמרי חז"ל לנורמות שהיו נהוגות בזמנם.
עם זאת, אני נתקל לפעמים בתחושות זהות ביחס לנכתב גם בתורה עצמה. אמנם במידה פחותה מכמות הפעמים שזה קורה עם מאמרי חז"ל, אך בכל זאת. 
למשל, גברים יורשים נחלה אך נשים לא. איני מוצא סיבה הגיונית להבדל זה בין המינים ולו לעובדה שבזמן התורה גברים היו דומיננטיים יותר מן הנשים, וממילא הם היו יורשים את הנחלה. (אפשר אולי לאמת את זה עם ירושת בנות צלופחד, כלומר בסופו של דבר כאשר לא היה גבר שיירש את הנחלה- הן ירשו אותה.)
אותה תחושה עולה בקרבי בקשר לקידושין. גברים מקדשים את האישה, וכן הם הגורם הבלעדי על פירוק הקשר.
קשה לי לראות באופן מלא כיצד קביעות אלו ע"י התורה לא נעשו עקב הנורמות שהיו נהוגות בזמן התורה.
וכן אני מניח שיהיו קביעות נוספות שיעלו תחושות זהות.
לכן, לפי מה שהרב הציע במאמר, האם אנו יכולים לבצע את אותן פעולות של "החלת ביסוס קביעה על פי נורמה" גם לקביעות מסוימות של התורה? שהרי "זאת התורה לא תהא מוחלפת" ומצד שני, התחושות הן אותן תחושות כמתואר במאמר כלפי מאמרי חז"ל.
תודה רבה,

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 8 שנים

ראשית, יש להבחין בין שני סוגי הלכות דאורייתא: 1. הלכות שהצדוקים מודים בהן, כלומר הלכות שכתובות בפירוש בתורה. 2. הלכות שעולות מפרשנות או מדרש מפסוקי התורה. כמעט כל ההלכות שבידינו הן מסוג 2.
למה ההבחנה הזאת חשובה? מפני שהפרשנויות מסוג 2 הן מעשה ידי אדם, וככאלו הן בהחלט ניזונות מנורמות ומציאות שהיתה בזמנם של אלו שפירשו כך. שים לב מדובר על הלכות דאורייתא, אבל הן מעשה ידי אדם. לכן לגבי דברים כאלה ודאי יש מקום לשנות את ההלכה בזמן אחר ואין בזה משום פגיעה בנצחיות התורה. לדוגמה, במסכת שבת סד ע"ב יש הלכה קדומה שאישה לא תכחול ולא תפקוס בימי נידותה. עד שבא ר"ע וטען שאתה מגנה על בעלה, ודרש את הפסוק אחרת ושינה את ההלכה (התיר לאישה לכחול ולפקוס).
 
לגבי הלכות מסוג 1 זה קשה יותר, אבל חכמים הוציאו לא מעט פסוקים ממשמעותם (עין תחת עין וכדומה) משיקולים שונים. אפשר להבין את הפסוקים כדוגמה שמתיישמת בהתאם למקום ולזמן. התורה מדברת על חיוב תשלומי נזיקין כששור נוגח שור. ומה כשמכונית פוגעת בכלב או תרנגול? ברור לנו שגם זה יחייב. מדוע? כי שור הוא דוגמה. כך יש הצעות ליישום שונה של שביעית ושל ריבית בימינו, כי המציאות כל כך שונה שהרעיון של התורה חייב להתיישם אחרת והאיסור המקורי הוא רק דוגמה לאופן היישום הנכון.
לגבי שאלת "זאת התורה לא תהיה מוחלפת", ראה מאמרי שפורסם באקדמות על ע"ז נאורה
 
כל טוב,
מיכי
——————————————————————————————
שואל:
שלום כבוד הרב!
אני מבין מה שהרב אומר לגבי פירושים שמבוססי נורמות על פסוקי התורה, אך הבעיות שהעליתי נובעות מהתורה עצמה!
למשל בנוגע לקדושין, זה מפורש בתורה עצמה-"כי ייקח איש אישה" (דברים, כ"ד, א'), כנ'ל לגבי עניין הירושה שבנים קודמים- "ובן אין לו והעברתם נחלתו לביתו' (דברים, כ"ז).
מה תשובת הרב לגבי מצבים כאלה מהסוג הראשון שהרב תיאר, שנוגדים כביכול את ההסתכלות של האדם על העולם?
אשמח גם לתשובות על דוגמאות אלה ספציפית, אני חושב שזה יבהיר לי את העניין
תודה רבה ושבת שלום!

——————————————————————————————
הרב:
הפסוק כי יקח איש אישה לא אומר שצריך שהבעל יקדש. בהחלט אפשר לומר שדיברה תורה בהווה (כך היתה הדרך שהבעל מקדש את האישה). רק חז"ל קבעו שיש דרישה הלכתית שהבעל יקח את האישה ולא להיפך.
לגבי ירושה, גם שם אפשר לומר שהתורה מדברת במצב שהבת מתפרנסת מבן הזוג ולכן היא לא יורשת, וזה לא כמו במצבנו כיום. אפשר גם לפרש שכשאין לו בן מעבירים את הנחלה לבת, אבל זה לא אומר שכשיש בן רק הוא יורש. ועוד אפשר שזה רק לגבי נחלה בארץ ולא לגבי ירושה. כמו"כ אפשר גם לדרוש ובן אין לו – כלומר מצב שבנו לא יורש עדיף (גם מחמת נורמות חברתיות). זה ודאי לא יותר מרחיק לכת מאשר עין תחת עין ממון או הדרישות על דין בן סורר ומורה שהופכות את הפרשה לתיאורטית בלבד. הדבר זוקק הבנה וכניסה לאופן הפעולה של דרכי הדרש.
אבל אלו רק אפשרויות ודוגמאות כמובן. אני בהחלט לא חושב שבכל מצב צריך להתאים את הפרשנות לתורה למצבנו בהווה. רק במצב בו הערכתי היא שזה באמת לא רצון התורה. כמובן שבמקרים רבים קשה לקבוע זאת בכלים פרשניים.
——————————————————————————————
שואל (אחר):
הרב, כשאתה אומר שזוהי דוגמה לאופן היישום הנכון, תסביר בבקשה, יישום נכון של מה? כיצד ניתן להצביע על המשהו הזה ולבודד אותו?
יונתן לוין
——————————————————————————————
הרב:
לא בטוח שלגמרי הבנתי את השאלה, אבל אנסה להדגים. יש איסור בגמרא של "לא תתגודדו" – לא תיעשו אגודות אגודות. הגמרא מסבירה שאסור לעשות שני בתי כנסת בעיר אחת ולא להתפלג לקהילות באותה עיר. לרוב הדעות זהו איסור תורה. והנה, כבר מזה הרבה מאד זמן אנחנו לא מקיימים זאת, חזיתית נגד דין הגמרא. הפוסקים מתפתלים ומסבירים שזה תלוי נסיבות וכו' וכו', ממש לא משכנע. ברור שהם מדברים אחרי שהמצב כבר קיים ואין אפשרות לשנות אותו, וההסברים לא ממש מחזיקים מים.
לדעתי מה שעומד בבסיס השינוי הזה הוא שינוי מציאותי. פעם המושג קהילה חפף למושג גיאוגרפי, עיר או כפר. אנשים נולדו ומתו באותו מקום של אבותיהם, ולכן הקהילה הגיאוגרפית היתה סטטית. אבל בימינו בגלל הכפר הגלובלי והניידות של בני אדם בו, ה"קהילה" כיום אינה גיאוגרפית (=עיר) אלא לפי מוצא (=עדה). לכן גם התפתח המושג מנהג ביחס לעדה ומוצא במקום ביחס למקום, כמשמעותו המקורית. ההלכה המקורית מדברת בעיקר על מנהגי מקומות (אמנם יש לפלפל במנהגי אבות, אבל זה עניין אישי ולא קהילתי, ואכ"מ). לכן ניתן כיום להקים שני בתי כנסת בנוסחים שונים לשתי עדות באותה עיר נגד דין דאורייתא של הגמרא, כי מדובר בשתי "ערים" בהגדרה הוירטואלית שלהן., וממילא אין כאן איסור לא תתגודדו. זו דוגמה לשינוי הלכה דאורייתא שמוסכם על כולם, ובבסיסו יש תפיסה קונספטואלית שרובם אולי לא נוקטים אותה במודע, אבל לדעתי זה מה שעומד בבסיס הקביעות וההתנהלות ההלכתית הזאת (גם אם לא במודע).
זה אומר שהמונח "עיר" שננקט בהלכה הוא דוגמה ולא מהות. כיום הוא מתפרש אחרת. כך ה"שור" בנזקי ממון הוא דוגמה לנזקי קרן (כוונתו להזיק ומשונה), וכן הלאה. זוהי פרשנות שמתייחסת למקרא כנותן דוגמאות ולא כקובע הלכות קשיחות. והיישום משתנה עם הזמנים והמקומות.
כך גם עשו לגבי המושג "ספר", שהתירו להצילו מפני הדליקה, ומדינא דגמרא מדובר רק על ספרי תורה ממש (אמנם כאן זה דין דרבנן), וכן הרא"ש לגבי חובת כתיבת ס"ת, שניתן לקיימה גם בספרי תושבע"פ וחומשים (וכאן זה כבר דין דאורייתא).
כך ניתן לעשות לגבי המושג "אישה" ו"עבד" ו"שמיטה" ועוד ועוד. באמת קשה לקבוע כאן קריטריון ברור איפה הגבול, וזה מסוכן כמובן כי ניתן להגיע עם זה רחוק מאד (זהירות רפורמה!). אבל כפי שאמרו רבותינו: החיים אינם גויאבה (שם, שם). לא תמיד אפשר להגדיר משהו בבירור, ובכל זאת אין זה אומר שאסור להסתמך על מושגים לא מוגדרים (כפי ששם מוהר"ר רוברט פירסיג בספר הפולחן שלו, זן ואמנות אחזקת האופנוע, בפיו של פיידרוס גיבורו. הוא עושה שם טיפול דומה למושג "איכות", ואכ"מ).

——————————————————————————————
אורן:
אם יקום פוסק פלוני ויחליט שהלכה אלמונית כלשהי כבר אינה רלבנטית היום בגלל שהמציאות השתנה (נניח יחליט שהנשים של היום הן לא ה"נשים" שחז"ל אמרו שאינן יורשות נחלה, ומכיוון שנשים בימינו יותר דומות ל"אנשים" של חז"ל, לכן הן כן יורשות בשווה). האם ניתן יהיה לנהוג לפי פסיקתו? או שנצטרך שיהיה קונצנזוס רחב לכזה שינוי? ואם לא, למה צריך בכלל קונצנזוס? ומי נספר בתוך הקונצנזוס הזה? (אולי גם קונסרבטיבים?).

——————————————————————————————
הרב:

הפוסק עצמו אולי ירצה שיהיה קונצנזוס כדי שיפסוק כך, והדבר תלוי בדעתו והערכתו. לכן הוא גם אמור להחליט מי מבחינתו נספר בקונצנזוס הזה. אבל לגבי ההדיוט אין לזה שום משמעות. מרגע שיש פוסק שהחליט כך, אם אותו פוסק הוא רבך תוכל לנהוג כשיטתו. אם לא – אז זה בבחינת מקולי זה ומקולי זה (רשע).
ולגבי אפשרויותיו של הפוסק עצמו, במאמר החדש ששלחתי לך שתעלה לאתר (אגב, איני רואה אותו שם) שעוסק בסברא ובמעמדה ההלכתי הראיתי שהסברא מחייבת מעצם היותה סברא, ולא צריך מוסד מוסמך שיתקן או יקבע אותה. ובסופו הבאתי שגם להדיוט כך (אם כי הוא נוטל סיכון שסברתו שטותית ואז הוא ייתבע על כך בדיני שמים כי זו פזיזות לנהוג כסברתך כשאינך בר הכי).

——————————————————————————————
יצחק:
האם לא ייתכנו דינים שניתנו כי זה היה המצב אז (ובאמת זו הייתה החלוקה הצודקת באותו מצב), אבל מרגע שניתן זה הפך להיות נורמה מחייבת (ובזה מתבטא ביתר חריפות את העובדה שאנו מקיימים אותה מחמת הציווי ולא הצדק בפני עצמו)…
כמו שייתכן שהרבה ציויים נאמרו כחלק מהמלחמה בע"ז (לדעת הרמב"ם בשר בחלב), אבל גם כשאינם רלוונטיים זו נורמה מחייבת…
אמנם הדיון הוא עדיין רלוונטי לגבי סוגיית 'רצון התורה', ו'עקיפת ההלכה'… אפשר לחתום כל מיני שטרות כך שדיני נחלה לא יהיו רלוונטים (או שמא לקיים אותם רק לגבי סכום קטן)… במקרה של הקידושין לתקן מסירת דבר מהאיש לאישה אחרי טקס הקידושין… או לתקן ממזרות על בגידות של האיש…
  אם נבין שהדין קשור למציאות דאז זהו רצון התורה, ואם לא זו הערמה נגד רצון התורה…

השאר תגובה

Back to top button