חינוך (במלעיל) חריידי

אבקש לחדד את שאלתי, מהו ההבדל בין חינוך לאילוף, ברור שלא מדובר רק על גבולות גזרה, האם מטרתה היחידה של מערכת החינוך הנה הנחלת ערכים, היכן הפרודקוטיביות באה לידי ביטוי, ודאי שערכים יכולים להיות גם תוצאה של אילוף, דהיינו, עשה א' ולא תעשה ב' (ממש כמו אילוף) ?
נ.ב: חידוש תורה בגבולות גזרה נכלל בהגדרת אילוף, חידוש ללא גבולות גזרה נכלל בהגדרת חינוך

בס"ד פורים שושן תש"פ

יפה הבחין השואל בין 'חינוך מלעיל', שבו שואפים והחניכים להתחנך לעלייה, להציב כדוגמה ערכית את המצטיינים בתחום הערכי ולשאוף ככל האפשר להידמות להם. לבין 'חינוך מלרע' בהם מציבים לפני החניך כדוגמא את המצליחנים בעשיית כסף ובהנאה מהחיים, ולאו דווקא את אנשי הערכים.

אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, שאת הדוגמה החינוכית אנחנו מקבלים מהאבות הקדושים, ממשה רבנו ותלמידיו הנביאים, ומחכמי ישראל, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, שלאורם אנחנו שואפים לחנך את בנינו להיות אטובים לשמים ולבריות.

בברכת פורים לשמחה, ש"צ

אכן יש בעיה בחינוך החרדי. אבל האלטרנטיבה נוחלת, מבחינה דתית, כשלון רבתי. חבל שהאג'נדה של דרך הביניים נרצחה

משה, לאיזו אלטרנטיבה את מתכוון ?

חינוך דתי אחר

החינוך מסבך את הדתיים והדתיים מסבכים את החינוך – הפתרון: להפריד את החינוך מהדת ואת הדת מהחינוך, וד"ל

בנימין, הערה צדדית – יש לך שגיאת כתיב חוזרנית.
המונח הוא "חרדי" היו"ד באה בסוף המילה ולא באמצע.
הד' עוקבת אחרי הר' ללא חציצה.

בס"ד פורים שושן תש"פ

ל'פשוט וברור' – שלום רב,

ל'חרדי' יש ערך מוסף בהיותו 'חריידי', שהרי כידוע 'צוויי יודין' הם שם שמים, שהרי 'צווי ייודין' מסמל את החיבור של שני יהודים זה לזה, חיבור המביא להשראת שכינה ביניהם, כדברי הנביא: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב לפניו ספר זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו'.

התוספת של 'צוויי יודין' בשתי משמעויותיו – קישור התורה בנותנה ודיבוק חברים – היא ההופכת את החינוך מ'לימוד' המוסיף ידע' ל'חנוכת הבית' ההופכת את נפשו של האדם למשכן לאלקיו. ולכן לא די להיות 'חרדי', אלא צריך להיות 'חריידי', שבנפשו מוטמעים יחד דבקות בה' ודיבוק חברים.

וכדברי בעל התניא שכששני יהודים מתוועדים הרי הנפש האלקית של שניהם מתחברת, בעוד שלנפש הבהמית האגוצנטרית של כל אחד מהם אינה יכולה להתחבר, שהרי האגוצנטריות של ראובן נוגדת את האגוצנטרייות של שמעון.

וזו מעלת ימי הפורים שבהם הלגימה מקרבת את הרחוקים, ומתקנת את טענת המן נגד היותו של עם ישראל 'מפוזר ומפורד'. ולכן 'חריידי' הוא 'חרי-ידי', היציאה לחירות של שילוב 'שתי ידים', המביא ל'מקדש ה' כוננו ידיך'.

אז לחיים 'צוויי יודין', טרינקט 'לחיים', 'ואתה תשמע מן השמים'
כברכת ש"צ

בנימין, עניתי על כך. כל צורות וסוגי החינוך הם ניסיון לחדש בתוך גבולות גזרה. ההבדלים הם מהם הגבולות ומה רוחבם. לפי הגדרתך אין חינוך בעולם כלל.

"ההבדל הוא רק כמה רוחב גבולות הגזרה" – האם רוחב גבולות הגזרה אינו מאפיין מהותי (כמעט) כמו קיום או העדר גבולות? גם ההבדל בין מדינת משטרה למדינה מן המניין הוא רק ברוחב גבולות הגזרה שאפשר לעשות או להגיד מבלי להיכלא. שמות תואר שליליים רבים נבדלים מהחיוביים 'רק' באופן כמותי (בור וידען. קפדן וסבלן. אלים ושליו. עצלן וחרוץ). באופן כללי נראה לי שגם רוחב 0 הוא הבדל כמותי בלבד מכל רוחב אחר. ויתרה מכך, ההבדל בין הבדל איכותי להבדל כמותי הוא גם כן הבדל כמותי במידת ההבדלה (ולכן לדעתי הוא חשוב לא פחות). זאת מבלי שאני מצטרף לביקורת כלשהי על החינוך החרדי; רק תוהה על התשובה.

יהושע, אתה צודק בכל. לא כתבתי אחרת. אבל שאלתו של בנימין הניחה הנחה פשטנית ועל כך הערתי לו. אם הוא היה חולק על רוחבם של גבולות הגזרה היה מקום לדון. אבל הוא הציג את החינוך כאילו מדובר במשהו חסר גבולות ששואף רק לחדושים מכל סוג שהוא. הביקורת שלי עליו הייתה בדיוק הביקורת שלך כאן. זה לא רציני. ניתן לשאול היכן צריכים לעבור גבולות הגזרה והאם הגבולות החרדים סבירים או לא (וגם כאן מן הראוי לפרט אם רוצים לדון ברצינות). אבל לא זו הייתה השאלה.

חינוך ללא גבולות גזרה איננו חינוך כלל. לכל חינוך מסורתי יש גבולות גזרה, כפי שנאמר אל תסג גבולות עולם אשר עשו אבותיך. אלא שיש טעם בשאלה ביחס למחשבה, שלמחשבה אין גבולות. בפועל מאז ומעולם רוב המוסדות שחינכו למחשבה גרידא נכשלו, כי במקום להעלות את המחשבה למה שהוא מעל למחשבה, הורידו את המחשבה למגבלות בינתם.

מ80, אילו מוסדות למשל 'חינכו למחשבה גרידא', ובמה הם נכשלו? גם גבולות העולם שעשו האבות הותקנו במחשבה, וההנחה היא שאם יחכים יותר ויחשוב יוכל להבין את צדקת הגבולות הללו, ולכן כמובן שאם חשב ושקל ולא השתכנע אז בוודאי שיסג את הגבול ואין לך אלא ראש שעל כתפיך. גם העיקרון לא להסג גבול עולם הוא תוצר של המחשבה ותו לא, וכשל עוזר ונפל עזור. הביטוי "מעל למחשבה" מתלכד אצלי עם הביטוי "מתחת למחשבה".

התורה אומרת לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך, ושלמה למד מזה שלא יסיג כל גבול שגבלו ראשונים. גבולות עולם שהתקינו האבות נובעים מיראתם תורתם מעשיהם הטובים ומחשבתם. על-כן אומר המדרש חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, שהדורות האחרונים הם בבחינת סוף המעשה של מחשבת האבות. והבן.

הרב מיכי, אני ממש מתפלא על חוסר ההבחנה של הרב בין חינוך לאילוף, הצבת גבולות היא תוצר של אילוף והחינוך החריידי על גבולותיו דומה למגמות טוטליטריות אשר מבזות את האדם באשר הן מתייחסות אליו כבעל אנושיות חלקית ופגומה, כיצור שתודעתו מוגבלת והוא כשיר לא לחינוך כיאם לאילוף, לא להנמקה רציונאלית אלא רק להתניות התנהגותיות, לא לחשיבה אוטונומית כי אם לצייתנות עיוורת, לא לביטוי אישי אלא רק לפעילות מכנית ורובוטית במערכות סגורות ואחידות.

קצת קשה לי עם הדיון הכוללני-עמום הזה אבל אנסה. כשאתה כותב "מאז ומעולם רוב המוסדות שחינכו למחשבה גרידא נכשלו" אתה מתכוון שהכישלון הוא שבוגרי אותם מוסדות (שאינני יודע מי הם) לא הגיעו במחשבתם למסקנה המחשבתית שאומרת שצריך לסמוך על תקנות האבות משום שתקנות אלו נבעו מיראתם תורתם וכו' של האבות? מובן שאם אתה מודד את הצלחת החינוך למחשבה חופשית בכך שהמחונכים הללו יבחרו באופן חופשי לצעוד בתלם מאד קשיח שנראה בעיניך נכון באופן מובהק – אז החינוך הזה אינו אלא סיכון מיותר. המחשבה החופשית היא לא רק ענין ערכי (אדם ששקל ובחר בנכון עדיף ממי שלא מודע לאפשרויות) אלא גם כלי לייצור מחשבות חדשות שאולי תחשופנה פגמים במחשבות הישנות.

בס"ד פורים שושן תש"פ

כל שיטה מחשבתית בנויה על הנחות יסוד שמהן יוצאים ומסיקים מסקנות. והעולם האקדיימי קשוח בהרבה בתחום זה, מלבד הגבלות השיח מצד ה'פוליטיקלי קורקט'.

פתרון יצירתי לבעיית הכפיפות להנחות יסוד קדומות, היה לפרסים בתקופה האחמנית (והוא מוזכר בספרה של ד"ר תמר עילם-גינדין על המגילה), שכל החלטה מלכותית צריכה להיבחן בשני מצבים, הן במצב של פיכחות ובן במצב של שכרות שבו נפרצת מגרת הנחות היסוד הקדומות.

בברכה, ש"צ

יהושע, החירות לא מתחילה במחשבה, אלא בבחירה מה מקור המחשבה, כלומר הרצון.

בנימין,
גם אני הק' מבחין בין חינוך לאילוף, אבל אתה עושה זאת בסכינא חריפא. לא מדובר בשחור לבן אלא בגווני אפור שונים. אין חינוך שאין לו גבולות גזרה ושאין לו בכלל מטרות שימור, ולכן לפי הגדרתך אין חינוך יש רק אילוף. יתר על כן, אין חינוך שרוצה רק לשמר, גם החרדים לא. הם מחנכים לחדש חידושי תורה למשל. אתה יכול לומר שזה מעט ולא משמעותי, אבל יש שם את זה.
מעבר לזה, הם מחנכים להתעלות במידות ויר"ש (לפי מושגיהם). וכי זה אילוף חסר ערך? האם זה לא חינוך? תוכל לראות בזה חידוש אישיותי. חשוב, אתה באמת סבור שכל מי שעובר את החינוך הזה יוצא באותו שטנץ? הרי יש דמויות שונות עם גישות שונות ודרכי לימוד שונות. לדבר על חינוך חרדי במטבע אחת כאילו אין שם גוונים ומדובר באילוף גרידא זו סתם פשטנות.
לכן כתבתי לך שמדובר במינונים ולא בטיעון מושגי לוגי של שחור-לבן כפי שהצגת אותו. לעצם טענתך שיש בעיה בחינוך החרדי אינך צריך לבקש ממני הסכמות. דבריי כתובים בכמה מקומות (בפרט במכתב לישיבה של בני). ועוד אוסיף בשוולי דבריי, ביקורת פשטנית שמציגה את העניין בצורה של שחור מול לבן, בני אור מול בני חושך, למרות שעל פניה נראית חזקה יותר בסופו של דבר היא יוצאת חלשה הרבה יותר. אנשים מבינים שתמונת השחור לבן שאתה מציג אינה נכונה, ולכן מפספסים את הביקורת האמיתית שניתן להעלות כלפי חרדים וחינוך חרדי. זו סתם עצה לחיים. המגמתיות שלך היא בעוכריך, ולכן גם ביקורות שיש בהן ממש לא מתקבלות כשהן באות ממך.

הפתרון של בנימין הפרדת הדת מהחינוך. ניסית לדמיין מה תהיינה התוצאות?