חלל עליו שבת אחת כדי שישמור הרבה

מה לגבי פעולות מוסריות. גנב פעיל ומצליח אומר לי תעזור לי לגנוב מפלוני עשרים שקל ובתמורה אני מתחייב לא לגנוב יותר לעולם. ואני ביודעו ומכירו מעריך שהוא יקיים את ההתחייבות.

[ואף שלא נשאלתי אקפוץ בראש לציין בזאת שהתשובה הנכונה היא כמובן שמצווה גדולה ויקרה לעזור לו בכל מידי דאפשר לגנוב מפלוני את העשרים והמתרשל בזה גדול עוונו מנשוא וגוערין בו]

לכאורה החילוק בין הגישה הדאונטולוגית לגישה הטלאולוגית, לא?

אכן אבל גם דאונטולוג יכול לפעמים לשקול שיקולים טלאולוגים, וכל הנושא כאן התחיל מכך שההלכה שקלה גבעות במאזניים חילול אחד של פלוני כנגד הרבה שמירות של אלמוני. את השיקול 'זאת סחיטה ואסור להיענות לה" אני מבין כשיקול טלאולוגי עוד-יותר-רחב לעילא ולעילא.

שלום. רציתי לדעת מה מקור ההלכה שחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (יומא פה:) האם זה הלכה למשה מסיני, או פסוק מהנביא או ממשנה? על כל פנים אסרה התורה לחלל שבת, ואיך הגיע כלל שמתיר לחלל שבת בשביל לקדש את המטרה, מה מקורו? איך כלל שמובא בשם תנא גדול ככל שיהיה יכול לסתור ציווי מפורש בתורה?

ראשית, ממהלך הסוגיא שם ברור שההיתר לחלל שבת משום פיקו"נ לא התחדש שם אלא היה ידוע. הדרשות שמחפשים הן סומכות ולא יוצרות. שנית, יש כאן סברא שעדיף לוותר על שבת אחת כדי להרוויח הרבה שבתות אחרות. מה רע בסברא הזאת? בכל פסוקי התורה אנחנו עושים פרשנויות ומקיימים לפי פרשנויותינו.

רמב"ם הלכות ממרים פרק ב ה"ד – בית דין… אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים – עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
ובשו"ת גינת ורדים (או"ח ב' כו') כתב – "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

אמנם נראה לענ"ד שמה שאמרו חכמים "חלל כדי שישמור" – הוא לגופו של עניין היינו פיקוח נפש. אך בדוגמא המובאת לעיל (נדב) באב שמצווה לבנו וכן בדוגמא השניה (N) בגנב שמבקש סיוע – נראה ש"א"א לאדם חטא כדי שיזכה חברך". (שבת ד' א'. – ותמהני שלא הוזכר שיקול זה)

*ואמנם מצינו במקומות מסויימים שאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך כגון היוצא לשמד, מצווה רבה, איננו אשם במצבו וכד' אך איננו קשור לשאלות דעיל.

מה הועלת?
א. הסברא שחלל עליו כדי שישמור זה רק בפיקו"נ היא היא כל השאלה פה. כדי להגיד שצריך פיקו"נ ולא מספיק הסבירות שנרוויח חילולים (מחללים שבת אחת והוא ישמור שבתות הרבה) צריך להתחיל להסביר מדוע. מה הטעם פשוט לתפוס את אחד הצדדים בשאלה ולהכריז תשובה יש לי?
ב. אני טענתי מבחינה מוסרית. אם יש לך סברא אחרת נא ונא נסה להסביר.
ג. השאלה הזו נשלחה כשבאתר התנוססה סדרת טורים שלמה שעסקה כל כולה בעניין חטא כדי שיזכה חבירך. זה אמנם ברקע (וביסוד התשובה שאסור לחלל) אבל איזכור של זה לא יועיל כאן כי סוף סוף בפיקו"נ אמרינן חלל כדי שישמור הרבה. אולי תתמה גם למה לא הזכירו שכתוב בתורה את שבתותי תשמורו.

א. שחר שמואלביץ שאל לעיל – כיצד "כלל" זה יכול לסתור ציווי מפורש? ונענה ב"סברא". (שדומני שאף אתה אוחז כן ומכאן נובעת השאלה)
דומני שמדברי הרמב"ם למדנו הרבה יותר מכך, שכח ביד חכמים ל"סתור" דברי תורה כדי להחזיר "רבים" לדת או להציל "רבים" מישראל מלהכשל בדברים אחרים. חכמים לא "יסתרו" ד"ת לצורך היחיד.
פיקוח נפש – מלבד מה שהוא מופיע במפורש בהקשר ל"כלל" בסוגיות ביומא (פה) ובשבת (קנא) – הוא צורך הרבים. אך לא מצאנו שבית דין יקיימו את הכלל הנ"ל לצורך היחיד. (המחלל שבת)
ב. אינני מבין האם ברצונך לדחות את טענת "א"א לאדם חטא כדי שיזכה חברך" מטעם מוסריות?
ג. מחילה. לא ראיתי את הטורים. אשתדל לעיין בהקדם.

במטותא. תוכל לכוון אותי לטור מסויים?

א. הוא נענה ש"סברא" של חז"ל יש בכוחה להגביל ולעצב ציוויים מפורשים. ובפרט שכאן ההגבלה על הציווי המפורש (ציווי מפורש שאסור לחלל שבת והגבלה שבפיקו"נ כן מותר) כנראה הגיעה ממסורת ורק חיפשו לה "סברות" בדיעבד כך שלא הסברא הגבילה את הציווי המפורש אלא המסורת (בסוגיא שם יש סדרה שלמה של נימוקים לכלל שפיקו"נ דוחה שבת. משמע שהכלל נתון ומחפשים הסבר בדיעבד).

הרמב"ם לא קשור לעניין. הוא מדבר על *הפרה* *זמנית* של דין תורה, ולא על הגדרה פרשנית מה הוא דין תורה עצמו (שזה מה שאנו עוסקים בו כאן, שסברת חז"ל קובעת לנו את הדאורייתא עצמה).

חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה נאמר על פיקו"נ של יחיד.

ב. עסקתי בשאלה המוסרית עצמה. אחרי שיודעים מה התשובה הרצויה (כלומר מוסרית) צריך למצוא דרך הלכתית. ואם לא נמצא דרך כזאת אז לפחות ידע הקורא החילוני ויקפיד לגנוב כפי שהומלץ שם. אם תרצה תעמיד את זה בגניבת גוי לשיטה (דומני שהיא קיימת) שאין בזה איסור הלכתי אלא מסברא מוסרית בלבד (תורת המשפטים).

ג. טור 357 358 359

א. אכן צדקת. טעיתי לחלוטין. ולא רק זאת אלא מהרמב"ם יש גם סיוע לדבריכם.