חשש שמיטה סמוך לשנת השבע

חשבתי על הסבר נוסף לגבי עניין ההתנייה, אשמח לשמוע מה דעתך:

מבחינת הקב"ה הוא בהתחלה רצה לייצר חקיקה שתיטיב עם החלשים (=עניים שחייבים כסף לאחרים). ידוע שכל חקיקה חברתית לטובת קבוצה חלשה כלשהי (למשל כמו חופשת הריון בתשלום ע"ח המעביד) יש בה חשש של חרב פיפיות שיכולה להביא לפגיעה בקבוצה שלה היא באה לעזור. למשל אם המעביד ימנע מראש להעסיק אישה שהוא חושד שהיא עלולה להיכנס להריון בקרוב, כדי להימנע מלשלם את ה"קנס" של חופשת הריון על חשבונו, נמצא שהמחוקק בא לתקן ויצא מקלקל. כדי לטפל בחששות מסוג זה, אם נחזור למצוות שמיטת חובות, הקב"ה לכאורה היה צריך לחוקק שתי מצוות נוספות שיגנו על מצוות שמיטת החובות מעקיפה:
1) שלא להימנע מלהלוות לעני מחשש שהחוב ישמט בשמיטה (נכנה מצווה זאת בסימן A).
2) שלא להתנות עם העני שלא תשמטני בשביעית (נכנה מצווה זאת בסימן B).
הבעיה שתיווצר במידה והקב"ה היה מחוקק את מצוות A+B היא שאדם שלא היה יכול לעמוד בניסיון, היה נמנע מלהלוות לעני לגמרי. בעיקרון היו עומדות לפניו ארבע אפשרויות:
1) להלוות לעני ולשמוט את החוב, אבל זה קשה לו מידי והוא מוותר על אופציה זאת
2) להלוות לעני ולא לשמוט את החוב – ביטול עשה של שמיטת חובות.
3) להימנע לגמרי מלהלוות לעני בגלל חשש השמיטה – עובר בלאו A.
4) להלוות לעני ולהתנות שלא תשמטני – עובר בלאו B.
מכיוון שאופציה 1 קשה מידי מבחינתו, נשאר לו לבחור בין שלושת האופציות האחרות, שכולן יש בהן עבירה כלפי שמיא, ולכן הוא יעדיף את אופציה מספר 3, כי לפחות באופציה זו הוא יוצא הכי מורווח כלכלית (לא משמט את החוב, ולא צריך להלוות לעני) – ובכך העני יוצא מופסד מכל מהלך החקיקה של הקב"ה – נמצא שהקב"ה בא לתקן ויצא מקלקל. לכן, הקב"ה העדיף להימנע מלצוות על B כי כך יעמדו בפני אותו אדם תמונת אופציות קצת שונה שתביא לכך שהעני לא יפגע:
1) להלוות לעני ולשמוט את החוב, אבל זה קשה לו מידי והוא מוותר על אופציה זאת
2) להלוות לעני ולא לשמוט את החוב – ביטול עשה של שמיטת חובות.
3) להימנע לגמרי מלהלוות לעני בגלל חשש השמיטה – עובר בלאו A.
4) להלוות לעני ולהתנות שלא תשמטני – תקין מבחינה דתית כמו כל הערמה הלכתית.
בתמונת אופציות כזאת, אותו אדם יעדיף כעת את אופציה מספר 4, כי מצד אחד היא לא קשה כלכלית כמו אופציה 1, ומצד שני היא תקינה הלכתית. בתמונת אופציות כזאת העני פחות יפגע מאשר התמונה הקודמת.

ואם תשאל כעת, מה הועיל הקב"ה בתקנתו, הרי כל אדם כעת יעדיף את אופציה 4, ובכך כל מצוות שמיטת החובות נהייתה מיותרת. ניתן לתרץ שיש פה מעין מצווה קיומית (כמו מצוות צדקה מעבר לשליש השקל). כלומר, מי שלא ירצה לקיים מצוות עשה של שמיטה חובות, יוכל להשתמש בהערמה כדי להתחמק מביטול העשה מבלי לפגוע בעני (הימנעות מהלוואה). אבל, כנראה שיהיו אנשים שעצם קיום מצוות העשה תגרום להם כן לרצות להלוות לעני ולשמוט את החוב לטובתו, ובכך יוצא שהקב"ה יצר פה מוטיביציה לא מחייבת ("גזר" בלי "מקל") לעזרה לחלשים.

הכנסתי עדכון קל בתגובה האחרונה בסופה, אולי לא תשים לב לכן אני מציין.

אתה מניח הנחה לא הכרחית. התורה חושבת שאם נועלים בפני המלווה את כל האופציות האחרות הוא כן ילווה לעני וישמט כדין התורה. ואם תאפשר לו להלוות בתנאי הוא יעשה את זה ואז העני נמצא מפסיד.
אם התורה היתה מניחה אדם יעדיף את האופציה העבריינית, כל הדיון שלך לא מתחיל. כמו יאן טעם להטיל איסור להלוות בתנאי גם אין טעם להטיל איסור לא להלוות או לא לגבות כי בין כה וכה הוא יעשה את זה או לא ילווה בכלל (יעדיף את העבריינות).

יצא לי לחשוב על תירוץ לאחרונה לחלק הראשון של השאלה לגבי המשכון. ברמב"ם כתוב:
"המלוה על המשכון אינו משמיט והוא שיהיה החוב כנגד המשכון ואם היה יתר משמיט היתר".
כנראה שההלוואה לעני אמנם הייתה כנגד משכון, אבל בגלל שהוא עני, כנראה שלא כל ההלוואה הייתה כנגד המשכון אלא רק חלק ממנה. כך שהמלווה ידע שבהגיע שנת השבע הוא יאלץ לוותר על חלק החוב שאינו כנגד המשכון, ועל זה הוא חשש.

אולי. בעצם החשש שהמלווה ידרוש משכון על מלוא הסכום ולעני לא יהיה ואז יימנע מלהלוות לו.

יצא לי לחזור שוב לשאלה הזאת, וראיתי במפרשים כך:
העמק דבר דברים פרשת ראה פרק טו פסוק ח
סתם לשון עבוט משמעו הלואה כמו והעבטת גוים וגו'

חזרתי שוב לסוגיה הזו, וראיתי שכתוב כדבריך בבית יוסף:

מכות ג ע"ב
"על מנת שלא תשמטני בשביעית – אין שביעית משמטתו".

וכתב רש"י: "ואף על פי שהתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים".
אך גירסת הבית יוסף חושן משפט סימן סז בדברי רש"י: "ואף על פי שעבר על מה שכתוב בתורה".
כלומר שאסור לעשות כן, אלא שאם עשה, אין שביעית משמטתו.

על פי זה מתורצת קושית הריטב"א: "כיון שתנאי זה קיים למה הוצרך הלל לתקן פרוזבול"?
כלומר למה "נמנעו העם מלהלוות זה את זה" (מסכת גיטין דף לו ע"ב), עד שנצרך הלל לתקן פרוזבול, למה לא לימדם לעשות כדברי שמואל. והלא שמואל עצמו אמר במסכת גיטין דף לו ע"ב "הא פרוסבלא – עולבנא דדייני הוא, אי איישר חיל אבטליניה", כלומר שהיתר הפרוזבול אינו ראוי כל כך.
ולגירסת הב"י מבואר, שהתנייה כזו היא איסור גמור.