יאוש שלא מדעת במתנות עניים

ראשית, ניתן לתלות זאת בפסוק. אם כי בפשטות נראה שהלימוד מהפסוק נדרש רק כדי ללמד שאין חובה לתת אותם לעניים (לחפש עניים), שכן כתוב "תעזוב אותם" (ולא תיתן אותם). לכן משמע שברגע שהתחדש שאין חובת נתינה זה ממילא הפקר ולא מחידוש הפסוק.
ראיתי בדרך אמונה שכתב שהעניים הקרובים יודעים וכנראה התייאשו, ורק בעניים הרחוקים זה ייאוש שלא מדעת. אבל זה נראה לי דוחק.
יותר סביר בעיניי שאמנם מתנות עניים הם ממון שבט העניים, אבל אין כאן בעלות ממש אלא רק זכות לקחת. ממילא לא נדרש הפקר. או בגלל שהבעלים הפקיר וכעת אין לו דורשים עניים, או מפני שגם אם זה ממון שבט העניים אין כאן בעלות מוחשית (ולו רק מפני שיש כאן בעלים רבים ואין דעת מוגדרת שצריכה להתייאש. אין להם ראש שבט), ולכן די בייאוש שלא מדעת כדי להפכו להפקר. וזה כמובן אף להלכה שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, בממון שבט העניים הוי ייאוש.