לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת

בגמרא ביצה כד,א מעשה בנכרי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל [ביום טוב] ואמר מותרין הם ושם בעמוד ב בגמרא מותרים למאי רב אמר מותרים לקבל ולוי אמר מותרים באכילה. אמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת דאנא ולוי הוינן קמיה דרבי כי אמרה להא שמעתא באורתא אמר מותרים באכילה בצפרא אמר מותרים לקבל, אנא דהואי בי מדרשא הדרי בי לוי דלא הוה בי מדרשא לא הדר ביה.

ופירש שם רש״י ״ולוי אמר מותרים באכילה קאמר רבן גמליאל. ולאו דסבירא לרב ולוי כוותיה אלא מלתיה הוא דמפרשי״.

האם פירושו של רבי בדברי רבן גמליאל הוא ממסורת או מסברא.

אם ממסורת אז קצת קשה שבערב אמר כך ובבוקר נזכר אחרת, אבל יותר קשה כיצד זה שלוי לא חזר בו חיש מהר, וכי לא שמע מאז את הנושא מעולם לכל הפחות משאר הנוכחים שהיו בבית המדרש ויכלו לספר לו בקצרה על המאורע הנדיר שרבי נזכר שטעה במסורת ותיקן את עצמו, הרי זה דבר מוזר. יכול אדם למנוע עצמו מבית המדרש שעה אחת ולמחר יבוא וישאל מה חידוש היה בבית המדרש, ואפילו אם לא ישאל מעצמו מטבע הדברים יספרו לו על מסקנות שהשתנו.

ואם רבי חזר בו בסברא אליבא דרבן גמליאל אז מדוע רב חזר בו כבמטה קסם כאשר רבי חוזר בו.

[חשבתי לעצמי ע״פ דברים שאמרת על המהות של הגמרא כמציגה תהליך דיון ולא שורות תחתונות – אולי המחלוקת בסברא, ורב חזר בו כי רבי שיכנע אותו אחרי משא ומתן בעזרת הטענות החדשות שהובילו את רבי עצמו לשנות את דעתו. ולוי אכן שמע בהמשך את כל העניין מרב ומשאר הנוכחים בבית המדרש, אבל לא מרבי עצמו שלא יחזור בעבורו על כל המשא ומתן, ולוי לא השתכנע, אף שידע שמקור הטענות החדשות מרבי עצמו ובוודאי שקל אותן ברצינות. זה עניין מוכר כנראה לכל אדם שאפשר להשתכנע אבל בלי בהירות מספקת כדי לשכנע אחרים, טופח ולא יכול להטפיח. ולכן אמר רב לא למנוע עצמו מבית המדרש, כי אמנם את המסקנה יוכל להשלים אחר כך, אבל זה לא כמו להיות שותף בדיון עם המורה. ורש״י שכתב שרב ולוי לא סוברים כרבן גמליאל, כנראה משום שלמעלה הגמרא מביאה את שמואל שאין הלכה כרבן גמליאל, ואם רב היה פוסק כרבן גמליאל היו מזכירים ועוד שהלכה כרב באיסורי]

כיצד אתה מפרש את הגמרא הזאת? [ומה דעתך על הרעיון שהצעתי?].