מחלוקת סוגיות
הרב, האם התלמוד חייב להיות אחיד? לפעמים יש דברים סותרים בין סוגיות וממש נדחקים כדי לומר שאין מחלוקת בין הסוגיות, כשהרבה יותר פשוט לומר שזה תמלולים של בתי מדרש שונים שחולקים אחד על השני…(אומנם לא מייצרים מחלוקת כשלא צריך, אבל לפעמים זה בהחלט נצרך ורואים שזה הרבה יותר פשוט מנסיונות היישוב…) ואם הסיבה שמנסים לעשות את זה היא שחושבים שהעריכה אמורה הייתה לייצר מסמך אחיד, אז מה הכוונה כשאומרים שכן יש מחלוקת סוגיות? שרבינא ורב אשי פספסו את החלק הזה?
זה ידוע כמחלוקת בין חכמי הספרדים (שהולכים בעקבבות הרי"ף) שחושבים שאין הכרח שתהיה קוהרנטיות, לבין חכמי אשכנז (בעלי התוס') ש"עשו את הש"ס ככדור" (לשון מהרש"ל), כלומר ניסו ליצור קוהרנטיות.
העריכה של הש"ס הייתה כנראה תהליך מתמשך ולא נעשתה כולה על ידי רב אשי ורבינא.
אבל באופן כללי יש לדעת שכללים אינם גורפים. גם אם מניחים שהש"ס קוהרנטי לפעמים מוצאים שלא – אז לא. ולהיפך. זו רק ברירת המחדל. וכך הוא ביחס לכל הכללים בהלכה ובתלמוד. אלו כללים מקורבים או הנחות מוצא בהיעדר טיעונים לכיוון אחר.
תודה. האם הרב מכיר איזה נימוקים לכאן ולכאן? איך אני אדע מה לחשוב? האם יש פה שאלה מציאותית מה היה תפקיד העריכה? האם היא יצרה משהו אחיד או לא? הרי לפי מה שהבנתי ברור שהבסיס הוא מבתי מדרש שונים- ולפי זה בהחלט אין סיבה להניח שיש קוהרנטיות… לא?
לענ"ד קשה מאד לומר שהתוספות חשבו באמת שהש"ס הוא קהורנטי
ניתן להסביר את שיטת התוס' בכך שמאחר שקיבלנו על עצמנו את הש"ס כחטיבה אחת א"כ הוא קהורנטי מצד קבלתו וכשמיישבים בין ב' סוגיות סותרות בעצם מיישבים את קבלת שתי הסוגיות. (שימוש בפרדיגמה כזאת רווח מאד בשלחן ערוך כשמיישבים בו סתירות).
לפי האמור חכמי ספרד נוטים לדעת החזו"א (בהקשר אחר) שקבלת התלמוד היא מצד אמיתות הדברים (הדברים מתאימים לרוחם של חכמי ספרד שהעיזו פה ושם לנטות מדברי התלמוד) ולכן אינם מקבלים את געשת התוס'.
בועז,
איני יודע למה קשה לחשוב שכך הבינו התוס'. כך סבורים רוב הלומדים גם כיום, ומאד סביר בעיניי שכך אכן חשבו בעלי התוס'.
לגבי קבלתנו את הטקסט, אמנם כתבתי בגישה דומה בעבר (ראה מאמרי הרמנויטיקה של טקסטים קנוניים), אבל כיון זה נראה לי קשה. איני רואה טעם ליישב טקסטים זה עם זה בלי שזו באמת כוונתם. הוא הדין בשו"ע, ולדעתי באמת אין טעם ליישב בו סתירות אלא אם היישוב משכנע. כמדומני שראיתי פעם מאמר בביטאון יד הרב נסים של פרופ' בניהו (בנו של הרב נסים) שעסק בזה. לכאורה השו"ע הוא סיכום הב"י ולא ספר הלכה שמתכוון להיות קוהרנטי.
עופר,
הבסיס היה בתי מדרש שונים, אבל הנחת האשכנזים היא שהעריכה כן רצתה להשיג קוהרנטיות ולכן שזרה את המקורות ויצרה טקסט קוהרנטי. השאלה עד כמה זה נכון ועד כמה הצליחו העורכים בזה. לדעתי כל עוד היישוב מתקבל אפשר לקבלו, אבל ביישוב דחוק עדיף להניח שיש מחלוקת סוגיות. כך גם עשו כמה וכמה ראשונים (כולל בעלי התוס' במקרים שלא מצאו יישוב סביר).
לרב
אני חושב שרוב הלומדים היום חושבים שהש"ע נכתב בצורה קהורנטית, מה שאינו עולה בכל לב מבין.
התומים בסי' כה אף נזקק לומר שהשו"ע נכתב ברוח הקדש, מה שמוכיח שהשו"ע לא קהורנטי ולכן זקוקים לרוח הקדש [אף אחד למשל לא מניח שהרמב"ם נכתב ברוח הקדש, רוח הקודש היא בריחה ממציאות של בלגן].
אני מתרשם שרוב האחרונים בונים רבי קומות על גבי הסתירות שבשו"ע על אף שאני מניח כאמור שאף אחד לא באמת חשב שהשו"ע התכיון לזה, ומרגלא בפומייהו של באי בית המדרש שזה לא מעניין אותם למה השו"ע התכיון, אף שזו הלצה (על דרך ההלצה המפורסמת, מה פרענק מבין ברמב"ם) היא אינה מנותקת מן המציאות.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer