מידות שהמשנה נדרשת בהן

הדבר דורש מחשבה. אציע כיוון שטעון בדיקה. הגרסה שלפנינו בסיפא הוא זורקים "בתוכו" ולא "לתוכו" כמו ברישא (אמנם בדף ח גורסים בשווה). אם אכן יש הבדל בגרסה, ייתכן שהסיפא באה להשמיע דין אחר  מהרישא: בסיפא מדובר על זריקה בתוך הרקק, כלומר שהזורק נמצא ברקק והחפץ גם נוחת בתחומי הרקק, וזו נחשבת כזריקה ברה"ר. אבל ברישא מדובר על לזרוק לתוכו, כלומר הזורק נמצא ברה"ר הרגילה והחפץ נוחת ברקק.
כעת טול כדוגמה את התירוץ הראשון: אחד לימות הגשמים ואחד לימות החמה. הגמרא מסבירה את הצריכותא שבימות הגשמים לא אכפת לו להיכנס כי הוא מטונף, ובימות החמה הוא רוצה להיכנס כדי להתקרר. יש הבדל בין שני הטיעונים: בימות החמה הוא רוצה להיכנס ואילו בימות הגשמים רק לא איכפת לו. כשהוא רוצה להיכנס, אז ברור שהרקק הוא חלק  מרה"ר, שהרי אנשים מרה"ר רוצים להיכנס אליו. כשלא איכפת לו להיכנס זה הופך את הרקק לרה"ר, אבל לא בהכרח לחלק מרה"ר הרגילה. אולי זה בגדר של רה"ר אחרת. וההבדל הוא בשאלה האם אסור לזרוק מבחוץ לתוכו. או זו רה"ר אחרת אז אולי הזריקה לתוכו לא תהיה אסורה מה"ת, אבל זריקה בתוכו כן (כי סו"ס זו רה"ר). אבל אם זה חלק מרה"ר הרגילה אז גם הזריקה לתוכו תהיה אסורה.
יש לדון בזה וגם בשאר התירוצים, אבל זה כיוון שלדעתי אולי שווה בדיקה.
כמובן תמיד יש אפשרות שהגמרא מנסה להכניס חידושים שבעיניה הם נכונים לתוך המשנה, בלי להתחייב שזו באמת כוונתה. אבל לא מדובר כאן במחלוקת על המשנה (כמו שיש המסבירים את האוקימתות. וכידוע אני לא מסכים). הטענה היא שהדין ודאי נכון ומוסכם גם על התנאים, אלא שהוא לא באמת היה כוונתם של כותבי המשנה והאמוראים הכניסו אותו לשם רק כדרך ספרותית ללמד את עצם הדין. הכוונה שכל רקק מכל סוג שהוא (גשמים וחמה, ד אמות ופחות מזה וכו') הוא רה"ר.