מקור לחיוב למסור את נפשו להצלת הכלל

1. המקור הוא עזרת ישראל מיד צר (וזה אולי בכלל ישראל). וכן למדו כמה פוסקים מהרוגי לוד (שם זה כנראה לא היה כלל ישראל אלא הקהילה שם). אבל במצב שגם המציל עצמו בסכנה, כמו בנדון דידן, אז פשיטא שעליו להילחם ואין צורך לחלק בין רבים ליחיד.

1)אני שואל על הרמב"ם מנין לו שברבים זה אחרת ?
2)מי הפוסקים הלומדים מהרוגי לוד ?
3)בהרוגי לוד הם לכאורה היו בכלל הסכנה ? גם בעזרת ישראל מיד צר אין לנו הוכחה על מצב בו הלוחמים אינם בכלל סכנה
4)מה דעתך על ה7 באוקטבור היה חיוב ללכת להסתכן על מנת להציל (לפני שצה"ל נכנסו לתמונה )

1. חסרים מקורות, למי שבכלל צריך? " אורו מרוז" למשל.
2. כמדומני שראיתי בציץ אליעזר ועוד.
3. גם אם היו, ברור שלמסור עצמם למות זו חריגה מהסכנה שנשקפה להם בכלל הציבור. וחוצמזה, אנחנו מדברים על מצב שהם כן בכלל הסכנה. לגבי מי שאינו בכלל הסכנה, כתבתי שזו נפ"מ בין התפיסה שרואה בזה מןחמת מצווה שכולם חייבים בה לבין שיטתי שאלו דיני פיקו"נ שאז רק מי שבסכנה חייב, אלא אם הוא לא מסתכן בהצלה ואז חייב מדין רודף.
4. יש צבא שזה תפקידו. כשהצבא לא מתפקד יש דין רודף וכל אחד אמור לעשות מה שיכול. קשה ןדבר על גדרי החיוב, כי אני לא חייב ללכת לקצה העולם אם אני יודע שמישהו שם בסכנה.
נדמה לי שאתה מתעקש לחפש הגדרות חדות למצב שהוא ברור ואינו זקוק לשום הגדרה או מקור.