מרכזיות הדתיות אצלך

שלום לך
א. מלות הסיום של תגובתך: "אני גם לא אומר מה יותר חשוב בעיני" מרשימים אותי מצד ההגינות ואומץ הלב שלך. בהן אתה מרמז שאין הכרח להכריע מה יותר חשוב. הווה אומר, במשפט "הדתיות היא לא הזהות הכי יסודית אצלי" אתה רואה כאפשר להחליף 'יסודית' ב'חשובה' בלי ליפול מהכסא. אפשרות כזו היא לדעתי אוקסימורון מפני שאם קיומו של העולם כולו ושלנו בני האדם, הנו קונטיננגנטי, ו'יונק' ממציאות הבורא מחויב המציאות, ואין תכלית ותוחלת וטעם לחיינו שאינה קשורה לאלוקים, אזי בהכרח הדתיות היא הזהות החשובה ביותר בתודעתו של אדם המאמין באמתות הללו.
אינני טוען שצריך כל היום לעסוק באלוקים ולחבּר במודע כל מעשה ומחשבה לערכים דתיים, אך המלה 'זהות' בה נקטת, מסמנת עמדה קיומית פנימית בסיסית כלפי ערכם, כיוונם וגבולותיהם, של חייך/חיינו וכל אשר בהם. ואולי לא הבנתי את כוונתך במלה 'זהות'.

הרהרתי ביני לעצמי אם תפיסתך את האמונה באלוקים כהסתברות גבוהה ולא כוודאות מיסטית, היא זו שלא מאפשרת לך להשקיע את זהותך במלואה ב'היבט' הדתי של החיים. כיו"ב הרהרתי אם הסדקים בערכן של תפילות הבקשה, ענין שהנך מרבה לכתוב אודותיו, כרוכים גם הם בתפיסתך ההסתברותית את מציאות ה' – מה שלא מאפשר חוויה תפילתית מלאה.

.ב. ולדברי הרמב"ן בעשרת הדברות בהנחה שהבאת אותם כראיה ולא כאילוסטראציה. נראה לי שכוונתו לא לתפיסה יחסית אלא לכך שכאשר עשה דוחה ל"ת , אין במעבר על ל"ת אקט של עבירה, מאחר שזו ההלכה, וכך בטל הקונפליקט. כך מבאר משך חכמה דברים לד,יב.

בברכה. יעקב

אכן אין להכריע מה יותר חשוב. וכך או כך, אין כאן בדל אוקסימורון. נניח שיצרתי רובוט כדי שיסייע לי בנגריה. האם חשוב יותר שיעשה את עבודתו בנגריה היטב או שיתר חשוב שלא יהרוג את העוברים ושבים על המדרכה?
כאן הגענו שוב לרמב"ן ולהבדל בין בסיסי לחשוב. לגבי אדם יותר חשוב שלא ירצח או שישמור שבת? להערכתי יותר בסיסי שלא ירצח ויותר חשוב שישמור שבת. וכך ביאר השד"ח את דברי הרמב"ן שם. מה שהבאת מהמש"ח נראה לי מופרך כביאור לרמב"ן (כי היסוד הזה לא נובע מדבריו) וגם מצד עצמו (כי השאלה מדוע זו ההלכה, ולכן אינך יכול להסתמך על כך שזוהי ההלכה), ואכ"מ.
לגבי התהיות שלך, הן נוגעות כולםן למישור הפסיכולוגי ולכן בעיניי לא חשובות. כשאני טוען טענה אני בד"כ מנמק אותה, ודיון ענייני אמור לבחון את הנימוקים והטיעונים ולא את המניעים וההשפעות. גם אם כל זה נכון, זה לא רלוונטי לדיון הענייני אלא לספת הפסיכולוג.

.א. עדיין לא נהירה לי עמדתך, לכן אשתמש במשל משלִי. האם לתפיסתך, האדם (גם היהודי) בעולמו דומה לחייל בשנות שרות החובה הצבאי שלו, בהן תפקידו העיקרי הוא במישור הפטריוטי צבאי, כאשר במקביל הוא עסוק בחובות אחרות (הן כאזרח כלפי מדינתו, הן כאדם פרטי בעל מצפן מוסרי כלפי זולתו ועוד), וגם שקוע ככל שמתאפשר לו, במטרות ותחביבים מעניינים או מענגים. בדוגמא זו, חייו האישיים והפנימיים של החייל הן בצדדי החובה והן בצדדי הרשות, אינם משועבדים באורח בלעדי לצו המדינתי, אם כי הוא מהווה נתח גדול מהווייתו. ובכן, למדינה אין כל זכות או תוקף או יומרה לשאוב עד תום, את הקיום האנושי של אזרחיה.
האם לטעמך, כך מן הראוי להיות יחסו של אדם לאלוקים ומצוותיו? ושמא הדוגמא שהבאתי מופלגת בעיניך, והחיים הרגילים המשולבים בשירות המילואים, הם אלו שלטעמך דומים יותר לנמשל, ובהם החובות הצבאיות נוגסות נתח עוד פחות משמעותי.

עכ"פ בשתי הגרסאות, המישור הצבאי אינו ענין קיומי טוטאלי, בהווייתו של החייל/
האזרח – להוציא חייל אשר בחר גישה אינדיוידואלית כזו.
לפי עמדתי והיא המקובלת, שחוקי אלוקים אינם כחוקי מדינה אנושית, ולפיכך
לית אתר פנוי מיניה במובן הרחב של הביטוי – הזהות הדתית (בפרט היהודית) היא
טוטאלית.
.ב. דווקא לשיטתך (שאני שותף לה), שבשיעוריך וכתביך הנך מרבה לציין שההכרה בחוב המוסרי שבין אדם לחברו מכריחה בהגדרה הכרה בכך שישנו מצוֶה דהיינו אלוקים, מה נפק"מ לך בין שמירת שבת ללא תרצח , ובין סיועו של הרובוט בנגריה לזהירותו בחיי העוברים ושבים? הרי כזה כן זה הם בגדר עבודת אלוקים. הלא בדיון זו איננו עוסקים בסדרי עדיפויות פנים-דתיות כי אם בהעמדה זה מול זה, של חלקים אנושיים מול חלקים דתיים.
.ג. בהערותי הפסיכולוגיסטיות כוונתי הייתה אכן במישור הענייני. אדם המשוכנע מתוך וודאות מיסטית במציאות אלוקים, אם אמנם אין הכרח שמתוך כך, יחלוק עליך בשתי סוגיות הנ"ל, אך – .1. וודאות זו תוסיף משקל משמעותי לטובת העמדה ש'הדתיות אמורה להוות הזהות הכי יסודית/חשובה'. .2. בסוגיית תפילות הבקשה, ממש קשה מן הצד הרגשי-טכני להתפלל לעזרת אלוקים שעצם מציאותו מלוּוה בפקפוקי תודעה סמויים, כי אז התקווה למילוי הבקשה הופכת ספק ספק ספק ספיקא אמורפי.
מותר לשאול אותך; לוּ החזקת אתה (או פלוני כלשהו) באמונה מתוך וודאות מיסטית, האם מסקנותיך/תיו בסוגיות הנ"ל לא היו שונות? זו שאלה בפן האישי מתוך מגמה עניינית לגמרי.
תודה לסבלנותך.

קשה לי לדון במרווחים כאלה. אענה בקצרה.

א. הדוגמה של החייל היא לא רעה, אבל יש לזכור שההלכה אינה כל רצון ה'. גם המוסר הוא חלק מרצונו. אלא שלחלק הזה מחויבים כל באי עולם ולא רק היהודים. לכן זהות של גוי שומר מצוות כוללת את רצון ה' המוסרי (מצד הגוי) וההלכתי (מצד היהודי).
גם אם עמדתך היא כזאת, וזו כמובן זכותך, איני רואה בזה טיעון (אלא הצהרה). ובוודאי לא מצליח לראות כיצד דבריי הם אוקסימורון כפי שכתבת בהתחלה.
ב. אין נפ"מ בין שבת ללא תרצח, שניהם לא קשורים למוסר אלא להלכה (ראה טור 15). שופך דם האדם הוא הצו המוסרי והוא אוניברסלי.
ג. לא יודע מהי וודאות מיסטית. אם הוא משוכנע אז הוא משוכנע. אבל אין לכך שום קשר לשאלה שנדונה כאן. כאמור, מידת השכנוע לא קשורה בשום צורה לשאלה האם הזהות היהודית היא הכי יסודית והאם היא מקיפה הכל.

דיון זה הגיע למבוי סתום. תופעה מעניינת צדה את עיני. במאמריך וטוריך אתה עושה סדר ומציף בהירות בסוגיות שונות. מפָשֵט בהצלחה סיבוכים ועמימויות. ותורם רבות להיגיינה המחשבתית הציבורית. (אדגיש. שבח זה מוסב לצורה ולא לתכנים גופם ). אך לאידך גיסא, בתשובותיך למעירים למיניהם אתה מצטייר כנוהג בדרך הפוכה: הנך מפרק את המושגים, עובר מנקודה לנקודה וכך מסיט את הדיון. מעלה היבטים צדדיים ומונחים חדשים מקבילים, עד לכדי שהנושא הפשוט יחסית, מתמרכֵּב ומסתחרר וגם מוחו של המעיר מתעייף וסבלנותו פורחת. לכבוד פרשתנו פ' חוקת אמשיל במובן זה את טוריך והפולמוסים שבעקבותיהם, לפרה אדומה המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים.
חוששני שבפרנציפ, תשובותיך חומקות מֵעמידה מול הקיר , בבחינת הנאמר ודודי חמק עבר.. [ואינני מתעלם מכך שחלק מהרחבותיך לכאן ולשם ולכל הכיוונים, הנו בלתי נמנע הכרחי לאור השטחיות והצמצום המתגלים בחלק גדול מההערות].
עניינם העיקרי של טוריך הוא בהגות הבאה לתיקון עולם, לתיקון עמדות וגישות בחיי המעשה. זאת בשונה משעשועי תורה ולמדנות ניתן לטייל בהן לשמן בלא להגיע למסקנה והכרעה. ואם כך, כיצד יביאו הדיאלוגים המחכימים והחמודים ,השנונים והפיקנטיים הללו, לידי יראה ולידי אהבה?
איש כמוך אשר מקיים מצוות תוכחה לרבים יום יום ובהידור כה רב, בוודאי ישמח לבחון הערה/הארה זו, אם אכן אמת יש בה, מעט או אפילו הרבה. הכוונה לבחינה רפלקטיבית של האינטואיציה או הרגש שלך, ומי יימר.
והאמת והשלום אהבו.