משיח

ייתכן שהתכנית הייתה קבוע מראש, אבל הנסיבות העובדתית של התכנית הזו (כלומר, העבירות של עם ישראל) לא היו קבועות מראש נכון ? אחרת אין בחירה חופשית

סוד העבודה צורך גבוה ?

אני מניח שהעבירות הן בידינו בד"כ, אבל תמיד יכול לבוא חורבן על אלו עבירות שנעשה. מעבר לזה, גם זה לא בהכרח נכון. המדרש אומר שחטא אדם הראשון היה בהנהגת נורא עלילה, כלומר היה מוכתב מראש (הקב"ה רצה שתהיה שבירה ותיקון). אבל ברור שזה לא נכון לכל העבירות אלא לצמתים מרכזיות (ביאת המשיח היא כנראה צומת כזאת).

שמואל, זה לא בהכרח קשור. גם אם העבודה הייתה למעננו, ייתכן שיש עניין שנחטא ונשוב ונתקן.

הרעיון של משיח הוכרח אחרי שהובן שסיפור יציאת מצרים עדיין לא ארע. אנחנו עדיין במצרים. ומישהו אמור להוציא אותנו משם כי לבד לא נוכל לצאת.

בס"ד י"ג בתמוז תשא"ף

הרי בתפילת העמידה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה יש ברכה שלימה בה מבקשים על ביאת המשיח: 'את צמח דוד עבדך תצמיח וקרנו תרים בישועתך…'. גם בברכות הראשונות נזכרת הצפיה לגאולה. בברכת אבות 'ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה', ובברכת גבורות: 'מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה'.

בברכה, נהוראי שרגא אגמי-פסיסוביץ

אף בספר חשמונאים נזכר ששמעון כשהוכתר למנהיג לא נקרא 'מלך', שלזה מחכים עד שיעמוד נביא מורה צדק שיכתיר מלך. ואכן במטבעות החשמונאים נזכר יוחנן/יהודה הכהן הגדול וחבר היהודים. רק ינאי המלך קרא לעצמו בכיתוב ביוונית על המטבעות 'בסיליאוס אלכסנדרווס' [= המלך אלכסנדר] אך בנוסח העברי המשיך להיקרא: 'יהונתן הכהן הגדול וחבר היהודים'

מה ההבדל בין ימי שילה, בית ראשון ובית שני? בגלל שיד ישראל לא היתה תקיפה בו ברוב הזמן?

לא הבנתי את השאלה

למה השאלה דווקא על בית שני ולא על משכן שילה או ביהמ"ק הראשון לו לא היו נחרבים? הרי השאלה היא מה קורה כאשר מצב בנ"י שפיר והיא מניחה שאז אין צורך במשיח

אין הכי נמי

אני לא מבין את ההערה הזאת. זה באמת אותו דבר.

בס"ד יום ה' לסדר אשורנו ולא קרוב תשא"ף

חזון הגואל העתידי, שלא רק יביא עצמאות לעם ישראל, ו'יניח לו מכל אויביו מסביב', אלא ידריך את כל האנושות ללכת בדרכי ה' – מובע כבר בברכת יעקב לבניו: 'לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה (= צאצאו, מלשון 'שליה') ולו יקהת עמים'. 'יקהת' היא 'אסיפת' לפי רש"י, או 'משמעת' לפי רד"ק. כל העמים ייאספו ויקבלו את משמעתו של המלך שייצא מיהודה.

בבואה של מושל מעם ישראל המנהיג את העולם, ראו בני יעקב באחיהם יוסף שמשל בפועל ב'מעצמה' של אותם ימים, אך יעקב מבשר לבניו שלעתיד לבוא תבוא ההשפעה האוניברסלית ע"י מלכות עצמאית של עם ישראל בראשות מלך משבט יהודה, שאת הנהגתו יקבלו כל העמים.

סמול לכניסתם של ישראל לארצם – מקבלים הם תזכורת לייעודם האוניברסלי, הן מבלעם המספר לבלק, ש'באחרית הימים' תשתנה המדיניות של עם ישראל שנצטווה כעת שלא להתגרות במואב, עמון ואדום. לעתיד לבוא 'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב' – יקום 'כוכב מיעקב' שימחץ את פאתי מואב, יקרקר את בני שת ויירש את שדה אדום, וב'סופו של יום' יכניע וימגר גם את אשור ואת הכתים'

לעומת בלעם המנבא את השתלטות ה'כוכב מיעקב' בדרכי מלחמה – מבשר משה בברכתו את ניצחון רוחו של עם ישראל, ע"י השפעה בדרכי שלום. החזון של עמים הר יקראו שם יזהחו זבחי צדק' – ימומש דווקא על ידי זבולון, שיינק וישפיע לעולם את 'שפע ימים' ו'שפוני טמוני חול'. השפע החומרי ימשוך את לב האומות אל הר ה'.

את הצפיה למשיח מבטאת חנה בתפילתה 'ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו', ואכן דוד שנמשח על ידי שמואל, מרבה לבטא במזמוריו את נצפיה להרמת קרנו של עם ישראל ובאמצעותה השפעתו האמונית על האנושות כולה.

כבר בהעבירו מאת ארון ברית ה' לבירתו החדשה, מבטא דוד את תקוותו: להכניס את כל האומות תחת כנפי האמונה, והוא קורא: 'הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילתיו… שירו לה' כל הארץ… ספרו בגויים את כבודו… הבו לה' משפחות עמים, הבו לה' כבוד ועז, הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובאו לפניו, השתחוו לה' בהדרת קדש, חילו מלפניו כל הארץ… ישמחו אשמים ותגל הארץ ויאמרו בגויים ה' מלך' (דברי הימים א' טז).

דוד מודע להתנגדות הגדולה של הגויים לבשורה האמונית, והוא מתאר במזמור ב': 'למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו', אך הוא בטוח בנצחונו בתאם לבטחה שאלקית: /'ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחזתך אפסי ארץ…', והוא קורא לאומות: 'ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה'.

אף ששת המזמורים האחרונים של ספר תהלים, מהווים את 'תכנית הגאולת' של דוד. בפרק קמה מסיים דוד בתקווה 'ויברלך כל בשר את שם קדשו'. במזמור קמו-קמז מותווית הדרך – בחירת ציון בסיס למלכות ה' בעולם ובחירת ישראל להיות נושאי חוקיו ומשפטיו של ה'. במזמורים קמח-קמט מתוארת הרמת קרנו של עם ישראל וענישת אויביו, ובסופו של התהליך במזמור קנ: 'כל הנשמה תהלל י-ה הללויה'.

תחילת הגשמת החזון היתה בימי שלמה, שבהקימו את מקדשו מעמיד הוא בתפילתו את החזון שאף 'הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה' יתפלל אל ה' 'דרך הבית הזה' ויוושע. אף חכמתו של שלמה משכה את מלכי האומות לבוא ולהתבסם ממנה. אך גרם החטא ומלכותו התפצלה והשפעתו התפוגגה.

אך החזון המשיך 'לבעור על אש קטנה' ובסוף ימי בית ראשון מנבאים ישעיהו ומיכה על בית ה' שיינשא בראש ההרים ואליו ינהרו כל הגויים ללמוד מאורחותיו, והמלך שישכון בציון – יפיץ את תורתו לכל האומות, וישכין שלום בעולם עד אשר 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. חז"ל אומרים שהיתה 'הווה אמינא' שחזקיהו יממש את החזון, אך לא זכינו והתקווה נשארה כמשאת נפש למימוש עתידי.

הווה אומר: המשיח לא רק יביא עצמאות ויבנה את בית המקדש – אלא ירים את מצבו הרוחני של עם ישראל ושל האנושות כולה, ויקרא את כולם אל אמונת התורה וערכיה עד שכל האנושות תתאחד לקרוא בשם ה' מתוך שלום ואחווה.

כל זה לא בא בבת אחד, אלא מצריך תהליכי עומק ארוכי טווח. ה' 'ממית ומחיה' אבל את הישועה עליו 'להצמיח', בתהליך ממושך והדרגתי.

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

מעניין ומחכים מאד, ייש"כ גדול

פיסקה 3, שורה 1
סמוך לכניסתם…

פיסקה 6, שורה 1
כבר בהעבירו את ארון…

פיסקה 7, שורה 3
… בטוח בניצחונו בהתאם להבטחה האלקית: …

פיסקה 12, שורה 1
כל זה לא בא בבת אחת. אלא…