מתי הבורא הוא ״מנסיונינו״ ומתי לא?
כשאתה אומר שדבר מורכב צריך מרכיב, אתה טוען שהבורא של חוקי הטבע הוא לא מנסיונינו ולכן ההנחה הזו לא חלה עליו.
לאחר מכן אתה אומר שמי שמרכיב משהו בדרך כלל רוצה ממנו משהו – זה גם רק מנסינינו אבל כאן זה לדעתך תקף.
אז מתי נסינינו תקף ומתי לא?
ושאלת המשך – מנסיוני אני יודע שאנשים בדרך כלל לא אוהבים להיות לבדם.
לעומת זאת אין לי הרבה ניסיון עם אנשים שרוצים שיבצעו עבורם מטלות דתיות לא מובנות.
אם מישהו נמצא לבד והוא יוצר משהו מורכב, אני מניח רציונלית שהמשהו המורכב הזה נועד כדי לעזור לו לא להיות לבד יותר מאשר עבור מצוות דתיות לא מובנות.
אני יכול להניח שמנסיוני הבורא ברא את היקום ואת בני אדם כדי לא להיות לבדו.
אני טוען שכל הנחה אפריורית חלה על כל דבר, עד שיוכח אחרת. אבל כשברור שחייב להיות משהו שאין לו סיבה, עדיף להניח שזה משהו שלא בניסיוננו. אי אפשר להניח שלכל דבר צריכה להיות סיבה כי אתה מגיע לרגרסיה אינסופית. אבל אין מניעה לומר שכל מי שיצר משהו רוצה ממנו משהו.
אתה יכול להעלות אפשרות שהוא יצר בני אדם כדי לא להיות לבד. אבל זו הנחה מוזרה כי הוא היה המון זמן לבד לפני שאנחנו נבראנו. מעבר לזה הוא גם לא נהנה מחברתנו כמו שאנשים נהנים.
ההשוואות שאתה עושה כאן הן פורמליזם עקר וריק. אין בו שום היגיון ואיני רואה טעם לדון בהשוואות המוזרות הללו.
למה היא הנחה מוזרה יותר מלהניח שהוא רוצה קיום מצוות דתיות? אני יכול לומר שהוא היה המון זמן ללא מצוות דתיות לפני שאנחנו נבראנו (חוץ מזה, אם הוא ברא במפץ הגדול את ה׳זמן׳ אז אני לא באמת מבין מה זה אומר היה הרבה זמן לפני שהיה זמן)
וגם לגבי ״מעבר לזה הוא גם לא נהנה מחברתנו כמו שאנשים נהנים.״
אני לא מבין את זה, אתה מניח שהוא נהנה ממצוות דתיות שלא מובנות לנו יותר מאשר נהנה מזה שהוא לא לבד, למה זה יותר הגיוני עבורך? איך אתה קובע שהוא לא נהנה מחברתנו? אולי זה עדיף על להיות לבד. מנסיון אפריורי הרצון לא להיות לבד (אפילו אם אתה לא שותף אקטיבי בחברה) הוא ברור יותר מאשר הרצון שיבצעו עבורך מטלות לא מובנות.
מיציתי. נסיים בתפילה להפגת בדידותו של הקב"ה. 🙂
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer