מתנות עניים שבידו להתעשר

א. תודה
ב1. תוכל בבקשה להבהיר מדוע, האם מדאורייתא הוא לא כמחוסר נקיפת אצבע?
ב2. תודה רבה. אבקש לשאול משהו קצת מעורפל – האם ברור שאינו זכאי כי הרי הוא עשיר ואין עניין בהגדרות רוחניות של שלו אלא בהגדרות פרקטיות האם יכול לקנות לעצמו אוכל וכדומה. או שלעולם הוא עני מרוד אלא שזה דין חיצוני שכיון שבידו להתעשר אסור במתנות עניים.

ב1. לא הבנתי.
ב2. לא רואה טעם בפלפול הזה.

ב1. במישור הדאורייתא מותר לו לעשות את המעשה ולהתעשר ולכן במשקפיים של מתנות עניים דאורייתא הוא כמו אחד שהחליט מעצמו לא לנקוף אצבע ולהתעשר. האם יש ראיה לזה שהדאורייתא מכירה במחסומים שנוצרו על ידי איסורי דרבנן? או שלא צריך ראיה?

למשל. אביו אמר לו הבא לי כוס תה. יש כוס תה אחת בחינם אבל כדי להגיע אליה צריך לעבור איסור דרבנן. יש כוס תה אחרת שעולה אלף ש"ח. לאבא אין כסף. ונניח שכבוד אב רק משל אב. האם הבן אומר לעבור איסור דרבנן איני יכול, לשלם אלף ש"ח איני חייב, לכן איני חייב להגיש שום כוס תה. או שמבחינת הדאורייתא הוא חייב לגשת ולהביא את כוס התה שבחינם. ומה שהוא מבחינת עצמו יש לו בעיה של איסור דרבנן זאת בעיה שלו, ולכן מכח האיסור דרבנן הזה הוא יצטרך לגשת ולהביא את הכוס שעולה אלף.

לא צריך ראיה. המחסום כאן נמדד במישור העובדתי ולא ההלכתי. כמו שהכשלת אדם באיסור דרבנן היא לפני עיוור דאורייתא, שהרי סו"ס הוא הכשילו בדבר מזיק. וכן הגמרא בשבועות יח (וברשב"א שם) שהבא על אשתו סמוך לווסת וראתה דם הוא שוגג ולא אנוס אף שווסתות דרבנן.

[ האם הכשלת אדם באיסור דרבנן היא איסור דאורייתא – ראיתי בויקישיבה ערך לפני עיור שדעת תוספות בחגיגה יח. ד"ה חולו שזה לא איסור דאורייתא. אבל עיינתי שם והראיה מתוספות נראית לי מפוקפקת.
תוספות שם כותבים שמלאכה בחול המועד זה דרבנן. הגמרא בע"ז כב. אומרת שלהכשיל כותי במלאכה בחול המועד זה לפני עיור. וזה הפריע לתוספות. משמע תוספות מבינים שאין לפני עיור בדרבנן. עד כאן כנראה מה שהבינו הויקישיבה.
אבל מהתירוץ של תוספות נראה שלא זה מה שהפריע להם. תוספות מתרצים שמלאכה בחול המועד זה אמנם דרבנן אבל יש לזה סמך מהתורה וצדוקים/כותים מודים בו. ולכאורה לא מובן איך זה מיישב. סוף סוף זה איסור דרבנן וא"כ אין לפני עיור, ומאי אכפת לן אם צדוקים מודים. לכן נראה שתוספות הבינו שאם הכותים חושבים שאיסור דרבנן הוא אינו כלום ולדעתם זהו היתר גמור אז אין בזה לפני עיור. ולכן הוקשה להם בגמרא. ולזה יישבו שהכותים מודים שהאיסור דרבנן הזה הוא באמת אסור, אלא שהכותי עלול להיכשל במלאכה בחול המועד. ולכן כן יש בזה לפני עיור.
אם כבר, אני הייתי לומד מתוספות חידוש יפה שאין לפני עיור במקום שהשני סבור להלכה שהדבר מותר גם אם לדעתי הוא טועה. אבל לעולם אימא לך המכשיל באיסור דרבנן למי שמודה שאיסורי דרבנן מחייבים הרי הוא עובר על לפני עיור דאורייתא]

דבר ברור כביעתא מסברא בלי קשר למקורות. אם אתה מכשיל אדם בעצה רעה זה איסור תורה, אבל איסור דרבנן לא גרע מעצה רעה. וכך משמע ברמ"א יו"ד לגבי עדי הלוואה באבק ריבית שעוברים אלפני עיוור (ובפשטות זה דאורייתא).
אמנם לכאורה נחלקו בזה הראשונים בע"ז כב ע"א תוד"ה 'תיפוק'. ראה שם תוס' רמב"ן ור"ן. אבל ראיתי לרב י"צ ריימון שיישב בטוטו"ד שזה רק היכא שהעובר יודע שיש בזה איסור. אבל כשאינו יודע אז פשיטא שיש כאן איסור תורה. ראה דבריו כאן: http://asif.co.il/?wpfb_dl=1439 סעיף ה.

לגבי החידוש היפה שהבאת, ראה ריטב"א סוכה י ע"ב באורך, ורש"י בסוגיית חולין יא "חס לי לאבא בר אבא" שמוזכרת בריטב"א הנ"ל. וביאור דבריו במאמרי "האם ההלכה פלורליסטית": https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA

מה נפלא המקום הזה! עיינתי כל הנ"ל וזכיתי לקורת רוח.

א. סברת הרב רימון שם (שאם העובר יודע שיש בזה איסור דרבנן אז הלפנ"ע הוא רק מדרבנן) איני יודע מה טוטו"ד מצאת בה ואינה אלא תימה (ובפרט לנתיבות ששוגג בדרבנן אינו כלום. אם כי כותים ממש מורדים בסמכות חכמים. ויש לפלפל). אבל אני אכתוב לקמן סברא דומה בריטב"א והיא כן סברא מובנת.

ב. דעת הריטב"א סוכה שהסובר מותר יכול להושיט לחבירו שסובר אסור ובלבד שיודע. והוצאת אותו לדברי מוניסטיות שמכירה באוטונומיה. והרי זה עניין שקשה לקבל אם לא בהכרח גמור בגמרא מפורשת מה זה להכיר באוטונומיה של טעות שעושה עבירה נגד רצון הקב"ה.
אבל יש להבין זה בצורה קצת דומה אך שונה ועל דרך סברתו של הרב רימון. אוטונומיה עושה הדבר להיתר גמור לפי שאם אדם סומך על דעת עצמו הרי שזה היתר גמור עבורו ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו ומאי הוה ליה למיעבד כיון שסבור שבאמת מותר הוא לפי ההלכה. אבל כשאינו יודע (ולא שיודע שמותר) הרי הוא כשאר שוגגים. כלומר יש אכן אמת מוניסטית אחת אלא שהאוטונומיה עושה גם שאר דעות לאמת שווה לגמרי. ולעולם אין שום טצדקי לסייע לחבירו לעבור איסור לפי דעתי.
ומעתה כיון שהאורחים רואים שהנויים מופלגים. אז אם סוברים שאסור אז לא יישנו. ואם הדרו בהם רבנן משמעתייהו וסוברים שמותר אז כן יישנו. ולחשוש שהנהו תרי צנתרי דדהבא ייכשלו לעבור באיסור זה אין לחוש (כפי שמותר להושיט כוס מים למישהו בשבת ואין לחוש שירוץ לגינה וישקה זרעים).
לא ברורה לי כוונתך במאמר שם – האם האוטונומיה עושה את זה להיתר ואז מבחינת הקב"ה הוא בדיוק בדיוק כמוני (אני נוהג לפי ההלכה המוניסטית האמיתית) ואז רק חזרתי כאן על דבריך שם, או שהוא אכן נכשל באיסור ופגם בעולמות עליונים ונגף נפשו מגיפה חמורה ושכינה מצעקת קלני מראשי קלני מזרועי ומלאכי שלום מר יבכיון וחיל ורעדה יאחזון, אלא שיש ערך מן הצד אשר פיך יקובנו בשם אוטונומיה שעבורו נספוג כל קלקולים שבעולם.

(אגב, המאמר שהפנית על פלורליזם בהלכה קראתי אותו אי פעם. וכנראה בגלל זה היה לי קל לחשוב כנ"ל בתוספות בחגיגה שמותר להושיט לסובר מותר. ואפילו הרגשתי שיש כאן איזה משהו חשוב אבל לא עמדתי על תכונתו. ועתה שהעניין והשלכותיו המשמעותיות הכל נמצא שם במאמר באר היטב אני מבין למפרע מניין צמחו רעיונות בראשי כ"כ בנקל כביכול מעצמי באו, והרגשה שהרגשתי כביכול מעצמי הרגשתי וכו').

ונפ"מ בכל זה לעניין אוטונומיה לעבור עבירה ערכית כגון אוטונומיה לאכול בשר. שאם אוטונומיה בהלכה היא משום שהקב"ה מוחל ומתיר לסובר מותר (כפי שהצעתי) אז אין מקום לאוטונומיה במוסר (וכך אני אכן סבור. נתינת אוטונומיה היא הסכם עצלני תועלתני אנטי ערכי ומרושע, אף שבלעדיו חיי העולם אינם חיים) . ואם משום שיש ממש בערך בשם אוטונומיה אז גם במוסר שאין גורם עליון בעל תודעה שבידו למחול על רצונותיו וכו' עדיין יש מקום לאוטונומיה.

דומני שאת הכל הסברתי ולכל עניתי, והם דברים פשוטים ומוכרחים. אעיר קצת על דבריך:
1. סברת הרברימון פשוטה, דלא שנא עבירה דרבנן מעצה שאינה הוגנת.
2. ואין כל זה קשור לנתיה"מ, דכשהמכשיל מזיד והמוכשל שוגג הרי זו עבירה למכשיל בדרכו של הרמב"ם סוה"ל כלאיים והמקבילות. ועוד דכידוע רבו החולקים על הנתיה"מ.

3. אוטונומיה במוסר הוא בכלל דיון מוזר, שכן עבירה מוסרית יש לה תוצאות לזולת, ומה מקום לאוטונומיה בזה?
4. דבריך בריטב"א שאין חשש שייכשלו במזיד באיסור, זה ודאי לא דעת הריטב"א עצמו שלמד מכאן חוק כללי בגדרי הכשלת האחר ולא הגביל זאת רק לצדיקים.

שום דבר לא פשוט ובטח לא כביעתא. אני לא יודע מה הצבע של כרוב סגול בלי ראיה מהרשב"א בתשובה. לא מבין את המילים האלה.

1-2. הרב רימון אומר שאם הנכשל מזיד אז המכשיל עובר על לפנ"ע דרבנן ואם הנכשל שוגג אז המכשיל עובר על לפנ"ע דאורייתא. מה פשוט בסברא הזאת ומה מטוטד בה? לאלוקים פתרונים.
4. הריטב"א שם כותב: "הכא דווקא מפני שהאיסור ניכר לחבירו ואי לא סבירא ליה לא ליכול". אין שום דוחק לפרש שאם חושש שחבירו יתפתה וייכשל ויאכל למרות שלא סבירא ליה אז אסור להושיט. והוא כאשר אמרתי.

וממה שאני רואה ברמב"ם כלאיים פרק י' הלכה ל"א זה נ"ל לא נוגע לעניין אבל אכ"מ.

במחשבה רביעית אני מבין שהפירוש שלך בריטב"א יותר טוב. למרות שמפריע לי למה הוא לא פירש מה שאמרתי. תודה וסליחה.