נתיחה לאחר המוות ואיסור הלנת המת

עכשיו חשבתי שגם בלי להזדקק לדין רודף או הלכות ציבור, יש פה אינטרס של המת שיעשה דין במי שגרם למותו. ורצונו של אדם הוא כבודו. ואם לצורך תכריכין אפשר להלין אותו, קל וחומר לצורך עשיית דין בהורגו. ועוד סיבה, שאולי עצם עשיית הדין בהורגו יש בה משום הגנה על כבודו של המת, שהרי אם לא היו עושים בו דין, זה נראה כאילו דמו של ההרוג היה מותר.

אין הכי נמי

בהמשך לשאלה הזו, שמעתי היום על מקרה של נער בן 14 שהתמוטט ומת במהלך משחק כדורגל. המשפחה סרבה לנתיחה לאחר המוות לצורך בירור סיבת המוות. האם לדעתך מותר למשפחה לבצע נתיחה כדי להבין מה קרה לנער?

[כנראה לא יוסיף מאומה לאיש אבל פעם ראיתי בפורום אוצר החכמה שהביאו דמות ראיה מבחינה הלכתית שניוול שבא מ/ל תועלת לא נחשב ניוול (כלומר זה לא רק דחיה במקום צורך) מגמרא פסחים סה. שאומרת שבח לכהנים שילכו עד ארכובותיהם בדם]

[*צ"ל פסחים סה עמוד ב ]

אם מדובר רק על הבנה אינטלקטואלית ללא תוצאות מעשיות – אני לא חושב שיש להתיר זאת.
אמנם אם להערכתנו המת עצמו היה מסכים לכך, אולי יש מקום להתיר.

מלוא, לא הבנתי את הראיה מפסחים.

אנסה להעמיד אותה כדי לשמוע את הדחייה (לא הצלחתי למצוא את זה עכשיו בפורום שם כדי לראות יותר ולתת קרדיט ממוקד). השאלה היא האם מצב של כבוד נמדד לפי התמונה בלבד או גם לפי הפרשנות. בניתוח המת מצד המעשה זה נחשב לא-מכבד אבל אם יש תכלית אז אולי נחשב אדרבה לכבוד. האם בעיניך זה מובן מאליו שכבוד נשפט לפי הפרשנות, או שבלי קשר לדעה לגופו של עניין אין קשר לראיה מפסחים?

כך הלשון בפסחים. תניא אמר להן ר' יהודה לחכמים לדבריכם למה פוקקין את העזרה (רש"י – את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבים באמה יוצאים בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערבי פסחים. בשלמא לדידי כדי שלא יצא כל דם הנשפך וכשמילא כוס התערובות נמצא מכולם בתוכו ואם נשפך אחד מהן בלא זריקה נמצא זורק ממנו). אמרו לו שבח הוא לבני אהרון שילכו עד ארכובותיהם בדם.
כלומר לחכמים רצו במכוון שהכהנים יבוססו בדם אף שאין בזה תועלת הלכתית – ולפי דרכנו למדנו שאף שלכאורה זה לכלוך ובעלמא אם סתם היה בית מטבחיים זה היה נחשב ביזוי והכהנים היו מדיחים את העזרה אפילו בשבת שלא ברצון חכמים כמו שכתוב שם במשנה – משום שזה בעצם שבח כי בא מן המצווה וכ"כ עסקו בזה. כלומר הכבוד נשפט לפי הפרשנות. ואם כן הוא הדין בניוול והתכלית עושה המעשה לכבוד. ועתה אודה לך אם תפרש מדוע הראיה איננה.

[ולחדוות הפלפול אציע באגב שבזה יש לבאר מחלוקת מיכל ודוד. ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה. ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים. ויאמר דוד אל מיכל לפני ה' וכו' ושחקתי לפני ה'.

ועוד ראיה (אני לא מונח ומקווה שלא שגיתי ברואה פקתי פליליה) מתוספות קידושין ג: ד"ה וכי תימא. וכי תימא נילף מבושת ופגם – קידושין שעל ידי עצמה שיהא של אביה מבושת ופגם, כי ודאי מקידושי אביה ליכא למילפינהו שאלו על ידה לגמרי הם, אבל מתחילה (כלומר בגמרא בכתובות שם לומדים שהמאנס משלם בושת לאב) שאינו על ידה מקידושי אביה, ובתר הכי (כלומר בגמרא כאן בקידושין שמנסים ללמוד שהקידושין לאב אפילו אם היא מקדשת עצמה בנערות) איכא למילף מה שהוא על ידה ממה שאינו על יד אביה. עכ"ד. ואז הגמרא דוחה שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגווייהו (דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דהויא לה בושת ופגם). ולכאורה קשה למה רק אבוה שייך בגווייהו ולא גם היא שייכת בדיוק כמוהו לפי שיכולה למסור עצמה בנערות למוכה שחין. וי"ל שאם היא מוסרת עצמה מרצונה אז זה לא בושת ורצונה כבודה. ]

חשדתי שלזה הכוונה, ואיני רואה כאן בדל ראיה. הרי שם לא מדובר על כבוד המת אלא סתם על המושג כבוד. הסברא הכללית שכבוד תלוי בנסיבות היא פשוטה ולא זוקקת ראיות. לא הרי כבוד של ת"ח ככבוד של אדם רגיל וכו'. גם תשלומי בושת לא דומים בכל אדם.
אגב, מה שכתבת ממש אינו לחדוות הפלפול. זו ראיה לא פחות טובה מהראיה שהבאת (כלומר ראיה לסברא הכללית שכבוד תלוי בנסיבות, מה שכשלעצמו אינו דורש ראיה). והוא הדין לסוגיית קידושין.

[לי הסברא הכללית לא נראית פשוטה ואני לא חושב שכבוד ת"ח ובושת מספיק דומים אבל לא אתעקש.] למה שיהיה הבדל בין כבוד המת לבין סתם כבוד?
בתוספות בקידושין חשבתי שזה מאד רופף כי זה שהיא מוכנה למסור עצמה למוכה שחין לא אומר שאין בושת אלא שהיא סופגת את הבושת בתמורה למה שהיא רוצה להשיג מהמוכה שחין.

הסברא שכבוד תלוי בנסיבות היא פשוטה כביעתא. השאלה היא בגדרי כבוד המת וניוולו, האם מה שאסרו תלוי ברצונו ובנסיבות או שהאיסור נקבע בגדר קבוע (גם בגלל גדרי תקנות חכמים וקביעותיהם ההלכתיות וגם בגלל שכבוד המת אולי לא תלוי בנסיבות אלא הוא עניין ערכי שקים לחכמים שזהו כבודו ולא אחר). לזה כל הראיות הללו לא מועילות. השאלה היא גם האם חיוב כבוד המת הוא כלפי המת (ואז תלוי ברצונו) או שהוא חיוב כלפי שמיא (שרוצים שיכבדו מתים).

חשבתי שהראיה היא גם אם החיוב כלפי שמיא, כי המעשה עצמו פשוט לא נחשב מגונה אלא שבח. וכי כבוד הכהנים והמקדש תלוי ברצונם? מדוע שדווקא שם לא יהיה גדר קבוע לפי מה שנחשב לא מכובד בשאר שוחטים?
[מה אעשה אני והביעתא מבעתתני ובל תשקצו וכו' ומ"מ סוף דבר אני שומע ואחשוב. כבוד של תחושה כמו ת"ח ומידת הבושת לפי המבייש והמתבייש הוא בוודאי תלוי בתחושה שהיא נגזרת מהנסיבות, אבל כשאין תחושות בנושא (כמו הכהנים והמת) אלא דנים לפי הגדרות של מצבים אז לי לפחות לא ברור שלתמונה כמו-שהיא אין משמעות. זה שדוד עצמו לא הרגיש בושה לא צריך ראיה וזה גם לא רלוונטי. הראיה היא שמלך שמחל על כבוד המלוכה אין כבודו מחול ואעפ"כ כאן זה לדעתו לא היה בכלל לא-מכובד אלא להיפך. כנ"ל בבושת שהיא מן הסתם מרגישה תחושות דומות למצב שאביה מוסר אותה אבל כעניין של הגדרה אם יש רצון אז זה לא "נחשב" בושה].

מסברא אני מסכים, כפי שכתבתי. השאלה היא לדינא כפי שפירטתי בהודעה האחרונה.

[אין נפק"מ אבל מצאתי מי האומר. זה תמונה של טקסט ולכן חמקמק. האומר הוא הרב אברהם אהרון יודלביץ' (ושם בפורום יש על אודותיו והררים התלויים בסערותיו). אחרי תשובה ארוכה שבה מתיר ניתוח מת להתלמד ברפואות כשיש חולה אחר לפנינו, מצד ספק פיקו"נ שדוחה ניוול ואיסור הנאה ממת,
בא הקטע הזה שבו משיב על טענת רעהו שהנפש מצטערת כשרואה את הגוף מנותח.
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=19&t=40530&hilit=%D7%9E%D7%9C%D7%90+%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D#p55810
מקווה שההודעה נשלחה רק פעם אחת.]