סיבת העונשים בתורה

חן חן לכת"ר שלי' על תשובתו המהירה. הן אמת שזו היתה כוונתי, דאכן צריך להיות ציווי ואזהרה, ורק הנידון על מה בא העונש אם על גוף מעשה העבירה או על היותו חוטא ופושע בזה שעבר על ציווי השי"ת. אף שלכאורה נראה מדברי החינוך ס"ט , שנודע לי מתוך מה שכתבתם במצוין לעיל [ותודתי לו על כך] ששייך מציאות של עונש על מעשה עבירה גם בלי ציווי, אלא שכתבה תורה ציווי בכל עבירה, בכדי להודיע שזה הוא רצונו יתברך, ואינה סתם עבירה עם עונש. כך הבנתי עכ"פ מדבריו.
מה שהביא מדברי הרמב"ם בשורש ט', גם אנכי עמדתי על כך. אך מה שכתב שעובר רק על לאו אחד, אינו מדוקדק, דאם כן מה הרווחנו להוכיח בזה. ובדברי הרמב"ם מבואר שאף שאמרו חז"ל שהרי הוא עובר על כמה לאוין, מ"מ מלקות יש רק פעם אחת, דלא אמרו לוקה על כך וכך, וזה מוכיח שהעבירה היא אחת, והיינו ענין אחד שאינו רצוי, ורק ריבוי לאוין ואזהרות לחיזוק הענין, ואף שעבר על כמה אזהרות, מ"מ רק לוקה פעם אחת, ומוכח, שהעונש במלקות על כל פנים, הוא על עצם העבירה ולא על המרידה בציווי.

מה שקבלנו בישיבות הוא כדלהלן.
דהנה ידועים דברי הרמב"ם דהאיסור עצמו בע"א יוחזק, וק' הפנ"י מאב שנאמן לומר קדשתי את בתי, דהאמינה אותו התורה לאיסורא ולא לקטלא, והקשה דהרי האיסור בע"א יוחזק, ואחרי שמחזקינן לה לא"א, ממילא הבא עליה יתחייב סקילה.

והגרעק"א מדו"ק סו"ס ק"ז כתב שאולי יש לחלק בין מלקות למיתה, ולא ביאר לנו את חילוקו. וכתבו האחרונים הזכר יצחק סי' מ"ו והקוב"ש כתובות אות נ"ח בשם הגאון מוולקימור, שחלוק דין המיתה מדין המלקות, שהמלקות באה על האיסור והלאו, ואילו המיתה באה על המציאות שהוא בא על אשת איש.

וכמדומני שיש קצת הבדל בין דברי הקו"ש לדברי הזכר יצחק בהגדרה של החפצא דאיסורא בחייבי מיתות, באם דיי במציאות החפצא אף ללא ציווי לאיסור, וכך ס"ל לקו"ש, או שבעינן חפצא של איסור עם ציווי, ורק השעונש מיתה לא בא על המרידה בציווי, אלא על איסור אשת איש, ולא רק על מציאות אשת איש בלי איסור, כדמשמע בקו"ש.

והמקור לומר כן הוא מלשון התורה בעצמה. שבמלקות לא נאמר דין מלקות על כל עבירה ועבירה בפני עצמה, אלא בכל העבירות נאמר רק הלאו, אלא שילפינן את העונש על כל הלאוים שבתורה מלאו דלא תחסום שור בדישו, שבו נאמר ארבעים יכנו וכו'. משא"כ במיתה שעל כל עבירה שיש עליה חיוב מיתה, נאמר דין מיתה בפני עצמה.

ועי"ש בזכר יצחק שהוכיח כן מסוגיא דתמורה לרבא דאי עביד לא מהני. ובאמת שכן נראה מדברי הרמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש י"ד במחלוקתו עם הרמב"ם במנין העונשין של חייבי מיתות בי"ד, ואכמ"ל בזה.

ולפי זה ביאר בזכר יצחק, שע"א אינו נאמן לברר את המציאות שזה באמת חלב, אלא הוא רק נאמן להחזיק את האיסור, שאסור לאכול חתיכה זו ושיש בה איסור, וממלא מי שיאכל את החתיכה יתחייב מלקות, דגם אם זה לא באמת חלב, מ"מ הוא עבר על איסור חלב, ואילו מיתה ע"פ ע"א לא יהיה משום שצריך שהוא באמת יבוא על אשת איש, ולא מספיק שהוא עבר על האיסור לבוא על א"א. שו"ר כעין זה באבי עזרי סנהדרין פט"ז ה"ו.

ברם מאידך נראה מגדולי האחרונים שנקטו דלא כהנ"ל אף לענין חיוב מיתה, והיינו מה שנקטו הנ"ל דהמיתה לא באה על העבירה על האיסור אלא תליא במציאות החפצא דאיסורא. הנה מהפנ"י כתובות כ"ב ב' קו"א אותיות ע"א ע"ב, וכן מדברי הגרעק"א קמא סו"ס ק"ז, וכן מהש"ש ש"ד פ"ח, מבואר שלמדו שגם חיוב מיתה הוא מגיע על מה שעברו על האיסור בלבד. דעי"ש דס"ל דרוב לא מהני לנפשות ומ"מ כל שהרוב הגיע קודם המעשה, כגון ברוב נשים לאו איילוניות שהכרענו שהיא אשת איש, מי שיבוא עליה מוחזק אצלינו שהוא עבר איסור ביאה בא"א והוא מתחייב על זה מיתה. ועי"ש בכל לשונם בזה. נמצא א"כ שהם ס"ל שבין המלקות ובין המיתה באים על המרידה בציווי ה', ועל העבירה על האיסור.

מאידך הרי מצאנו בכתובות ל"ב ב' שר' יוחנן לא אמר כעולא שבמלקות וממון משלם ואינו לוקה, דא"כ בטלת ערות אחותך לא תגלה. בכה"ג שבא על אחותו באונס, שעל אונס חייב קנס של ממון. ופרש"י דעונש לאו, במלקות. חזינן מכך, שלאו שאין עליו עונש חסר בעצם הלאו, דאין משמעות לדין שאפשר לעבור עליו בלי לקבל על כך עונש. ואם העונש הוא ענין חיצוני מגוף האיסור, והיינו על המרידה של הגברא, והצווי הוא רק היכי תמצי למרידה, אם כן, לא מובן למה בטלת ערות אחותך לא תגלה, דהאיסור קיים בפני עצמו גם בלי עונש. אכן צ"ע מאלו שאין בו מעשה ולאו הניתק לעשה, שאין בהם עונש, ומ"מ הם קיימים כלאוין. ואומנם תוס' הק' כן ופי' אחרת בגמ', אבל ברש"י לא נראה כתוס', אלא כהנ"ל, וא"כ צ"ע.
כל זה הביאני למצב שאינו מבורר לי הענין לאמיתה.

קשה להתייחס לכל, ודרושה בזה אריכות. לכן אנסה לבוא בקצרה.
שיטת הרמב"ם (נגד תוס') היא שלעבור עליו בשני לאוין אין פירושו ללקות פעמיים. והן הן דבריי שמכאן רואים שלוקים על האיסור ולא על הציווי (יש יש שני ציוויים, שלרמב"ם הם שני לאוין, ובכל זאת לוקים פעם אחת). לפי תוס' שלוקים פעמיים יש לדון אולי המלקות הן על הציווי (אם כי גם לשיטתם היכא שלא נאמר שזה לעבור בשני לאוין, כמו החזרות במקרא על איסור מלאכה בשבת שלא נספרות כלל, לא לאיסור ולא לעונש, ודאי לא לוקים).
על הרמב"ם יש אפשרות לתירוצים אחרים. כגון שנאמנות ע"א היא מוחלטת באיסורים, אבל נאמנות האב אינה מוחלטת מעיקרא. ובפשטות זה מפני שנאמנותו היא רק כורח המציאות. מי יהיה נאמן אם לא האב?! אבל הוא ע"א בדבר שבערווה, והוא קרוב וכו'. כורח המציאות הוא להאמינו לעניין המציאות אבל לא לעונש, שבזה נותרנו על עיקר הדין. אגב, כבר תמהו רבים על הך יסוד שהאיסור מוחזק בע"א מכמה דוכתי (גם בדברי הרמב"ם עצמו), ואכ"מ.
סוף דבר, לבנות על קושיא קלילא זו יסוד כה גדול הוא בגדר פלפול בעלמא לענ"ד.
אמנם ספציפית לגבי אשת איש, יש אולי מקום לסברא זו (שהעונש ניתן על העבירה ולא על הציווי), כפי שביארתי במאמרי על האשם, שאשת איש הוא איסור מחמת המציאות ולא מחמת הצו. ע"ש היטב:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%94%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%9F-%D7%90%D7%A9%D7%9D

וההבדל מדוע במלקות לא נאמר העונש בכל מקום לחוד הוא רק מחמת הכמות. אין צורך להיזקק להבדל מהותי ועקרוני ביניהם. בפרט שבכמה מקומות מצאנו בש"ס ובראשונים לגבי מיתה ומלקות "מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא", ועוד עשו השוואות שונות ביניהם לכמה דברים. ובפשטות זה אומר שהם מאותו עניין בהבדל הכמות. וכן רעק"א במכות ה ע"ה (שנחלק על תוס' לגבי חיוב עונשין בלא פסק בי"ד, לא חילק בין מלקות למיתה).

חן חן ותודה רבה על תשובתו הקצרה. נשמח מאוד לאריכות בענין בכל זמן ומקום אחר.

לעצם דבריו. אם אפשר לציין לתוס' שהזכיר. ומדוע כתבתם שלתוס' יש מקום לדון, האם זה לא מוכרח, דאם לא כן, מדוע לוקה כמה פעמים, והרי עשה רק מעשה אחד בפעם אחת בלבד.

אם הבנתי נכון בדחייתו את הראי' מהרמב"ם ביוחזק האיסור, כוונתו היא, שאפשר לומר שגם בלאוין וגם במיתה העונש הוא על המציאות של העבירה ולא על הלאו, ולא להיפך, או שאפשר לב' הצדדים.

לא הבנתי מה שכתב, שבאיסורים הוא נאמן לגמרי גם לענין עונש, מדוע אם כן, אי אפשר להעניש על איסור חלב על ידי עד אחד שמעיד שאכל חלב, ואם אין לו נאמנות לעונש על איסור, אם כן כיצד ביוחזק נאמן לגמרי גם לענין עונש.

ועוד לא הבנתי מה שכתב שבאב על בתו נאמן מחמת ההכרח המציאות וכו', למה אין אפשרות לעדים על קידושין אלו. ועוד, אם אין ברירה אז שלא יהי' נאמן כלל, הרי זה דבר שבערוה.

מה שכתב מחמת כמות הלאוין, האם יש יותר לאוין של מלקות מעונשי מיתה. גם אם יש הרבה, האם מצאנו שמחמת טורח זה סיבה לא לכתוב בתורה, בלי שום בסיס מהותי בענין, ומה מגדיר הרבה, גם במיתות חוץ מהסוגים יש הרבה עונשי מיתה שכתובים לכל אחד לעצמו.

לא הבנתי הראיה מהשוואה בין מלקות למיתה בנוגע לקבלת הגוף את העונש, מה זה קשור לסיבת העונש, שמוכרח שהם שווים, טעון הרחבה וראיות.

אין לי זמן כעת להאריך בכל זה. כמה נקודות מקופיא.
לתוס' לוקה כמה פעמים כי עבר על כמה איסורים. אבל זה כמה איסורים ולא רק כמה ציוויים. למשל, נשך ותרבית עוברים באותו מעשה אבל אלו באמת שני איסורים שונים: ריבוי ממונו של המשיך ונשיכה של הננשך (כדברי רש"י בריש איזהו נשך).
תוס' ככל הזכור לי הוא בריש איזהו נשך (כשהוא מקשה מדוע מועיל להרבות לאוין אם אין מלקות). ראה מאמרי בישלח שרשיו.
השאלה מה כותבים בתורה ומה לא אינה פשוטה וקשה ללמוד ממנה משהו. כידוע, רא"ו למד מאריכות התורה לגבי אליעזר (יפה שיחתן של עבדי אבות) שהאורך קובע את החשיבות. ולא היא. לגבי רצח למשל התורה מאד מקצרת. ובכלל יש הררים התלויים בשערה.
אם יש הבדל בין מלקות למיתה אי אפשר ללמוד מזה על זה. כמו ממונא מאיסורא לא ילפינן וכדומה.