סמכות חכמי ישראל לדרוש פסוקים לאחר החורבן

שלום הרב,
רציתי להבין טיפה יותר את סוגית סמכות התלמוד וחכמים בכלל. (כמובן שעיינתי ברמבם בממרים ובמפרשים שם לפני). אנחנו מחויבים לדברי בית הדין הגדול משום 'לא תסור', ולכאורה רק להם סמכות לדרוש פסוקים ולתקן תקנות (ביחוד נגד הפשט).
אחרי החורבן, בית הדין של התלמוד כתבו את פירושיהם למשנה, ואנו קיבלנו עלינו לנהוג בפירושים אלה כדברי בית הדין הגדול (להצריך בית דין גדול בחכמה ובמנין במקומות הרלוונטים וכו') וזה פשוט וברור. 
עכשיו, תחת ההנחה ש'לא תסור' מתיחס רק לסנהדרין. עולה השאלה, למה מלכתחילה לחכמי המשנה או התלמוד (המאוחרים)  עצמם יש סמכות לדרוש הפסוקים וכדומה כנגד הפשט? זה מותר רק לסנהדרין, לא? כנ"ל למה מותר להם עצמם לתקן תקנות? (מסברא זה ברור. אך  מהפסוק של לא תסור נראה שזה רק לסנהדרין..)
ברור, שאם זה בסמכותם, זכותי להכיל עליהם את נהלי בית הדין הגדול לחומרא, שהרי זכותי לקבל על עצמי כל חומרא (כל עוד היא לא סותרת את הפשט), אבל דומני שבתקנות מאוחרות שעקרו מצוות (שופר בשבת) או שינו פסוקים מפשוטם (עין תחת עין) לא ברור למה זה לגיטימי…. (גם ברמבם הוא מתיחס בדרישת פסוקים רק לבית הדין הגדול ומיחס רק אליו את לא תסור)
(כל זה כמובן מתיחס רק לתקנות ופירושים חדשים, ולא למסורות סנהדריניות קדומות שהם העלו על הכתב)
תודה