על מושג החובה

"להיות חייב" זה ביטוי ששייך לספירה הנורמטיבית. זה לא רגש ולא דחף.

אם לא תעשה את מה שאתה חייב – פשוט תפעל לא נכון (ואני מניח שיש לזה תוצאות בעייתיות/נזקים. אבל איני יודע להצביע עליהם). הרמב"ם ברפ"י מהל' תשובה כותב שעבודה מאהבה היא לעשות האמת מפני שהיא אמת.
——————————————————————————————
שואל:
לא הבנתי מה זה אומר שזה ביטוי ששיך לספירה הנורמטיבית.

ויקיפדיה: "נורמה היא אופן ההתנהגויות המצופה מקבוצות ויחידים בחברה מסוימת, הנתפש כראוי ומקובל על פי הערכים של אותה התרבות"

זה עניין חברתי?
——————————————————————————————
הרב:
נורמטיבי הוא מה שראוי (לעומת מה שמצוי. עובדות). בשימושים מסויימים זה מתאר נורמות שנגזרות מתרבות כלשהי. אבל לא תמיד המקובלות היא מקור החיוב. לדעתי מה שראוי הוא ראוי מחמת עצמו לא בגלל שהחברה החליטה. נימוסים זה מה שהחברה דורשת, ומוסר זה ראוי מחמת עצמו.
——————————————————————————————
שואל:
במחילה, עדיין לא הבנתי מה זה אומר " להיות חייב". רק העברנו את השאלה, במקום מהי "מחויבות", מהו "ראוי"?

כל העניין הזה של "צריך" "חייב" "ראוי" לא ברור לי מה זה אומר? מה ההבדל בין "אני רוצה לאכול גלידה" ל"אני צריך/חייב לאכול גלידה"?
——————————————————————————————
הרב:
שאלה קצת מוזרה בעיניי. וכי ביומיום המונחים רוצה וחייב משמשים אותך באותו אופן? בפשטות חייב זה נמען של חיוב שנוצר על ידי גורם חיצוני ורוצה זה ממני עצמי.
——————————————————————————————
שואל:
ביומיום  חייב משמש אותי בשני אופנים שאף אחד מהם לא מתאים להגדרת המחויבות הדתית כפי שעולה מדברי הרב.
1. חייב בהקשר של חוק ומשפט שאז משמעותו שאם לא תעשה יכפו עליך לעשות את מה שאתה חייב או שיענישו אותך.
2. חייב בהקשר עצמי שזה רגש או דחף מאד חזקים מין תחושה שאני לא אוכל להתמודד אם לא אעשה את מה שאני חייב. "אני חייב לאכול" כי אם לא אני אסבול ייסורים ובסוף אמות מרעב.

גורם חיצוני אף פעם לא יהיה משמעותי כלפי אם הוא לא יגע באינטרסים שלי. לכן כשהרב מדבר על מחויבות דתית שמנותקת מאינטרסים ורגשות זה מרוקן מתוכן את המילה "חייב".
אני הבנתי עד היום את המחויבות הדתית לפי פרשנות מס' 2, חייב = רגש של דחף מאד חזק. ולאדם בטבע שלו אכן יש דחף חזק להידבק בהקב"ה, לא תמיד הוא מזהה שזה הדחף שלו או שהוא לא מפרש את הדחף נכון.
ומה שהרמב"ם אומר "עושה האמת מפני שהוא אמת" פירושו על זו הדרך שלאדם בטבעו יש דחף חזק להתחבר לאמת.
דניאל,
——————————————————————————————
הרב:
שלום רב.
הדיון הזה מרתק מבחינתי. בהתחלה הייתי בטוח שיש לנו ויכוח פילוסופי (האם ניתן להיות חייב במשהו בלי קשר לסנקציה שבצדו או לא). אבל מתברר שבבסיס זהו ויכוח סמנטי (שאולי מחביא  מאחוריו את הוויכוח המהותי). מעניין אותי מאד האם לאחר ההבהרה הסמנטית (שבה לדעתי אתה טועה טעות פשוטה) ייווצר שינוי פילוסופי (גם שם לדעתי אתה טועה, אבל זו כבר שאלה של דעה ולא של עובדות).
זה מזכיר לי ידיד שמאז ומעולם חשב שהמילה מלפפון פירושה מ"לפפון", כלומר ששמו של הירק הוא לפפון, וכשאומרים אכלת מלפפון מתכוונים אכלת מהלפפון. אלא ששם מדובר בטעות סמנטית שאין לה רקע פילוסופי. כאן זה כמובן מרתק הרבה יותר.
אתה מתרגם חייב ל"יש לי אינטרס". האם כשמישהו משלם לך שכר על משהו או נותן לך סוכריה, אתה גם משתמש במונח "אני חייב לעשות זאת"? מה ההבדל בין שכר (הנעה חיובית) לעונש (הנעה שלילית) לעניין זה? זה מתקשר להבחנה המרתקת של נוזיק בין פיתוי (שמותר בחוק) לסחיטה (שאסורה בחוק). פיתוי הוא על ידי שכר וסחיטה היא על ידי עונש, אבל בשניהם מדובר בהנעה על ידי תגמול. אז מה באמת ההבדל? על כך עמדתי בספר השלישי בסדרת לוגיקה תלמודית, שם השתמשתי בזה כדי להגדיר את ההבדל בין מצוות עשה ללאוין. אבל הן פיתוי והן סחיטה שייכים לתחום ההנעה על ידי תגמול. "חייב" לא קשר לזה בכלל.
ומה עם "ראוי"? הרי בהודעה קודמת כאן הצעתי את התרגום שמשהו שאני חייב זה משהו שראוי לעשות (להבדיל מהנעה על ידי אינטרס), ואמרת שזה לא פתר לך את הבעייה כי כעת לא ברור לך מהו ראוי. האם גם את המונח "ראוי" אתה מתרגם יהיה תגמול (חיובי או שלילי) אם אעשה? זו כבר נשמעת לי טעות גסה יותר. כאן נראה בבירור שזו בכלל לא המשמעות.
"חייב" במובן שלך הוא שימוש מושאל במונח הזה. הוא שייך יותר לשדה הסמנטי של אנוס או מוכרח. גם אם זה לא אונס או הכרח ממש, זה עדיין משהו מאותו סוג אלא שרך יותר. אבל חייב בכלל לא שייך לשם. הוא לא מדבר על תוכן החישוב האינטרסנטי שלי (שכר או עונש) וגם לא על מידת החופש או ההכרח שלי (האם אני אנוס דטרמיניסטית או בוחר לעשות את הדבר). זה נוגע לטיב המעשה עצמו. יש מעשה נייטרלי, כלומר שמצד עצמו הוא חסר ערך, לא חיובי ולא שלילי. אני עושה אותו כדי להרוויח משהו או כדי להימלט מסנקציה. אבל יש מעשים שמצד עצמם יש להם ערך, וראוי לעשות אותם בלי קשר לחישובים אינטרסנטיים. על כך אני אומר שאני "חייב" לעשות זאת.
אביא כאן כמה דוגמאות: פריעת חוב, עזרה לזולת, איסור רצח, שמירת שבת, ציות לחוק (!), כיבוד הורים וכדומה. כל אלו יש להם ערך, ואני לא אמור לעשות אותם בגלל חישוב אינטרסנטי אלא מפני שכך ראוי. לזה אני קורא "לעשות מפני שאני חייב". יש כאן חיובים מוסריים, או הלכתיים או משפטיים, אבל כולם חיובים במשמעות שאני מדבר עליה.
אחת ההשלכות היא שבמעשים מסוג זה יש חובה או איסור גם אם הם נעשים בסתר. החובה לכבד הורים קיימת גם אם אף אחד לא יודע מזה, כולל הם עצמם (למשל לכבדם אחרי מיתתם). כאן אין חישוב אינטרסנטי שגורם לי לעשות זאת (ראה להלן את הטענה על עשייה בגלל הסיפוק או נקיפות המצפון, שגם הן סוג של חישוב) אלא רק מפני שכך ראוי. אני חייב לכבד הורים. גם אם במישור ההלכתי אפשר לתלות זאת בשכר ועונש (בעולם הבא), הרי שבהקשר של המוסר או החוק אין שום סיבה בעולם לשמור אותם בסתר, אם אכן מדובר באינטרס בלבד. שם אין מי שישלם לי שכר או עונש על מעשים בסתר.
דומני שטעות כמו שלך היא נזק שנובע מההתנהלות המשפטית המקובלת. בעולם המשפטי התפיסה היא שחוק שאוסר משהו לעולם חייב להיות מלווה בסנקציה. גם בעולם ההלכתי (אמנם בחלק מהמקרים הסנקציה היא בעוה"ב ולא כאן). אבל זהה מסיבות צדדיות. להיפך, ההצדקה לסנקציה היא מפני שכך ראוי לעשות גם בלי הסנקציה. רק בגלל זה יש הצדקה למחוקק או לבי"ד לתת עונש למי שלא עושה זאת.
הרמב"ם ברפ"י מהל'  תשובה כתב שעבודת ה' מסוג כזה היא "דרך הנשים והקטנים" ואין ראוי לעבוד את ה' על דרך זו. אגב, בפ"ג ה"ו מהל' ע"ז עולה מדבריו שגם לא ראוי לעבוד את ה' מתוך אהבה ויראה. מדוע? מפני שגם אלו מניעים שבחישוב. עבודה דתית לא אמורה להיעשות מתוך חישוב. המוקד אינו אני אלא המחוייבות הלא מותנה לקב"ה. זה מה שהוא  מכנה שם "קבלה באלוה". אלוה הוא גורם שעצם זה שהוא מצווה היא סיבה מספיקה כדי שאני אחוש חייב לעשות זאת. זאת להבדיל מכל חיוב אחר שתלוי בחישוב.
בשולי דבריי אוסיף שמדברי הרמב"ם הללו עולה שגם חישוב שיסודו במניעים שלי הוא חישוב. כך למשל יש שתולים את החיוב המוסרי או הדתי בסיפוק שזה נותן לי, או בנקיפות המצפון שיהיו לי אם לא אעשה. אבל גם אלו סוגים של חישוב. זה שייך למישור של המוכרח והאנוס (הרך יותר, אלא אם אתה דטרמיניסט), ולא למישור של החייב. זה בדיוק כמו עבודה מאהבה או יראה.
דומני שבמישור הסמנטי קשה להתווכח שזו משמעותו של חייב או ראוי: מעשה מסוג כזה הוא לא נייטרלי אלא "טעון", כלומר בעל ערך מצד עצמו. הוא מניע לפעולה ולא רק מתאר עובדה. כשאני אומר שאסור לרצוח או שחייבים לתת צדקה, כוונתי לא רק לתאר סוג של מעשים שעושה לי משהו (כמו: לגרד בגב עושה לי נעים), אלא לטעון טענה מסוג שונה (שתוכנה לא עובדתי). בפילוסופיה מכנים זאת משפט פרסקריפטיבי (=מחוקק, ואולי לדבריי כאן גם מניע) להבדיל מדיסקריפטיבי (=מתאר). כשאתה שומע שאסור לרצוח זה לא כמו לומר שבמקום כלשהו נהוג לעמוד על רגל אחת כל יום. מבחינת השומע זה אמור להניע אותו לפעולה או למנוע אותו מפעולה, ולא רק להביא לידיעתו מידע עובדתי כלשהו. כשאני אומר שמישהו חייב פירושו שהוא חייב לעשות זאת גם בסתר כשאין שום חישוב וכשאין לו שום תחושה של מצפון וכדומה שמניעה אותו לעשות זאת. הרמב"ם בשורש השמיני עומד על ההבחנה הזאת בהרחבה, ע"ש.
במישור הפילוסופי אפשר כמובן להתווכח ולא לקבל את קיומן של נורמות במובן הזה. אתה יכול להכחיש פילוסופית שיש מעשים שאותם חייבים או אסור לעשות במשמעות הזאת, ולקבל רק חישוב אינטרסנטי. אבל דומני שעליך להסכים שההבחנה הסמנטית היא כזאת והיא ברורה לגמרי (גם אם היא ריקה לדעתך במישור המעשי). אבל אולי אחרי ההבהרה הסמנטית הזאת תתבהר לך פתאום משמעותה ותשתכנע גם פילוסופית. לפעמים המסקנה הפילוסופית היא בגלל שלא מבחינים בין מושגים במישור הסמנטי, ואולי זהו המצב גם כאן.
——————————————————————————————
דניאל:
האם לדעת הרב עבודת ה' בשביל התענוג שבקירבה אליו והדבקות בו נחשב ל"קבלה באלוה"?
——————————————————————————————
הרב:
אם מדובר בתענוג ולא משנה ממה זו לא קבלה באלוה. זה כמו עבודה מאהבה (אהבת ה' היא מצווה, ועדיין עבודה מתוך אהבת ה' היא לא עבודה לשמה). אם בשביל הדבקות כערך – אז כמובן שכן.
——————————————————————————————
דניאל:
זה מעלה לי את השאלה האם אדם רוצה גלידה בשביל התענוג או שהאדם פשוט רוצה את הגלידה עצמה וכשהוא מספק לעצמו את מה שהוא רוצה מגיע תענוג?
אני לא יודע אם אנחנו בכלל יכולים לענות על שאלה כזו. מה שמביא אותי לחשוב שהאדם אף פעם לא מסוגל לדעת בנבכי נפשו בדיוק מדוע הוא עושה משהו. אלא כל מה שאפשר להבחין בו הוא האם אני רוצה את הדבר בעצמו או שאני רוצה את דבר חיצוני שמתלווה לדבר בעצמו.
——————————————————————————————
הרב:
אני מוכן להסכים שלפעמים זה לא ברור. אני לא מסכים לקביעה הגורפת שלעולם אי אפשר לדעת. למשל בגלידה ברור לי שאני אוכל בשביל התענוג, ולא שהתענוג הוא תוצאה של עשיית רצוני.
——————————————————————————————
דניאל:
אני לא בלשן והמטרה שלי היא לא לדון במשמעות של המילים אלא בעצם תוכנם. הרמח"ל כותב "הדיבור אינו אלא העברת הציור משכל המדבר לשכל השומע" המטרה שלי היא להבין את הציור ולא משנה באיזה מילים נשתמש אפשר לקרוא לחייב A ולראוי B זה לא עקרוני.
אני מסיק מהתבוננות בעצמי ומהתבוננות באנשים סביבי, שכל מה שהאדם רוצה זה להרגיש רגשות מסויימים, אדם לעולם לא רוצה דבר שלא גורם שום רגש. או בניסוח אחר כל דבר שהאדם רוצה יש בו רגש חיובי כלשהו ואי אפשר לנתק את הרגש ולהגיד שהאדם רוצה רק את הדבר בלי הרגש שמתלווה עליו. כך גם בקיום מצוות, אני לא סבור שיש אדם שהיה מקיים מצוות אם זה לא היה יוצר אצלו רגש כלשהו. כאשר אדם רוצה להיות מוסרי זה בגלל שלהיות מוסרי יוצר אצלו רגשות חיוביים (אפשר להסביר את זה פסיכולוגית באריכות). לכן אני חושב שחייב פירושו רצון גדול ומשמעותי ומהותי לקיום הדבר. לדוגמא אדם חייב לאכול, פירושו שבשביל להתקיים יש הכרח לאכול אבל הוא מבוסס על הרצון לחיות ועל התענוג שיש לאדם בעצם חיותו. אם אדם לא רוצה לחיות הוא לא חייב לאכול. כך לגבי קיום מצוות בשביל לקיים את החלק הרוחני שבאדם (שהוא גם החלק החשוב יותר) יש הכרח לקיים מצוות וגם זה מבוסס על הרצון לקיים את החלק הרוחני שבאדם ועל התענוג שבקיומו. אני לא מתרגם חייב ל"יש לי אינטרס" אני מתרגם חייב ל"יש לי אינטרס חיוני" אינטרס שהוא מהותי לקיום שלי. לכן כאשר מציעים לי שכר או סוכריה זה רק "אני רוצה" אבל כשמציעים לי חיים (אם היה אפשר להציע דבר כזה תאורטית) זה "אני חייב".
ראוי, לדעתי, פירושו דומה למצופה (מלשון ציפייה). לדוגמא שכשאני אומר לאדם שאינו חובש כיפה "כשאתה נכנס לבית כנסת ראוי שתחבוש כיפה" פירושו שמישהו מצפה ממך לחבוש כיפה, המישהו הזה יכול להיות אני, או הקהילה שבבית הכנסת, או אלוקים, או אפילו האדם בעצמו מצפה מעצמו לחבוש כיפה. ולכל אחת מהאפשריות האלה יש השפעה רגשית כך שבסופו של הדבר אני פונה לרגש שלו. אם נגיד שהכוונה שלי שהקהילה בבית הכנסת מצפה שאדם שנכנס לבית הכנסת יחבוש כיפה המשמעות הרגשית של זה היא שעם כיפה יתייחסו אליך ביותר כבוד מאשר בלי. וכך בכל דבר.
שכר ועונש זה תגמול חיצוני אני עושה X בשביל Y. ב"חייב" כמו שאני מפרש אני עושה X בשביל X כי אני רוצה את הX בעצמו כל מה שאני טוען הוא שתמיד בX שאני רוצה יש תענוג.
המושג "ערך" גם כולל בתוכו תענוג. גניבה יוצרת רגשות שליליים ולהיות אדם ישר יוצר רגשות חיוביים (=תענוג) ולכן לא לגנוב זה ערך.
——————————————————————————————
הרב:
שלום דניאל. לא הבנתי היכן בדבריי ראית דיון סמנטי או בלשני.
יש לנו ויכוח (האם אדם פועל שלא על סמך רגשות). אתה חוזר שוב ושוב על עמדתך שהמניע היסודי לפעולה הוא לעולם רגש, ולי לא נותר אלא לחזור שוב על כך שאני לחלוטין לא מסכים.
יתר על כן, מי שפועל כך הוא פשוט מכונה דטרמיניסטית, כי הרגש נוצר אצלנו בלי שליטה (כך אנחנו בנויים), ואם הוא מה שגורם לנו לפעול אז כל אחד מאיתנו מונע לפעולה ולא מחליט עליה. לכן זו פעולה חסרת ערך מוסרי או דתי.
אבל דומני שמיצינו.
——————————————————————————————
דניאל:
רק אוסיף על הטענה האחרונה בדבר הדטרמיניזם שגם לפי דרכי אפשר לומר שיש בחירה חופשית.
1. האדם יוצר לעצמו חלק גדול מהרגשות על ידי החשיבה. הטיפול התנהגותי קוגנטיבי שהוא טיפול פסיכולוגי פופולרי, מבוסס על הגישה שהרגשות והפעולות של האדם הם תוצר של החשיבה שלו וכאשר הוא ישנה את החשיבה ישתנו הרגשות. נראה לי שכל אחד שיתבונן בתוכו יבחין שזה כך – הפרשנות שלנו למציאות היא זו שיוצרת את הרגשות, ופרשנויות שונות יצרו רגשות שונים.
2. גם אם האדם לא יוצר לעצמו את הרגשות עדיין יש לו בחירה בין הרגשות. בחירה בין התענוג מטעמה של הגלידה לבין התענוג להיות רזה ובריא. ולפי דרכי שחובה מדברת על תענוג מהותי ומשמעותי שבו תלוי הקיום של האדם, יש בחירה בין תענוג נמוך – חסר משמעות, לבין תענוג גבוה – מהותי ומשמעותי. ועל זה כתב הרמח"ל "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולם להימצא"
——————————————————————————————
הרב:
זו חוסר הבנה. הרי ההחלטה לפתח רגש כלשהו גם היא החלטה שקיבלתי. גם עליה ניתן לשאול מניין היא נובעת וכיצד קיבלתי אותה? ושוב יעלו שתי האפשרויות: או מבחירה חופשית או מרגש קודם שיצר אותה. והנה חזרנו למצב הקודם. אתה יכול להמשיך לרגרסיה אינסופית, אבל זה כשל.
——————————————————————————————
דניאל:
על זה כתבתי בחלק השני. נוצרים כמה רגשות יחד והבחירה בין הרגשות – לפי איזה רגש לפעול.

——————————————————————————————
הרב:
בחירה בין רגשות היא הבחירה הרגילה. על זה גם אני מדבר. ההחלטה באיזה רגש לבחור היא עצמה לא מוסברת על פי רגש, והשאלה איך אתה מקבל אותה עצמה. אם אתה מסכים שזו לא תוצאה של רגש – אז חזרת להודות לדבריי.
אני חוזר על עצמי שוב ושוב. נדמה לי שמיצינו.

——————————————————————————————
דניאל:

אני יודע שהרב עסוק בעניינים רבים ובכל זאת הרב מקדיש זמן להתייחס לכל שואל ולכן אני מעריך מאד כל תשובה של הרב. כשאני שואל עוד פעם זה לא בגלל שאני מנסה לשכנע בעמדתי אלא בגלל שבאמת לא הבנתי את הדברים ואני מנסה להבין. אני לא חושב שהרב חוזר על עצמו שוב ושוב אלא מסביר כל פעם פעם נקודה אחרת שלא ברורה לי. נראה לי שזה טבעו של משא ומתן. אקבל בהבנה ובכבוד אם הרב יכתוב לי שהוא לא יכול להמשיך לדון בעניין.

לגופו של הדיון, אני לא טוען שהמניע הוא רגשות אני טוען שתמיד המטרה היא רגשות. ושבכל מה שאדם רוצה תמיד יש רגש ולא ניתן להפריד את הרגש. ולכן לפי הבנתי גם כשאדם רוצה לציית לאלוקים בגלל התענוג שבציות לאלוקים (לא תענוג חיצוני) זה עבודת השם לשמה. על זה הרב אמר לי שהוא לא מסכים. עכשיו בתגובה האחרונה הרב כתב לכאורה שהוא כן מסכים לזה, שתמיד הבחירה היא בין הרגשות וכשאדם בוחר לציית לאלוקים הוא בוחר ברגש החיובי שבזה (=תענוג).

——————————————————————————————
הרב:

שלום דניאל.
מותר גם לשכנע, ואין צורך להתנצל. אלא שאני באמת חשבתי שאין כאן משהו חדש מעבר למה שכבר דובר.

הסכמתי לצורך הדיון שאפשר לומר שיש בחירה בין רגשות כל עוד הבחירה הזאת עצמה לא נעשית מתוך רגש. אבל אז מיניה וביה יוצא שבחירה אינה מונעת מרגש.

אם הבנתי את הבהרתך כעת נכון, אתה אומר שהאדם בוחר במשהו לא בגלל הרגשות אלא כדי להגיע לרגש כזה או אחר (הרגש הוא לא הסיבה אלא התוצאה/המטרה), ואם כך אני אמנם לא מסכים אבל איני רואה ויכוח מאד עקרוני בינינו. אם עשיית האמת נקראת אצלך רגש – לבריאות. זו סמנטיקה. בעיניי יש רגש שאולי מלווה את זה אבל זה לא נעשה בשביל הרגש אלא "לעשות האמת מפני שהוא אמת" (לשון הרמב"ם רפ"י מהל' תשובה.). זה כמובן תלוי בהגדרת רגש (אני לא נוטה להסכים להגדרה שמשתקפת מדבריך). אם אדם עושה מצוות בשביל התענוג, ולא משנה תענוג ממה, זו עבודה לא לשמה (ראה רמב"ם הל' ע"ז פ"ג ה"ו, שעשייה מתוך אהבה או יראה אינה עשייה לשמה, וזו לא ע"ז שחייבים עליה). ולדעתי יש עשייה שאינה מיועדת להשיג תענוג משום סוג שהוא. עשייה של משהו כי הוא אמת. כנראה על כך יש לנו ויכוח.

——————————————————————————————
דניאל:

לפי דרכו של הרב, המשפט "לעשות האמת מפני שהוא אמת" לא מובן לי כלל.
מה זה אומר "לעשות האמת"? איך עושים אמת?
עד היום הבנתי שפירוש המילה "אמת" הוא שהדבר הוא אכן כך. לדוגמא זה אמת שהשנה הנוכחית היא תשע"ז, ולהיפך אין זו האמת שהשנה הנוכחית היא תשע"ד.
אבל מה שייך עשיה לאמת?
או מכיוון אחר, למה להניח תפילין זה לעשות האמת ולגרד באוזן זה לא לעשות האמת?

——————————————————————————————
הרב:
אמת עובדתית של טענה נקבעת לפי השוואה בין הטענה לבין מצב העניינים בעולם. אמת הלכתית נקבעת לפי השוואה בין טענה לבין מה שאומרת ההלכה. אמת מוסרית נקבעת לפי השוואה בין מה שאומר המוסר לבין מה שאני טוען לגבי זה. לגרד באוזן אינו חובה הלכתית אבל לשמור שבת כן. לכן אני שומר שבת אבל לא מגרד באוזן. מי שחושב שגירוד באוזן הוא חובה הלכתית שיעשה זאת. אני חולק עליו.