פטור אינו מתכוון באכילת חרקים
שבוע טוב הרב,
הרמב"ם מביא בהלכות מאכלות אסורות, פרק י"ד, הלכה י"ב:
האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק, או כמתעסק–אף על פי שלא נתכוון לגוף האכילה–הואיל ונהנה, חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה; והניה הבאה לו לאדם בעל כורחו באיסור מכל האיסורין–אם נתכוון, אסור; ואם לא נתכוון, מותר.
לכאורה גם אכילת חרקים במתעסק חייב, שכן נהנה. אבל חשבתי שאולי בחרקים אין פה הנאה בגלל מאיסותם, וגם בגלל הכמות המזערית שלא שייך להגיד שהייתה פה הנאה בכלל. אם נגיד כך, אז במאכל שאינו מוחזק כנגוע בחרקים (אלא רק ספק נגוע, ואפילו ספק שקול) יהיה מותר לאוכלו אפילו בלי בדיקה מכיוון שאינו מתכוון באכילת חרקים מותר כי אין פה הנאה. לגבי מאכל שהוחזק כנגוע, נראה שצריך להחשיב את הדבר כפסיק רישא (ולא "אינו מתכוון/מתעסק") כמו במלאכות שבת, שאסור.
מה דעתך על כך? והאם לדעתך ניתן להקל על סמך זה ברמת הבדיקה שאנחנו עושים היום כך שרמת היסודיות שלה לא תוציא לגמרי מידי ספק, אלא רק מידי חזקת נגיעות (ואפילו שלאחר הבדיקה נשאר ספק שישנם חרקים במאכל).
בברכה,
ככל הזכור לי בערוה"ש יו"ד כתב את הסברא הזאת. למקורות נוספים ודיון ראה כאן באות ב:
http://www.torahbase.org/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%A9%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%9D/
מה דעת הרב לגבי מידת ההקפדה שיש להקפיד בה בנושא זה? האם לדעתך אפשר יותר לחפף בנושא ביחס לסטנדרט שנדרש מצד רוב הפוסקים?
לגבי אינו מתכוין, הדבר כנראה תלוי במחלוקת הט"ז ורעק"א לגבי ספק פסיק רישא שהרי אם יש תולעת בתוך הפרי אז פסי"ר שתאכל אותה.
סביר יותר שמדובר במתעסק, אז פסי"ר אינו רלוונטי. אבל גם כאן לא ברור לי שמדובר באמת במתעסק, שהרי לפחות במינים מסוימים ידוע החשש מתולעים ואנשים שמודעים לו לא יכולים לומר שבכלל לא הייתי מודע לזה.
שכן נהנה נראה לי לא שייך כאן בכלל. גם בגלל שאין הנאה מתולעים וגם בגלל שהן קטנות וזניחות (הטעם בטל בשישים, ואפילו שזו בריה לגבי הטעם זה לא משנה. הנאה היא עניין עובדתי).
איני יודע מה הסטנדרט הנדרש על ידי רוב הפוסקים. אני חושב שבדיקה ראשונית מן הראוי לעשות (כי במקום בו אפשר להימנע רצוי לעשות זאת. בפרט אם לוקחים בחשבון את הטענה החז"לית שמאכלות אסורות מטמטמות את הנפש). אבל בהחלט לא הייתי נכנס להיסטריה על הבדיקה הזאת. בוודאי בפירות שלא מוכרים כמועדים לתילוע.
יש אנשים שמשתדלים להימנע מלאכול דברים שמועדים לפורענות מבחינת חרקים במסעדות/מלונות כשרים וכאשר הם מתארחים אצל אנשים דתיים שכנראה לא עשו בדיקה מדוקדקת (מדובר בדברים שקיימים בהמון מאכלים: חסה, כרוב, תאנים מיובשות, תותים, פטרוזיליה, כרובית, ברוקולי וכו). השאלה אם זאת הנהגה נכונה, או חומרא מופרזת.
זו הנהגה טובה, אך לדעתי לא הכרחית.
האם סברת דרכי נעם שייכת בחרקים? היינו לאסור מאכל פירות מסוימים משום חרקים קטנטנים שאנשים רגילים לא נמאסים מלאוכלם, לא הווי דרכי נעם כה"ג לאסור פרי מהעולם? בהצטרף לכל הסברות האחרות להתיר, דהווי בטל ברוב מה"ת וא"כ כל האיסור הינו מדרבנן, והווי ספק במלא מובנים אולי בטל בפה ואולי הוא לא נמצא,כי לא מצאנו וכו' וכו'.
יש לזה מקום, לפחות לחלק מהדעות. אני מעתיק קטע מויקיפדיה על דרכי נועם:
יש[7] מי שכתב להתיר איסור סחורה בחדש מטעמים של דרכיה דרכי נעם, שבזמן שבית המקדש היה קיים הייתה תבואת חדש נפוצה ואין זה דרכי נעם שלא יהיה ניתן לסחור בה, הרב שמואל וואזנר[8] כתב כי אין להתיר איסורים בנימוק של "דרכיה דרכי נעם", כאשר אין מפורש כן בתלמוד. אולם מדברי הרדב"ז[9], החכם צבי ועוד, מתבאר שכן מחשיבים את הנימוק של דרכי נעם ככלל יוצר.[10]
לגבי מה שכתבת לעיל:
"לגבי אינו מתכוין, הדבר כנראה תלוי במחלוקת הט”ז ורעק”א לגבי ספק פסיק רישא שהרי אם יש תולעת בתוך הפרי אז פסי”ר שתאכל אותה."
חשבתי על הנושא הזה שוב, ועלה לי רעיון שבכל זאת אין פה פסי"ר או ספק פסי"ר, כי תמיד ניתן לתלות שבכל ביס וביס החרק נמצא במקום אחר במאכל ואז חסרה פה הוודאות שבמעשה פסי"ר. כלומר, אם נניח אני הולך בשדה, והסיכוי לתלוש עשב בכל צעד הוא נניח 50% אז הליכה של צעד אחד אינה נחשבת פסי"ר, אבל לחצות שדה של 100 צעדים יש צד להחשיבו כפסי"ר כי הרי יש וודאות גבוהה מאוד שייתלש עשב. הטענה שלי היא שגם חציית שדה של 100 צעדים אין בה פסי"ר כי כל צעד וצעד בפני עצמו אינו פסי"ר ולכן גם המכלול אינו פסי"ר. רק במעשה שלא ניתן לחלקו לשיעורים קטנים כמו קציצת ראש תרנגול, רק שם שייך פסי"ר. מכיוון שבאכילת מאכלים ניתן לחלקם לחלקים קטנים ולתלות שבחלק קטן כלשהו אין וודאות גמורה שיש שם חרק, אז גם באכילת המאכל כולו אין פסי"ר. לפי זה יוצא לכאורה שמעיקר הדין אין חובה לבדוק אפילו ירק שנגוע מאוד בחרקים כמו חסה כי "אינו מתכוון" לאכילת שרצים. מה דעתך?
ייתכן (נראה שזה תלוי בסוגיית שני שבילין). אבל במקום שבו אין דרך לאכול ביס אחד מתפוח, ואכילת התפפוח כולו נתפסת בכמעשה אחד ייתכן שאין מקום לסברא זו. אתה מחפש היתר לאכילת תפוח ולא למתן ביס בתפוח.
אולי זהו הויכוח בין התנאים לגבי מכבדות של תמרה (שבת קכד ע"ב). זה שאומר שהדבר אינו פסי"ר כנראה מבין שאין הכרח שבכל העברת מטאטא ייתלש עלה. והשני אולי טוען שבטאטוא הכללי ברור שייתלש.
אם אני צודק בזה, נפלה ראייתו הגאונית של ר"ש שקופ בבירא. הוא הוכיח מכאן (שע"י, ש"ג פכ"ו) שספק פסיק רישא הוא עניין של מציאות ולא של ידיעה (כרעק"א נגד הט"ז), שהרי התנא שחולק ואומר שזה פסיק רישא יודע שחברו חושב שלא. אז אם העניין הוא הידיעה ולא המציאות, הרי שעבור החבר גם מבחינתו זה מותר. מכאן הוא מוכיח שזה עניין של מציאות ולא של ידיעה.
אבל לפי דרכנו כאן, יש כאן ויכוח הלכתי ולא עובדתי (האם העלה בהכרח ייפול או לא). ובאמת לשיטת הט"ז ייתכן שצריך לומר כך, אחרת הוא נסתר ממשנה.
הארכתי בזה בפרק ד של ספר יב בסדרת לוגיקה תלמודית (לוגיקה עמומה בתלמוד).
ועדיין יש לדון בסברתי מכאן, האם הטאטוא של כל הבית נחשב מעשה אחד או שזה גרוע יותר מאכילת תפוח.
מה שכתב בסוגריים (נראה שזה תלוי בסוגיית שני שבילין) הנני לבאר.
לגבי העובר על איסור בממ"נ על שני צדדי הספק, כתב בשעי א,ז שההולך בשביל ועשה טהרות והזה וטבל והלך בשביל השני ועשה טהרות – שחייב (ודחה את הוכחת הפר"ח מהלך בשני שבילין בזה אחר זה ועשה טהרות שחייב, כי טומאה היא 'מציאות' שמסובבת את הדין, ומציאות לא נעלמת כשיש ספק אלא רק יש דין היתר על האיסורים, ולכן אם המציאות היא וודאית בממ"נ אז מולידה את האיסורים בוודאי).
זאת אומרת שאולי מותר לאכול את התפוח בכל ביס וביס, אבל עבר עבירה (לא יודע לתת נפק"מ אבל מרחרח שקיימת). ונראה שזה גם בלי שיטת הגרשש שבכל ספק איסור שמותר מהתורה אם עבר "חייב כפרה" (ואז נדחק נוראות להסביר לרמב"ם במקומות שהותר במפורש ספק איסור כמו עורלה וממזר, להגיד שאמנם מותר כמו כל ספק איסור, ואם עבר חייב כפרה, והשכל גוזר לא לאכול, אבל ההיתר המפורש בא להגיד גזירת הכתוב שאפשר לאכול ואין לנו להתחכם לעשות כמצוות השכל. אף פעם לא הצלחתי להבין את דעתו שם).
הסברא של התפוח כמעשה אחד (כלומר לגבי האיסור, ולא רק לגבי ההשלכות, כמו "חייב" בעשה טהרות) היא עניין נפרד.
אבל אולי בתפוח יש רוב על כל ביס שאין בו תולעת ואז זה כבר עניין אחר
האם אפשר להשתמש בסברה שלי כדי להקל לאכול סושי במסעדות שמכיל אצות נורי שהבנתי שהן נגועות אבל קשות לבדיקה?
להלן המחשה של הנגיעות והקושי:
https://www.youtube.com/watch?v=BEyPYZ_8Gig
קשה לי לומר. ככלל, יש מקום להקל בתולעים קטנות שכאלה גם בלי סברתך, לכן אולי ניתן להוסיפה. אם האצה טחונה שם, זה קל יותר.
למה יש מקום להקל בתולעים קטנות? מצד לא ניתנה תורה למלאכי השרת?
האצה לא טחונה אלא מרודדת לדפים דקים ואז מיובשת.
כן. הסברה היא שמה שלא שלטא בו עינא אינו כלול באיסורים הלכתיים. כאמור, יש לדון בזה. בפרט שכאן להבנתי במאמץ כן אפשר לראות אותם. אבל כשלא רואים יש כאן מתעסק (ולדעתי לא שייך כאן מתעסק בחלבים ועריות כי לא חשים בטעם ואין מזה הנאה) או אינו מתכוון וגם בזה כבר עסקו (כאמור, תלוי בספק פסיק רישא).
לגבי מה שכתבת לעיל שהסברה שלי תלויה בדין שני שבילין או בשאלה אם אכילת התפוח נחשבת מעשה אחד, אני אחדד יותר. נניח שהסיכוי שיש חרקים בתפוח הוא 50% לכל סמ"ק של תפוח. אז בביס אחד באמת ההסתברות היא לא וודאית (בהנחה שביס הוא בסד"ג של סמ"ק). אבל גם לגבי התפוח כולו, ההסתברות היא לא וודאית אלא נניח 95%. במצב כזה אני טוען שלא מדובר בפסי"ר אלא ב"אינו מתכוון". כלומר, פסי"ר מוגדר כמצב שיש וודאות גמורה שלא ייתכן לעשות מעשה מבלי שתיגרם עבירה – כמו קציצת ראש תרנגול בשבת. אבל אם יש אפילו סיכוי קטן שלא תיגרם עבירה, זה מספיק כדי להחשיב את המעשה כ"אינו מתכוון". לכן אני חושב שבלי קשר לדין שני שבילין, או השאלה אם אכילת התפוח נחשבת מעשה אחד או לא, עדיין מדובר פה ב"אינו מתכוון".
לא הבנתי. הרי כבר צלחנו את שאלת ספק פסיק רישא. אנחנו כעת דנים לשיטה שספק פסיק רישא אסור. לכן גם אם אין וודאות, אם יש תולעים בתפוח זהו ספק פסיק רישא. אם אתה הולך בשיטת הט"ז לא צריך שום נימוקים. זה מותר וזהו.
הטענה שלי שאין פה פסי"ר או ספק פסי"ר. מדובר פה במצב אחר של "אינו מתכוון". ספק פסי"ר מתייחס למצב של ספק במצב ולא ספק בגרירת העבירה כתוצאה מהפעולה. לדוגמא: כאשר אני סוגר תיבה שספק אם יש בה או אין בה זבוב, אין ספק לגבי השאלה אם סגירת התיבה תגרום לצידה, כי אם יש פה זבוב, בוודאות תיגרם צידה. הספק הוא בשאלה אם יש כאן זבוב או אין כאן זבוב. לגבי תלישת עשבים בשבת או אכילת תפוח עם תולעים, יש ספק לגבי השאלה אם ההליכה או הנגיסה תגרום לעבירה של תלישה או אכילת שרצים. כלומר אין פה ספק לגבי מצב הרקע, אלא לגבי הפעולה עצמה אם היא תגרור עבירה או לא. לכן הטענה שלי היא שבלי קשר לכל המחלוקות שהזכרת, מדובר פה במצב של "אינו מתכוון" שלכולי עלמא הוא מותר כדברי הרמב"ם:
דברים המותרים לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה–אם לא נתכוון לאותה מלאכה, הרי זה מותר.
[להעיר, שנזיר אסור לסרק בגלל פסיק רישא של תלישת שיער. אף שאין ספק במצב הרקע, ולא כל פעולת סירוק אחת היא בוודאות תתלוש]
אדרבה, הסתכלתי בפנים בנזיר מ"ב ע"א וראיתי שם שמדובר ב"אינו מתכוון" ולא בספק פסי"ר. תקן אותי אם אני טועה.
אורן,
אם לא בטוח שבתפוח יש חרקים אז באמת זה אינו מתכוון. מה השאלה? למה צריך את סברת הביסים?
מה שהתכוונתי, שלמרות שירק כלשהו (תפוח לצורך העניין) הוא בחזקת נגוע, החזקה הזאת היא לא וודאית (נניח 99%). ורק כאשר יש וודאות גמורה כמו בקציצת ראש תרנגול שימות, רק אז המעשה מוגדר כפסי"ר. אבל אם יש אפשרות קלושה שלא תיגרם עבירה, אז מדובר ב"אינו מתכוון". וזה מתאים גם ללשון הרמב"ם שהבאתי לעיל:
דברים המותרים לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה–אם לא נתכוון לאותה מלאכה, הרי זה מותר.
איבדתי אותך.
אם לא בטוח שיש בתפוח תולעת, אזי לפי רעק"א זהו בדיוק המצב של ספק פסיק רישא (שהרי אם יש בו תולעת אני אוכל אותה בוודאות, למעט טיעון הביסים שלך). זהו בדיוק הוויכוח האם יש היתר של אינו מתכוון באכילת תפוח כזה. ועל זה העלית את סברת הביסים, לא? ספק אם יש או אין תולעת בתפוח מקביל לספק פסיק רישא ולא לספק האם תיגרם פעולת איסור (לולא סברת הביסים)..
אולי פספסתי משהו, אבל אני לא מבין.
צודק, התבלבלתי.
אבל עדיין משהו לא בריר לי לגבי הגמרא בפסחים כה: שאומרת שהנאה שבאה לו לאדם בעל כרחו נחשבת אינו מתכוון ולא פסי"ר. הרי אין שם ספק שהאדם יהנה מריח העבודה הזרה שבשוק, אז למה זה לא מוגדר פסיק רישא?
אני לא מונח כעת בסוגא. הגמרא עצמה עוסקת בקשר בין זה למחלוקת ר"י ור"ש. נדמה לי שהמוקד הוא שאין לו דרך אחרת (אי אפשר).
[אורן. כתבתי מהזיכרון ואני לא מונח בעניין.
לפום ריהטא נראה שרבה בנזיר מב. לא סובר שמודה ר"ש בפסי"ר (אלא רק בדור אחרי, אביי ורבא. ולכן רבה העמיד שכל הסורק מכוון להסיר נימין מדולדלות).
אבל ראה שבת פא: הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, ופירשי אבל לא סורק במסרק, דודאי משיר שיער, ומודה רש בפסיק רישיה ולא ימות. אבל חופף ומפספס פעמים שאינו משיר, וכשמשיר דבר שאין מתכוון מותר.]
[ופלישה אחרונה. לגבי ריח, ושוב מהזיכרון כי אני לא מונח ואם טעיתי את"מ, בבת תיהא נחלקו אם ריחא מילתא. יש בזה דברים נאים בחידושי גרשש נדרים ודברי הרן שם שלכאורה אומר שאין פסיק רישא בהנאת ריח אלא רק באוכל ועריות ע"ש.
https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40915&st=&pgnum=20%5D
חיפשתי בגוגל קצת על הנושא של פסיק רישא באיסורים שאינם איסורי שבת כמו איסורי הנאה וראיתי כך:
כותבים התוספות והר"ן בשם הרא"ה במסכת שבת שאם בהכרח שהאדם ייהנה מהאיסור יש לאסור עליו הנאה זו, ואסור לו ללכת במקום שבהכרח ייהנה מהאיסור. גם הרא"ש מסכים לכך, ומסביר שבהליכה ליד בית עבודה זרה שמקטירים בו ריח לעבודה זרה אין זה 'פסיק רישיה' שייהנה מהאיסור, שהרי יכול לסתום את אפו. בדומה לזה כותב רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו ברכת אברהם (סימן ט') שאין זה 'פסיק רישיה' שייהנה מהריח, שהרי אפשר שתבוא רוח ותפזר את הריח או שיתערב בריח ריח רע שיפגום את ריחו הטוב.
אחרת היא דעתו של המהר"ם חלאווה שסובר שכאשר האדם אינו מתכוון ליהנות מהריח אין זה מוגדר כ'פסיק רישיה' אף שהריח נכנס באפו, מכיוון שהנאת הריח ממשית רק כאשר האדם מתכוון ליהנות ממנה, אך כשנהנה ממנה ללא כוונה – אין זו הנאה שלמה, ולכן איננה אסורה.
שיטה שונה לריא"ז (בפסקיו) שסובר שבאיסורי הנאה כלל לא אומרים את הכלל של 'פסיק רישיה' אלא הדבר תלוי בכוונה בלבד, שאם מתכוון ליהנות – הדבר אסור, ואם אינו מתכוון ליהנות – הדבר מותר אף שזהו 'פסיק רישיה'. כיוצא בדבר כותב הר"ן במסכת חולין (ל"ב ע"א בדפי הרי"ף) שלעניין הנאה 'אף על גב דהוי פסיק רישיה – שרא'. עם זאת הוא מסייג זאת שבהנאה של אכילה וביאת איסור יש לאסור 'פסיק רישיה', על פי הכלל של 'המתעסק בחלבים ובעריות – חייב'.
לשיטת המתירים 'פסיק רישיה' באיסורי הנאה ראיה ממשנה במסכת כלאים (פ"ט מ"ה) בה למדנו שהמוכר בגדי כלאים מותר לו ללובשם לצורך מכירתם אם אינו מתכוון ליהנות מהם, אף ששם לכאורה זהו 'פסיק רישיה' שייהנה מהבגד, והגמרא במסכת שבת (כ"ט ע"ב) מעמידה משנה זו כשיטת רבי שמעון שמתיר דבר שאין מתכוון. אמנם התוספות במסכת שבת (ד"ה ובלבד) מפרשים שמדובר במציאות שאין זה 'פסיק רישיה' לעניין ההנאה כגון שלובש בגדים אחרים תחתיהם, או שלובשם על כתפיו.
———-
לכאורה לפי זה יש מקום להסתפק אם שייך בכלל פסיק רישא באיסורי חרקים. כלומר יש פה ספק ספיקא. הספק הראשון אם שייך פסיק רישא באיסורי חרקים, והספק השני אם הלכה כט"ז שספק פסי"ר מותר כמו "אינו מתכוון". לפי זה לכאורה הדבר מותר לכתחילה, לא?
מדובר באכילה, וגם לריא"ז יש פסי"ר באיסורי אכילה.
יש לו פסי"ר באיסורי אכילה רק במקום שהוא נהנה (המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה), אבל לעיל כתבת שבחרקים לא שייך סברת "שכן נהנה" כי אין פה הנאה או שהיא לגמרי לא מורגשת.
לפי זה התולעת בטלה כי אינה נותנת טעם. בריה אינה בטלה למרות שאינה נותנת טעם, ולכן יש בזה איסור אכילה. אני לא חושב שהוא מחלק בין איסור אכילה שיש בו הנאה לאיסור אכילה שאין בו. אם התולעת לא בטלה אז ההנאה היא מהתפוח + התולעת, ועדיין זו הנאה מאיסור.
איך זה מסתדר עם מה שכתבת למעלה:
"שכן נהנה נראה לי לא שייך כאן בכלל. גם בגלל שאין הנאה מתולעים וגם בגלל שהן קטנות וזניחות (הטעם בטל בשישים, ואפילו שזו בריה לגבי הטעם זה לא משנה. הנאה היא עניין עובדתי)."
הרמב"ם פוסק בהלכות מאכלות אסורות י"ד הלכה י"ב:
האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק אף על פי שלא נתכוון לגוף האכילה הואיל ונהנה חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר.
מהמילים של הרמב"ם "הואיל ונהנה" משמע שההנאה זה תנאי הכרחי לחייב על אכילת מתעסק.
כמדומני שכתבתי למעלה שיש בהחלט צד להתיר. אבל קשה לי להגיע כך להכרעה. צריך להתיישב בדבר.
בדיון הזה אני מעלה צדדים ולא אומר אמירות או פוסק. העליתי כאן צד שגם אם אין לך הנאה מתולעת אבל היא אינה בטלה בתפוח, עדיין מכיון שיש איסור אכילה זו גם נחשבת הנאה, ואולי אף שייכת סברת שכן נהנה (מהתפוח + תולעת). בפרט לפי הרמב"ם שאיסורי האכילה אינם אלא עוד סוג של איסור הנאה (האכילה היא רק דוגמה להנאה רווחת), קשה לקבל שיש איסורי אכילה שלא ייחשבו איסורי הנאה, ולכן יש סברא לומר בהם שכן נהנה.
שתי הלכות לפני ההלכה שהבאת הרמב"ם מדבר על כך שלא חייבים על אכילה אלא כשאוכל כדרך ההנאה. אז למה חייבים על אכילת תולעת שאינה בטלה? (אני מדבר כשכן מתכוון אליה.)
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer