ראיה מן התכלית
לאחרונה יצא לי לקרוא את ספרה של נועה ירון דיין, מקימי, בו היא מתארת את הליך חזרתה בתשובה.
בשיטוט באינטרנט ראיתי פוסט שמבקר את הספר (אם כי משבח את כתיבתו הכנה ונוגעת ללב), שאין כל טיעון שכלי בדבריה, וכל המניעים שלה לחזור בתשובה מבוססים על רגשות למיניהם, האמת שבהתחלה די הסכמתי לביקורת הזו, אבל במחשבה שניה חושבני שהדברים לא מדוייקים, הנקודה העיקרית שעולה מהספר בפנים שונות היא התחושה (שלהבנתי היא שכלית ורגשית כאחד), 1. שחייב להיות תכלית כלשהי לחיים שלנו, 2. התכלית הזו היא לא הנאות, כיף, עבודה, משפחה וכו\', אלא משהו מרומם יותר (שוב לדעתי זה אולי נשמע טיעון רגשי, אבל יש בו גם אינטואיציה יסודית מאוד). כל התיאורים הצבעוניים הספר, רק מחדדים מבליטים וממחישים עת הנקודות האלו, האם אני צודק? האם יש מקום להביא ראיה לקיומו של אלוקים דתי מהטענה שמוכרח שיש איזו תכלית לקיום שלנו בעולם?