רמבם בחולין לגבי גיד הנשה
אתה מרבה להביא מהרמבם בפה״מ לחולין שאחר מתן תורה בני ישראל אינם מצווים לא לאכול גיד הנשה מפני האיסור ליעקב אבינו אלא מפני הציווי במעמד הר סיני.
תובנה הרמבם כותב בהלכות מלכים פ״ט ה״א ״בא אברהם ונצטווה יתר על אלו על מילה… ויצחק הפריש מעשר… ויעקב הוסיף גיד הנשה.. עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו״.
ומשמע מדבריו, שמשה רק ״השלים״ את מה שהיה חסר, אבל מה שהיינו מצווים קודם למעמד הר״ס נותר בתוקף ומכוח אלו אנו עדיין מצווים היום. לא ?
אין סתירה. הצטווינו גם לשים מן בצנצנת ונחש שרף על עמוד, וזה לא נמנה כי זה ציווי לשעתו (שורש ג). הוא הדין כאן. הציוויים היו לשעתם עד מעמד הר סיני שקיבע אותם לדורות.
הבנתי.
מהו הגדר האנליטי של הציווי בסיני? האם זהו ציווי חדש לגמרי, או שזה ציווי חדש לקיים את מה שכבר הצטוו אבותינו ?
לדוגמא, הקצה״ח (סימן כו) עומד על כך שהנודר לתת צדקה אין כופין אותו, למרות שעל נדרים כן כופין לקיים, כי כאן הוא נדר על דבר שכבר נצטווה עליו (הצדקה).
איני מבין מה ההבדל. בלעדיו לא היינו אמורים לקיים זאת.
לגבי צדקה, מה שלדעתו לא כופים אינו מפני שנדר על מה שכבר הצטווה אלא מפני שעל צדקה עצמה לא כופים (כי מתן שכרה בצידה. יש מחלוקת בזה), ולכן גם אם נדר לתת צדקה לא כופים. בכל אופן, זה לא נוגע אלינו, כי בצדקה יש שני איסורים: מה שלא נתן ומה שעבר על נדרו. לגבי המצוות שלפני מתן תורה זה לא רלוונטי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer