שאלות על ידע מקומה של תושב"ע בענייני סברות ומדוע התורה מתערבת בהסכמים לגיטמיים בין אנשים כמו דיני שומרים
שלום וברכה ושנה טובה
שאלה על הידע שיש לחכמי תורה: התפיסה הרבנית (להבדיל מהקראית) אומרת שתורה שבכתב נתנה עם תורה שבעל פה, מה שמשה נצטווה לכתוב- כתב, ומה שלא, העביר במסורת בעל פה. ראה רמב"ם בהקדמה למשנה. כך שיש כאן שתי מסורות מקבילות, מסורת התורה שבכתב שמועברת בדקדוק טקסטואלי, ומסורת תורה שבעל פה שהינה דינמית יותר ומעצם היותה תורה שבעל פה, הינה תלויה בדעתו או אפשר לומר פרי תודעתו של החכם שמוסר אותה. (חשוב להדגיש שכשמדובר על תורה שבעל פה אין מדובר על משפטים סגורים ומוחלטים כמו לדוגמא: "כבד את אביך ואת אמך" וכל ההבדל בינם ובין תורה שבכתב הוא רק בזה שלא נכתבו בתורה אלא מועברים במסורת בעל פה, אלא מדובר כאן על הלכות ומסורות שאינם סגורות טקסטואלית אלא רעיונות והלכות רבות שמועברות מדור לדור ושבהכרח ומעצם היותם כאלו הם פרי דעתו של חכם. השאלה היא מהי בדיוק התורה הזו ומהו תורה ומה לא. בתוך השאלה טמונה גם השאלה מהם מקורות הידע עליהם נשען החכם, האם הוא נשען על קבלה על כל דבר? קבלה של העקרונות גרידא? או על חידוש משל עצמו.
כדי להסביר את השאלה נבחן דוגמא מהמשנה הידועה על שניים אוחזין בטלית. מדובר בסיטואציה חברתית קלאסית, בה יש ויכוח בין שניים מי מהם הרים את המציאה קודם. ובכן זו בעייה שעלולה לצוץ בכל חברה אנושית ונדרש כאן פתרון. הפסיקה ההלכתית של המשנה קובעת שאם זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי "יחלוקו וזה ישבע שאין לו בה פחות מחצי וזה ישבע שאין לו בה פחות מחצי". כידוע, המשנה היא הספר המרכזי של תושב"ע וההלכה של שנים אחוזין שכתובה במשנה ספציפית זו, נלמדת על ידי לומדי תורה במשך שבועות רבים והיא היא לימוד התורה של אותם לומדים.
נשאלת השאלה, מה בדיוק "תורה" במשנה זו. הלוא מדובר כאן בדילמה משפטית שנידונה בהיגיון משפטי שמנסה לעשות הכרעה הוגנת בין שני אנשים.
האם זה שהסוגיה מושתת על יסוד הרצון שלנו לתת את הממון לבעליו "האמיתיים" שכנראה קשור לאיסור "לא תגזול" או למצוות "השבת אבידה", זה מה שעושה כל דיון על סוגיה ממונית לדיון של דברי תורה? האם במצוות "לא תגזול" יש הכרה בקניין הפרטי וזה מה שעושה את הדיון על כל שאלה ממונית לדברי תורה? (עוד שאלה: האם יש במצוות לא תגזול אמירה עקרונית לגבי הקניין הפרטי? האם מבחינה הלכתית חברה הלכתית לא יכולה להיות קומוניסטית? האם קומוניזם סותר את מצוות לא תגזול? (ברור שהפסיקה ההלכתית היהודית לדורותיה לא הייתה פסיקה בסגנון קומוניסטי, כי השלטון ותפיסת המציאות לא הייתה קומוניסטית, אך השאלה היא האם אימננטית אין מקום לכלכלה קומוניסטית על פי היהדות ??)
ובחזרה לסוגית "שנים אוחזין" הסוגיה דנה בשאלה מהו מעמד "המוחזק" לעומת "התפוס" מה כוחה של ההחזקה "הפיזית" ומה היחס אל "המרא קמא" אם ישנו. מה ההבדל בין המקרה של שניים אוחזין לבין המקרה של "ההוא ארבא" ששם הפסיקה היא כל דאלים גבר. ומה ההבדל בין "ממון המוטל בספק" לסוגייתנו. בהתבוננות בכל הסוגיה, אנו נתקלים ב"סברות" קרי, טיעונים הגיוניים. מדובר אם כן בשיקולי דעת של היגיון שעל פניו הם פרי ההגיון של החכמים האומרים אותם. השמות, סומכוס, רבנן, רבי יוסי, רב פפא, רבה, והמושגים, מה הפסיד הרמאי, יחלוקו, כל דאלים גבר, דררא דממונא, מצטלצלים לאוזן באופן אוטומטי ובצדק כקולות מן המשנה והגמרא, אבל אם ננסה לדמיין את הטיעונים בלי השמות של חכמי המשנה והתלמוד, האם יעלו טיעונים אחרים? לכאורה סברה היא סברה. גם אם נניח שיעלו סברות אחרות והכרעות הלכתיות שונות, מה עושה את הדיון ואת הפסיקה ההלכתית ל"תורה" למה סברת סומכוס שפוסק יחלוקו כי לדעתו המצב הספיקי מחייב חלוקה זו תורה ולעומתו רבנן שפוסקים המוציא לחברו עליו הראיה כי לדעתם תפיסת התפוס עדיפה על המצב הספיקי וגם דבריהם הם דברי תורה? למה? מה עושה את דבריהם בסוגיה לדברי תורה? האם הסברות הועברו במסורת ממשה רבנו? האם ההלכה (שכאמור שנויה במחלוקת) היא במסורת תורה שבעל פה היא מסורת ממשה רבנו? האם השם אמר למשה את העקרונות של ההלכה, אם כן, העקרונות הם תורה והפרטים הם רק נגזרות הלכתיות לוגיות, למה כל דיון על סברות ולוגיקה נחשב תורה?, בכל מקרה, אם ישנם כללים שהם התורה שבעל פה, אותם צריך ללמוד, אבל איפה הם? מהם העקרונות שהם התורה עצמה?
שאלה בצורה אחרת: מדוע מצוות התורה עוסקות בהלכות שבין הסכמות בין בני אדם. למשל, פרשת שומרים בתורה. מה מקומה של התורה בקביעת דרגת חומרתו של שומר בסיכום סתום (שהלוא אם הם מתנים ששומר שכר לא יתחייב בגניבה ואבידה התנאי קיים. ולפי התירוץ השני בגמרא אין זה תלוי במתנה על מה שכתוב בתורה, כי התורה קבעה את דבריה רק בסתם, אך כשמתנים התורה לא דיברה ) וקשה מה מקומה של התורה בזה? האם התורה באה להסדיר את החוזה של ההשכרה במצב של סתמות בלא סיכום מפורט ביניהם? (כמובן שאפשר לומר שעובדה היא! שבורא העולם נותן התורה קבע מה כולל חוזה סתמי שבין בעלים לשומר, כנראה שזה כן תפקידה של התורה, אך השאלה היא על זה גופא, למה? למה זה שייך למצוות התורה? זהו חוזה פרטי בין בני אדם, בעלים ושומר, על פניו זה מרגיש כמו התערבות מיותרת בחוזה שבין בני אדם שלא אמור להיכלל בכלל המצוות. (להבהיר: בבסיס השאלה לא טמונה ההנחה שהתורה אינה צריכה לקבוע את אורחות החיים האזרחיים של מקבלי התורה. לא. השאלה היא שגם אם אכן התורה קובעת את אורחות החיים האזרחיים, אפשר להבין את המצוות וההלכות של לא תגזול, לא תונו איש את עמיתו, את הלכות ההונאה, את הלכות הנזיקין (שברבים מהם יש הלכות מחודשות, כמו באיזה מקום חייבים ברה"י או רה"ר, חצי נזק בקרן ובצרורות, הלכות בור המחודשות, הבלו או חבטו וכו.) את הלכות השבת אבידה, אך הלכות שומרים קשה מדוע זה שייך לדין תורה?
ר' מ' שלום.
אתה מניח שהתורה שבע"פ ניתנה למשה כפי שהיא מוכרת לנו כיום. זה ממש לא סביר. די ברור שמה שניתן הוא כמה כלים יסודיים (מידות הדרש בצורה כלשהי, ביאורי מילים, ואולי עוד כמה הלכות למשה מסיני ותוצרים של דרש סומך, וגם זה לא כולם. יש דרש סומך שבא לסמוך הלכה שנוצרה בדורות קודמים ולא בסיני. ראה למשל בנצי"ב בקדמת העמק לשאילתות על ההבחנה בין גמרא גמירי לה לבין הלמ"מ לשיטת הרמב"ם מול רש"י). עמדנו על כך בהרחבה בספר השני בסדרת לוגיקה תלמודית שעוסק במידות כללי ופרטי. שם ניתן אפילו להתחקות לא רע אחרי התהליך של המשגה והפרטה של מה שניתן מסיני.
לכן גם הרמב"ם כבר כתב להדיא שמה שניתן מסיני הוא רק כמה עקרונות, וכל השאר הוא פיתוח מאוחר של חכמי התורה לדורותיהם.
השאלה על מה הם נסמכים (בהרחבות מעבר למה שהגיע אליהם)? די ברור שעל שכלם והגיונם הפרשני. האם הם תמיד צודקים? ממש לא. האם יש להם סמכות פורמלית (שעלינו לקבל את דבריהם גם אם אינם צודקים)? במקרים מסוימים כן. בסנהדרין יש "לא תסור" (אם כי כידוע נחלקו הדעות במצווה לשמוע לדברי חכמים. ראה ריש הוריות ועוד הרבה). לגבי התלמוד כתבו כל הפוסקים שיש לו סמכות כמו סנהדרין (כנראה מדין כעין "קבלו עלייהו" – ראה ר"ש פישר בית ישי – דרשות סי' טו, שמקורו כידוע מהרב קוק, וכדרכו לא לומר את השם הנורא בפירוש). כל מי שבא אחריהם אין לו סמכות פורמלית, אם כי יש סמכות מהותית (אם אני מניח שסביר יותר שהוא צודק, יש בהחלט הצדקה לשמוע בקולו. לפחות אם אני בספק או שלא הגעתי להוראה. יש גם ערך של אוטונומיה לפסוק לפי דעת עצמי – ראה מאמרי באתר "אוטונומיה וסמכות בפסיקת הלכה").
לגבי הדוגמה שהבאת משניים אוחזים וכל הדומות לה (כמעט כל ב"ב למשל, שהיא כידוע מסכת כמעט ללא פסוקים). להבנתי מדובר על ניסיון לפרש את הדין של התורה לגבי השבת אבידה, וכן דיני ראיות בבי"ד (בצדק תשפוט עמיתך). הפרשנות כאמור היא מסברא, אבל כל עוד מדובר בפרשנות לדין התורה זוהי תורה. אמנם אם מדובר בדעות של חכמים שאין להם סמכות פורמלית (הבתר תלמודיים) זה באמת לא מחייב את מי שלא מסכים, וכנ"ל. כך הוא כמובן לכל חילוקי הדינים ברפ"ק דב"מ ובפ"ג דב"ב (שודא, כדא"ג, יחלוקו, הממע"ה, יהא מונח וכו').
זאת להבדיל מאגדות חז"ל שבעיניי אינן פרשנות לכלום אלא ערכי מוסר והתנהגות אנושית או אפילו השקפה תורנית, וכל אלו אינם פרשנות אלא הגות שהחכמים יצרו. לכן לדעתי זו באמת לא תורה ולדעתי אין לברך על כך ברכת התורה. אמנם בכמה מקומות הגדרתי זאת כתורה בגברא (ולא בחפצא), אלא שמעמד כזה יש גם לקאנט ולכל הוגה אחר כלשהו שמוצא חן בעיניך.
לגבי השאלה האם ההלכה יכלה להיות קומוניסטית, בהחלט כן (במגבלות האילוצים שבתורה). סברת החכמים לאורך הדורות הייתה שקומוניזם הוא כנראה לא שיטה נכונה. כבר כתבתי לא פעם שההנחה שכל עמדה ערכית ניתן למצוא בתורה היא מופרכת. להיפך, את עמדות התורה יוצרים אנשים שמכניסים את סברותיהם כפרשנות לדיניה. זו לא ביקורת אלא תיאור עובדתי (להבנתי). לכן גם אם אני מחויב לפרשנות התלמודית להלכה, זה לא אומר שעמדותיהם המטא-הלכתיות מחייבות אותי. אני יכול להיות קומוניסט ולציית רק לדינים (הלא קומוניסטיים) שנקבעו להדיא בתלמוד (וגם לבחור שיטות שמתאימות יותר להשקפתי זו). בכל השאר אני רשאי, ובעצם צריך, לקבוע עמדה ערכית כהבנתי, כפי שעשו חכמי התלמוד והראשונים עצמם. אין לתלמוד סמכות ביחס לעמדות ערכיות כלליות, כל עוד יסודן מהגותם של חכמי התלמוד ולא בתורה (בלי פרשנות). הפרשנות מחייבת רק להלכות ספציפיות או לקביעות ישירות של חכמי התלמוד ולא למה שעולה מכללא מדבריהם.
לגבי העיסוק של התורה בדיני שומרים ובהסכמות (חוזים), בפרט על רקע המשנה ב"מ צג, נדונה בהרחבה במאמרי על חובות וזכויות. קחנה משם:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%96%D7%95%D7%9C%D7%AA-%D7%A2
אגב, כתבתי כאן בעבר שדיני התנהלות הקהילה שנכנסו מהשו"תים לשו"ע אין להם תוקף מחייב ואינם הלכה. הם תולדה של תאונה היסטורית. ראה בקצרה בסוף טור 164.
שלום וברכה
אתה עונה בתשובה שמלבד הכללים הראשיים , הסוגיות הם פרי הגיונם של החכמים , זו גם ההנחה שלי וזה בדיוק הסיבה לשאלה שלי, מה הופך את זה לתורה?
התשובה שאתה נותן אם הבנתי נכון היא : שכיוון שיש ציווי של בצדק תשפוט את עמיתך או מצוות אחרות, והחכמים מכוונים להבין בסברותיהם מהו הצדק, זו תורה .
אך הקושי שלי הוא בקפיצה , משורש כללי וראשי כמו בצדק תשפוט את עמיתך או לא תגזול או השבת אבידה שהם מצוות מפורשות, אך מכאן ואילך כל סברה מהי בעלות (האם מוחזק או מרא קמא או תפוס וכו' ) היא ההגיון של החכם , אז במה אנו נתיימר לטעון שזו תורה ? כך נראה לו מסברה ? טוב ויפה, במה הוא עדיף מכל הוגה אחר? אתה עונה בתשובתך שניתנה סמכות לסנהדרין (ודומיו) אך השאלה היא מה מהותה של הסמכות להיות תורה אם כל מה שיש בה זה הגיון כזה או אחר שפלוני נראה לו שמוחזק עדיף ואלמוני חושב שמרא קמא עדיף וכו. בסופו של דבר זה כמו כל ערכאות שמכוונות ופוסקות על פי הגיון אנושי. מה עושה את זה לדבר תורה ? זה שהוא אומר שבכוונת ליבו לקיים את מצוות בצדק תשפוט את עמיתך ?
ב. בתוך דבריך אתה כותב ( ויתכן שבכך נסית לענות לי על שאלה א) שהחיוב שלנו לשמוע בקול החכמים הוא על הדינים עצמם ולא על המטא הלכה שלהם . וזה קשה בעיני. כי הרי הכול נובע מהתפיסה הכללית. זה כמו להגיד אני מקבל להלכה את כל הנפקותות של הימין הפוליטי אבל התפיסה שלי את המציאות היא כמו השמאל הרדיקלי…. אם אתה חושב שההתנחלויות הם מקור כל הבעיות , אתה לא אמור לעודד בנייה בהן… זה כמעט מובן מאליו שאם אתה תופס עקרונות מטא הלכתיים מסויימים, הם משליכים על פרטי בהלכות , ואם כן , אם מפרטי הלכות המחייבים עולה אינדוקציה לתפיסה מסויימת , איך אני לא אהיה מחוייב לתפיסה הכוללת שעולה מהם? אשמח להרחבה .
חג שמח
מועדים לשמחה.
התורה ניתנה על דעת ישראל וחכמיהם. טקסט ללא פירוש אין לו משמעות. כל פירוש שניתן לטקסט הוא תורה, כי הוא חושף את מה שיש בתוכה לפחות בעיני הפרשן). זה לא אומר שהפרשן בהכרח צודק, אבל מבחינתו זוהי התורה וזה מה שהיא אומרת (לו).
ואכן אין הבדל בין פרשנות של פלוני לאלמוני, גם אם פלוני הוא תנא ואלמוני הוא פילוסוף גוי. השאלה היא מה הפירוש הנכון בעיניך, ומבחינתך זה מה שהתורה אומרת. אם לדעתך שיפוט בצדק הוא על פי תורת קאנט, אז מבחינתך זה פירוש הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך".
עד כאן אלו אמירות כלליות, ולדעתי נכונות לגמרי. מכאן והלאה יש את שאלת הסמכויות שהיא שאלה טכנית. לסנהדרין ולחכמי התלמוד יש סמכות, ולכן הפירושים שהם נתנו הם הפירושים המחייבים (למעשה). זה לא אומר שהם צודקים. בהחלט ייתכן שמי שצודק הוא קאנט, אבל זה הפירוש המחייב. לכן כשאתה לומד תורה עם פירושי קאנט אתה לומד תורה כמו כשאתה לומד אותה עם הפירוש התלמודי, כל עוד זה מה שבאמת נראה לך פירוש אמיתי. אבל למעשה אתה מחויב לנהוג כחכמי התלמוד והסנהדראות השונות. זה לא יותר תורה מקאנט זו יותר הלכה מקאנט.
מכאן בין תבין את הניתוק שאני עושה בין ההלכה למעשה לבין התשתית המחשבתית שביסודה. אכן, ביסוד כל הלכה יושבת סברא עקרונית, ולכאורה אי אפשר לפסוק להלכה כך בלי לאמץ את הבסיס שלה. אבל אם המחויבות שלי לחכמי התלמוד היא רק לפסיקת ההלכה שלהם, אבל איני מניח שהם בהכרח צדקו (כלומר שזו באמת כוונת התורה), אז פתוחה בפניי הדרך לאמץ את הפסק שלהם בלי לאמץ את התשתית המחשבתית שמונחת ביסודו. כך, למשל, אני יכול להיות קפיטליסט כי בזה אני מאמין, אבל למעשה אצטרך לנהוג כסוציאליסט באותן נקודות שבהן התלמוד פסק כך למעשה.
כל זה נאמר לגבי החלק ההלכתי של התורה. בחלק המחשבתי אין בכלל הבדל לדעתי, מפני ששם אין סמכות. מה שקובע הוא מה נכון (בעיניך). ואכן אומר אותה דבר ביחס לעולם הפוליטי. חוקי הכנסת מחייבים אותי כאזרח המדינה. האם כתוצאה מכך אני חייב לחשוב כמו שחושבים חברי הכנסת שחוקקו את החוק? אם יש רוב סוציאליסטי בכנסת אסור לי כארח שומר חוק להיות קפיטליסט ולנהוג כך בחיי הפרטיים? אני אצטרך לנהוג לפי החוק בנקודות הספציפיות שהוא קבע, אבל מעבר לזה איני רואה עצמי מחויב להשקפה הסוציאליסטית שמונחת ביסודו. אגב, גם בלימודי משפט ניתן להמשיך את האנלוגיה, ולומר שאני אלמד כמשפטן את מה שהכנסת חוקקה, אבל במקביל אגבש תפיסות משפטיות כלליות לפי מיטב הבנתי, וכמובן גם אשתמש במקורות זרים.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer