שיטת הרב בטעמא דקרא
ראיתי שהרב כותב שאי אפשר לומר שסיבת רבי יהודה שחולק על ר"ש לגבי טעמא דקרא היא אי וודאות בקשר לנכונות הטעם, והרי גם אם לא נדרוש טעמא דקרא יכול להיות שנטעה באותה מידה.
הטיעון הזה נכון אם היה מדובר בסיכוי של 50/50 לצדוק או לטעות בדרישה, אבל למה לא לומר ששיטת רבי יהודה היא שבממוצע הסיכוי לטעות גבוה יותר מהסיכוי לצדוק בכיוון לטעם הנכון? זה גם די הגיוני, הלא יש די הרבה מצוות שבמבט ראשון נראות עם טעם ברור והאמת היא שלא – אבל זה יוצא רק מדינים מאוד שוליים שלא מקיימים את הטעם הנ"ל.
הרי זה כמו שאני אניח שהיה פסוק בסוף התורה שגורס "כל המצוות האמורות כאן הן רק אם זה לא דורש ממך המון מאמץ לקיימן, ואם זה דורש המון – אסור לסבול מדי". אה, הרי אם היה פסוק כזה אני עובר בלאו! ברור שאני לא אומר את זה במצב שבו הסיכוי שזה אכן המצב הוא נמוך.
בוא נחשוב על דוגמה קונקרטית. יש טיעון שמטרתו להכשיר נשים לעדות. הוא אומר שפעם נשים היו בורות ולא התמצאות בהוויות העולם ולכן נפסלו לעדות. כיום נשים הן כמו גברים ולכן יש להכשירן לעדות.
ההנחה של הטיעון הזה היא שפסלות נשים לעדות נובעת מחוסר השכלה והתמצאות.
אבל יש אפשרות כמובן שיש לפסול הזה טעם אחר שאף אחד לא יודע מהו (כבודה בת מלך פנימה ודאי לא שייך בימינו).
כעת עליך להחליט: למצווה הנתונה יש טעם הגיוני אבל אולי יש טעם אחר שאיננו יודעים מהו. באיזו אפשרות היית בוחר? זה כמו לומר שבבסיס נפילת הגופים לכדור הארץ יש טעם של כוח משיכה, אבל אולי זו טעות ויש טעם עלום אחר. במה היית בוחר? אם יש טעם הגיוני והאלטרנטיבה היא שזה לא הטעם אל משהו אחר שאיננו יודעים מהו, בררו שהאלטרנטיבה הראשונה עדיפה. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. האלטרנטיבה השנייה האי סתם ספקנות.
במקום שבו מוצע טעם שלא פחות טוב מהטעם של דרישת טעמא דקרא זה כמובן נכון, אבל לא על כך מדובר. לא דרשינן טעמא דקרא פירושו לא הולכים אחרי הטעם כי אולי יש טעם אחר עלום ולא מכוח טעם שמוצע כאן בפירוש.
אינני מבין. הרי ספקנות היא טקטיקה מצויינת לוגית שאנו בוחרים לא להסתמך עליה, אבל מנין לנו להחיל על התורה סוגי הגיון כזה? (אישוש, אידוקציה וכדו').
גם אם אתה מקבל אינדוקציה על התורה – אנו רואים אינדוקטיבית שכל פעם שניסינו לצפות תוצאת של ניסוי ע"פ תאוריית כח המשיכה זה עבד ויש לנו אינדוקציה מאחורינו, פה אין לנו שום קנה מידה לידיעה האם פסלנו נשים לעדות מהטעם הנכון.
אגב, בפסול נשים יש לזכור שיש 2 צדדים. הרי אם אני מכשיר אותן מטעם לא נכון אני עלול להוציא להורג כל מיני אנשים. לא שווה להשאר עם חזקה דמעיקרא במקרה כזה? למען האמת, אפשר אולי להבין את כל עניין טעמא דקרא כמן חזקה דמעיקרא – יכול להיות בסיכוי שווה שהטעם נכון או לא נכון וגם להביא לתוצאות ששתיהן שוות למסקנה, אבל יש לך חזקה דמעיקרא על הפשט המילולי וכדי להוציא ממנו תצטרך ראיה טובה יותר מ50%.
א' בכל התורה משתמשים בסברות כדי להבין ולדעת ולפרש ולהסיק. איך יודעים שאסור לתת שמן לנר בשבת? ושמי שעבר והתרו בו משום מבעיר חייב מיתה? זו סברא של חז"ל מתוך הבנתם את העיקרון בתורה. ברמת העיקרון זה לא נראה שונה מסברא לגבי טעמא דקרא שדווקא שם חוששים פתאום להפעיל סברות. אז למה אתה רואה את זה כאילו הסיכוי שווה 50-50?
ב' ולשיטתך שנותר ספק אז נדון הלכות ספיקות וזה יצטרף לספק ספיקא? ואולי גם נחשוש לטעם לחומרא? (וראה ג')
ג' הרי עוסקים כאן בחיפוש טעמא לכך שלא הולכים אחרי טעמא דקרא, אז לא מספיק רק לתת ייצוג פורמליסטי של הטענה ולהגיד ש"החזקה" היא הפשט המילולי. אני דווקא הייתי חושב ש"החזקה" היא הפשט המסתבר. לא לחבול בגד אלמנה משתמע בפשטות דווקא אלמנה עניה כי אחרת מה מיוחד באלמנה.
יפה ענית.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer