שיקולי תוצאה (משפט)

תודה. מובן שפורמלית אסור לדיין להצביע כדי לקבל את התוצאה הנכונה לדעתו, ועדיין אני מניח (ומקווה) שלא קם דיין תימהוני אחד שהצביע במקרה כזה את דעתו האמיתית. זאת בדיוק הסיבה שצריכים מכניזם שיעודד אנשים להגיד את דעתם האמיתית. לא הצלחתי למצוא את הדיון כאן לגבי דיין בנפשות.

ואני מקווה שהדיין מבין שעליו להצביע בדיוק כדעתו האמיתית, ואם אינו עושה כן הייתי מדיח אותו מתפקידו. כשההלכה קבעה שאם כל הדיינים מסכימים יש לפטור את הנדון, היא קבעה זאת על בסיס הנחה שאם כולם מסכימים נפל פגם בדיון. אבל אם אתה תצביע לזכות אותו למרות שבאמת אתה חושב שהוא חייב, הרי שהוצאת אדם להורג למרות שנפל פגם בדיון. זה ממש רצח. אתה לא יותר חכם מההלכה. מזווית אחרת: אם הדיין היה באמת צריך לעשות זאת, אתה מרוקן את ההלכה הזאת מתוכן כמובן.
יש אולי מקום לדון במצב ספציפי שבו יש לי תחושה שאני מבין מדוע כולם מסכימים. כלומר שכאן יש הסכמה כי זה מקרה פשוט ולא כי נפל פגם בדיון. אולי במצב כזה מותר לסטות מהאמת. אני נוטה לחשוב שגם כאן לא. הרי תמיד כשכולם מסכימים סביר שכל דיין יחשוב שזו האמת ולא שנפל פגם. ייתכן תיאורטית מצב שבו כל דיין יצביע לחייבו מיתה, אבל אצל כל דיין יש תחושה שזה לא ודאי אלא רק ספק לא סביר. הגבול דק ועדין וקשה לקבל שדיין יוכל לעשות זאת.
אני לא מוצא כעת דיון בזה. משום מה זכור לי שהיה.

כפתור התגובה נעלם משום מה כשהתגובה מתארכת (152 מילים) אז מקצר. אם יש שיקולים נוספים אז הדיין צריך לשקול גם אותם, ולהחליט את דעתו אחרי כל השיקולים. ואדרבה לדבריך כיון שהוא חושש, מספק, שנפל פגם בהליך, אז לדעתו הנידון זכאי מספק והוא צריך לזכות. ההפרדה בין מישורי הדיון נראית מלאכותית לגמרי. עסקינן במקרה הספציפי שבו אחרי כל השיקולים שבעולם הדיין חושב שהנידון חייב, ולכן עליו להצביע שהנידון פטור (וכך הצביעו דיינים במשך כל הדורות, כמובן 🙂 ). ההלכה לא חכמה יותר מהדיין שמכיר את ההלכה. גם אני הייתי שמח להדיח דיין סורר כזה (כי לדעתי האמת כרוב הדיינים ובניגוד לדעתו האמיתית הסופית), וזאת בדיוק הבעיה. כדי לא לרוקן את ההלכה צריכים לחפש מנגנונים (למשל פרסום בו"ז של כל פסקי הדין ועמעום המסקנות בשעת הדיון בין הדיינים).

מה שכתבתי "כי לדעתי האמת כרוב הדיינים" זאת טעות (כי למסקנה כל הדיינים טועים). הייתי מדיח דיין כזה כי אחרי הכל השיקול של ההלכה שחוששת שנפל פגם הוא חזק יותר (מבחוץ), ולכן כל הדיינים אולי טעו והנידון זכאי מספק. אבל הדיין עצמו שקל גם אותו כאמור, ועדיין חושב שהנידון חייב, לכן הוא יצביע לְזַכּוֹת, ויכפה את המערכת לדעתו האישית שאומרת שכאן השיקול הכללי של החשש לפגם לא נכון. וכאמור לדידך הדיין עצמו חושב בגלל השיקול הנ"ל שהנידון אולי זכאי ולכן עליו לזכות (ואז הנידון האומלל ימות לחינם לצערנו הרב. לדידי כמובן אם השיקול הזה הכריע את דעתו לזכות אז הוא יצביע שחייב ויֵצֵא בסופו של דבר שהשיקול הכריע והנידון יצא זכאי). לפלפולא אפשר שזהו בדיוק כוחו של השיקול שכולו חייב זכאי: דיין שחושב לחייב כמו שאר 22 חבריו מבין לבסוף שייתכן שהנידון זכאי, ולכן הוא פוסק לחייב כדי שיצא זכאי. לכן ההלכה איננה כלל ריקה מתוכן, אלא נותנת כח במקרים חריגים כאלה לדיין בודד לזכות *על ידי הצבעה שקרית שחייב*. אבל אם באמת הדיין שקל גם את השיקול הזה ועדיין הוא חושב שחייב אז קול במרמה נשמע להצביע שזכאי כדי שיצא דין אמת לאמיתו.

אם נעלם מקש התגובה לחץ על TAB והוא יופיע.

זה שאתה מציין בנחרצות שדיינים מאז ומעולם פעלו כך, כמובן לא אומר שזה באמת המצב. הסברתי למעלה מדוע זו שטות ולא אחזור על כך שוב.

ולהשומע ינעם